Author Archives: חנן יניב

פרופסור לחינוך בסמינר הקיבוצים.

האם המחשב תורם ללמידה – בחינה מחודשת

אתמול דובי (ד"ר דובי וייס, ראש תחום פדגוגיה דיגיטלית בסמינר הקיבוצים) שאל אותי מה אני באמת חושב על מחשבים בחינוך. הבנתי שמרוב ביקורת שאני משמיע על תפישות נפוצות בהטמעת המחשב בסביבות למידה, יכול להיווצר רושם שאני לא מאמין שלמחשב יש תפקיד משמעותי.

החלטתי לשלוף מן האמתחת את הרשימה הזאת, ולבחון לאורה האם משהו מהותי השתנה בגישתי לתחום בו אני עסוק מזה 35 שנים.

ב-8 לינואר, 2010, פרסם העיתונאי אור קשתי ב"הארץ" כתבה תחת הכותרת: "חתן פרס ישראל לחינוך: המחשב לא תורם ללמידה".

כתגובה כתבתי אז: פרופ' סלומון לא אומר שהמחשב לא תורם ללמידה. פרופ' סלומון אומר שהמחשב תורם ללמידה בתנאים מסויימים. מטרת רשימה זו היא להציע מסגרת להגדרת התנאים ובחינה של התרומה הפוטנציאלית של המחשב לסביבה החינוכית הקולטת.

שלחתי אז את תגובתי לפרופ' סלומון ז"ל שהיה ידידי הקרוב את הרשימה והוא הסכים שאכן, אני צודק.

זוהי, אם כן, הרשימה המקורית עם התייחסויות לרלוונטיות של הדברים היום, 7 וחצי שנים אחרי.

"המחשב יכול לסייע לעבודת צוות בין תלמידים, לעבודת חקר, לאיסוף מידע וליישומו – לכל הדברים שמרכיבים פדגוגיה מודרנית, בניגוד לפדגוגיה הקדם-מודרנית הנהוגה כיום במערכת החינוך." אומר פרופ' סלומון. על ההבדל הזה בין 'פדגוגיה קדם-מודרנית' ל'פדגוגיה מודרנית' הייתי רוצה לשים את הדגש.

מהי 'פדגוגיה קדם-מודרנית'

אני מניח שגבי סלומון מתייחס לפדגוגיה של מורה כמקור הידע, הוא 'מלמד' והתלמיד 'לומד'. בסביבה הלימודית תלמידים יושבים מול הלוח, ההישגים הלימודיים נמדדים על פי תיפקוד במבחנים שעיקרם בדיקת היכולת לשחזר את התכנים ש'נלמדו' בכיתה. יש ספרי לימוד, יש דפי עבודה, יש שעורי בית… אין הרבה "אור בעיניים".

המאפיין העיקרי של פדגוגיה כזאת הוא מוקד האחריות. המורה מוביל. הוא אומר מה ילמדו, מתי ילמדו, איך ילמדו, איך תמדד ההצלחה (או הכישלון במקרה הפרטי שלי בבית הספר התיכון). התלמיד עושה מה שאומרים לו.

הגורם המשמעותי ביותר בסביבה כזאת הוא המורה, מאיר פרופ' סלומון ומציג מימצאים של אלפי מחקרים שמראים את אותו הדבר: אין תחליף למורה הטוב ואין מתחרה לו. מורה כריזמתי, מסור ונלהב יכול לרתק את התלמידים, לאתגר אותם, לגרום להם לחשוב ואפילו להשפיע להם על החיים (ראה דוגמה: פרשת גבריאל תירוש – יצחק שלו, עם עובד, 1964).

אין לי טענות לגבי הממצאים הללו, השאלה העיקרית היא מהי ה'למידה' בסביבה כזאת, מה אפשר לעשות עם הידע, ומהי דמות האדם הצומח כתוצר. ועוד שאלה קטנה – למה רוב ילדי ישראל לא אוהבים את בית הספר שלהם?

בממצאים מסקר של איגוד הבריאות הבינלאומי (2008), מדווח ד"ר יוסי הראל-פיש מאוניברסיטת בר-אילן שילדי ישראל לא אוהבים את בית הספר: בכיתה י' רק 25% מהבנות ו- 18% מהבנים אוהבים את בית הספר שלהם. שיעור זה אף נמוך יותר בכיתות ו'.

הסיבה שבחרתי להביא את ממצאי הסקר, לצד טענתו של גבי סלומון שהפדגוגיה הקדם-מודרנית היא זו הנהוגה היום במערכת החינוך (ואני מסכים איתו – ומדגיש שגם אני מודע, כמוהו, לאיים רבים של ברכה שצצים ועולים בבתי ספר שונים בארץ), היא בכדי להדגיש שלפחות מבחינת שביעות הרצון של התלמידים – פדגוגיה קדם-מודרנית לא עושה טוב. פדגוגיה קדם-מודרנית, לטענתי, לא עושה טוב בכלל. היא לא עושה טוב ללמידה משמעותית, לא עושה טוב לצמיחת אדם ערכי בעל מודעות חברתית – פדגוגיה קדם-מודרנית לא מתאימה לתקופתנו.

אז, אני טוען, צריך פדגוגיה חדשה.

מאז שנכתבה הרשימה הזאת צצו להן אין ספור "פדגוגיות" וגם צצו להם לא מעט פירושים של "למידה משמעותית".

בכדי להדגיש את הקשר הסימביוטי בין פדגוגיה לטכנולוגיה בסביבות למידה בחרתי להשתמש במונח "פדגוגיה דיגיטלית" בכדי לתאר את התפישות הפדגוגיות הרואות להן קשר כזה ומאז אני מציג את עצמי כ"פדגוג דיגיטלי".

פרופ' סלומון טוען שהמחשב יכול לעזור בכל הדברים שמרכיבים 'פדגוגיה מודרנית', אני טוען יותר מזאת. אני טוען שרק מחשב יכול לאפשר ל'פדגוגיה מודרנית' לקרות במיטבה.

מהי 'פדגוגיה מודרנית'?

אנסה להציג רשימת עקרונות המקובלים להיכלל תחת המונח 'פדגוגיה מודרנית':

· למידה תוך התנסות

· למידה תוך עיצוב והפקה של למידה

· למידה תוך שיתופיות

· למידה מתוך צורך אמיתי בידע

· למידה דרך חקר

· למידה דרך ניתוח מקרים

· למידה דרך פתרון בעיות

· למידה תוך התבוננות פנימית

· למידה תוך קבלת אחריות אישית וחברתית

מעניין ששום דבר לא השתנה מאז בתפישתי את המונח "למידה".

כאן אולי המקום להוסיף את המונח "למידה עצמית" או "לומד עצמאי" שהיא מיומנות על שמגדירה, לדעתי, את אחת המטרות החשובות של בית הספר (ורוב השגרות בעולם של פדגוגיה קדם-מודרנית מחבלות בטיפוח האדם כלומד עצמאי).

בסביבות החינוכיות שאני מעצב וחוקר – כל העקרונות האלה חייבים לנגן בהרמוניה… לא חלק מהם – כולם. אין לטענתי, יכולת ליישם הרמוניה כזאת ללא מחשבים (דובי, זה בשבילך), ואביא דוגמה קטנה:

ג'ון דיואי, אחת מאבות ה'פדגוגיה המודרנית' היה מאבות התפישה של למידה תוך התנסות. דיואי חי במחצית הראשונה של המאה הקודמת והתנועה שהתפתחה מסביב ללמידה ההתנסותית היתה בעיקר תנופתה בשנות השישים (עוד לפני כניסת המחשב לבית הספר). הלמידה ההתנסותית השפיעה מאד על למידה בתחומים שאפשר להתנסות בהם – למשל בסיורים לימודיים, אבל לא היתה יכולה להשפיע על למידה התנסותית בתחומים אקדמיים יותר, למשל בהסטוריה או אפילו מדעים (למעט המעבדה). היו נסיונות – אבל לטענתי הנסיונות האלה שיטחו מאד את חזונו של דיואי – פשוט אי אפשר היה להביא את ההיסטוריה לכתה. אפשר היה להביא סרט, אבל מעט מאד סרטים נתנו לצופים מקום של התנסות – ברובם הצופה יושב פסיבי וצופה במרקם שפורש עבורו הבמאי.

בשיעור ההיסטוריה של היום, המנוהל על פי עקרונות הפדגוגיה המודרנית המוצגים למעלה, יוצר התלמיד, כמעצב למידה, הרפתקאה היסטורית בסביבה של מציאות מדומה. התלמיד היוצר יכול להביא באמצעות המחשב, את חבריו (כאווטארים) אל המרחב והזמן שבהם מתרחשת העלילה, הוא יכול לתת בידיהם הדמיה של כלי התקופה, להציב עבורם בעיות אוטנטיות של אז ולתת להם מאגר ידע בלתי נדלה שמתוכו ידלו את הידע הנחוץ להם להתמודד עם ההרפתקאה. לצד המערכת העיצובית ומאגר הידע שמציע המחשב לתלמיד היוצר הוא גם מציע כלים של ניהול פרוייקט, כלים לתקשורת בין צוותית, כלי הנחיה מקוונים אל המורה וכלים של קישוריות אל התכנים שמכתיבה תוכנית הלימודים – המחשב יתן לסביבה הזאת סיכוי שלא היה לה אף פעם. המחשב נותן לחזון של דיואי סיכוי שלא היה לו עד היום.

האם המחשב ישפר את השיגי הלמידה בסביבה כזאת? מהם 'השגים' ואיך מודדים אותם? מהי 'למידה'? אלה שאלות שהפדגוגיה המודרנית עוסקת בהן ותעסוק בהן בעתיד. יש כבר ניצנים מעודדים, אבל יותר חשוב – זה פשוט הרבה יותר הגיוני: למידה מתוך עניין, אתגר, מחשבה, שיתופיות, יצירה, פתיחות, התנסות – איך אחרת אפשר ללמוד בכלל?

יש תחום אקדמי שנקרא 'מחשבים וחינוך', או 'טכנולוגיה חינוכית'. רבים מאיתנו, העוסקים בתחום מחוייבים לראות את עצמנו כשליחים של הפדגוגיה המודרנית ולא כאנשים שעיסוקם טכנולוגיה (דובי, גם זה). אנו אמונים על הטמעת הפדגוגיה החדשה ולשתף את הקהילה החינוכית שמסביבנו בהכרה – המחשב מביא סיכוי ראשון להטמת פדגוגיה שיש בה הגיון!

לכן, אין כמוני מסכים עם גבי סלומון שאומר שאין טעם להציף את בית הספר במחשבים (או טכנולוגיות למידה אחרות) אלא אם כן הם באים לשרת תפישה חינוכית ויבואו לבית הספר עם כל התמיכה הפדגוגית הנדרשת להבנת הרציונל שמאחורי התפישה החינוכית הזאת.

ועכשיו – לכל מערכת חינוכית שעומדת בפני השקעה בטכנולוגיה – הנה קריטריון קל שיעזור להעריך את השפעותיה על בית הספר: איזו פדגוגיה משרתת הטכנולוגיה: פדגוגיה קדם-מודרנית (ואז אין לה סיכוי כמו שאומר פרופ' סלומון) או פדגוגיה מודרנית (ואז יש לה את כל הסיכויים שבעולם).

נרגעתי לראות שלמרות שחלפו 7 וחצי שנים, עמדותי נשארו נאמנות למקור. מן הראוי להוסיף עוד נקודה חשובה במיוחד:

רבים מאיתנו רואים בטכנולוגיות "סוס טרויאני". העניין במחשב, התחושה שהוא משנה את העולם, הקסם שאופף את הטכנולוגיות החדשות (אני עדיין מרגיש ש-GPS זה קסם), ההתלהבות שמראים הילדים לפעילויות מחשב (או כל מסך אחר), יוצרים סוג של אוירה. אוירה לקראת… אוירה של אופטימיות, אוירה של אני רוצה (וצריך) להיות שם. אני מקווה שהאנרגיה הזאת אמנם משרתת תחושה של "עם המחשב אפשר לעשות דברים שלא יאמנו".

אולי אפילו לשנות את בית הספר.

זהו, למעשה, קול קורא למובילים את פיתוח הדורות הבאים של סביבות הלמידה: אל תשקיעו בטכנולוגיות שמשרתות תפישות פדגוגיות קדם-מודרניות. 40 שנה של התנסות בעולם כולו מראות כמה המחשב לא תורם ללמידה בסביבות כאלה.

אז מה זה ולמה זה "טכנולוגיה" בחינוך?

בעקבות המאמר "טכנולוגיה בחינוך – הדור הבא" והדיון שהתפתח בעקבותיו, נראה שהגיע הזמן לנסח מחדש תובנות ישנות.

לא מעט פעמים דיברתי על עולם התחבורה כדוגמה לשינויים שעוברים על העולם בעקבות חידושים טכנולוגיים. המעבר מסוס ועגלה ל"עגלה ללא סוסים" הוביל את העולם לשינוי שנגע בכל אדם, בכל תחום (כמעט), אבל לא לפני שקרה משהו חשוב שאנו נוטים, אולי, לשכוח: ב-1908 הוציא הנרי פורד לשוק את פורד מודל T. מודל T היתה המכונית הראשונה שיוצרה בפס יצור המוני. עד יצורו של מודל T היתה המכונית בלתי נגישה לקהל הרחב מכמה טעמים: היא היתה קשה מידי לתפעול, יקרה מידי, וחדשה מידי.

הטענה הראשונה שלי, אם כך היא:

בכדי שחידושים טכנולוגיים יוכלו להשפיע על העולם הם צריכים להיות נגישים להמונים ולהציע להם ערך מוסף ברור שישנה דפוסי פעולה שאבד עליהם הכלח.

נגישות יכולה להימדד בכמה מדדים:

  • נפוצות (לאיזה אחוז מההמונים יש כזאת טכנולוגיה ברמת נגישות גבוהה)
  • עלות (כמה מההמונים יכולים להרשות לעצמם להפעיל את הטכנולוגיה באופן יעיל)
  • נגישות (קלות ההפעלה)
  • ערך מוסף ברור וגבוה מספיק
  • מאפשרת שינוי בדרכי פעולה שאיבדו את הרלוונטיות שלהן והתאמתן למטרות מתחדשות

מכאן נובעת הטענה השניה שלי:

הכלים הטכנולוגיים המשמשים במקומתינו (מוסדות החינוך וההשכלה הגבוהה) לא עונים על מירב המדדים שהוזכרו בפסקה הקודמת:

  • נפוצות? למרות שיש טכנולוגיות נפוצות בידי התלמידים באשר הם, מערכת החינוך נכנעת לאתגרים התרבותיים והאירגוניים שהשימוש בהן מציב בפנינו (סמארטפונים) ומתעקשת להמשיך ולהשתמש במחשבים נגישים הרבה פחות.
  • עלות? מילא, נסתדר
  • נגישות? לטענתי מאד לא
  • ערך מוסף? רחוק ממימוש הפוטנציאל הגלום בטכנולוגיות החדשות
  • מאפשרת שינוי? מרביתם של הכלים הקיימים משרתים מטרות אירגוניות של המערכת המתגוננת מפני שינויים קיצוניים.

אז הנה דוגמה שאולי תעזור להבין את הפוטנציאל (מתוך הפוסט "מהו לומד עצמאי ואיך מגדלים כזה"):

עוד כשהייתי ילד בן 12, גיליתי את הספר "רדיו הרי זה כה פשוט".

רדיו

הספר הזה עשה לי משהו. היום אני קורא לזה "חוויה מכוננת". הספר עורר אצלי יצר עצום של סקרנות והוביל אותי לגלות ירחון בשם "הטכנאי הצעיר", שהפך להיות עבורי מקור בלתי נדלה של עניין ותשוקה לדעת וליצור.

הספר והירחון הובילו אותי לחנויות האלקטרוניקה בשד' הר-ציון וברחוב אלנבי בת"א, בהם הייתי מסתכל בכמיהה ברכיבים ובכלים וחולם על היום שבו תהיה לי מעבדת אלקטרוניקה משלי. באותם ימים גיליתי ערוץ הכנסה (משלוחי פרחים), הייתי מסתובב ברחובות העיר על אופניי ומוביל פרחים לשבת או לחג, מה שאפשר לי לרכוש מעט רכיבים ולנסות לבנות כלים משלי (בניתי לי, למשל, מלחם לפי תכניות שמצאתי באחת החוברות, שפתח לי עולם חדש של התנסות: ניסיתי לתקן רדיו גדול מקולקל שמצאתי בחצרו של סבא, שרפתי את לוח החשמל בבית וכד').

מקורות הידע שעמדו לרשותי אז, היו דלים מאד, כמובן.

הספר, החוברות והמוכרים בחנויות האלקטרוניקה (שהיו, בד"כ, עסוקים מידי).

היום יש ארדואינו:

ארדואינו

זהו כרטיס אלקטרוני זול (חיקוי סיני שלו עולה בסביבות 20 ש"ח, ביבוא מסין), שמאפשר אליו חיבור של עשרות סוגים של חיישנים, מנועים, בקרים וכד'.

בלשון ההנדסה זהו "כרטיס שליטה ובקרה".

מעבר למה שאפשר לחבר אליו, הארדואינו מחייב גם הבנה בסיסית של תכנות, כי צריך לתכנת אותו.

 מפחיד, אך בעצם פשוט להפליא ומאפשר גם לחסרי רקע מקצועי בהנדסת אלקטרוניקה לבנות מכשירים מופלאים אחרי שעות לימוד בודדות.

כלומר (מוסר השכל): יש היום טכנולוגיות שמציעות פוטנציאל עצום לפיתוי לומדים רבים לרצות לדעת יותר. האם הן מונגשות לכל לומד?

הארדואינו מבחינתי הוא כמעט הפורד מודל T, חסרים לו רק כמה מנגנונים שיאפשרו לו להיות אבן דרך משמעותית בשינוי מערכת החינוך:

חסר לו עדיין ממשק משתמש נבון ונגיש, ומערכת ידע שתאפשר לכל לומד לקשר בין מה שהארדואינו מציע לבין רעיונותיו שלו והידע המתבקש ליישמם.

אבל כאן יקפצו רבים מאיתנו (מערכת החינוך ממש טובה בלעשות את זה) ויזעקו – ארדואינו? אנחנו עושים את זה, יש לנו חוג בבית הספר… כמובן שלא לכך אני מתכוון. ארדואינו או שכמותו צריכים להיות חלק מאורח החיים.

עד כאן, הדוגמאות שהבאתי היו מאד טכנולוגיות, בואו ננסה לגעת באדמה רגישה יותר: בואו נדבר על גוגל דוקס.

בפוסט הקודם הצגתי כלים שעלינו לפתח:

  • למשל ארגז כלים ללומד העצמאי שיפשר לו לאתר, ללקט, לעבד, לארגן ולאגור ידע שיוכל לשמש אותו עכשיו או בעתיד.
  • למשל כלי יצירה משותפים – הרי אנחנו מבינים (אני מקווה) את העליבות של כלים מסחריים המשמשים אותנו ביומיום יחסית לפוטנציאל של כלי יצירת ידע שהטכנולוגיה מאפשרת לנו עכשיו ליצור…
  • למשל כלי ניהול מתקדמים שיהפכו את השימוש במערכות ארגוניות למזמן (במקום דוחה) וישולבו באופן אינטגרלי (וטבעי) במערכות ניהול הידע האישי והארגוני…
  • למשל מערכות תמיכה והדרכה "לומדות" המושתתות על מנגנונים של "בינה רשתית" ומאפשרים להפיק ידע מפרטים לא קשורים לכאורה,
  • למשל מערכות מומחה שיעזרו ללומד לאתר קשיים או חסכים במערך הידע שלו ויתפרו מסלולי התמחות ממוקדים בצרכים המיוחדים של כל לומד…
  • למשל כלים לייצוג ידע באופנים שונים שיאפשרו גם ללומדים המתמודדים עם אתגרים וקשיים מיוחדים למצוא לעצמם את הדרך הנכונה…
  • למשל כלי ייצוג של מציאויות שונות שיאפשרו הפקה מקצועית של תכנים ברמת בית הספר,
  • למשל סדנאות פאב-לאב (מה שפעם היינו קוראים חדר מלאכה, רק שהיום הרבה כלים הם דיגיטליים) בית ספריות שיאפשרו לכל לומד ליצור, להמציא, לפתח…

יש שיטענו שגוגל דוקס, למשל, או מוודל, עונים על מירב הצרכים. האמנם?!

אז זהו – שלא!

גוגל דוקס או אופיס 360 או מוודל שייכים בעיני לדור הקודם למודל T. הם אינם עונים על מאפייני הלומד אותו אנו שואפים לפתח.

לשם תמיכה בטענה זו נחוץ מאמר שלם (או אולי אפילו ספר), אבל הנה כמה עקרונות שלדעתי חסרים בסביבות הטכנולוגיות שהזכרתי:

ניהול הידע האישי, הצוותי והקבוצתי לוקה בחסר (וזהו מרכיב עיקרי, לדעתי, שנחוץ להיות בליבה של כל מערכת מכוונת למידה)

יכולות ה"למידה" של המערכות הללו מכוונות בעיקר לשיפור מנגנוני הזיקה שהם מציעים בין אדם למה שהוא רוצה לקנות – וגם אז יותר למה שלמערכת כדאי יותר למכור לו (ולא למה שהוא רוצה לדעת או ליצור).

יכולת ייצוג הידע של מערכות האלה והזיקה בין נתונים ממקורות שונים להצגתם באמצעים מגוונים המתאימים לכל לומד על פי העדפותיו וצרכיו המיוחדים מוגבלת ביותר.

מנגנוני הדיון הקבוצתי המוצעים בסביבות הנ"ל עלובים עד כדי חמלה.

ועוד, ועוד, ועוד…

ויש עוד רובד אחד להתייחסות שטרם אוזכר בשורות שלמעלה: מקדם הנאחס (עליו כבר כתבתי בעבר כאן: מקדם הרתיעה או בשמו הקודם 'מקדם הנאחס')

בשביל לומדים רבים, ללכת לבית הספר היא פעילות בעלת מקדם נאחס גבוה. על פי טענותי, שימוש נבון בטכנולוגיות למידה, הפקה ויצירה יתנו ללומדים רבים את תחושת השליטה במקדם הנאחס ויגדילו משמעותית את הסיכוי שישמחו להשתתף בפעילויות המוצעות בו.

רבים מחברי בדיון שהתעורר עקב הפוסט הקודם, טוענים ל"פדגוגיה תחילה". הטענה הרווחת היא שטכנולוגיה איננה מטרה ולכן אין לנו צורך בינתיים בכלים טכנולוגיים מתאימים יותר, שעלינו לנסח קודם כל את מטרותינו הפדגוגיות.

לכן, טענתי האחרונה למאמר זה היא: אם היו בידינו טכנולוגיות למידה שתעננה על הקריטריונים שהיצגתי למעלה, ישמשו אלה זרז ליישומן של תפישות פדגוגיות מתאימות.

ולכן אני קורא שוב – בואו ניצור אותן!

דיון בעקבות הפוסט טכנולוגיה בחינוך – היום שאחרי

בעקבות הפוסט הקודם, התעורר דיון מרתק, אבל בפייסבוק, לא כאן. אני רואה לנכון לרכז את עיקרי הדיון לפוסט הזה בתקווה לעורר הדים.
נועז גולן חנני, הטכנולוגיה לא שינתה ולא תשנה. השינוי צריך להתחיל בפדגוגיה. יודע מה, עוד לפני, השינוי יוכל להתחיל כשיגדירו את תפקיד בית הספר.
כלל ראשון בניהול כל פרוייקט הוא שבלי הגדרה של מטרות לא מתחילים.
טכנולוגיה היא כלי ושום כלי לא מקדם כשלא מוגדרת מטרה.
Hanan Yaniv גוזי (כך אני קורא לגולן עוד מימי מחר 98 באצבע הגליל), הפדגוגיה כבר זועקת שינוי. מודלים חדשים מצליחים במקומות שונים בעולם ובארץ אבל לא מקשיבים להם. המטרות ברורות אפילו בלי להגדיר תפקיד לבית הספר – כולנו נסכים למשל שעלינו לפתח "לומד עצמאי", "יכולת עבודה בצוות" וכאלה… סיסמאות כאלה חרוטות אפילו על קירות בתי הספר הקונבנציונליים. אני מסכטים שטכנולוגיה היא כלי, אבל ללא הכלי הזה אי אפשר לקדם את המטרות שהזכרתי במיטבן. גם הסוס הטרויני היה כלי ותראה לאן הוא הוביל את טרויה…
נועז גולן הסוס הטרויאני היה כלי ששירת מטרה. מטרה מוגדרת, מדידה.
לומד עצמאי אינו מטרה, יכולת עבודה בצוות אינה מטרה.
איך אתה רוצה לראות את הבוגר יכול להוביל למטרה. כרגע אין מטרה. יש את מי שרואה את המטרה בהכנת הבוגר לאקדמיה, יש את הרואים ביצירת אזרח טוב יותר, יש שרואים בהשכלתו את המטרה וכן הלאה.
כשאינך יודע מה אתה רוצה אינך יכול ליצור​ כלים שיסייעו לך להגיע למקום בלתי מוגדר.
 Hanan Yaniv טוב, גוזי, אז בעניין של לומד עצמאי כמטרה, או אדם המיומן לעבוד בצוות כמטרות – נשאר חלוקים…
Ella Mark אני חושבת שאחת הבעיות היא שהדור של המורים (וכל הדור של המורים – גם ההורים), הוא דור ביניים שכבר נולד לתוך טכנולוגיה אבל פרימיטיבית יחסית (טלפון קווי, טלוויזיה וכו) והם מעבירים את החומר בצורה דומה לזו שהם למדו בה (גם אם יש שימוש בטכנולוגיה הוא עדיין במסגרת הפרונטלית הרגילה). ואילו הדור שהם מלמדים כבר חווה את הטכנולוגיה של היום, שמונחת לו בכף היד מגיל 0 כמעט, בצורה אחרת שאני חושבת שאנחנו המבוגרים, מעצם היותנו מבוגרים, לא מצליחים להבין במידה כזו שתאפשר לנו להשתמש בזה בצורה שטובה להם.
Hanan Yaniv אלה, אין ספק שאת מצביעה על אתגר רציני. בכדי להשתמש בכלים שאני מציע לפתח נצטרך מורים שיהיו מוכנים לקבל על עצמם את האחריות להשתמש בהם במיטבם. מנסיונותי עם מורים (אלפים עד היום) אני יכול להעיד באופטימיות יחסית שלא מעטים מהם נקראים לאתגר ומשקיעים את נשמתם בלהתמודד.
Hanan Yaniv כמובן, השיטות המוכרות משרתות את הצרכים הקיומיים שלהם. ציונים, בגרות… אלה צרכים מסולפים שהמערכת משתמשת בהם בניגוד למטרותיה שלה. במקום שבו מוצגות אלטרנטיבות קיומיות (ועל כאלה כתבתי לא מעט בבלוג) ההתלהבות (בד"כ) מרובה.
Ella Mark נכון. ולכן אני חושבת שיש צורך להבין את הדרך בה הם משתמשים בטכנולוגיה ע"מ לחולל שינוי. זו גישה שבה אנחנו לומדים מהם על מנת לעזור להם להתפתח.
ואת זה אני כבר אומרת כאמא לילדים צעירים.
Ella Mark בקיצור אני מסכימה איתך והייתי שמחה להיות חלק מהשינוי הזה
Yossi Schwartz מי יוציא את המערכת ממצב הנוחות? כל שינוי מעורר התנגדות ושינוי צריך לדעת לנהל. לכן השינויים קטנים ומקומיים.
Malka Levy ואולי מי שכושל אלו מוסדות להשכלה גבוהה המכשירות את המורים ונותנות להם תעודת מורה
Dovi Weiss חנן, הצלחת לגרום לי לחשוב…ובהינתן השעה המאוחרת זה הישג משמעותי.
מה שאני לא מצליח להבין זה מדוע האבולוציה הכלכלית לא מצליחה לפעול בתחום של טכנולוגיה חינוכית. כלומר, אכן יש להרבה אנשים, כמו שאתה טוען, צורך אמיתי בכלים טובים – כיצד קורה שאין גופים מסחריים שינצלו את ההזדמנות העסקית ? זה לא הגיוני !
מכאן אני למד ש: או שיש בכל זאת כלים מוצלחים של אנשים שמבינים עניין (גוגל דוקס PEARDECK ? POLL EVERYWHERE ? CMAP ?)
או שהצרכים שאתה מדבר עליהם קיימים רק אצל מתי מעט כמו חנן יניב אבל ההמונים עדיין לא בשלים לקבלת הכלים האמיתיים ?
Hanan Yaniv דובי, גופים מסחריים מפתחים כלים מתוך אינטרסים כלכליים ולא פדגוגיים. גוגל דוקס בסביבה של טכנולוגיה עכשוית הוא בקושי לוח וגיר. הוא אמנם מציע סביבה ליצירה שיתופית, אך גם המרכיבים החברתיים שלו וגם מערכות ניהול הידע שלו הם ארכאיים עד אימה. CMAP פותח בסביבה אקדמית מתוך שיקולים אקדמיים לצד מחקר אקדמי כשהמימון היה ממוקד אקדמיה ולא מסחרי. את יתר הכלים אינני מכיר, אבל מוזר שלא העלית אפילו דוגמה אחת שפותחה בארץ. שוק החינוך איננו מציע הזדמנות עסקית נדיבה למפתחים (אני מניח שאתה מבין את זה לא פחות ממני) ולא יממן אלא פיתוח של כלים שהולמים את מטרות מערכת החינוך (ואני מדבר בעיקר על הארץ). כלים שהולמים את צרכי מערכת החינוך בארץ מוגבלים, כמו שכתבתי, לתכתיביה של מערכת שאיננה מבינה את הצורך בשינוי מהותי של מטרותיה (ואין זה המקום לפרט למה). בכל מקרה, יש לי דוגמאות לא מעטות לפיתוחים פורצי דרך ומציבי סטנדרטים שהוכיחו את עצמם בגדול (היית שותף לפיתוח של כמה מהם – "קטנים כגדולים", "הכל בסוודר", ועוד) שלמרות ההפצה הרחבה שלהם הם לא הצדיקו את עלויות הפיתוח בגלל שיקולי תיקצוב
עוזי מלמד חנן, הלואי שיקום גוף כזה. אבל, הכלים זה לא העיקר.
במשרד ראש הממשלה קם גוף עתיר תקציבים, שנקרא "ישראל דיגיטאלית", שהקים צוות חשיבה לדיגיטציה בחינוך, אבל גם הם מיקדו את מבטם בטכנולוגיה ולא בחינוך, עיקר ההשקעה שלהם היא ב- MOOC, המצאה ממש חדשה – לימוד מרחוק. (המציאו אותה רק לפני קצת יותר מ- 150 שנה) שוב פדגוגיה ישנה שהלבישו עליה כלים חדשים וסבורים שהצילו את החינוך. ולא מפריע להם להשקיע הון למרות שכבר הוכחה היעילות הנמוכה של ה- MOOC.
אני מסכים לגמרי עם הרישא של המאמר: צריך לשנות את הפדגוגיה (ואת מטרותיה): למידה עצמית, למידה שיתופי, איתור ושימוש מושכל במידע וכו'. האם השינוי הזה לא מתרחש מפני שאין כלים נאותים וצריך לפתחם? הרשת, שמתרוצץ בה מידע בלתי מוגבל, יכולה, בעצם קיומה, לשמש לפיתוח למידה עצמית, לפיתוח יכולת להשתמש במידה בתבונה וביעילות, קיימים גם כלים שניתן להשתמש בהם ללמידה שיתופית; כאשר יעשו במערכת החינוך שימוש נאות בכלים הקיימים, כאשר ירעננו את הפדגוגיה, אז כדאי יהיה לחשוב, לתכנן ולפתח כלים משוכללים יותר.
דומה הדבר למי שמבקש לשכלל עוד יותר את צי המכוניות בחברה שבה המכוניות הקיימות עומדות נעולות בחניון והאנשים מתעקשים להמשיך ולרכב על סוסים.
Racheli Greenberg הטרמה. זו נוסחת הקסם. בהיעדרה, כל תקציבי הטכנולוגיה ימשיכו להישפך על תוכניות דיגיטליות שהוכחו כבעלות יעילות נמוכה. צריך לקחת בחשבון שלמעבר בין שיטות הלימוד יש "עלויות התאמה". אנחנו עוברים מהפכה דיגיטלית, שיש לה גם השלכות רגשיות – תהליכיות. ברור שאוכלוסיות שלמות תתעקשנה על רכיבה על סוסים, אם אין "מבוגר אחראי" במערכת שיוודא שהמידע הבלתי מוגבל שמתרוצץ ברשת הוא מידע נכון ואחראי מכיל הוראות ברורות לתפעול המכוניות (נעולות או פתוחות זה היינו הך במקרה הזה).
Hanan Yaniv ואני חושב, עוזי מלמד, שללא כלים ראויים, אין לפדגוגיות החדשות סיכוי אופטימלי להצליח. לכן התובנות שלי בעניין פדגוגיה דיגיטלית. אני רואה פה סימביוזה בין פדגוגיה לטכנולוגיה. תרבות המסכים של ילדינו מזמנת לפיתחינו עולם שלם של הזדמנויות אבל גם אתגרים לא מעטים של הכוונת הטכנולוגיות לשימוש נאות ומעצים. בשביל זה צריך פיתוח. אגב ישראל דיגיטלית איננה דוגמה בינתיים למרכז שאני קורא להקים. אולי תהיה בעתיד.
עוזי מלמד חנן ידידי, אני לא חולק על דעתך. ללא כלים ראויים אי אפשר (גם כדי לבנות ארון, ללמוד לנהוג, לנגן ב…., נו, צריך איזה כלי).
אני גם מסכים אתך שראוי לפתח כלים ראויים (והרי בזמנו חשבנו לשתף פעולה בהקמת גוף כזה).
אבל, אני סבור שיש היום די כלים כדי לחולל שינוי פדגוגי ולא זו המכשלה אלא הנכונות לשנות.
שנינו יודעים שמורים רבים במערכת רוצים, יכולים ואף עושים שינויים בתוך מסגרת האפשר, ולא החוסר בכלים הוא זה שמגביל אותם אלא המסגרת החינוכית שבה הם פועלים.
אני חוזר ואומר דברים שנאמרו שוב ושוב עד לעייפה: כאשר המטרות של החינוך (כפי שמוכתבות בפועל על-ידי משרד החינוך) הן ידע המבוסס על שינון, כאשר אף אחד לא מעמיד כמטרה יכולת ניתוח מידע, יכולת לעבוד בצוות, יזמות וכיוצא בזה אלא מניף דגלים מסוג "5 יחידות.. שבהן תלויה עתידה של המדינה", כאשר בחינות הבגרות, שהן חזות הכל, יוסיפו לבחון מידע צבור וחסר משמעות, שום כלי דיגיטאלי לא יועיל.
ראה מה עושים עם הכלים הדיגיטאליים הקיימים: במקום לנצל את הרשת למידענות, מנצלים אותה כדי להעביר שעורים פרונטליים בצורת ראש מדבר או יד רושמת – וכולם מתפעלים ממילים חדשניות כמו MOOC. במקום לנצל כלים כמו MOODLE לפעילות שיתופית, הופכים אותה בעיקר לכלי להעברת תכנים. הספר הדיגיטאלי משכלל את הדרך להעברת תכנים ותו לו, והלוח החכם – אמצעי נפלא לעשות פוזה של חדשנות במסגרת השעור הפרונטאלי. והחדשנו בהתגלמותה: עולמות וירטואליים – תבדוק: רוב מכריע של החומרים הללו בתחום החינוך לא מנצלים את היכולות העצומות של הכלי הזה אלא מציגים כתה שתלמידיה אווטרים ובראשה מורה אווטר – מדהים בחדשנותו.
"ישראל דיגיטאלית" היא עוד דוגמא לכך: היא הציבה לעצמה מטרות ראויות: "למידה משמעותית, חדשנות פדגוגית" וכל המילים היפות. עכשיו יש גם עיר דיגיטאלית. ומשאבים לא חסר. אז מה עושים בזה? שוב "משכללים" את ההוראה שעיקרה העברת מידע.
בקיצור, אני בהחלט לא שולל הקמת גוף שיפתח כלים ראויים ואשמח אם יקום. אבל עד שיקום לא נכון לאמר בצורה נחרצת שללא פיתוח כזה "אין לפדגוגיות החדשות סוכוי אופטימלי להצליח" לדעתי, אין סיכוי לפדגוגיות חדשניות להצליח בתוך מערכת שעיקרה העברת מידע (שמישהו חכם באמת החליט שאי אפשר בלעדיו), גם אם יקום גוף כזה, מאידך, שינוי התפיסה של המערכת ואימוץ אמיתי, בפועל של מטרות חינוכיות ולימודיות חדשות (שגם במערכת החינוך יודעים לדקלם אותן תחת הכותרת "מיומנויות המאה ה- 21)", לא יהיה שינוי גם אם יפתחו את הכלים האופטימאליים ואפילו האידאליים.
Zvia Elgali עוזי ביטאת נפלא את מחשבותיי.חנן אני לא חושבת שכלים טכנולוגיים חסרים, אלא חזון ומטרות שיובילו לעשייה חינוכית נכונה.
נקודה נוספת – חנן שים לב שאתה עצמך בכך שאתה מבקש לבנות גוף שיפתח טכנולוגיות, תולה את השינוי בטכנולוגיה, לא באנשים שיגדירו אחרת את מטרותיהם ואת עשייתם. האם אתה אכן חושב שטכנולוגיה אחרת תביא לחינוך אחר??
Hanan Yaniv עוזי, אני מסכים עם כל מה שאתה אומר, ולכן חושב שמערכת החינוך לא יכולה להכתיב כיוון התפתחות לגוף שאני מציע להקים, שהרי אז יקרה מה שקורה היום – כ GPSיווני הפיתוח ישרתו מטרות העומדות בסתירה לערכי החינוך שעליהם כולנו (כולל המערכת) מסכימים. אני מניח שהדיון ביננו מתמקד בשאלה האם הכלים שיש היום מספיקים למורים המבקשים לחולל שינוי או צריך כלים חדשים. אני חושב שאפשר להשתמש במטפורה של ה-GPS. כשהופיעו המכשירים הראשונים הם היו בבחינת קסם ומעטים, יחסית השתמשו בהם. כשהופיע הוויז – כולם משתמשים. הרעיון של פיתוח כלים יעודיים לתפישת השינוי המקווה נובע מההכרה (מלוות מחקר של שנים והתנסויות לא מעטות), שכמות המורים שירצו להשתמש בו תגדל משמעותית.
Hanan Yaniv צביה, בודאי. אני פשוט חושב שיש כבר מספיק מורים ותנועות שמבינים חינוך אחר, רוצים חינוך אחר וינסו להניע חינוך אחר. הם צריכים סיוע. טכנולוגיה תמיד היתה סוס טרויאני (גם גבי סלומון אמר את זה) ויכולה לשרת כלי בידי המבקשים שינוי. אני לא תולה בטכנולוגיה את השינוי, אני יודע שיש אנשים רבים שרוצים אותו ויודעים להגדיר רבדים שונים שיש ואפשר לשנות גם בתחומי המסגרות הקיימות – עליהם אני בונה.
Zvia Elgali אז לשיטתך חנן, ועם כל אהבתי לטכנולוגיה, למה בכלל צריך אותה? אם החינוך יכול להשתנות והוא משתנה גם ללא טכנולוגיה, הקמה של גוף כזה רק גוזלת אנרגיות ומסיטה מן העיקר. אני אגב מטילה ספק ביכולת של הסוס הטרויאני לשנות – גם גבי סלומון התייאש ועבר לחינוך לשלום.
הזנב שמכשכש בכלב, עליו דיבר סלומון, הפך להיות קדושת 'המערכת' שרוצה לשמר את עצמה בסטגנציה במקום לפעול לטובת הלומדים בה ולמעשה לטובת המדינה.
anan YanivH כמו שאמרתי, ד"ר אלגלי, טכנולוגיה היא סוס טרויאני וזרז. אני מניח שגבי התיאש לחכות והבין את המלכוד העיקרי שנובע מהגדרת כיווני הפיתוח של כלים חדשים עם פוטנציאל להובלת שינוי (את יודעת כמה הוא אהב את KnoW), ע"י המערכת שחוסמת כל סיכוי לשינוי בגלל המסרים הכפולים שלה (מה שחל גם היום).
Zvia Elgali פרופ' יניב 🙂 אתה יודע שאני איתך בכל הרפתקה, רק מנסה לברר היטב כדי שלא ניפול ברשת הקסם הטכנולוגי. גופים וארגונים שהוקמו בשל מטרות הכי ראויות לפעול באמצעות טכנולוגיה נפלו בקסם הזה.
Hanan Yaniv אני יודע, ואני שמח לדיון, ואני רואה את הגופים האלה מסביבינו…
Melamed Orly חנן, עוזי וצביה תודה שהעליתם לדיון את כל הנושאים החשובים הללו. אני לא חושבת שיש ביניכם מחלוקת. יש מקום לכל צורות הלימוד – עם ובלי טכנולוגיה וגם לכל הפדגוגיות (לא כל דבר חובה ללמוד באמצעות גישות קונסטרוקטיביסטיות). אם מכניסים טכנולוגיה לשימוש היא צריכה להיות ידידותית למשתמש. ה- MOODLE כפלטפורמת תקשורת רחוק מלהיות כזה. השאלה מה עושים עם הטכנולוגיה היא השאלה העקרית בעיני. גם עם עט אנחנו יכולים להעתיק מהלוח מילה במילה וליצור שיר חדש. יש מקום לקורסי MOOC לצד סדנאות יצירה ושיחה פנים אל פנים וגם לשילוב ביניהם. צריך ללמוד לרתום את היתרונות של כל מרחב תקשורתי ושל כל טכנולוגיה למטרות החינוכיות והלימודיות ולהתאים להם פדגוגיה מתאימה. מציאת השילוב הנכון היא בעיניי לא פחות מאמנות.
עוזי מלמד נכון, אורלי, ההוראה הפרונטאלית לא סיימה את תפקידה ולעולם יהיה נחוץ להעביר מידע בתהליכי הוראה כאלה ואחרים שהרי אחרת איך יעברו מדור לדור נכסי התרבות של האנושות?
אבל, הבעייה במערכת החינוך היא כפולה:
א. היא בנויה, רובה ככולה, על העברת מידע – אלה תוכניות הלימודים המחייבות, אלו הדגלים של המערכת (למרות שמציגים לכאורה מטרות מגוונות), על זה בנויים כלי ההערכה במערכת. "הפדגוגיה החדשנית" נשארה בשוליים.
ב. המידע שהמערכת מעבירה הוא ברובו חסר ערך. מהו אחוז האנשים שבאמת זקוקים ל- 5 יחידות במתמטיקה? מדוע תוכנית הלימודים בהסטוריה היא ערמה של עובדות המציגה למעשה את תולדות המלחמות ומעט מאד על ההסטוריה של המדע, של הטכנולוגיה, של האמנות; האם חשוב לדעת מתי נפוליון כבש את רוסיה (הוא לא כבש) יותר מאשר מה זה רנסס, למשל? מדוע חשוב מאד לדעת בלשון מושגים כמו חפ"נ, נל"א, נפי"ו ועוד מושגים חסרי תועלת רבים כאלה? האם תוכנית הלימודים במתמטיקה באמת מפתחת חשובה? האם יש בה באמת מה שבן תרבות צריך לדעת בתחוום הזה, מעבר לחשבון?
כאן המכשלה הגדולה: כלי הטכנולוגיה לא יכולים לשנו את המידע חסר התועלת שתלמידים צריכים ללמוד. כלי הטכנולוגיה לא יכולים לשנות את העובדה שהמערכת דורשת, בסופו של דבר, לזכור ולפלוט מידע לעוס.
בהינתן המצב הזה, הטכנולוגיה משמשת בעיקר לקשת ולשפר את הדרכים להעברת מידע.
אבל, חנן יניב, צביה, אנוכי ורבים רבים אחרים מצפים שהטכנולוגיה תשמש זרז ואמצעי לשינוי הפדגוגי, ועל זה אין ביננו חילוקי דעות. חילוקי הדעות היא גם לא על הדרך אלא על סדר העדיפויות, או סדר המהלכים. שלא כחנן, אני חושב שאם יקום גוף כזה, הוא יישחק וייגרר ל"טכנולוגיה מעבירת מידע" (כמו שקרה ל"ישראל דיגיטאלית), ואם הוא יהיה חזק מספיק כדי לא לאבד את דרכו, התוצרים שלו יקדימו את זמנם והשפעתם תהיה קטנה, אבל גרוע מזה: הטכנולוגיה החדשה תשמש כדי להלביש במסכה את ההוראה החד-סיטרית (הפרונטאלית), ישקיעו הרבה כדי לפתח אותה וליישם אותה אבל היא תשמש רק כקישוט, כשם שמשמש "הלוח החכם" ו"הכתה החכמה" (ה"דגלים" של המינהל למדע ולטכנולוגיה, שהשקיע בהם כסף רב), או "הספר הדיגיטאלי" שרק שימרו את ההוראה הפרונטאלית ששממשיכה להעביר מידע לעוס ומיותר.
Melamed Orly עוזי מלמד מסכימה עם כל מילה. תכנים המועברים באמצעות טכנולוגיה וגם אגב פנים אל פנים, צריכים לשמש מנוף לחקר, חשיבה ביקורתית, יצירה, רפלקציה וכד'. יש, היו ויהיו פערים גדולים בין האידיאל לבין הביצוע במערכות חינוכיות, אם רק היינו מצמצמים במקצת פער זה, התוצאות של החינוך והלמידה היו הרבה יותר טובות. יש גם דיספונקציות – מתכוונים לדבר טוב ויוצא להיפך, ואז, כמובן, צריך לחשב מסלול מחדש ולתקן הכי מהר שאפשר. וחוזר חלילה. אך עדיין כשמכריחים עשרות אלפי מורים להשתמש במערכת טכנולוגית מסויימת, כי זה מה שמערכת החנוך וההשכלה הגבוהה מספקות, היא צריכה להיות מתאימה וידידותית לצרכי המורים והתלמידים ולהתאים את עצמה במהירות לצרכים משתנים ולהרגלי תקשורת משתנים של המורים והתלמידים. אני לא רואה את זה קורה בלי גוף חינוכי טכנולוגי ייעודי שייקח על עצמו את האחריות לעסוק בכך. גם גוף זה צריך לעמוד לביקורת המשתמשים ולהציע פתרונות משופרים בהתאם. אני גם לא בטוחה שהפתרונות שחברות תקשורת וטכנולוגיה פרטיות שמפתחות פלטפורמות תקשורת לכלל הציבור יתאימו ב-100% את מוצריהן לצרכי ההוראה והחינוך. אם אני משווה פורומים במודל לקבוצות בפייסבוק או בווטס'אפ, אף אחד מהפתרונות אינו פתרון מושלם לעבודתי כמורה. ועוד לא דיברנו על האתגר הגדול שלנו כמורים לעדכן את הידע שלנו ואת חומרי הלמידה עצמם, המתווכים באמצעות טכנולוגיה. לא קלה דרכנו גם בעולם טכנולוגי.

טכנולוגיה בחינוך – היום שאחרי

אני מאמין שאני לא יחיד בתחושותיי שעולמם של מחשבים בחינוך תקוע ואיננו מצליח להשתחרר כבר עשרות שנים. תפישות חינוכיות מהפכניות כובשות להן שעל אחר שעל בעולם, סביבות למידה חדשות או ישנות שמתעוררות מחדש, (ולא, אני לא מתכוון ל"כיתת העתיד" שעיקרה כיסאות באלפי שקלים), פדגוגיות חדשות, תכנים משתנים, תרבות הלומדים משתנה, רשתות חברתיות משנות סדרי עולם…

 

מה לא משתנה? הכלים הטכנולוגיים שמשמשים במקומותינו: עדיין הלוח "חכם" (למרות שהוא מקדש תפישות הוראה שאבד עליהן הכלח), מאבדי תמלילים מיושנים (כן, התכוונתי לכתוב עם א'), מערכות ניהול למידה מיגעות, כלים לקורסים מקוונים ארכאיים (כולל החדשים שבהם), כלי חיפוש ממוקדי מטרות מסחריות, כלי ניהול ידע חסרי תקווה…

 

מה חסר?

חסרים כלים, תוכנה ואפליקציות שנבנים ללא אילוצים מסחריים, שמתאימים למיצוי הפוטנציאל של שינויים בתפישות חינוכיות ופדגוגיות של למידה, שמודעים לעצם קיומן של טכנולוגיות עתיד (ולא, אני לא מתכוון לכיסא ההוא על הגלגלים שעולה אלפי שקלים), שלוקחים בחשבון את הטכנולוגיות שיש ממילא בידי הילדים, כלי תוכנה ואפליקציות שיפותחו ללא תכתיבים מלמעלה לשרת מטרות של מערכת כושלת, כלי תוכנה שיפותחו ע"י מי שמבין את תפקידה של הטכנולוגיה בערעור אמות הסיפין של מה שאנחנו קוראים "מערכת החינוך".

 

אילו כלים?

למשל ארגז כלים ללומד העצמאי שיפשר לו לאתר, ללקט, לעבד, לארגן ולאגור ידע שיוכל לשמש אותו עכשיו או בעתיד.

למשל כלי יצירה משותפים – הרי אנחנו מבינים (אני מקווה) את העליבות של כלים מסחריים המשמשים אותנו ביומיום יחסית לפוטנציאל של כלי יצירת ידע שהטכנולוגיה מאפשרת לנו עכשיו ליצור…

למשל כלי ניהול מתקדמים שיהפכו את השימוש במערכות ארגוניות למזמן (במקום דוחה) וישולבו באופן אינטגרלי (וטבעי) במערכות ניהול הידע האישי והארגוני…

למשל מערכות תמיכה והדרכה "לומדות" המושתתות על מנגנונים של "בינה רשתית" ומאפשרים להפיק ידע מפרטים לא קשורים לכאורה,

למשל מערכות מומחה שיעזרו ללומד לאתר קשיים או חסכים במערך הידע שלו ויתפרו מסלולי התמחות ממוקדים בצרכים המיוחדים של כל לומד…

למשל כלים לייצוג ידע באופנים שונים שיאפשרו גם ללומדים המתמודדים עם אתגרים וקשיים מיוחדים למצוא לעצמם את הדרך הנכונה…

למשל כלי ייצוג של מציאויות שונות שיאפשרו הפקה מקצועית של תכנים ברמת בית הספר,

למשל סדנאות פאב-לאב (מה שפעם היינו קוראים חדר מלאכה, רק שהיום הרבה כלים הם דיגיטליים) בית ספריות שיאפשרו לכל לומד ליצור, להמציא, לפתח…

 

אבל המציאות… אוי המציאות…

משום מה אין גופים שמפתחים פתרונות פורצי דרך.

גם גופים מונופוליסטיים או מונופוליסטיים למחצה מפתחים ע"פ דרישות מערכת החינוך המוגבלים לתכתיבים המערכתיים שמכוונים אותה… וגם אלה תלויים בקיומם במערכת החינוך שאותן הם אמורים לערער…

 

מה אני מציע?

יקום גוף בלתי תלוי של מומחים ופורצי דרך שיחלמו יחד. גוף כזה יעלה לא הרבה יותר מכיסאות מסתובבים…

הגוף הזה, ויהיו לו מנגנוני בקרה בין לאומיים (שאינם מסחריים), יפתח כלים שאינם בהכוונת מערכת כלשהי (כולל לא מערכת החינוך)…

הגוף הזה ימומן בכספים בין – משרדיים, וכל תוצריו יהיו חופשיים לכל דורש, בבית ובארגון אליו הוא שייך.

בואו נהפוך את העולם קצת?

חדרי מילוט כסביבת למידה – החוליה החסרה

לא סוד הוא שאני עסוק בפיתוח ומחקר מודל לב"ה (למידה בסביבה הרפתקנית) מזה עשרות שנים. מודל לב"ה הוא מודל פדגוגי של למידה מבוססת פרויקטים (PBL), המושתת על עקרונות של למידה קונסטרוקטיביסטית/הומניסטית כשהשאלה הראשונה שהוא מעמיד בפני המורה או מפתח סביבות הלמידה היא: למה שהתלמידים ירצו לעשות את זה.

העניין, כמובן, הוא מוטיבציה פנימית. מוטיבציה פנימית, כמו שכתבתי כבר לא פעם, מושגת אם יש עניין צרוף בתוכן – מה שמקטין מאד את הסיכוי שבסביבה של תוכן מוכתב מלמעלה, כמו תוכנית לימודים כזו או אחרת, תתעורר מוטיבציה פנימית אצל מרבית התלמידים.

מודע למחויבות של מערכת החינוך לתוכניות הלימודים, אין מודל זה מיועד להציע התנערות מן התכנים המוכתבים – הוא פשוט מציע ערוץ אחר של אנרגיות למידה – המשימה.

המשימה, אם יש ללומדים רצון לבצע אותה, יכולה לשמש כגירוי לצורך בידע תכני (אפילו אם הוא בא מתוך תוכנית הלימודים). התוכן הופך לכלי נחוץ לביצוע המשימה. ככל שהצורך בתוכן אותנטי יותר (מחובר יותר לתשוקת הלומד לבצע את המשימה – ומציע כלי אמיתי לפתרונה, חלקי ככל שיהיה), כך האנרגיה שיש ללומד ברכש הידע הזה רבה יותר.

אם עד כה, השתמשנו במודל לב"ה כמחולל אנרגיות למידה באמצעות ההרפתקה, הרי שבחדרי מילוט אנחנו מוסיפים ערוצים נוסף – החברותא והיצירה של עצמים בעולם האמיתי (אני מתייחס ליצירת החדר כתהליך הלמידה העיקרי – השימוש בו מיועד למטרות אחרות).

אך לפני שארחיב על התהליך והרציונל – מהם חדרי מילוט?

חדר מילוט הם הרפתקה מציאותית בעולם דמיוני. הם בנויים בד"כ כמערכת חדרים וסיפור הרפתקה. החדרים מלאים ברמזים וחידות שהפיענוח שלהן יביא את המבקרים להיות מסוגלים לצאת החוצה. חדרים אלה הפכו בשנתיים האחרונות ללהיט בילוי עולמי. בארץ קמו אין ספור חדרים כאלה וצעירים רבים בוחרים לבלות בהם כמקומות בילוי. חדרי המילוט הם בעצם משחקי הרפתקאות (QUEST) לכל דבר. זהו גלגול חדש של משחקי ההרפתקאות שעברו מספרים ומשחקי לוח, למשחקי מחשב, משם למציאות מדומה ורבודה ועתה חזרו לעולם הפיזי.

3

תמונה מס' 1: בתוך חדר מילוט. כל פריט יכול לשמש כרמז לפתרון אחת הפאזלים הספונים בו. אתר יכול להכיל יותר מחדר אחד. המטרה: לפתור את הפאזלים ולצאת מהאתר.

מאחר שמודל לב"ה הוא מודל למידה בהשראת משחקי ההרפתקאות ובנוי על הרעיון של למידה תוך עיצוב משחקי הרפתקאות, חדרי המילוט כסביבת למידה מכוונים לפיתוח חדרי המילוט כתהליך למידה המשלב את פיתוח ועיצוב החדר, הסיפור שמאחוריו, המשימות והתכנים הנדרשים להרצתו.

עיצוב חדרי מילוט כפרויקט בית ספרי

כשעולה הרעיון לפתח חדר מילוט בבית הספר, מן הראוי לבחון אם מתקיימים התנאים הבאים (כמו בכל פרויקט חדשני):

  1. האם המנהל/ת בעניין וכמה? ככל שמנהל/ת יותר מונעת, גדל הסיכוי להצלחה.
  2. האם יש בצוות משוגעים שמוכנים להקריב את נשמתם (ושעות לא מעטות) למען הפרויקט?
  3. האם יש מי שיוביל את הצוות – נחוץ מנחה מנוסה ומחובר לרוח החינוכית שמאחורי פרויקט כזה?
  4. האם יש לבית הספר מקורות תקציבים להעסקת מנחה מבחוץ ורכש חומרים? – לפרויקט רציני נחוץ תקציב למרות שאפשר לפתח חדרי מילוט גם באמצעים דלים ביותר.
  5. האם התפישה החינוכית שמאחורי סביבת למידה כזאת נמצאת בהלימה לרוח החינוכית של הצוות?

בהנחה שהתנאים המוקדמים מתקיימים, המשימה הראשונה שעומדת בפני צוות הפרויקט הבית ספרי בחירה של הסיבה המתאימה מבין שלושה סוגים של סביבות למידה:

למידה מונעת גירוי, למידה מונעת דילמות ולמידה מונעת תבניות משימה.

 

למידה מונעת גירוי

בית ספר יסודי קרול, פתח תקווה (תודה לרותי וייס המנהלת וצוות מורות מקסימות) עסוק, בהנחייתי בפיתוח סביבת למידה מונעת גירויים. בבית הספר חצר מדעים ובה מתקנים בסגנון פארק המדע במכון ויצמן. חצר המדעים תהפוך ל"חצר מילוט". המתקנים שבחצר ישמשו את התלמידים המנסים לפצח את הפאזל כאמצעי לניסויים מדעיים, כשהניסוי משמש כמקור ידע לפיצוח.

1תמונה מס' 2: תחנת המראות בחצר המדעים – בי"ס יסודי קרול, פתח תקווה

כל תחנה בחצר, תשתמש כחלק מפאזל שבנוי (במקרה שלנו) מתבנית 'סידור תמונות' – על תבניות ופאזלים ארחיב בהמשך.

תשאלו: 'איך משתלבת תחנת המראות בחצר המדעים כתחנה בחצר המילוט?'

במקרה של תחנת המראות, למשל, נבנה סיפור ב-8 תמונות. התמונות מראות את הילדה מתעוררת כי קרן שמש שחודרת דרך שלבי התריס פוגעת במראה שעל השידה ופוגעת בעיניה. היא מסיטה את המראה ולפתע נוצרת קשת צבעונית על הקיר שמנגד. הקשת נוצרת כי הקרן המוסטת פוגעת בכוס מים שעל השידה ונשברת.

הילדים אמורים לסדר את התמונות בתוך תבנית תמונות. סידור נכון של התמונות יציג קוד מספרי שיאפשר להם לפתוח תיבה הנעולה במנעול מספרים. בתיבה הרמז לתחנה הבאה.

לרשות הילדים (בצוותים של 3-4) מאגר מידע דיגיטלי או מודפס (הגישה למאגר הדיגיטלי באמצעות מדבקת QR על המתקן, אותו יכולים הילדים לסרוק ולקבל מידע נחוץ להבנת הבעיה), וכמובן שעומד לרשותם מתקן המראות המאפשר להם לנסות ולחקור שבירה של קרני אור. את הניסוי הם מתעדים באמצעות טפסי ניסוי העומדים לרשותם, כאשר התהליך כולו מלווה ברפלקציה אישית של כל אחד מחברי הצוות.

זוהי דוגמה לסביבת למידה ממוקדת גירויים..

למידה מונעת גירויים מכוונת, בין השאר, לזמן לילדים פיתיונות שיניעו אותם לרצות לדעת יותר. כמו חכה של אלף פיתיונות, בית הספר אמור לעזור לילדים לזהות תחומי עניין שיש בהם פוטנציאל לגירוי שיגרום לילד להרים אנטנה, לגייס קשב, לנסות להבין. רוצים לדעת יותר? – ראו פוסט בשם 'למידה מבוססת עצמים ותופעות: סוג של פי. בי. אל?'

בבית ספר קרול יש לא רק חצר מדעים, יש שם גם חצר מורשת ומוזיאון, כך שלבית ספר קרול לא יהיו חסרים גירויים לבניית סביבות למידה בכל תחום תוכן שיבחרו. אך מה עושה בית ספר שאין לו מאגר גירויים עשיר?

בית הספר יכול להשתמש ליצור לעצמו סביבות עתירות גירויים – בעצמו. כל מה שצריך זה קצת דמיון. למשל:

הייתי בבית ספר היסודי אלפרדוס ברהט. פנינה. מנהל בית הספר, מחמוד אבו-עאבד וחברי, המורה מחמוד אבו-הלאל לקחו אותי לסיבוב בבית הספר, אבל לא לפני שהפעילו עלי את תרבות האירוח הבדואית:

2-jpgתמונה מס' 3: אוהל בדואי בחצר בית הספר אלפרדוס ברהט

חשבתם כמה אוהל בדואי כזה יכול להיות אתר לחדרי מילוט? זהו אוהל ענק. אפשר לאכלס בו כל סוג של תוכן. עוד בבית הספר – חממה לגידול צמחי מרפא. משהו כזה:

4תמונה מס' 4 – חממה לגידול צמחים כסביבת למידה מונעת גירוי

גם חממה מזמנת עולם שלם של גירויים ויכולה להפוך לזירת הרפתקאות וחדר מילוט לתפארת. הפאזלים יכולים להכיל רמזים על תכונות הצמחים וסוגי שימושים שונים שלהם.

סוג אחר של אתר גירויים יכול בית הספר להקים באמצעות מודלים:

5

תמונה מס' 5: מודל של גלגל ענק כגירוי למידה בחדר מילוט מסוג לונה פרק

 

גלגל הענק שבתמונה הוא ביצור עצמי. גובהו 35 ס"מ. הגלגל בנוי מדיקט שנחתך בחותך ליזר (תודה לעדי ולציון מסמינר הקיבוצים על העיצוב). כל שצריך בכדי ליצור לונה פרק שלם עם כל סוגי המתקנים הם תלמידים שיתמחו בכלים ליצירת גרפיקה בדו-מימד (כלי כמו אילוסטרייטור של אדובי, למשל), עץ וחותך לייזר (כמו זה שבפאבלאב בחולון). כך, בעלות זניחה של פחות מ-100 ש"ח למתקן, אפשר להקים מודל של לונה פרק שלם שיכול לשמש כמעבדה שלימה ללימודי פיסיקה ומתמטיקה. אם יש בבית הספר גם תלמידים שמראים עניין להתמחות באלקטרוניקה, הרי שבאמצעות רכיב אלקטרוני קטן וזול (ארדואינו), אפשר להוסיף לגלגל גם מנוע, חיישנים וצג שיראה  את מהירות הסיבוב שלו, את כוח המנוע וכד'.

איך הופכים גלגל ענק לפאזל בחדר מילוט?

קחו למשל את דורון צור. דורון הוא מורה לפיזיקה בעמל ליידי דיוויס. דורון הציג לתלמידיו את הגלגל עם הסיפור הבא: מחבלים חיבלו במנוע של הגלגל ענק בלונה פרק שלנו. הם הטמינו פצצה שאפשר להגיע אליה ולנטרל אותה, רק אם מסובבים את הגלגל עד נקודה מסוימת. אם עוברים את הנקודה ולו במעט, הפצצה תתפוצץ. יש עדיין אנשים על הגלגל ורבים מהם יפגעו.

אם עד כה עסקנו בחדרי (או אפילו חצר) מילוט בסביבה שיש בה גירויים, הסיפור הבא יציג אתגר לא פחות מורכב – כיצד מתמודדים עם סוגיות טעונות במיוחד בחיי בית הספר ובחיי התלמידים.

 

סביבת למידה מונעת דילמות

בית ספר תיכון ניסויי שפרירים א' בקיבוץ גבעת חיים איחוד. זוהי מסגרת חינוכית מקדמת בניהולה של אורית מליחי שפנתה אלי בבקשה לעזור לבית הספר להפוך את עיקרי עשייתם החינוכית במסגרת הניסוי (תהליך פדגוגי בשם "קליידוסקופ") – למוצר. בפגישה עם צוות בית הספר (נשמות יקרות), חשבנו על מבוך הרפתקאות המציג בפני התלמידים דילמות של התמודדות עם מצבים יומיומיים בסביבה של מציאות רגילה. יחד נבנה מבוך שבכדי לצאת ממנו יתקלו המבקרים במצבים המציגים בעיה ויצטרכו בתהליך מושכל של קבלת החלטות לבחור דרך התמודדות מבין כמה אפשריות.

סביבה כזאת יכולה לשרת תכנים רבים. היא מתאימה לבית ספר שרוצה להדגיש נושא טעון במיוחד שיש בו מקום לשיקול לדעת ובחירה בין דרכי התמודדות שונות. מצבים שונים מופגים כסרטוני וידאו שישמשו גירוי לדיון בסוגיה ובחלופות האפשריות לפתרונה. קריטריונים להשוואה בין החלופות והערכה של כל חלופה אל מול מערך קריטריונים זהה תוביל לבחירה מנומקת של הצוות בדרך פעולה מסוימת שתוביל אותם אל הדילמה הבאה.

עד כה הצגתי 2 סוגים של סביבות המשלבות בין תוכן, הרפתקה ומשימות למידה (כפאזלים), אך בשני המקרים אלה סביבות שעושות שימוש מכוון וממוקד לגירויים או סוגיות שבית הספר בוחר לנסות להציב להם מענה. בפרק הבא אציג גישה פתוחה יותר.

כאן אציג גישה לפיתוח חדרי מילוט שיכולים להתאים לכל תחום תוכן, לכל שכבת גיל (אפילו לגיל הרך):

 

סביבת למידה מונעת תבניות משימה

הסטודנטים בתכנית לתואר שני במסלול חינוך בעידן טכנולוגיות מידע במכללת קיי בבאר שבע, עסוקים במסגרת הקורס 'שילוב סימולציות, משחקים, עולמות וירטואליים ותקשורת ניידת בחינוך' בפיתוח תבניות משימה (פאזלים) לחדר מילוט בית ספרי. בתום הקורס יהיו בידי הסטודנטים כ-10 תבניות משימה שונות (מכוונות מטרות פדגוגיות שונות) איתן יוכלו להקים חדר מילוט בית ספרי ולהתאים לו כל סוג של תוכן בכל שכבת גיל. את התוכן למשימות יוכלו לעצב, לחקור ולהזין תלמידים או מורים.

 

בכדי להבין את המונח 'תבניות משימה' נתבונן בדוגמה הבאה:

 

6תמונה מס' 6 – תבנית משימה של קבלת החלטות (נג'לה אבו האני, מירה גבע, דיקלה באום פלדמן ורחלי שוורץ)

 

מה רואים בתמונה?

 

ראשית יש כאן תבנית של בחירה מושכלת. המשימה היא לבחור מסלול לטיול (בדוגמה ניתוח המאפיינים של טיול לספארי בר"ג, בהשוואה לטיול למישור החוף). לכל אחת מהחלופות (מסלולי הטיול האפשריים). התמונה מציגה ניתוח של המסלול לספארי. התוויות (ניתנות להחלפה בתחתית התמונה) מייצגות את הקריטריונים (מאפיינים) להערכת מסלול הטיול לספארי. אנו רואים שהעלות מוערכת כ-4 (גבוה), ערך לימודי כ-2 (נמוך למדי), התאמה לשונות התלמידים – 3 (בינוני) המרחק – 4 (רחוק) והתאמה לתכנית הלימודים 5 (מאד מתאים).

 

מסלול זה יושווה למסלול למישור החוף, אחרי ניתוח המאפיינים של הטיול לשם. מאחורי סרגלי המספרים ישנן ספרות שאפשר לזהות דרך חורים בגב המשטח. הספרות שמאחור הן הקוד לפתיחת התיבה שבה טמון הרמז לפאזל הבא.

 

לכל מסלול יש QR שמקשר את הפותרים למאגר מידע עם ידע נדרש להבנת הבעיה ומאפייני המסלולים השונים.

 

התלמידות הכינו את התבנית ע"פ אפיון מוגדר כמשימה שבועית והזינו לתוכה את התכנים. את התבנית נחתוך בקרוב בעץ לביד באמצעות חותך ליזר ואפשר יהיה להשתמש בה פעמים רבות לתכנים שונים ומגוונים.

 

כל תכנית (מבין ה-10 שייוצרו בקורס) מכוונת מטרה פדגוגית אחרת. חשיבה לוגית, קבלת החלטות, תיאום תקופות, זיהוי צמדים, הבנת רשת קואורדינטות וכד'.

 

המאפיינים של כל תבנית ניתנות לסטודנטים/יות כמשימה שבועית. הם/ן בונים את התבנית בקרטון ביצוע ומכינים את התכנים כסימולציה להפקת חדר כזה עם התלמידים. מכאן שהרעיון המרכזי שמאחורי הפקה של סביבת למידה כזאת (מבין אלה שהוצגו למעלה) תינתן בידי התלמידים. עצם המשימה והאתגרים שמאחוריה צפויים להניע את התלמידים באופן פנימי לחקור ליצור לחלום וללמוד – כמו שנראה שזה מניע את הסטודנטים. איך נעריך את התוצר?

 

הערכה

 

איך נעריך את התוצר?

 

כתבתי כבר מאמרים לא מעטים על חקר שימושיות כמתודולוגיה להערכה חלופית.

 

תלמידינו ינחו את חבריהם מכיתות מקבילות בהתמודדות אם חדר המילוט, תוך כדי צפיה במדדים כמו מחוברות (כמה זמן היו חברי הצוות אמנם עסוקים בלנסות לפתוח את החדר) או כמו היכולת של הלומדים להתמודד עם המשימה: האם הבינו את המשימה, האם היה להם הידע הנדרש בכדי לפתור אותה, האם האווירה הייתה שיתופית, האם יצאו בהרגשה שנתרמו – וכד'.

 

לסיכום

 

אחרי שנים רבות של פיתוח ומחקר מודל לב"ה (למידה בסביבה הרפתקנית), אני חש שיישומו כחדר מילוט בסביבת הלמידה הוסיפה לו ממד חשוב – המציאות. התלמידים נוגעים בעצם העניין. אני מזמין אתכם לנסות להקים כאלה סביבות למידה בבית הספר שלכם (או כל סביבה חינוכית אחרת).

 

 

 

חינוך לשלום? מאמר ב"קולות"

מערכת 'קולות' פנתה לפרופ' חנן יניב בעקבות פוסט אישי שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו, ובו הוא כתב על החיים בשיתוף של יהודים וערבים בישראל. פרופ' יניב, פסיכולוג בהכשרתו, משתף את קוראי 'קולות' במאמרו האישי והגלוי, החושף את שדי המלחמה של החברה הישראלית, בתחושות של שייכות, של תקווה ושל בושה. פרופ' יניב משתמש במבוכים מטאפוריים וממשיים של שדות קרב, וההיחלצות מהם היא שיעור לדורות הבאים. השיעור לשלום, כמובן, נתון מעתה בידיהם של המחנכים הבאים.

http://www.kaye.ac.il/images/files/publications/kolot/2017/kolot13.pdf

 

יומן מסע – היטק הי, סן דייגו.

היום הראשון

הראשון שסיפר לי על היטק הי, היה ארל'ה רוטשטיין. נראה היה שצומח משהו מרתק בסן דייגו, שאולי יהיה אפשר ללמוד ממנו איך נראה בית ספר שבנוי על חזון חינוכי שקרוב לתפישת עולמי.

כשליהיא תלם סיפרה לי על חוויותיה מביקור במקום עם אור גדול בעיניים (טוב, לליהיא יש אור גדול בעיניים כמעט על הזמן), הלכתי לשמוע מורות שבאו משם (בתיכון החדש בחולון שנבנה ברוח היטק הי). שמעתי את קולין מדברת חינוך כמו שאני יודע רק לחלום עליו – והאמנתי לה.

היום נכנסתי בשערי שלושה מבתי הספר האלה (יש כבר 13) ואלה הגיגים ראשונים. החלטתי להציג אותם כאנקדוטות בלתי קשורות, עם כמה תובנות מקומיות, ללא ביקורת וללא שיפוטיות. אולי בסוף המסע, אוכל להציג גם מסקנות רחבות יותר.

ניקי.

ניקי היא מנהלת חטיבת הביניים (כאן קוראים לתפקיד המנהל "דירקטור").

ישבתי בהשתלמות מורים פנים בית ספרית, כאשר שתי מורות הציגו דרכים לניתוח טקסטים כאסטרטגיה ללימוד קריאה. השיטה שהציגו היתה עוד שיטה לעידוד קריאה והבנת הנקרא, כמו רבות שפגשתי בבתי ספר שונים בארץ. לצד ההתנסות שהציגו הן הראו גם נתונים של מחקר מלווה… פתאום הבנתי שמה שאני עד לו זה בדיוק מה שדונלד שון הציג בספרו The Reflective Practitioner. מסתבר שחלק מהשגרה בבית הספר הוא מחקר הפעולה שמורים עורכים במקביל להתנסות בשיטות חדשות. מסתבר בכלל שזה בסדר לעשות טעויות בהיטק-הי. מותר לנסות, להיכשל, לנסות להבין איך לשפר, לשפר ולנסות שוב. מסתבר שזוהי תרבות של שיפור עצמי – כל הזמן.

במאמר מוסגר, ראיתי מערכת שמשווה את עצמה ליסודות ההקמה שלה, בוחנת אם היא עדיין בתלם ובוחנת אם נוצרו תנאים לעדכון היסודות. זוהי הדרך להתמודדות עם הסתאבות מערכתית, שהרי הנטיה של מערכות היא לקום על יוצריהן…

בחזרה לניקי.

שאלו אז את ניקי, כמה עידוד הקריאה חשוב לה והיא סיפרה על אבא שלה, מהגר, שהתקשה בקריאה, שהגיע לכיתה יא בלי להיות מסוגל לקרוא, ושרק מורה אחד שהבין את זה, לקח אותו ביד, קרא יחד איתו ספר שלם, הביא אותו להבנה של הטקסט ובעצם פתח לו סיכוי של הצלחה בחיים. הקריאה והבנת הנקרא חשובים לניקי ברמה קיומית.

כשיעקב שניידר הציג אותי לניקי, היא אמרה לי שיש ערך אחד, פשוט, שמניע את תפישת החינוך שלה: אהבה: אהבת הזולת, אהבת האדם, אהבת התלמיד, אהבת המורה…  פשוט.

אחרי ששמעתי את ניקי מספרת למה קריאה כל כך חשובה לה, הבנתי כמה היא אמיתית.

מפגש ההתפתחות המקצועית הזאת הבהיר לי עוד עניין – היטק-הי, שעיקר הלמידה בו מתרחשת דרך פרויקטים (PBL), מטמיע במסגרת הפרויקטים מיומנויות למידה כמו קריאה והבנת הנקרא, אפילו אם הן שאובות מעולמות של למידה קונבנציונאלית. מסתבר שלא צריך להמציא את הגלגל בכל פעם מחדש. אם תלמידים עושים פרויקט, ואם זו דרך החיים בבית הספר, לא מוותרים על הרכשת מיומנויות יסוד, אפילו אם נראה שזה לא בדיוק חלק של הפרויקט.

המהנדס.

נכנסתי לחדר שנראה שהתלמידים בו עסוקים ביצירה כשהמורה יושב בצד. הם עובדים על פיתוח כלי נגינה. זהו חלק מפרויקט המשלב ספרות והנדסה בה התוכן הספרותי מבוסס על שירי וודי גטרי (שירים שהרבה מהם שרתי אז, בשנות השישים, כשהיינו שטופים ברעיונות של שוויון ואחווה ושלום. תרבות שאולה של מחאה). התלמידים בשלבים ראשונים של תכנון – אבל כבר הרעיון הזה של שילוב שירת מחאה חברתית עם פתוח של כלים מחוללי תרבות גירה אותי לדעת יותר…

בן. המרכז האקדמי.

בן עושה דוקטורט. הוא מנתח ביג דטה להבין איך אפשר לשפר את אחוז התלמידים הפונים להשכלה אקדמית. בן מציג גרפים. הוא מראה איך שם יעד של שיפור שיביא לפחות 75% מהבוגרים לשלוח טפסי הרשמה לפחות ל-3 קולג'ים כי גילה שכמות הבקשות קשורה ביחס ישיר לסיכוי הפונים להתקבל. בן ראה שהמורים נענים ליעד והשיפור אומנם מתרחש.

סיפרתי לבן על המפגש שלי עם ניקי ועל הערך הפשוט שהציגה כיעד (אהבה). שאלתי אותו אם הוא מודע שהצבת יעד כמו שיפור ההרשמה לקולג'ים יכול לחבל משמעותית ברוח המוסדות שהוא משרת. אמר שהוא אמנם מודע וקרוע. אמרתי לעצמי שאני מאמין לו שהוא מודע, אבל אני מרגיש בערך כמו מישהו שרואה את הזרעים להתרסקות החזון שאני עד לו.

מעניין מה יקרה.

שירותי הבנים.

למרות שסוף היום השירותים מבהיקים מניקיון. יצירות אמנותיות של תלמידים על הקירות. מוסיקה נעימה ברקע…

שלמה (בק) אומר שיש דגש גדול על האסתטיקה. למרות שבחללים רבים אתה רואה כלי עבודה, המקום כולו נעים מאד להיות בו. הקירות שקופים כולם. תלמידים שוכבים או מקובצים בחללים שונים, המון יצירות ברמה מקצועית מאד, תחושה של "כך הייתי רוצה שיראה בית הספר של מיה" (נכדתי בת ה-8).

המשך מחר.

היום השני

לפני שאני מתחיל בהגיגים ותובנות של היום, חשוב לי להתחיל בתמונה הבאה:

%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%99%d7%a7%d7%98

פרויקט

בכדי לנסות להבין למה קוראים בהיטק – הי "פרויקט", שהרי המודל הפדגוגי שעליו נשען בית הספר הוא למידה מבוססת פרויקטים.

הפרויקט הזה, למשל, הוא כמעט "קיצור תולדות האנושות" (בלי קשר לספר). התלמידים חקרו סיבות לתקומת ונפילת אימפריות כמו מאיה, רומא ויוון, מסיבות סביבתיות, חברתיות ופוליטיות. לאחר שניסחו תובנות והנחות תיאורטיות, התלמידים הגישו מסמך ובו הם מציגים את ההשערות שלהם ובמקביל בונים חלק ממכונה שמתאר את התהליכים כמטפורה פיזיקלית שלשמה חקרו ולמדו מושגים בפיזיקה, כמו זה, למשל:

depression

הלוח כולו מסתובב בכח מנוע חשמלי והמנגנונים עובדים.

הפרויקט הזה לקח 12 שבועות. התוצרים יוצרו כולם בסדנאות בית הספר.

קמרון בא לקחת אותנו לסיבוב בקמפוס ולבקר בבתי הספר הסמוכים (שני יסודיים, שתי חטיבות ביניים ועוד תיכון) – כולם שייכים לאותה רשת.

קמרון

קמרון הוא תלמיד כיתה יב', מסביר פנים, וחולם להיות פוליטקאי.

תוך כדי סיור אנחנו שואלים שאלות והוא משיב בפנים מאירות.

שואלים מה ההבדל בין בית הספר הזה לבתי ספר תיכוניים קונבנציונליים. קמרון משיב שפה לומדים פחות מקצועות, אבל יותר לעומק.

אני שואל אם הוא לא מרגיש שבעצם הפסיד המון ידע שיכול היה לרכוש במקומות אחרים… הוא עונה שבכלל לא, כי כל פעם שהיה מתעניין במשהו, היה נועץ במורה שעזר לו לזהות מקורות נוספים, לכוון גבוה יותר. בכלל, הוא אומר, המורים נורא מעודדים אותך לרצות לדעת יותר. כולם כאן רוצים שכולם יצליחו.

מבחנים לקראת קבלה לאקדמיה

 

מסתבר שאימת מבחני הבגרות לא פוסחת גם על בית ספר שאין בו כמעט מבחנים. יש מעט מבחני מיצב של המדינה שכשלון רצוף בהם יכולים להביא לסגירת בית הספר. בהיטק-הי לא מתרגשים מידי. ניקי (מנהלת חטיבת הביניים, זוכרים?) אומרת שהם מסתכלים על זה כעל "צרה הכרחית", לא משקיעים זמן רב מידי בלהתכונן להם ובודאי אינם שואפים להיות הכי טובים. הם מרכזים מאמץ לתקופה קצרה, מעודדים קבוצות למידה של תלמידים, תומכים בהן ועוברים לסדר היום.

רסטי

רסטי הוא מורה חדש. זוהי לו השנה השניה בהיטק-הי. רסטי לימד קודם לכן בבית ספר רגיל ותפש את תפקידו כמורה בדרך שאליה הורגל. הוא היה מתכונן לשיעורים, מכין מערכי שיעור באופן קפדני מאד והיה מקפיד מאד ליישם אותם במדויק. אחרי שהתלמידים באו אליו ואמרו לו שלא מלמדים כך אצלם, שאם היו רוצים ללמוד כך היו הולכים לבית ספר אחר, נבהל ופחד שיפוטר (בהיטק – הי אין קביעות, המורים מוחתמים כל שנה מחדש). כשרסטי נועץ בחבריו המורים (ואלה שמחו לעזור), התרכך,  העביר חלק מהאחריות ללמידה אל התלמידים והעיז להיות יצירתי וגמיש. הפרוייקטים שהציג בפנינו בגאווה לא מבוטלת היו ספרי קומיקס אותם ציירו התלמידים בנושאים של אקולוגיה וספרות.

רסטי גילה שלהיות מורה כזה מפנה אותו לעבודה אישית עם כל תלמיד. החיים כמורה בהיטק – הי, הרבה פחות לחוצים והרבה יותר מלאי סיפוק.

מתי נגמר פרויקט?

שאלה שעלתה אתמול לא מפסיקה להעסיק אותי.

עדי ספרה שבפרויקט שעלה בכיתה שלה, התלמידים התבקשו לציין שלושה דברים שהשתנו בשכונה שלהם. עדי ציינה דוגמאות שונות וביניהן ספרה על אחת הילדות ששמה לב שהשיכור שהיה שרוע תמיד ליד חנות המשקאות, איננו שם פתאום…

שאלתי את עדי מה קרה והיא ענתה שאיננה יודעת כי הפרויקט, למעשה, הסתיים.

חשבתי לעצמי, איך זה יכול להיות? איך יכול להיות שההזדמנות החינוכית החשובה ביותר שעלתה נותרה מיותמת? איך יכול להיות שהילדים לא התגייסו לחפש את השיכור או לפחות להודיע על העדרו למשטרה?

אני שואל את עצמי אם לא צריכות להיות לנו קווים אדומים משני כיוונים – כאלה שעוצרים פרויקט שמתפתח לכיוונים בלתי רצויים או כאלה שממשיכים פרויקט לכיוונים שלא צפינו ואינם במסגרת ההגדרות של מטרות הפרויקט ותחומי התוכן אותם הוא מנסה לכסות…

אני בטוח שעוד אשוב לשאלה הזאת ואולי במאמר מיוחד.

המשך מחר.

היום השלישי

השגרירים

%d7%94%d7%a9%d7%92%d7%a8%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d

היטק-הי עמוס ביקורים. בכל שבוע כמעט מגיעה קבוצה אחרת לביקור. את הסיורים עורכים השגרירים. אלה (מימין) סילבי, איזבלה, דני וכריס. הם היו השגרירים שלנו בצ'ולה ויסטה. צ'ולה ויסטה היא עיר בדרום קליפורניה, ממש על הגבול המקסיקני. האוכלוסיה מעורבת, המון מקסיקנים (חוקיים ולא חוקיים).

השגרירים שלנו לקחו אותנו לסייר בבית הספר בעודם מסבירים ומעודדים לשאול שאלות. איזבלה היא המבוגרת ביניהם (כיתה יב'). דני כריס וסילבי הם בכיתה י' והם במעמד של "צל" זה אומר שהם עדיין באימון ועוקבים אחרי איזבלה. יצא לי להשרך מאחור (מתבונן בתוצרי הפרויקטים במסדרונות) ודני וכריס נשארו איתי לוודא שלא אלך לאיבוד.

מה שמצחיק בשגרירים זה שהם הולכים אחורה. בכלל, השגרירים מזכירים לי דיילות במטוס בעת נאום ה"לקראת המראה". הם מדברים טקסט אחיד (בשני הקמפוסים), הם עושים תנועות ידיים אחידות, הם מחייכים באופן דומה… ברגע של אינטימיות, ברגישות של הליכה על ביצים, שאלתי אותם איך בוחרים ומאמנים אותם. מסתבר ששגריר הוא תפקיד נחשק. בבית הספר שלהם יש כ-20 בסך הכל והם נבחרים מרשימה גדולה של מועמדים ע"י המורים. שאלתי אותם אם יש טקטס כתוב שהם מדקלמים – אמרו שלא, שהכל זה עניין של ניסיון. הצעירים לומדים מהמבוגרים, הם עושים את זה המון – ולכן הם כ"כ נשמעים אותו הדבר. האמנתי להם, אבל לא יכולתי של לבלוע חיוך. אני מניח שאם בני (גל ורועי) היו רואים אותם – דבר ראשון היו מכניסים להם כאפה על חנוניות יתר… (סתאם).

דני

סדר היום של דני עמוס. היא מטפלת בילדי הדודה שלה, היא מנקה את הבית שלה, היא עוזרת לילדים בבית הספר היסודי של היטק-הי בהכנת שיעורי בית (במסגרת פעילות של תרומה לקהילה), והיא עובדת על הפרויקטים שלה.

ככשאלתי את דני פרטים מפורטים על פרויקט הרחפן, היא נתנה לי את כתובת אתר הפרויקט:

http://historyfromabovedrone11.weebly.com

הרעיון בכללותו הוא חקר שימושים צבאיים של רחפנים. הצוות הרכיב רחפן, הגדיר משימה והפעיל את הרחפן בביצוע המשימה תוך תיעוד וידאו.

כריס

כריס רוצה להיות אסטרו-פיסיקאי. הוא מחפש מקום לעשות בו התמחות (הם יוצאים להתמחות של חודש למקום מקצועי שמחוץ לבית הספר). סיפרתי לדני ולכריס על פרוייקט בו אני מעורב במכללת אפקה להנדסה עם מגמת מדעי המחשב בעמל ליידי דיוויס. נדלקו להם העיניים. כריס שאל אם יוכל להיות מעורב, הזמנתי אותו.. ניפגש בסקייפ. אני מניח שגם לו היו גל ורועי נותנים כאפה, אבל הוא ממש מקסים – יחי החנונים!

אח של דני

לדני יש אח צעיר ממנה בשנה. האח של דני נשאר כיתה (מה שמאד נדיר בהיטק-הי). האח של דני נשאר כיתה כי לא עשה את משימותיו באמנות. המורים בהיטק-הי לא מוותרים לך. הם מזנקים עליך ומחפשים איתך כל דרך אפשרית ליישר אותך לתלם (הם קוראים לזה "להיות חבר תורם בקהילה"). האח של דני לא היה מסוגל להתיישר לתלם. הוא פשוט לא עשה (לא ניסה אפילו) לעשות את העבודה באמנות. הציעו לו אין ספור אלטרנטיבות, הוא לא עשה. בהיטק-הי אין מצב כזה. ואז, רחמנא ליצלן, הוא נכשל בקורס. אמא רתחה. הרי ברור שהילד מורד. בנוסף לקורס הקיץ שהיה צריך לקחת הוא גם נשאר כיתה (לדרישתה).

נקרע לי הלב. סיפרתי לדני שאני הייתי בדיוק כזה. לא שלא רציתי, לא שלא מרדתי, לא שלא ניסיתי – פשוט לא הצלחתי. אני מצרף קישור לרשימה אחרת בבלוג שעוסקת במה שאני קורא 'מקדם הנאחס'. אני פשוט מבין את אח של דני ואני יודע שלא היה שום כח בעולם שהיה יכול להביא אותו לבצע משימה שמקדם הנאחס שלה היה כל כך גבוה בשבילו.

נראה לי (וזו התרשמות שטחית בלבד) שהיטק-הי צריך לפתוח צוהר לילדים כאלה. קוראים לזה, אולי, צוהר של חמלה יתרה?

המסדרונות

אחד הדברים הבולטים ביותר בהיטק-הי הוא אווירת בית הספר הנשקפת כבר במסדרונות. נכון, אני לא חושב שיש לבתי הספר היסודיים בארץ סיבה להתבייש (ברוב אלה שביקרתי תענוג להסתובב), אבל לחטיבות הביניים ולתיכונים יש הרבה מה ללמוד. החללים (מסדרונות ותקרות ומה שביניהם) מלאים בתוצרי תלמידים – תוצרי הפרויקטים שלהם. המון פוסטרים, תמונות, מכונות, מודלים… אין מקום בו תדרוך שאין בו קירות עמוסים ביצירות (כולל בשירותים). נכון, לפעמים התוצרים נראים שיד מקצועית היתה מעורבת (חלקם פשוט מדהימים), אבל – אז מה? אין שום מניעה שהמורה יהיה שותף בתוצר הסופי, בתנאי שתרומתו איננה מעמעמת את תרומת התלמידים.

אין לי ספק שהתייחסות לתוצרי התלמידים בכבוד כזה תורמת לא מעט לתחושת האווירה המיוחדת שמרגיש כל מי שהזדמן לבתי הספר האלה.

המשך יבוא…

היום הרביעי

צ'ולה ויסטה.

%d7%a6%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%95%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%94

נפגשים במליאה עם ליסה. ליסה אחראית על קשרי הקהילה של שלושת בתי הספר (יסודי, חטיבה ותיכון) של היטק-הי, כולם באותו הקמפוס.

שיחה במעגל.

אני מספר לליסה על חוויותי עם האמבסדורים והיא עושה קולות של פליאה. אני מצביע על ההתנהגות התבניתית של השגרירים והיא אומרת שכוונתם הפוכה, שהם היו מאד רוצים שהשגרירים יפגינו את האישיות הייחודית שלהם (אחרי הכל – הם ממוינים בקפידה, אני אומר לעצמי בלב)…

אחרי הצהריים שיחה עם שלושת המנהלים.

אני שואל אם יש להם מקום של השפעה בעיצוב הרוח הפדגוגית של בתי הספר שלהם, שאחרי הכל הם אנשי חינוך מקצוענים, אבל ברשת שבה הקונספציה הפדגוגית מאד מוגדרת. הם ענו, ללא היסוס, פה אחד שהם מאד נאמנים לתורה החינוכית של בית הספר (לא סתם בחרתי להשתמש במילה "תורה").

הם קוראים לזה עקרונות העיצוב של בתי הספר (Design Principles):

Equity – במובן של צדק חברתי והכנה שוות זכויות להמשך הדרך בחינוך האקדמי ובחברה כאזרח.

Personalization – במובן של הכרות אישית עם כל תלמיד (ומורה), זיקה אל המיוחדות האישית של כל תלמיד ויצירה של הזדהות קהילתית חזקה (זוכרים את התשובה של ליסה לשאלת התבניתיות של השגרירים?)

Authenticity – במובן של מקוריות ויצירתיות (כמו שאני מבין את זה), אבל אשוב ואברר…

Collaborative Design – תוכנית הלימודים, הפרויקטים וסביבות הלמידה מעוצבים ע"י צוותי מורים בין תחומיים. כששאלתי מה עם התלמידים כמעצבים (למידה תוך עיצוב למידה), הם ענו שכמובן. גם התלמידים שותפים לפעמים ומציעים רעיונות משלהם לפרוייקטים המשותפים ולפרויקטים אישיים.

אחרי שלושה ימים של מפגש עם תלמידים, מורים, מנהלים ובעלי תפקידים אני יודע שהכל אמת. אלה לא סיסמאות ריקות. הם באמת בנו מערכת שמיישמת את העקרונות האלה באופן מובנה. כל התרחשות בבית הספר מלווה בהתייחסות לארבעת העקרונות שמניתי.

לפני שאביע איזושהי נימה אישית, יש עוד מונח שמבצבץ ומרחף מעל בתי הספר של היטק-הי: בעברית לא רשמית קוראים לזה 'אחריותיות' – באנגלית: 'Accountability'. הם תופשים את עשייתם החינוכית במחוייבות של קדושה. אין סיבונים, אין "יהיה בסדר", אין סיסמאות ריקות, אין ציניות, אין חפיפיות, אין הומור (אופס… האחרון פשוט נפלט לי).

מה שקצת הרעיד לי מיתר בנשמה היתה האמונה בצדקת דרכם. אין ממש דיאלוג, הם מסבירים את דרכם, עונים על שאלות במדויקות משעממת – הם כולם, תלמידים כמורים, כאילו מצטטים מתוך ספר לא כתוב. למה הרעיד מיתר? אני מניח שכמי שעוסק כל חייו בחינוך, אני ממש, ממש לא יודע כמעט כלום על חינוך – ובודאי שלא בביטחון כזה.

ניראות

כבר עם דריכת כף הרגל הראשונה בכל אחד מבתי הספר שראינו (עד כה ביקרנו בעשרה), אפשר לחוש את האוירה דרך המסדרונות. אתה נכנס לבית הספר וכאילו נכנסת לשילוב של מוזיאון לאמנות, מוזיאון מדעי וסדנאות יצירה. ההשפעה המיידית על המבקרים (שלא לדבר על ה היא עצומה. מיד יש תחושה של מקום שמכבד את עצמו, מכבד את עבודות התלמידים שלו ומכבד את שליחותו (ראה ערך 'אחריותיות'), מה שמעורר מיד את השאלה של למה אצלינו, בארצינו הקטנטונת, לא כל בתי הספר נראים כך (זה הרי לא עניין של כסף גדול)…

נכון, המון בתי ספר יסודיים נראים בדיוק כמו היטק-הי, אבל מעט מאד חטיבות ביניים ותיכונים. חשבתי לעצמי (טוב גם שלמה בק היה פה), והסכמנו שבארץ, ברוב המקרים, אין מה להציג במסדרונות. מה יציגו – מבחני בגרות משנים קודמות? שיעורי בית? (סליחה על ההכללה, אני בטוח שיש בתי ספר על יסודיים שנראים אחרת, אבל היוצאים מן הכלל מדגישים את הכלל).

טכנולוגיה

יש המון מחשבים, מותר להתשמש בסלולרים (רחמנא ליצלן), לילדים יש פרוטפוליואים דיגיטליים, אבל כששאלתי את כריס (האמבסדור) מה הוא רוצה להיות, ואמר שהוא רוצה להיות אסטרו-פיזיקאי, ושאלתי אותו אם הוא נוגע בזה בפרוייקטים שלו ואמר שהם יבנו בלון סטרטוספרי, ושאלתי אותו אם ישתמשו בארדואינו לתעד את הדרך ונתונים שונים – אמר שהוא לא יודע מה זה.

נכון, יש פה חוג רובוטיקה עם השגים מרשימים – שם בטוח יודעים מה זה ארדואינו, אבל לא בטוח שזו טכנולוגיה בשגרה פה. בכלל, ראינו הרבה כלים לעיבוד עץ, אבל מעט מאד כלים אלקטרוניים. נראה שהם לא ממש חיים את מה שמזמן העולם הטכנולוגי של היום. אין לי ספק מה היכולת לשלב IOT תעשה לפרויקטים שלהם (אה, IOT הוא Internet Of Thinkgs, שזה אומר שאפשר לגרום לכל עצם להיות מקושר לרשת, לחוש את הסביבה ולהיות נשלט מרחוק).

מה זה אומר? אני מניח שזה אומר שעולם שלם של גירויים מוחמץ, אולי. אני בטוח שאם ילד היה מביא צורך כזה, היו מוצאים דרך לעזור לו, אבל בית ספר צריך להיות, לדעתי, חכה של אלף פתיונות. מקום שמגרה ילדים לגעת בעולמות שהם לא יודעים על קיומם בכלל. התחושה שלי (וכאמור, מהתבוננת שטחית למדי), הפתיונות בחכה שלהם לא מעודכנים מספיק.

מחר, בעצם, מתחיל האתגר הגדול… סיכומים, לקחים ומסקנות. אני מזמין את חברי למשלחת (שרובם קוראים את היומן הזה), ומי שהיה פה במשלחות קודמות, להגיב כבר היום ומחר, להתווכח, לשתף מהגיגיהם וחוויותיהם.

היום החמישי (האחרון)

בית הספר שבמחוז הצפוני – North County:

20161021_112219

הגב של קריסטן

זוהי קריסטן. קריסטן היא מורה בכיתה ז'. היא לובשת חולצת T כי היום יום שישי והסגל נוהג ללבוש (ביוזמתו) חולצות T שעיצבו והדפיסו (ביוזמתם). על הגב כתובים עקרונות העיצוב של היטק-הי (ראה אתמול), אבל…

האבל הזה, בעצם, הוא, בשבילי, מהות המסע כולו.

עקרונות העיצוב על גבה של קריסטן הם:

Authenticity, Equity, Community… וראה זה פלא: במקום Collaborative Design אתה רואה Passion ו-Communication.

אתמול כתבתי על המפגש עם המנהלים של שלושת בתי הספר של HTH בצ'ולה ויסטה:

"…אני שואל אם יש להם מקום של השפעה בעיצוב הרוח הפדגוגית של בתי הספר שלהם, שאחרי הכל הם אנשי חינוך מקצוענים, אבל ברשת שבה הקונספציה הפדגוגית מאד מוגדרת. הם ענו, ללא היסוס, פה אחד שהם מאד נאמנים לתורה החינוכית של בית הספר (לא סתם בחרתי להשתמש במילה "תורה")…"

אם שמתם לב, מסתננת לרשמי האתמול נימה קלה של ציניות…

החולצה של קריסטן (עוד נחזור אליה), החזירה לי את האמונה באנשים האלה ובדרכם.

עדי

img-20161021-wa0000

עדי (מחזיקה שקית) היא קצינת יחסי הציבור של הרשת. אמש, כשנפרדנו ממנה אמרתי לה שהיא הדמות המשמעותית ביותר בשבילי שפגשנו במסע. האשה הזאת נגעה בכולנו. אף אחד לא יכול היה להישאר אדיש כשסיפרה איך ברחה עם משפחתה מלבנון כשהייתה בת 7 לונצואלה, איך הגרו לארה"ב, איך קלטו אותה בבית הספר האמריקאי (שנתיים, שש שעות ביום, בקרון קטן עם אחותה, תנור, וערכת אודיו ללימוד אנגלית), איך "גנבה" מילון ולמדה אנגלית בקריאה מ-A עד Z, ואיך היא רואה בנו (משלחת של ערבים ויהודים) מתקני עולם.

כשסיפרתי לעדי על הקטע שלי עם המנהלים בצ'ולה ויסטה, הציעה לי לדבר עם ז'ולייט (מנהלת חטיבת הביניים בשלוחה הצפונית של HTH)

ז'ולייט (מבטאים דז'ולייט) 

סיפרתי לז'ולייט על הגב של החולצה של קריסטן והיא אמרה שזוהי, בעצם, הדרך שבה בחר הצוות להביע את יחודיותו.

בום! ב

הבנתם? ייחודיותו!

מסתבר שחלק מתחושת המחנק שהרגשתי אתמול בשיחה עם המנהלים של צ'ולה ויסטה, מתחילה להתפוגג. זוהי לא קריאת תיגר של הצוות על עקרונות היסוד של הרשת. הם מאד מאמינים בהם, אבל בחרו להציג את תפישתם הייחודית באמצעות החולצה. אני נשבע לכם שאין בדברי שמץ של ציניות.

אמרתי לז'ולייט שאם הייתי רוצה ללמד באחד משלושה עשר בתי הספר של הרשת, היה זה בית הספר שלה.

חוזרים לקריסטן

כשהיינו בכיתה של קריסטן, ראינו ילדים (כיתה ז', כאמור) ממלאים טופס במחשב. כולם עובדים על הטפסים. שאלנו ילדים מה הם עושים והם אמרו שהם ממלאים רפלקציה דו-שבועית. שאלנו מה זה אומר והם הסבירו הם מספרים למורה על הצלחות ופישולים של השבועיים האחורנים ומעריכים את עצמם לצד הצעות שהם מציעים לשיפור עצמי (גם בעניינים שאינם קשורים לבית הספר).

לא ארחיב כאן את הדיבור על שיטת הרפלקציה שלהם, מבטיח לכתוב מאמר שלם על זה בקרוב, אבל השיחה עם קריסטן הביאתני להבין איך הם מעבירים את האחריות ללמידה אל התלמידים. לרגע, מרחוק, זה נראה שמקדם הנאחס הוא עצום – זהו טופס בן שלושה עמודים מורכב ביותר ומחייב זיהוי מצבים בשבועיים שחלפו שיש לך מה לדווח עליהם, אבל אז הכרנו את זק.

זק

20161021_110921

זק

זק הוא ילד בכיתה ז שסיפר לנו על שיטת הרפלקציה. מסתבר שמתרגלים לעשות את זה וזה לא נורא בכלל. מסתבר שכשהם מנהלים (הם, הילדים), את מפגשי ההורים עם המורה שלהם, הם מסתמכים לא מעט על הדוחות האלה – זה עושה את המפגש למשמעותי ומלא תוכן ולא מדברים שם על ציונים (כמו באסיפות ההורים שלי ושל בני בבתי הספר שלנו).

שאלנו את זק באיזה פרויקט הוא מעורב עכשיו, והוא סיפר שבמדעים והומניסטיקה הם עוסקים בלמידה – מדעים מובילה קריסטן והם עסוקים במוח הלומד. הם בונים מתקני אילוף לחיות הבית שלהם (לא שאלנו על תחושתם לגבי אילוף חיות), אבל כששאלנו את זק על פבלוב, נדלקו עיניו. שלמה שאל אותו אם הוא מזהה איך המורים שלו משתמשים בשיטות דומות לאלה ב"אילוף" שלו כתלמיד שמזכירות לו את השיטות שבהן פבלוב אילף את הכלבים והוא ענה שלא, לא קלסיקל קונדישנינג "התניה קלאסית" אלא אופרנט קונדישנינג – "התניה אופרנטית".

נפלתי מהכסא.

זהו. כאן מסתיים המסע… מסע קסמים אל אנשים קסומים שיודעים לעשות מה שכולנו חולמים.

אי אפשר לסיים את היומן בלי לדבר על חברי המשלחת.

img-20161021-wa0020

מוזר כמה אתה יכול להרגיש חברות עם ארבעים אנשים שאת רובם לא היכרת קודם. המסע הזה לא היה רק מסע להיטק-הי. זה היה מסע פנימי אל תקווה מתחדשת. תקווה שאפשר, למרות הכל, לשנות. לשנות ולחיות ביחד.

מחכה כבר למפגש הבא.

יומן מסע היטק-הי, היום החמישי

בית הספר שבמחוז הצפוני – North County:

20161021_112219

הגב של קריסטן

זוהי קריסטן. קריסטן היא מורה בכיתה ז'. היא לובשת חולצת T כי היום יום שישי והסגל נוהג ללבוש (ביוזמתו) חולצות T שעיצבו והדפיסו (ביוזמתם). על הגב כתובים עקרונות העיצוב של היטק-הי (ראה אתמול), אבל…

האבל הזה, בעצם, הוא, בשבילי, מהות המסע כולו.

עקרונות העיצוב על גבה של קריסטן הם:

Authenticity, Equity, Community… וראה זה פלא: במקום Collaborative Design אתה רואה Passion ו-Communication.

אתמול כתבתי על המפגש עם המנהלים של שלושת בתי הספר של HTH בצ'ולה ויסטה:

"…אני שואל אם יש להם מקום של השפעה בעיצוב הרוח הפדגוגית של בתי הספר שלהם, שאחרי הכל הם אנשי חינוך מקצוענים, אבל ברשת שבה הקונספציה הפדגוגית מאד מוגדרת. הם ענו, ללא היסוס, פה אחד שהם מאד נאמנים לתורה החינוכית של בית הספר (לא סתם בחרתי להשתמש במילה "תורה")…"

אם שמתם לב, מסתננת לרשמי האתמול נימה קלה של ציניות…

החולצה של קריסטן (עוד נחזור אליה), החזירה לי את האמונה באנשים האלה ובדרכם.

עדי

img-20161021-wa0000

עדי (מחזיקה שקית) היא קצינת יחסי הציבור של הרשת. אמש, כשנפרדנו ממנה אמרתי לה שהיא הדמות המשמעותית ביותר בשבילי שפגשנו במסע. האשה הזאת נגעה בכולנו. אף אחד לא יכול היה להישאר אדיש כשסיפרה איך ברחה עם משפחתה מלבנון כשהייתה בת 7 לונצואלה, איך הגרו לארה"ב, איך קלטו אותה בבית הספר האמריקאי (שנתיים, שש שעות ביום, בקרון קטן עם אחותה, תנור, וערכת אודיו ללימוד אנגלית), איך "גנבה" מילון ולמדה אנגלית בקריאה מ-A עד Z, ואיך היא רואה בנו (משלחת של ערבים ויהודים) מתקני עולם.

כשסיפרתי לעדי על הקטע שלי עם המנהלים בצ'ולה ויסטה, הציעה לי לדבר עם ז'ולייט (מנהלת חטיבת הביניים בשלוחה הצפונית של HTH.ז

ז'ולייט (מבטאים דז'ולייט) 

סיפרתי לז'ולייט על הגב של החולצה של קריסטן והיא אמרה שזוהי, בעצם, הדרך שבה בחר הצוות להביע את יחודיותו.

בום! ב

הבנתם? ייחודיותו!

מסתבר שחלק מתחושת המחנק שהרגשתי אתמול בשיחה עם המנהלים של צ'ולה ויסטה, מתחילה להתפוגג. זוהי לא קריאת תיגר של הצוות על עקרונות היסוד של הרשת. הם מאד מאמינים בהם, אבל בחרו להציג את תפישתם הייחודית באמצעות החולצה. אני נשבע לכם שאין בדברי שמץ של ציניות.

אמרתי לז'ולייט שאם הייתי רוצה ללמד באחד משלושה עשר בתי הספר של הרשת, היה זה בית הספר שלה.

חוזרים לקריסטן

כשהיינו בכיתה של קריסטן, ראינו ילדים (כיתה ז', כאמור) ממלאים טופס במחשב. כולם עובדים על הטפסים. שאלנו ילדים מה הם עושים והם אמרו שהם ממלאים רפלקציה דו-שבועית. שאלנו מה זה אומר והם הסבירו הם מספרים למורה על הצלחות ופישולים של השבועיים האחורנים ומעריכים את עצמם לצד הצעות שהם מציעים לשיפור עצמי (גם בעניינים שאינם קשורים לבית הספר).

לא ארחיב כאן את הדיבור על שיטת הרפלקציה שלהם, מבטיח לכתוב מאמר שלם על זה בקרוב, אבל השיחה עם קריסטן הביאתני להבין איך הם מעבירים את האחריות ללמידה אל התלמידים. לרגע, מרחוק, זה נראה שמקדם הנאחס הוא עצום – זהו טופס בן שלושה עמודים מורכב ביותר ומחייב זיהוי מצבים בשבועיים שחלפו שיש לך מה לדווח עליהם, אבל אז הכרנו את זק.

זק

20161021_110921

זק

זק הוא ילד בכיתה ז שסיפר לנו על שיטת הרפלקציה. מסתבר שמתרגלים לעשות את זה וזה לא נורא בכלל. מסתבר שכשהם מנהלים (הם, הילדים), את מפגשי ההורים עם המורה שלהם, הם מסתמכים לא מעט על הדוחות האלה – זה עושה את המפגש למשמעותי ומלא תוכן ולא מדברים שם על ציונים (כמו באסיפות ההורים שלי ושל בני בבתי הספר שלנו).

שאלנו את זק באיזה פרויקט הוא מעורב עכשיו, והוא סיפר שבמדעים והומניסטיקה הם עוסקים בלמידה – מדעים מובילה קריסטן והם עסוקים במוח הלומד. הם בונים מתקני אילוף לחיות הבית שלהם (לא שאלנו על תחושתם לגבי אילוף חיות), אבל כששאלנו את זק על פבלוב, נדלקו עיניו. שלמה שאל אותו אם הוא מזהה איך המורים שלו משתמשים בשיטות דומות לאלה ב"אילוף" שלו כתלמיד שמזכירות לו את השיטות שבהן פבלוב אילף את הכלבים והוא ענה שלא, לא קלסיקל קונדישנינג "התניה קלאסית" אלא אופרנט קונדישנינג – "התניה אופרנטית".

נפלתי מהכסא.

זהו. כאן מסתיים המסע… מסע קסמים אל אנשים קסומים שיודעים לעשות מה שכולנו חולמים.

אי אפשר לסיים את היומן בלי לדבר על חברי המשלחת.

img-20161021-wa0020

מוזר כמה אתה יכול להרגיש חברות עם ארבעים אנשים שאת רובם לא היכרת קודם. המסע הזה לא היה רק מסע להיטק-הי. זה היה מסע פנימי אל תקווה מתחדשת. תקווה שאפשר, למרות הכל, לשנות. לשנות ולחיות ביחד.

מחכה כבר למפגש הבא.

 

 

יומן מסע היטק-הי, היום הרביעי

צ'ולה ויסטה.

%d7%a6%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%95%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%94

נפגשים במליאה עם ליסה. ליסה אחראית על קשרי הקהילה של שלושת בתי הספר (יסודי, חטיבה ותיכון) של היטק-הי, כולם באותו הקמפוס.

שיחה במעגל.

אני מספר לליסה על חוויותי עם האמבסדורים והיא עושה קולות של פליאה. אני מצביע על ההתנהגות התבניתית של השגרירים והיא אומרת שכוונתם הפוכה, שהם היו מאד רוצים שהשגרירים יפגינו את האישיות הייחודית שלהם (אחרי הכל – הם ממוינים בקפידה, אני אומר לעצמי בלב)…

אחרי הצהריים שיחה עם שלושת המנהלים.

אני שואל אם יש להם מקום של השפעה בעיצוב הרוח הפדגוגית של בתי הספר שלהם, שאחרי הכל הם אנשי חינוך מקצוענים, אבל ברשת שבה הקונספציה הפדגוגית מאד מוגדרת. הם ענו, ללא היסוס, פה אחד שהם מאד נאמנים לתורה החינוכית של בית הספר (לא סתם בחרתי להשתמש במילה "תורה").

הם קוראים לזה עקרונות העיצוב של בתי הספר (Design Principles):

Equity – במובן של צדק חברתי והכנה שוות זכויות להמשך הדרך בחינוך האקדמי ובחברה כאזרח.

Personalization – במובן של הכרות אישית עם כל תלמיד (ומורה), זיקה אל המיוחדות האישית של כל תלמיד ויצירה של הזדהות קהילתית חזקה (זוכרים את התשובה של ליסה לשאלת התבניתיות של השגרירים?)

Authenticity – במובן של מקוריות ויצירתיות (כמו שאני מבין את זה), אבל אשוב ואברר…

Collaborative Design – תוכנית הלימודים, הפרויקטים וסביבות הלמידה מעוצבים ע"י צוותי מורים בין תחומיים. כששאלתי מה עם התלמידים כמעצבים (למידה תוך עיצוב למידה), הם ענו שכמובן. גם התלמידים שותפים לפעמים ומציעים רעיונות משלהם לפרוייקטים המשותפים ולפרויקטים אישיים.

אחרי שלושה ימים של מפגש עם תלמידים, מורים, מנהלים ובעלי תפקידים אני יודע שהכל אמת. אלה לא סיסמאות ריקות. הם באמת בנו מערכת שמיישמת את העקרונות האלה באופן מובנה. כל התרחשות בבית הספר מלווה בהתייחסות לארבעת העקרונות שמניתי.

לפני שאביע איזושהי נימה אישית, יש עוד מונח שמבצבץ ומרחף מעל בתי הספר של היטק-הי: בעברית לא רשמית קוראים לזה 'אחריותיות' – באנגלית: 'Accountability'. הם תופשים את עשייתם החינוכית במחוייבות של קדושה. אין סיבונים, אין "יהיה בסדר", אין סיסמאות ריקות, אין ציניות, אין חפיפיות, אין הומור (אופס… האחרון פשוט נפלט לי).

מה שקצת הרעיד לי מיתר בנשמה היתה האמונה בצדקת דרכם. אין ממש דיאלוג, הם מסבירים את דרכם, עונים על שאלות במדויקות משעממת – הם כולם, תלמידים כמורים, כאילו מצטטים מתוך ספר לא כתוב. למה הרעיד מיתר? אני מניח שכמי שעוסק כל חייו בחינוך, אני ממש, ממש לא יודע כמעט כלום על חינוך – ובודאי שלא בביטחון כזה.

ניראות

כבר עם דריכת כף הרגל הראשונה בכל אחד מבתי הספר שראינו (עד כה ביקרנו בעשרה), אפשר לחוש את האוירה דרך המסדרונות. אתה נכנס לבית הספר וכאילו נכנסת לשילוב של מוזיאון לאמנות, מוזיאון מדעי וסדנאות יצירה. ההשפעה המיידית על המבקרים (שלא לדבר על ה היא עצומה. מיד יש תחושה של מקום שמכבד את עצמו, מכבד את עבודות התלמידים שלו ומכבד את שליחותו (ראה ערך 'אחריותיות'), מה שמעורר מיד את השאלה של למה אצלינו, בארצינו הקטנטונת, לא כל בתי הספר נראים כך (זה הרי לא עניין של כסף גדול)…

נכון, המון בתי ספר יסודיים נראים בדיוק כמו היטק-הי, אבל מעט מאד חטיבות ביניים ותיכונים. חשבתי לעצמי (טוב גם שלמה בק היה פה), והסכמנו שבארץ, ברוב המקרים, אין מה להציג במסדרונות. מה יציגו – מבחני בגרות משנים קודמות? שיעורי בית? (סליחה על ההכללה, אני בטוח שיש בתי ספר על יסודיים שנראים אחרת, אבל היוצאים מן הכלל מדגישים את הכלל).

טכנולוגיה

יש המון מחשבים, מותר להתשמש בסלולרים (רחמנא ליצלן), לילדים יש פרוטפוליואים דיגיטליים, אבל כששאלתי את כריס (האמבסדור) מה הוא רוצה להיות, ואמר שהוא רוצה להיות אסטרו-פיזיקאי, ושאלתי אותו אם הוא נוגע בזה בפרוייקטים שלו ואמר שהם יבנו בלון סטרטוספרי, ושאלתי אותו אם ישתמשו בארדואינו לתעד את הדרך ונתונים שונים – אמר שהוא לא יודע מה זה.

נכון, יש פה חוג רובוטיקה עם השגים מרשימים – שם בטוח יודעים מה זה ארדואינו, אבל לא בטוח שזו טכנולוגיה בשגרה פה. בכלל, ראינו הרבה כלים לעיבוד עץ, אבל מעט מאד כלים אלקטרוניים. נראה שהם לא ממש חיים את מה שמזמן העולם הטכנולוגי של היום. אין לי ספק מה היכולת לשלב IOT תעשה לפרויקטים שלהם (אה, IOT הוא Internet Of Thinkgs, שזה אומר שאפשר לגרום לכל עצם להיות מקושר לרשת, לחוש את הסביבה ולהיות נשלט מרחוק).

מה זה אומר? אני מניח שזה אומר שעולם שלם של גירויים מוחמץ, אולי. אני בטוח שאם ילד היה מביא צורך כזה, היו מוצאים דרך לעזור לו, אבל בית ספר צריך להיות, לדעתי, חכה של אלף פתיונות. מקום שמגרה ילדים לגעת בעולמות שהם לא יודעים על קיומם בכלל. התחושה שלי (וכאמור, מהתבוננת שטחית למדי), הפתיונות בחכה שלהם לא מעודכנים מספיק.

מחר, בעצם, מתחיל האתגר הגדול… סיכומים, לקחים ומסקנות. אני מזמין את חברי למשלחת (שרובם קוראים את היומן הזה), ומי שהיה פה במשלחות קודמות, להגיב כבר היום ומחר, להתווכח, לשתף מהגיגיהם וחוויותיהם.

 

 

יומן מסע – היטק הי, היום השלישי

השגרירים

%d7%94%d7%a9%d7%92%d7%a8%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d

היטק-הי עמוס ביקורים. בכל שבוע כמעט מגיעה קבוצה אחרת לביקור. את הסיורים עורכים השגרירים. אלה (מימין) סילבי, איזבלה, דני וכריס. הם היו השגרירים שלנו בצ'ולה ויסטה. צ'ולה ויסטה היא עיר בדרום קליפורניה, ממש על הגבול המקסיקני. האוכלוסיה מעורבת, המון מקסיקנים (חוקיים ולא חוקיים).

השגרירים שלנו לקחו אותנו לסייר בבית הספר בעודם מסבירים ומעודדים לשאול שאלות. איזבלה היא המבוגרת ביניהם (כיתה יב'). דני כריס וסילבי הם בכיתה י' והם במעמד של "צל" זה אומר שהם עדיין באימון ועוקבים אחרי איזבלה. יצא לי להשרך מאחור (מתבונן בתוצרי הפרויקטים במסדרונות) ודני וכריס נשארו איתי לוודא שלא אלך לאיבוד.

מה שמצחיק בשגרירים זה שהם הולכים אחורה. בכלל, השגרירים מזכירים לי דיילות במטוס בעת נאום ה"לקראת המראה". הם מדברים טקסט אחיד (בשני הקמפוסים), הם עושים תנועות ידיים אחידות, הם מחייכים באופן דומה… ברגע של אינטימיות, ברגישות של הליכה על ביצים, שאלתי אותם איך בוחרים ומאמנים אותם. מסתבר ששגריר הוא תפקיד נחשק. בבית הספר שלהם יש כ-20 בסך הכל והם נבחרים מרשימה גדולה של מועמדים ע"י המורים. שאלתי אותם אם יש טקטס כתוב שהם מדקלמים – אמרו שלא, שהכל זה עניין של ניסיון. הצעירים לומדים מהמבוגרים, הם עושים את זה המון – ולכן הם כ"כ נשמעים אותו הדבר. האמנתי להם, אבל לא יכולתי של לבלוע חיוך. אני מניח שאם בני (גל ורועי) היו רואים אותם – דבר ראשון היו מכניסים להם כאפה על חנוניות יתר… (סתאם).

דני

סדר היום של דני עמוס. היא מטפלת בילדי הדודה שלה, היא מנקה את הבית שלה, היא עוזרת לילדים בבית הספר היסודי של היטק-הי בהכנת שיעורי בית (במסגרת פעילות של תרומה לקהילה), והיא עובדת על הפרויקטים שלה.

ככשאלתי את דני פרטים מפורטים על פרויקט הרחפן, היא נתנה לי את כתובת אתר הפרויקט:

http://historyfromabovedrone11.weebly.com

הרעיון בכללותו הוא חקר שימושים צבאיים של רחפנים. הצוות הרכיב רחפן, הגדיר משימה והפעיל את הרחפן בביצוע המשימה תוך תיעוד וידאו.

כריס

כריס רוצה להיות אסטרו-פיסיקאי. הוא מחפש מקום לעשות בו התמחות (הם יוצאים להתמחות של חודש למקום מקצועי שמחוץ לבית הספר). סיפרתי לדני ולכריס על פרוייקט בו אני מעורב במכללת אפקה להנדסה עם מגמת מדעי המחשב בעמל ליידי דיוויס. נדלקו להם העיניים. כריס שאל אם יוכל להיות מעורב, הזמנתי אותו.. ניפגש בסקייפ. אני מניח שגם לו היו גל ורועי נותנים כאפה, אבל הוא ממש מקסים – יחי החנונים!

אח של דני

לדני יש אח צעיר ממנה בשנה. האח של דני נשאר כיתה (מה שמאד נדיר בהיטק-הי). האח של דני נשאר כיתה כי לא עשה את משימותיו באמנות. המורים בהיטק-הי לא מוותרים לך. הם מזנקים עליך ומחפשים איתך כל דרך אפשרית ליישר אותך לתלם (הם קוראים לזה "להיות חבר תורם בקהילה"). האח של דני לא היה מסוגל להתיישר לתלם. הוא פשוט לא עשה (לא ניסה אפילו) לעשות את העבודה באמנות. הציעו לו אין ספור אלטרנטיבות, הוא לא עשה. בהיטק-הי אין מצב כזה. ואז, רחמנא ליצלן, הוא נכשל בקורס. אמא רתחה. הרי ברור שהילד מורד. בנוסף לקורס הקיץ שהיה צריך לקחת הוא גם נשאר כיתה (לדרישתה).

נקרע לי הלב. סיפרתי לדני שאני הייתי בדיוק כזה. לא שלא רציתי, לא שלא מרדתי, לא שלא ניסיתי – פשוט לא הצלחתי. אני מצרף קישור לרשימה אחרת בבלוג שעוסקת במה שאני קורא 'מקדם הנאחס'. אני פשוט מבין את אח של דני ואני יודע שלא היה שום כח בעולם שהיה יכול להביא אותו לבצע משימה שמקדם הנאחס שלה היה כל כך גבוה בשבילו.

נראה לי (וזו התרשמות שטחית בלבד) שהיטק-הי צריך לפתוח צוהר לילדים כאלה. קוראים לזה, אולי, צוהר של חמלה יתרה?

המסדרונות

אחד הדברים הבולטים ביותר בהיטק-הי הוא אווירת בית הספר הנשקפת כבר במסדרונות. נכון, אני לא חושב שיש לבתי הספר היסודיים בארץ סיבה להתבייש (ברוב אלה שביקרתי תענוג להסתובב), אבל לחטיבות הביניים ולתיכונים יש הרבה מה ללמוד. החללים (מסדרונות ותקרות ומה שביניהם) מלאים בתוצרי תלמידים – תוצרי הפרויקטים שלהם. המון פוסטרים, תמונות, מכונות, מודלים… אין מקום בו תדרוך שאין בו קירות עמוסים ביצירות (כולל בשירותים). נכון, לפעמים התוצרים נראים שיד מקצועית היתה מעורבת (חלקם פשוט מדהימים), אבל – אז מה? אין שום מניעה שהמורה יהיה שותף בתוצר הסופי, בתנאי שתרומתו איננה מעמעמת את תרומת התלמידים.

אין לי ספק שהתייחסות לתוצרי התלמידים בכבוד כזה תורמת לא מעט לתחושת האווירה המיוחדת שמרגיש כל מי שהזדמן לבתי הספר האלה.

המשך יבוא…