Author Archives: חנן יניב

פרופסור לחינוך בסמינר הקיבוצים.

חדרי מילוט כסביבת למידה – החוליה החסרה

לא סוד הוא שאני עסוק בפיתוח ומחקר מודל לב"ה (למידה בסביבה הרפתקנית) מזה עשרות שנים. מודל לב"ה הוא מודל פדגוגי של למידה מבוססת פרויקטים (PBL), המושתת על עקרונות של למידה קונסטרוקטיביסטית/הומניסטית כשהשאלה הראשונה שהוא מעמיד בפני המורה או מפתח סביבות הלמידה היא: למה שהתלמידים ירצו לעשות את זה.

העניין, כמובן, הוא מוטיבציה פנימית. מוטיבציה פנימית, כמו שכתבתי כבר לא פעם, מושגת אם יש עניין צרוף בתוכן – מה שמקטין מאד את הסיכוי שבסביבה של תוכן מוכתב מלמעלה, כמו תוכנית לימודים כזו או אחרת, תתעורר מוטיבציה פנימית אצל מרבית התלמידים.

מודע למחויבות של מערכת החינוך לתוכניות הלימודים, אין מודל זה מיועד להציע התנערות מן התכנים המוכתבים – הוא פשוט מציע ערוץ אחר של אנרגיות למידה – המשימה.

המשימה, אם יש ללומדים רצון לבצע אותה, יכולה לשמש כגירוי לצורך בידע תכני (אפילו אם הוא בא מתוך תוכנית הלימודים). התוכן הופך לכלי נחוץ לביצוע המשימה. ככל שהצורך בתוכן אותנטי יותר (מחובר יותר לתשוקת הלומד לבצע את המשימה – ומציע כלי אמיתי לפתרונה, חלקי ככל שיהיה), כך האנרגיה שיש ללומד ברכש הידע הזה רבה יותר.

אם עד כה, השתמשנו במודל לב"ה כמחולל אנרגיות למידה באמצעות ההרפתקה, הרי שבחדרי מילוט אנחנו מוסיפים ערוצים נוסף – החברותא והיצירה של עצמים בעולם האמיתי (אני מתייחס ליצירת החדר כתהליך הלמידה העיקרי – השימוש בו מיועד למטרות אחרות).

אך לפני שארחיב על התהליך והרציונל – מהם חדרי מילוט?

חדר מילוט הם הרפתקה מציאותית בעולם דמיוני. הם בנויים בד"כ כמערכת חדרים וסיפור הרפתקה. החדרים מלאים ברמזים וחידות שהפיענוח שלהן יביא את המבקרים להיות מסוגלים לצאת החוצה. חדרים אלה הפכו בשנתיים האחרונות ללהיט בילוי עולמי. בארץ קמו אין ספור חדרים כאלה וצעירים רבים בוחרים לבלות בהם כמקומות בילוי. חדרי המילוט הם בעצם משחקי הרפתקאות (QUEST) לכל דבר. זהו גלגול חדש של משחקי ההרפתקאות שעברו מספרים ומשחקי לוח, למשחקי מחשב, משם למציאות מדומה ורבודה ועתה חזרו לעולם הפיזי.

3

תמונה מס' 1: בתוך חדר מילוט. כל פריט יכול לשמש כרמז לפתרון אחת הפאזלים הספונים בו. אתר יכול להכיל יותר מחדר אחד. המטרה: לפתור את הפאזלים ולצאת מהאתר.

מאחר שמודל לב"ה הוא מודל למידה בהשראת משחקי ההרפתקאות ובנוי על הרעיון של למידה תוך עיצוב משחקי הרפתקאות, חדרי המילוט כסביבת למידה מכוונים לפיתוח חדרי המילוט כתהליך למידה המשלב את פיתוח ועיצוב החדר, הסיפור שמאחוריו, המשימות והתכנים הנדרשים להרצתו.

עיצוב חדרי מילוט כפרויקט בית ספרי

כשעולה הרעיון לפתח חדר מילוט בבית הספר, מן הראוי לבחון אם מתקיימים התנאים הבאים (כמו בכל פרויקט חדשני):

  1. האם המנהל/ת בעניין וכמה? ככל שמנהל/ת יותר מונעת, גדל הסיכוי להצלחה.
  2. האם יש בצוות משוגעים שמוכנים להקריב את נשמתם (ושעות לא מעטות) למען הפרויקט?
  3. האם יש מי שיוביל את הצוות – נחוץ מנחה מנוסה ומחובר לרוח החינוכית שמאחורי פרויקט כזה?
  4. האם יש לבית הספר מקורות תקציבים להעסקת מנחה מבחוץ ורכש חומרים? – לפרויקט רציני נחוץ תקציב למרות שאפשר לפתח חדרי מילוט גם באמצעים דלים ביותר.
  5. האם התפישה החינוכית שמאחורי סביבת למידה כזאת נמצאת בהלימה לרוח החינוכית של הצוות?

בהנחה שהתנאים המוקדמים מתקיימים, המשימה הראשונה שעומדת בפני צוות הפרויקט הבית ספרי בחירה של הסיבה המתאימה מבין שלושה סוגים של סביבות למידה:

למידה מונעת גירוי, למידה מונעת דילמות ולמידה מונעת תבניות משימה.

 

למידה מונעת גירוי

בית ספר יסודי קרול, פתח תקווה (תודה לרותי וייס המנהלת וצוות מורות מקסימות) עסוק, בהנחייתי בפיתוח סביבת למידה מונעת גירויים. בבית הספר חצר מדעים ובה מתקנים בסגנון פארק המדע במכון ויצמן. חצר המדעים תהפוך ל"חצר מילוט". המתקנים שבחצר ישמשו את התלמידים המנסים לפצח את הפאזל כאמצעי לניסויים מדעיים, כשהניסוי משמש כמקור ידע לפיצוח.

1תמונה מס' 2: תחנת המראות בחצר המדעים – בי"ס יסודי קרול, פתח תקווה

כל תחנה בחצר, תשתמש כחלק מפאזל שבנוי (במקרה שלנו) מתבנית 'סידור תמונות' – על תבניות ופאזלים ארחיב בהמשך.

תשאלו: 'איך משתלבת תחנת המראות בחצר המדעים כתחנה בחצר המילוט?'

במקרה של תחנת המראות, למשל, נבנה סיפור ב-8 תמונות. התמונות מראות את הילדה מתעוררת כי קרן שמש שחודרת דרך שלבי התריס פוגעת במראה שעל השידה ופוגעת בעיניה. היא מסיטה את המראה ולפתע נוצרת קשת צבעונית על הקיר שמנגד. הקשת נוצרת כי הקרן המוסטת פוגעת בכוס מים שעל השידה ונשברת.

הילדים אמורים לסדר את התמונות בתוך תבנית תמונות. סידור נכון של התמונות יציג קוד מספרי שיאפשר להם לפתוח תיבה הנעולה במנעול מספרים. בתיבה הרמז לתחנה הבאה.

לרשות הילדים (בצוותים של 3-4) מאגר מידע דיגיטלי או מודפס (הגישה למאגר הדיגיטלי באמצעות מדבקת QR על המתקן, אותו יכולים הילדים לסרוק ולקבל מידע נחוץ להבנת הבעיה), וכמובן שעומד לרשותם מתקן המראות המאפשר להם לנסות ולחקור שבירה של קרני אור. את הניסוי הם מתעדים באמצעות טפסי ניסוי העומדים לרשותם, כאשר התהליך כולו מלווה ברפלקציה אישית של כל אחד מחברי הצוות.

זוהי דוגמה לסביבת למידה ממוקדת גירויים..

למידה מונעת גירויים מכוונת, בין השאר, לזמן לילדים פיתיונות שיניעו אותם לרצות לדעת יותר. כמו חכה של אלף פיתיונות, בית הספר אמור לעזור לילדים לזהות תחומי עניין שיש בהם פוטנציאל לגירוי שיגרום לילד להרים אנטנה, לגייס קשב, לנסות להבין. רוצים לדעת יותר? – ראו פוסט בשם 'למידה מבוססת עצמים ותופעות: סוג של פי. בי. אל?'

בבית ספר קרול יש לא רק חצר מדעים, יש שם גם חצר מורשת ומוזיאון, כך שלבית ספר קרול לא יהיו חסרים גירויים לבניית סביבות למידה בכל תחום תוכן שיבחרו. אך מה עושה בית ספר שאין לו מאגר גירויים עשיר?

בית הספר יכול להשתמש ליצור לעצמו סביבות עתירות גירויים – בעצמו. כל מה שצריך זה קצת דמיון. למשל:

הייתי בבית ספר היסודי אלפרדוס ברהט. פנינה. מנהל בית הספר, מחמוד אבו-עאבד וחברי, המורה מחמוד אבו-הלאל לקחו אותי לסיבוב בבית הספר, אבל לא לפני שהפעילו עלי את תרבות האירוח הבדואית:

2-jpgתמונה מס' 3: אוהל בדואי בחצר בית הספר אלפרדוס ברהט

חשבתם כמה אוהל בדואי כזה יכול להיות אתר לחדרי מילוט? זהו אוהל ענק. אפשר לאכלס בו כל סוג של תוכן. עוד בבית הספר – חממה לגידול צמחי מרפא. משהו כזה:

4תמונה מס' 4 – חממה לגידול צמחים כסביבת למידה מונעת גירוי

גם חממה מזמנת עולם שלם של גירויים ויכולה להפוך לזירת הרפתקאות וחדר מילוט לתפארת. הפאזלים יכולים להכיל רמזים על תכונות הצמחים וסוגי שימושים שונים שלהם.

סוג אחר של אתר גירויים יכול בית הספר להקים באמצעות מודלים:

5

תמונה מס' 5: מודל של גלגל ענק כגירוי למידה בחדר מילוט מסוג לונה פרק

 

גלגל הענק שבתמונה הוא ביצור עצמי. גובהו 35 ס"מ. הגלגל בנוי מדיקט שנחתך בחותך ליזר (תודה לעדי ולציון מסמינר הקיבוצים על העיצוב). כל שצריך בכדי ליצור לונה פרק שלם עם כל סוגי המתקנים הם תלמידים שיתמחו בכלים ליצירת גרפיקה בדו-מימד (כלי כמו אילוסטרייטור של אדובי, למשל), עץ וחותך לייזר (כמו זה שבפאבלאב בחולון). כך, בעלות זניחה של פחות מ-100 ש"ח למתקן, אפשר להקים מודל של לונה פרק שלם שיכול לשמש כמעבדה שלימה ללימודי פיסיקה ומתמטיקה. אם יש בבית הספר גם תלמידים שמראים עניין להתמחות באלקטרוניקה, הרי שבאמצעות רכיב אלקטרוני קטן וזול (ארדואינו), אפשר להוסיף לגלגל גם מנוע, חיישנים וצג שיראה  את מהירות הסיבוב שלו, את כוח המנוע וכד'.

איך הופכים גלגל ענק לפאזל בחדר מילוט?

קחו למשל את דורון צור. דורון הוא מורה לפיזיקה בעמל ליידי דיוויס. דורון הציג לתלמידיו את הגלגל עם הסיפור הבא: מחבלים חיבלו במנוע של הגלגל ענק בלונה פרק שלנו. הם הטמינו פצצה שאפשר להגיע אליה ולנטרל אותה, רק אם מסובבים את הגלגל עד נקודה מסוימת. אם עוברים את הנקודה ולו במעט, הפצצה תתפוצץ. יש עדיין אנשים על הגלגל ורבים מהם יפגעו.

אם עד כה עסקנו בחדרי (או אפילו חצר) מילוט בסביבה שיש בה גירויים, הסיפור הבא יציג אתגר לא פחות מורכב – כיצד מתמודדים עם סוגיות טעונות במיוחד בחיי בית הספר ובחיי התלמידים.

 

סביבת למידה מונעת דילמות

בית ספר תיכון ניסויי שפרירים א' בקיבוץ גבעת חיים איחוד. זוהי מסגרת חינוכית מקדמת בניהולה של אורית מליחי שפנתה אלי בבקשה לעזור לבית הספר להפוך את עיקרי עשייתם החינוכית במסגרת הניסוי (תהליך פדגוגי בשם "קליידוסקופ") – למוצר. בפגישה עם צוות בית הספר (נשמות יקרות), חשבנו על מבוך הרפתקאות המציג בפני התלמידים דילמות של התמודדות עם מצבים יומיומיים בסביבה של מציאות רגילה. יחד נבנה מבוך שבכדי לצאת ממנו יתקלו המבקרים במצבים המציגים בעיה ויצטרכו בתהליך מושכל של קבלת החלטות לבחור דרך התמודדות מבין כמה אפשריות.

סביבה כזאת יכולה לשרת תכנים רבים. היא מתאימה לבית ספר שרוצה להדגיש נושא טעון במיוחד שיש בו מקום לשיקול לדעת ובחירה בין דרכי התמודדות שונות. מצבים שונים מופגים כסרטוני וידאו שישמשו גירוי לדיון בסוגיה ובחלופות האפשריות לפתרונה. קריטריונים להשוואה בין החלופות והערכה של כל חלופה אל מול מערך קריטריונים זהה תוביל לבחירה מנומקת של הצוות בדרך פעולה מסוימת שתוביל אותם אל הדילמה הבאה.

עד כה הצגתי 2 סוגים של סביבות המשלבות בין תוכן, הרפתקה ומשימות למידה (כפאזלים), אך בשני המקרים אלה סביבות שעושות שימוש מכוון וממוקד לגירויים או סוגיות שבית הספר בוחר לנסות להציב להם מענה. בפרק הבא אציג גישה פתוחה יותר.

כאן אציג גישה לפיתוח חדרי מילוט שיכולים להתאים לכל תחום תוכן, לכל שכבת גיל (אפילו לגיל הרך):

 

סביבת למידה מונעת תבניות משימה

הסטודנטים בתכנית לתואר שני במסלול חינוך בעידן טכנולוגיות מידע במכללת קיי בבאר שבע, עסוקים במסגרת הקורס 'שילוב סימולציות, משחקים, עולמות וירטואליים ותקשורת ניידת בחינוך' בפיתוח תבניות משימה (פאזלים) לחדר מילוט בית ספרי. בתום הקורס יהיו בידי הסטודנטים כ-10 תבניות משימה שונות (מכוונות מטרות פדגוגיות שונות) איתן יוכלו להקים חדר מילוט בית ספרי ולהתאים לו כל סוג של תוכן בכל שכבת גיל. את התוכן למשימות יוכלו לעצב, לחקור ולהזין תלמידים או מורים.

 

בכדי להבין את המונח 'תבניות משימה' נתבונן בדוגמה הבאה:

 

6תמונה מס' 6 – תבנית משימה של קבלת החלטות (נג'לה אבו האני, מירה גבע, דיקלה באום פלדמן ורחלי שוורץ)

 

מה רואים בתמונה?

 

ראשית יש כאן תבנית של בחירה מושכלת. המשימה היא לבחור מסלול לטיול (בדוגמה ניתוח המאפיינים של טיול לספארי בר"ג, בהשוואה לטיול למישור החוף). לכל אחת מהחלופות (מסלולי הטיול האפשריים). התמונה מציגה ניתוח של המסלול לספארי. התוויות (ניתנות להחלפה בתחתית התמונה) מייצגות את הקריטריונים (מאפיינים) להערכת מסלול הטיול לספארי. אנו רואים שהעלות מוערכת כ-4 (גבוה), ערך לימודי כ-2 (נמוך למדי), התאמה לשונות התלמידים – 3 (בינוני) המרחק – 4 (רחוק) והתאמה לתכנית הלימודים 5 (מאד מתאים).

 

מסלול זה יושווה למסלול למישור החוף, אחרי ניתוח המאפיינים של הטיול לשם. מאחורי סרגלי המספרים ישנן ספרות שאפשר לזהות דרך חורים בגב המשטח. הספרות שמאחור הן הקוד לפתיחת התיבה שבה טמון הרמז לפאזל הבא.

 

לכל מסלול יש QR שמקשר את הפותרים למאגר מידע עם ידע נדרש להבנת הבעיה ומאפייני המסלולים השונים.

 

התלמידות הכינו את התבנית ע"פ אפיון מוגדר כמשימה שבועית והזינו לתוכה את התכנים. את התבנית נחתוך בקרוב בעץ לביד באמצעות חותך ליזר ואפשר יהיה להשתמש בה פעמים רבות לתכנים שונים ומגוונים.

 

כל תכנית (מבין ה-10 שייוצרו בקורס) מכוונת מטרה פדגוגית אחרת. חשיבה לוגית, קבלת החלטות, תיאום תקופות, זיהוי צמדים, הבנת רשת קואורדינטות וכד'.

 

המאפיינים של כל תבנית ניתנות לסטודנטים/יות כמשימה שבועית. הם/ן בונים את התבנית בקרטון ביצוע ומכינים את התכנים כסימולציה להפקת חדר כזה עם התלמידים. מכאן שהרעיון המרכזי שמאחורי הפקה של סביבת למידה כזאת (מבין אלה שהוצגו למעלה) תינתן בידי התלמידים. עצם המשימה והאתגרים שמאחוריה צפויים להניע את התלמידים באופן פנימי לחקור ליצור לחלום וללמוד – כמו שנראה שזה מניע את הסטודנטים. איך נעריך את התוצר?

 

הערכה

 

איך נעריך את התוצר?

 

כתבתי כבר מאמרים לא מעטים על חקר שימושיות כמתודולוגיה להערכה חלופית.

 

תלמידינו ינחו את חבריהם מכיתות מקבילות בהתמודדות אם חדר המילוט, תוך כדי צפיה במדדים כמו מחוברות (כמה זמן היו חברי הצוות אמנם עסוקים בלנסות לפתוח את החדר) או כמו היכולת של הלומדים להתמודד עם המשימה: האם הבינו את המשימה, האם היה להם הידע הנדרש בכדי לפתור אותה, האם האווירה הייתה שיתופית, האם יצאו בהרגשה שנתרמו – וכד'.

 

לסיכום

 

אחרי שנים רבות של פיתוח ומחקר מודל לב"ה (למידה בסביבה הרפתקנית), אני חש שיישומו כחדר מילוט בסביבת הלמידה הוסיפה לו ממד חשוב – המציאות. התלמידים נוגעים בעצם העניין. אני מזמין אתכם לנסות להקים כאלה סביבות למידה בבית הספר שלכם (או כל סביבה חינוכית אחרת).

 

 

 

חינוך לשלום? מאמר ב"קולות"

מערכת 'קולות' פנתה לפרופ' חנן יניב בעקבות פוסט אישי שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו, ובו הוא כתב על החיים בשיתוף של יהודים וערבים בישראל. פרופ' יניב, פסיכולוג בהכשרתו, משתף את קוראי 'קולות' במאמרו האישי והגלוי, החושף את שדי המלחמה של החברה הישראלית, בתחושות של שייכות, של תקווה ושל בושה. פרופ' יניב משתמש במבוכים מטאפוריים וממשיים של שדות קרב, וההיחלצות מהם היא שיעור לדורות הבאים. השיעור לשלום, כמובן, נתון מעתה בידיהם של המחנכים הבאים.

http://www.kaye.ac.il/images/files/publications/kolot/2017/kolot13.pdf

 

יומן מסע – היטק הי, סן דייגו.

היום הראשון

הראשון שסיפר לי על היטק הי, היה ארל'ה רוטשטיין. נראה היה שצומח משהו מרתק בסן דייגו, שאולי יהיה אפשר ללמוד ממנו איך נראה בית ספר שבנוי על חזון חינוכי שקרוב לתפישת עולמי.

כשליהיא תלם סיפרה לי על חוויותיה מביקור במקום עם אור גדול בעיניים (טוב, לליהיא יש אור גדול בעיניים כמעט על הזמן), הלכתי לשמוע מורות שבאו משם (בתיכון החדש בחולון שנבנה ברוח היטק הי). שמעתי את קולין מדברת חינוך כמו שאני יודע רק לחלום עליו – והאמנתי לה.

היום נכנסתי בשערי שלושה מבתי הספר האלה (יש כבר 13) ואלה הגיגים ראשונים. החלטתי להציג אותם כאנקדוטות בלתי קשורות, עם כמה תובנות מקומיות, ללא ביקורת וללא שיפוטיות. אולי בסוף המסע, אוכל להציג גם מסקנות רחבות יותר.

ניקי.

ניקי היא מנהלת חטיבת הביניים (כאן קוראים לתפקיד המנהל "דירקטור").

ישבתי בהשתלמות מורים פנים בית ספרית, כאשר שתי מורות הציגו דרכים לניתוח טקסטים כאסטרטגיה ללימוד קריאה. השיטה שהציגו היתה עוד שיטה לעידוד קריאה והבנת הנקרא, כמו רבות שפגשתי בבתי ספר שונים בארץ. לצד ההתנסות שהציגו הן הראו גם נתונים של מחקר מלווה… פתאום הבנתי שמה שאני עד לו זה בדיוק מה שדונלד שון הציג בספרו The Reflective Practitioner. מסתבר שחלק מהשגרה בבית הספר הוא מחקר הפעולה שמורים עורכים במקביל להתנסות בשיטות חדשות. מסתבר בכלל שזה בסדר לעשות טעויות בהיטק-הי. מותר לנסות, להיכשל, לנסות להבין איך לשפר, לשפר ולנסות שוב. מסתבר שזוהי תרבות של שיפור עצמי – כל הזמן.

במאמר מוסגר, ראיתי מערכת שמשווה את עצמה ליסודות ההקמה שלה, בוחנת אם היא עדיין בתלם ובוחנת אם נוצרו תנאים לעדכון היסודות. זוהי הדרך להתמודדות עם הסתאבות מערכתית, שהרי הנטיה של מערכות היא לקום על יוצריהן…

בחזרה לניקי.

שאלו אז את ניקי, כמה עידוד הקריאה חשוב לה והיא סיפרה על אבא שלה, מהגר, שהתקשה בקריאה, שהגיע לכיתה יא בלי להיות מסוגל לקרוא, ושרק מורה אחד שהבין את זה, לקח אותו ביד, קרא יחד איתו ספר שלם, הביא אותו להבנה של הטקסט ובעצם פתח לו סיכוי של הצלחה בחיים. הקריאה והבנת הנקרא חשובים לניקי ברמה קיומית.

כשיעקב שניידר הציג אותי לניקי, היא אמרה לי שיש ערך אחד, פשוט, שמניע את תפישת החינוך שלה: אהבה: אהבת הזולת, אהבת האדם, אהבת התלמיד, אהבת המורה…  פשוט.

אחרי ששמעתי את ניקי מספרת למה קריאה כל כך חשובה לה, הבנתי כמה היא אמיתית.

מפגש ההתפתחות המקצועית הזאת הבהיר לי עוד עניין – היטק-הי, שעיקר הלמידה בו מתרחשת דרך פרויקטים (PBL), מטמיע במסגרת הפרויקטים מיומנויות למידה כמו קריאה והבנת הנקרא, אפילו אם הן שאובות מעולמות של למידה קונבנציונאלית. מסתבר שלא צריך להמציא את הגלגל בכל פעם מחדש. אם תלמידים עושים פרויקט, ואם זו דרך החיים בבית הספר, לא מוותרים על הרכשת מיומנויות יסוד, אפילו אם נראה שזה לא בדיוק חלק של הפרויקט.

המהנדס.

נכנסתי לחדר שנראה שהתלמידים בו עסוקים ביצירה כשהמורה יושב בצד. הם עובדים על פיתוח כלי נגינה. זהו חלק מפרויקט המשלב ספרות והנדסה בה התוכן הספרותי מבוסס על שירי וודי גטרי (שירים שהרבה מהם שרתי אז, בשנות השישים, כשהיינו שטופים ברעיונות של שוויון ואחווה ושלום. תרבות שאולה של מחאה). התלמידים בשלבים ראשונים של תכנון – אבל כבר הרעיון הזה של שילוב שירת מחאה חברתית עם פתוח של כלים מחוללי תרבות גירה אותי לדעת יותר…

בן. המרכז האקדמי.

בן עושה דוקטורט. הוא מנתח ביג דטה להבין איך אפשר לשפר את אחוז התלמידים הפונים להשכלה אקדמית. בן מציג גרפים. הוא מראה איך שם יעד של שיפור שיביא לפחות 75% מהבוגרים לשלוח טפסי הרשמה לפחות ל-3 קולג'ים כי גילה שכמות הבקשות קשורה ביחס ישיר לסיכוי הפונים להתקבל. בן ראה שהמורים נענים ליעד והשיפור אומנם מתרחש.

סיפרתי לבן על המפגש שלי עם ניקי ועל הערך הפשוט שהציגה כיעד (אהבה). שאלתי אותו אם הוא מודע שהצבת יעד כמו שיפור ההרשמה לקולג'ים יכול לחבל משמעותית ברוח המוסדות שהוא משרת. אמר שהוא אמנם מודע וקרוע. אמרתי לעצמי שאני מאמין לו שהוא מודע, אבל אני מרגיש בערך כמו מישהו שרואה את הזרעים להתרסקות החזון שאני עד לו.

מעניין מה יקרה.

שירותי הבנים.

למרות שסוף היום השירותים מבהיקים מניקיון. יצירות אמנותיות של תלמידים על הקירות. מוסיקה נעימה ברקע…

שלמה (בק) אומר שיש דגש גדול על האסתטיקה. למרות שבחללים רבים אתה רואה כלי עבודה, המקום כולו נעים מאד להיות בו. הקירות שקופים כולם. תלמידים שוכבים או מקובצים בחללים שונים, המון יצירות ברמה מקצועית מאד, תחושה של "כך הייתי רוצה שיראה בית הספר של מיה" (נכדתי בת ה-8).

המשך מחר.

היום השני

לפני שאני מתחיל בהגיגים ותובנות של היום, חשוב לי להתחיל בתמונה הבאה:

%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%99%d7%a7%d7%98

פרויקט

בכדי לנסות להבין למה קוראים בהיטק – הי "פרויקט", שהרי המודל הפדגוגי שעליו נשען בית הספר הוא למידה מבוססת פרויקטים.

הפרויקט הזה, למשל, הוא כמעט "קיצור תולדות האנושות" (בלי קשר לספר). התלמידים חקרו סיבות לתקומת ונפילת אימפריות כמו מאיה, רומא ויוון, מסיבות סביבתיות, חברתיות ופוליטיות. לאחר שניסחו תובנות והנחות תיאורטיות, התלמידים הגישו מסמך ובו הם מציגים את ההשערות שלהם ובמקביל בונים חלק ממכונה שמתאר את התהליכים כמטפורה פיזיקלית שלשמה חקרו ולמדו מושגים בפיזיקה, כמו זה, למשל:

depression

הלוח כולו מסתובב בכח מנוע חשמלי והמנגנונים עובדים.

הפרויקט הזה לקח 12 שבועות. התוצרים יוצרו כולם בסדנאות בית הספר.

קמרון בא לקחת אותנו לסיבוב בקמפוס ולבקר בבתי הספר הסמוכים (שני יסודיים, שתי חטיבות ביניים ועוד תיכון) – כולם שייכים לאותה רשת.

קמרון

קמרון הוא תלמיד כיתה יב', מסביר פנים, וחולם להיות פוליטקאי.

תוך כדי סיור אנחנו שואלים שאלות והוא משיב בפנים מאירות.

שואלים מה ההבדל בין בית הספר הזה לבתי ספר תיכוניים קונבנציונליים. קמרון משיב שפה לומדים פחות מקצועות, אבל יותר לעומק.

אני שואל אם הוא לא מרגיש שבעצם הפסיד המון ידע שיכול היה לרכוש במקומות אחרים… הוא עונה שבכלל לא, כי כל פעם שהיה מתעניין במשהו, היה נועץ במורה שעזר לו לזהות מקורות נוספים, לכוון גבוה יותר. בכלל, הוא אומר, המורים נורא מעודדים אותך לרצות לדעת יותר. כולם כאן רוצים שכולם יצליחו.

מבחנים לקראת קבלה לאקדמיה

 

מסתבר שאימת מבחני הבגרות לא פוסחת גם על בית ספר שאין בו כמעט מבחנים. יש מעט מבחני מיצב של המדינה שכשלון רצוף בהם יכולים להביא לסגירת בית הספר. בהיטק-הי לא מתרגשים מידי. ניקי (מנהלת חטיבת הביניים, זוכרים?) אומרת שהם מסתכלים על זה כעל "צרה הכרחית", לא משקיעים זמן רב מידי בלהתכונן להם ובודאי אינם שואפים להיות הכי טובים. הם מרכזים מאמץ לתקופה קצרה, מעודדים קבוצות למידה של תלמידים, תומכים בהן ועוברים לסדר היום.

רסטי

רסטי הוא מורה חדש. זוהי לו השנה השניה בהיטק-הי. רסטי לימד קודם לכן בבית ספר רגיל ותפש את תפקידו כמורה בדרך שאליה הורגל. הוא היה מתכונן לשיעורים, מכין מערכי שיעור באופן קפדני מאד והיה מקפיד מאד ליישם אותם במדויק. אחרי שהתלמידים באו אליו ואמרו לו שלא מלמדים כך אצלם, שאם היו רוצים ללמוד כך היו הולכים לבית ספר אחר, נבהל ופחד שיפוטר (בהיטק – הי אין קביעות, המורים מוחתמים כל שנה מחדש). כשרסטי נועץ בחבריו המורים (ואלה שמחו לעזור), התרכך,  העביר חלק מהאחריות ללמידה אל התלמידים והעיז להיות יצירתי וגמיש. הפרוייקטים שהציג בפנינו בגאווה לא מבוטלת היו ספרי קומיקס אותם ציירו התלמידים בנושאים של אקולוגיה וספרות.

רסטי גילה שלהיות מורה כזה מפנה אותו לעבודה אישית עם כל תלמיד. החיים כמורה בהיטק – הי, הרבה פחות לחוצים והרבה יותר מלאי סיפוק.

מתי נגמר פרויקט?

שאלה שעלתה אתמול לא מפסיקה להעסיק אותי.

עדי ספרה שבפרויקט שעלה בכיתה שלה, התלמידים התבקשו לציין שלושה דברים שהשתנו בשכונה שלהם. עדי ציינה דוגמאות שונות וביניהן ספרה על אחת הילדות ששמה לב שהשיכור שהיה שרוע תמיד ליד חנות המשקאות, איננו שם פתאום…

שאלתי את עדי מה קרה והיא ענתה שאיננה יודעת כי הפרויקט, למעשה, הסתיים.

חשבתי לעצמי, איך זה יכול להיות? איך יכול להיות שההזדמנות החינוכית החשובה ביותר שעלתה נותרה מיותמת? איך יכול להיות שהילדים לא התגייסו לחפש את השיכור או לפחות להודיע על העדרו למשטרה?

אני שואל את עצמי אם לא צריכות להיות לנו קווים אדומים משני כיוונים – כאלה שעוצרים פרויקט שמתפתח לכיוונים בלתי רצויים או כאלה שממשיכים פרויקט לכיוונים שלא צפינו ואינם במסגרת ההגדרות של מטרות הפרויקט ותחומי התוכן אותם הוא מנסה לכסות…

אני בטוח שעוד אשוב לשאלה הזאת ואולי במאמר מיוחד.

המשך מחר.

היום השלישי

השגרירים

%d7%94%d7%a9%d7%92%d7%a8%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d

היטק-הי עמוס ביקורים. בכל שבוע כמעט מגיעה קבוצה אחרת לביקור. את הסיורים עורכים השגרירים. אלה (מימין) סילבי, איזבלה, דני וכריס. הם היו השגרירים שלנו בצ'ולה ויסטה. צ'ולה ויסטה היא עיר בדרום קליפורניה, ממש על הגבול המקסיקני. האוכלוסיה מעורבת, המון מקסיקנים (חוקיים ולא חוקיים).

השגרירים שלנו לקחו אותנו לסייר בבית הספר בעודם מסבירים ומעודדים לשאול שאלות. איזבלה היא המבוגרת ביניהם (כיתה יב'). דני כריס וסילבי הם בכיתה י' והם במעמד של "צל" זה אומר שהם עדיין באימון ועוקבים אחרי איזבלה. יצא לי להשרך מאחור (מתבונן בתוצרי הפרויקטים במסדרונות) ודני וכריס נשארו איתי לוודא שלא אלך לאיבוד.

מה שמצחיק בשגרירים זה שהם הולכים אחורה. בכלל, השגרירים מזכירים לי דיילות במטוס בעת נאום ה"לקראת המראה". הם מדברים טקסט אחיד (בשני הקמפוסים), הם עושים תנועות ידיים אחידות, הם מחייכים באופן דומה… ברגע של אינטימיות, ברגישות של הליכה על ביצים, שאלתי אותם איך בוחרים ומאמנים אותם. מסתבר ששגריר הוא תפקיד נחשק. בבית הספר שלהם יש כ-20 בסך הכל והם נבחרים מרשימה גדולה של מועמדים ע"י המורים. שאלתי אותם אם יש טקטס כתוב שהם מדקלמים – אמרו שלא, שהכל זה עניין של ניסיון. הצעירים לומדים מהמבוגרים, הם עושים את זה המון – ולכן הם כ"כ נשמעים אותו הדבר. האמנתי להם, אבל לא יכולתי של לבלוע חיוך. אני מניח שאם בני (גל ורועי) היו רואים אותם – דבר ראשון היו מכניסים להם כאפה על חנוניות יתר… (סתאם).

דני

סדר היום של דני עמוס. היא מטפלת בילדי הדודה שלה, היא מנקה את הבית שלה, היא עוזרת לילדים בבית הספר היסודי של היטק-הי בהכנת שיעורי בית (במסגרת פעילות של תרומה לקהילה), והיא עובדת על הפרויקטים שלה.

ככשאלתי את דני פרטים מפורטים על פרויקט הרחפן, היא נתנה לי את כתובת אתר הפרויקט:

http://historyfromabovedrone11.weebly.com

הרעיון בכללותו הוא חקר שימושים צבאיים של רחפנים. הצוות הרכיב רחפן, הגדיר משימה והפעיל את הרחפן בביצוע המשימה תוך תיעוד וידאו.

כריס

כריס רוצה להיות אסטרו-פיסיקאי. הוא מחפש מקום לעשות בו התמחות (הם יוצאים להתמחות של חודש למקום מקצועי שמחוץ לבית הספר). סיפרתי לדני ולכריס על פרוייקט בו אני מעורב במכללת אפקה להנדסה עם מגמת מדעי המחשב בעמל ליידי דיוויס. נדלקו להם העיניים. כריס שאל אם יוכל להיות מעורב, הזמנתי אותו.. ניפגש בסקייפ. אני מניח שגם לו היו גל ורועי נותנים כאפה, אבל הוא ממש מקסים – יחי החנונים!

אח של דני

לדני יש אח צעיר ממנה בשנה. האח של דני נשאר כיתה (מה שמאד נדיר בהיטק-הי). האח של דני נשאר כיתה כי לא עשה את משימותיו באמנות. המורים בהיטק-הי לא מוותרים לך. הם מזנקים עליך ומחפשים איתך כל דרך אפשרית ליישר אותך לתלם (הם קוראים לזה "להיות חבר תורם בקהילה"). האח של דני לא היה מסוגל להתיישר לתלם. הוא פשוט לא עשה (לא ניסה אפילו) לעשות את העבודה באמנות. הציעו לו אין ספור אלטרנטיבות, הוא לא עשה. בהיטק-הי אין מצב כזה. ואז, רחמנא ליצלן, הוא נכשל בקורס. אמא רתחה. הרי ברור שהילד מורד. בנוסף לקורס הקיץ שהיה צריך לקחת הוא גם נשאר כיתה (לדרישתה).

נקרע לי הלב. סיפרתי לדני שאני הייתי בדיוק כזה. לא שלא רציתי, לא שלא מרדתי, לא שלא ניסיתי – פשוט לא הצלחתי. אני מצרף קישור לרשימה אחרת בבלוג שעוסקת במה שאני קורא 'מקדם הנאחס'. אני פשוט מבין את אח של דני ואני יודע שלא היה שום כח בעולם שהיה יכול להביא אותו לבצע משימה שמקדם הנאחס שלה היה כל כך גבוה בשבילו.

נראה לי (וזו התרשמות שטחית בלבד) שהיטק-הי צריך לפתוח צוהר לילדים כאלה. קוראים לזה, אולי, צוהר של חמלה יתרה?

המסדרונות

אחד הדברים הבולטים ביותר בהיטק-הי הוא אווירת בית הספר הנשקפת כבר במסדרונות. נכון, אני לא חושב שיש לבתי הספר היסודיים בארץ סיבה להתבייש (ברוב אלה שביקרתי תענוג להסתובב), אבל לחטיבות הביניים ולתיכונים יש הרבה מה ללמוד. החללים (מסדרונות ותקרות ומה שביניהם) מלאים בתוצרי תלמידים – תוצרי הפרויקטים שלהם. המון פוסטרים, תמונות, מכונות, מודלים… אין מקום בו תדרוך שאין בו קירות עמוסים ביצירות (כולל בשירותים). נכון, לפעמים התוצרים נראים שיד מקצועית היתה מעורבת (חלקם פשוט מדהימים), אבל – אז מה? אין שום מניעה שהמורה יהיה שותף בתוצר הסופי, בתנאי שתרומתו איננה מעמעמת את תרומת התלמידים.

אין לי ספק שהתייחסות לתוצרי התלמידים בכבוד כזה תורמת לא מעט לתחושת האווירה המיוחדת שמרגיש כל מי שהזדמן לבתי הספר האלה.

המשך יבוא…

היום הרביעי

צ'ולה ויסטה.

%d7%a6%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%95%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%94

נפגשים במליאה עם ליסה. ליסה אחראית על קשרי הקהילה של שלושת בתי הספר (יסודי, חטיבה ותיכון) של היטק-הי, כולם באותו הקמפוס.

שיחה במעגל.

אני מספר לליסה על חוויותי עם האמבסדורים והיא עושה קולות של פליאה. אני מצביע על ההתנהגות התבניתית של השגרירים והיא אומרת שכוונתם הפוכה, שהם היו מאד רוצים שהשגרירים יפגינו את האישיות הייחודית שלהם (אחרי הכל – הם ממוינים בקפידה, אני אומר לעצמי בלב)…

אחרי הצהריים שיחה עם שלושת המנהלים.

אני שואל אם יש להם מקום של השפעה בעיצוב הרוח הפדגוגית של בתי הספר שלהם, שאחרי הכל הם אנשי חינוך מקצוענים, אבל ברשת שבה הקונספציה הפדגוגית מאד מוגדרת. הם ענו, ללא היסוס, פה אחד שהם מאד נאמנים לתורה החינוכית של בית הספר (לא סתם בחרתי להשתמש במילה "תורה").

הם קוראים לזה עקרונות העיצוב של בתי הספר (Design Principles):

Equity – במובן של צדק חברתי והכנה שוות זכויות להמשך הדרך בחינוך האקדמי ובחברה כאזרח.

Personalization – במובן של הכרות אישית עם כל תלמיד (ומורה), זיקה אל המיוחדות האישית של כל תלמיד ויצירה של הזדהות קהילתית חזקה (זוכרים את התשובה של ליסה לשאלת התבניתיות של השגרירים?)

Authenticity – במובן של מקוריות ויצירתיות (כמו שאני מבין את זה), אבל אשוב ואברר…

Collaborative Design – תוכנית הלימודים, הפרויקטים וסביבות הלמידה מעוצבים ע"י צוותי מורים בין תחומיים. כששאלתי מה עם התלמידים כמעצבים (למידה תוך עיצוב למידה), הם ענו שכמובן. גם התלמידים שותפים לפעמים ומציעים רעיונות משלהם לפרוייקטים המשותפים ולפרויקטים אישיים.

אחרי שלושה ימים של מפגש עם תלמידים, מורים, מנהלים ובעלי תפקידים אני יודע שהכל אמת. אלה לא סיסמאות ריקות. הם באמת בנו מערכת שמיישמת את העקרונות האלה באופן מובנה. כל התרחשות בבית הספר מלווה בהתייחסות לארבעת העקרונות שמניתי.

לפני שאביע איזושהי נימה אישית, יש עוד מונח שמבצבץ ומרחף מעל בתי הספר של היטק-הי: בעברית לא רשמית קוראים לזה 'אחריותיות' – באנגלית: 'Accountability'. הם תופשים את עשייתם החינוכית במחוייבות של קדושה. אין סיבונים, אין "יהיה בסדר", אין סיסמאות ריקות, אין ציניות, אין חפיפיות, אין הומור (אופס… האחרון פשוט נפלט לי).

מה שקצת הרעיד לי מיתר בנשמה היתה האמונה בצדקת דרכם. אין ממש דיאלוג, הם מסבירים את דרכם, עונים על שאלות במדויקות משעממת – הם כולם, תלמידים כמורים, כאילו מצטטים מתוך ספר לא כתוב. למה הרעיד מיתר? אני מניח שכמי שעוסק כל חייו בחינוך, אני ממש, ממש לא יודע כמעט כלום על חינוך – ובודאי שלא בביטחון כזה.

ניראות

כבר עם דריכת כף הרגל הראשונה בכל אחד מבתי הספר שראינו (עד כה ביקרנו בעשרה), אפשר לחוש את האוירה דרך המסדרונות. אתה נכנס לבית הספר וכאילו נכנסת לשילוב של מוזיאון לאמנות, מוזיאון מדעי וסדנאות יצירה. ההשפעה המיידית על המבקרים (שלא לדבר על ה היא עצומה. מיד יש תחושה של מקום שמכבד את עצמו, מכבד את עבודות התלמידים שלו ומכבד את שליחותו (ראה ערך 'אחריותיות'), מה שמעורר מיד את השאלה של למה אצלינו, בארצינו הקטנטונת, לא כל בתי הספר נראים כך (זה הרי לא עניין של כסף גדול)…

נכון, המון בתי ספר יסודיים נראים בדיוק כמו היטק-הי, אבל מעט מאד חטיבות ביניים ותיכונים. חשבתי לעצמי (טוב גם שלמה בק היה פה), והסכמנו שבארץ, ברוב המקרים, אין מה להציג במסדרונות. מה יציגו – מבחני בגרות משנים קודמות? שיעורי בית? (סליחה על ההכללה, אני בטוח שיש בתי ספר על יסודיים שנראים אחרת, אבל היוצאים מן הכלל מדגישים את הכלל).

טכנולוגיה

יש המון מחשבים, מותר להתשמש בסלולרים (רחמנא ליצלן), לילדים יש פרוטפוליואים דיגיטליים, אבל כששאלתי את כריס (האמבסדור) מה הוא רוצה להיות, ואמר שהוא רוצה להיות אסטרו-פיזיקאי, ושאלתי אותו אם הוא נוגע בזה בפרוייקטים שלו ואמר שהם יבנו בלון סטרטוספרי, ושאלתי אותו אם ישתמשו בארדואינו לתעד את הדרך ונתונים שונים – אמר שהוא לא יודע מה זה.

נכון, יש פה חוג רובוטיקה עם השגים מרשימים – שם בטוח יודעים מה זה ארדואינו, אבל לא בטוח שזו טכנולוגיה בשגרה פה. בכלל, ראינו הרבה כלים לעיבוד עץ, אבל מעט מאד כלים אלקטרוניים. נראה שהם לא ממש חיים את מה שמזמן העולם הטכנולוגי של היום. אין לי ספק מה היכולת לשלב IOT תעשה לפרויקטים שלהם (אה, IOT הוא Internet Of Thinkgs, שזה אומר שאפשר לגרום לכל עצם להיות מקושר לרשת, לחוש את הסביבה ולהיות נשלט מרחוק).

מה זה אומר? אני מניח שזה אומר שעולם שלם של גירויים מוחמץ, אולי. אני בטוח שאם ילד היה מביא צורך כזה, היו מוצאים דרך לעזור לו, אבל בית ספר צריך להיות, לדעתי, חכה של אלף פתיונות. מקום שמגרה ילדים לגעת בעולמות שהם לא יודעים על קיומם בכלל. התחושה שלי (וכאמור, מהתבוננת שטחית למדי), הפתיונות בחכה שלהם לא מעודכנים מספיק.

מחר, בעצם, מתחיל האתגר הגדול… סיכומים, לקחים ומסקנות. אני מזמין את חברי למשלחת (שרובם קוראים את היומן הזה), ומי שהיה פה במשלחות קודמות, להגיב כבר היום ומחר, להתווכח, לשתף מהגיגיהם וחוויותיהם.

היום החמישי (האחרון)

בית הספר שבמחוז הצפוני – North County:

20161021_112219

הגב של קריסטן

זוהי קריסטן. קריסטן היא מורה בכיתה ז'. היא לובשת חולצת T כי היום יום שישי והסגל נוהג ללבוש (ביוזמתו) חולצות T שעיצבו והדפיסו (ביוזמתם). על הגב כתובים עקרונות העיצוב של היטק-הי (ראה אתמול), אבל…

האבל הזה, בעצם, הוא, בשבילי, מהות המסע כולו.

עקרונות העיצוב על גבה של קריסטן הם:

Authenticity, Equity, Community… וראה זה פלא: במקום Collaborative Design אתה רואה Passion ו-Communication.

אתמול כתבתי על המפגש עם המנהלים של שלושת בתי הספר של HTH בצ'ולה ויסטה:

"…אני שואל אם יש להם מקום של השפעה בעיצוב הרוח הפדגוגית של בתי הספר שלהם, שאחרי הכל הם אנשי חינוך מקצוענים, אבל ברשת שבה הקונספציה הפדגוגית מאד מוגדרת. הם ענו, ללא היסוס, פה אחד שהם מאד נאמנים לתורה החינוכית של בית הספר (לא סתם בחרתי להשתמש במילה "תורה")…"

אם שמתם לב, מסתננת לרשמי האתמול נימה קלה של ציניות…

החולצה של קריסטן (עוד נחזור אליה), החזירה לי את האמונה באנשים האלה ובדרכם.

עדי

img-20161021-wa0000

עדי (מחזיקה שקית) היא קצינת יחסי הציבור של הרשת. אמש, כשנפרדנו ממנה אמרתי לה שהיא הדמות המשמעותית ביותר בשבילי שפגשנו במסע. האשה הזאת נגעה בכולנו. אף אחד לא יכול היה להישאר אדיש כשסיפרה איך ברחה עם משפחתה מלבנון כשהייתה בת 7 לונצואלה, איך הגרו לארה"ב, איך קלטו אותה בבית הספר האמריקאי (שנתיים, שש שעות ביום, בקרון קטן עם אחותה, תנור, וערכת אודיו ללימוד אנגלית), איך "גנבה" מילון ולמדה אנגלית בקריאה מ-A עד Z, ואיך היא רואה בנו (משלחת של ערבים ויהודים) מתקני עולם.

כשסיפרתי לעדי על הקטע שלי עם המנהלים בצ'ולה ויסטה, הציעה לי לדבר עם ז'ולייט (מנהלת חטיבת הביניים בשלוחה הצפונית של HTH)

ז'ולייט (מבטאים דז'ולייט) 

סיפרתי לז'ולייט על הגב של החולצה של קריסטן והיא אמרה שזוהי, בעצם, הדרך שבה בחר הצוות להביע את יחודיותו.

בום! ב

הבנתם? ייחודיותו!

מסתבר שחלק מתחושת המחנק שהרגשתי אתמול בשיחה עם המנהלים של צ'ולה ויסטה, מתחילה להתפוגג. זוהי לא קריאת תיגר של הצוות על עקרונות היסוד של הרשת. הם מאד מאמינים בהם, אבל בחרו להציג את תפישתם הייחודית באמצעות החולצה. אני נשבע לכם שאין בדברי שמץ של ציניות.

אמרתי לז'ולייט שאם הייתי רוצה ללמד באחד משלושה עשר בתי הספר של הרשת, היה זה בית הספר שלה.

חוזרים לקריסטן

כשהיינו בכיתה של קריסטן, ראינו ילדים (כיתה ז', כאמור) ממלאים טופס במחשב. כולם עובדים על הטפסים. שאלנו ילדים מה הם עושים והם אמרו שהם ממלאים רפלקציה דו-שבועית. שאלנו מה זה אומר והם הסבירו הם מספרים למורה על הצלחות ופישולים של השבועיים האחורנים ומעריכים את עצמם לצד הצעות שהם מציעים לשיפור עצמי (גם בעניינים שאינם קשורים לבית הספר).

לא ארחיב כאן את הדיבור על שיטת הרפלקציה שלהם, מבטיח לכתוב מאמר שלם על זה בקרוב, אבל השיחה עם קריסטן הביאתני להבין איך הם מעבירים את האחריות ללמידה אל התלמידים. לרגע, מרחוק, זה נראה שמקדם הנאחס הוא עצום – זהו טופס בן שלושה עמודים מורכב ביותר ומחייב זיהוי מצבים בשבועיים שחלפו שיש לך מה לדווח עליהם, אבל אז הכרנו את זק.

זק

20161021_110921

זק

זק הוא ילד בכיתה ז שסיפר לנו על שיטת הרפלקציה. מסתבר שמתרגלים לעשות את זה וזה לא נורא בכלל. מסתבר שכשהם מנהלים (הם, הילדים), את מפגשי ההורים עם המורה שלהם, הם מסתמכים לא מעט על הדוחות האלה – זה עושה את המפגש למשמעותי ומלא תוכן ולא מדברים שם על ציונים (כמו באסיפות ההורים שלי ושל בני בבתי הספר שלנו).

שאלנו את זק באיזה פרויקט הוא מעורב עכשיו, והוא סיפר שבמדעים והומניסטיקה הם עוסקים בלמידה – מדעים מובילה קריסטן והם עסוקים במוח הלומד. הם בונים מתקני אילוף לחיות הבית שלהם (לא שאלנו על תחושתם לגבי אילוף חיות), אבל כששאלנו את זק על פבלוב, נדלקו עיניו. שלמה שאל אותו אם הוא מזהה איך המורים שלו משתמשים בשיטות דומות לאלה ב"אילוף" שלו כתלמיד שמזכירות לו את השיטות שבהן פבלוב אילף את הכלבים והוא ענה שלא, לא קלסיקל קונדישנינג "התניה קלאסית" אלא אופרנט קונדישנינג – "התניה אופרנטית".

נפלתי מהכסא.

זהו. כאן מסתיים המסע… מסע קסמים אל אנשים קסומים שיודעים לעשות מה שכולנו חולמים.

אי אפשר לסיים את היומן בלי לדבר על חברי המשלחת.

img-20161021-wa0020

מוזר כמה אתה יכול להרגיש חברות עם ארבעים אנשים שאת רובם לא היכרת קודם. המסע הזה לא היה רק מסע להיטק-הי. זה היה מסע פנימי אל תקווה מתחדשת. תקווה שאפשר, למרות הכל, לשנות. לשנות ולחיות ביחד.

מחכה כבר למפגש הבא.

יומן מסע היטק-הי, היום החמישי

בית הספר שבמחוז הצפוני – North County:

20161021_112219

הגב של קריסטן

זוהי קריסטן. קריסטן היא מורה בכיתה ז'. היא לובשת חולצת T כי היום יום שישי והסגל נוהג ללבוש (ביוזמתו) חולצות T שעיצבו והדפיסו (ביוזמתם). על הגב כתובים עקרונות העיצוב של היטק-הי (ראה אתמול), אבל…

האבל הזה, בעצם, הוא, בשבילי, מהות המסע כולו.

עקרונות העיצוב על גבה של קריסטן הם:

Authenticity, Equity, Community… וראה זה פלא: במקום Collaborative Design אתה רואה Passion ו-Communication.

אתמול כתבתי על המפגש עם המנהלים של שלושת בתי הספר של HTH בצ'ולה ויסטה:

"…אני שואל אם יש להם מקום של השפעה בעיצוב הרוח הפדגוגית של בתי הספר שלהם, שאחרי הכל הם אנשי חינוך מקצוענים, אבל ברשת שבה הקונספציה הפדגוגית מאד מוגדרת. הם ענו, ללא היסוס, פה אחד שהם מאד נאמנים לתורה החינוכית של בית הספר (לא סתם בחרתי להשתמש במילה "תורה")…"

אם שמתם לב, מסתננת לרשמי האתמול נימה קלה של ציניות…

החולצה של קריסטן (עוד נחזור אליה), החזירה לי את האמונה באנשים האלה ובדרכם.

עדי

img-20161021-wa0000

עדי (מחזיקה שקית) היא קצינת יחסי הציבור של הרשת. אמש, כשנפרדנו ממנה אמרתי לה שהיא הדמות המשמעותית ביותר בשבילי שפגשנו במסע. האשה הזאת נגעה בכולנו. אף אחד לא יכול היה להישאר אדיש כשסיפרה איך ברחה עם משפחתה מלבנון כשהייתה בת 7 לונצואלה, איך הגרו לארה"ב, איך קלטו אותה בבית הספר האמריקאי (שנתיים, שש שעות ביום, בקרון קטן עם אחותה, תנור, וערכת אודיו ללימוד אנגלית), איך "גנבה" מילון ולמדה אנגלית בקריאה מ-A עד Z, ואיך היא רואה בנו (משלחת של ערבים ויהודים) מתקני עולם.

כשסיפרתי לעדי על הקטע שלי עם המנהלים בצ'ולה ויסטה, הציעה לי לדבר עם ז'ולייט (מנהלת חטיבת הביניים בשלוחה הצפונית של HTH.ז

ז'ולייט (מבטאים דז'ולייט) 

סיפרתי לז'ולייט על הגב של החולצה של קריסטן והיא אמרה שזוהי, בעצם, הדרך שבה בחר הצוות להביע את יחודיותו.

בום! ב

הבנתם? ייחודיותו!

מסתבר שחלק מתחושת המחנק שהרגשתי אתמול בשיחה עם המנהלים של צ'ולה ויסטה, מתחילה להתפוגג. זוהי לא קריאת תיגר של הצוות על עקרונות היסוד של הרשת. הם מאד מאמינים בהם, אבל בחרו להציג את תפישתם הייחודית באמצעות החולצה. אני נשבע לכם שאין בדברי שמץ של ציניות.

אמרתי לז'ולייט שאם הייתי רוצה ללמד באחד משלושה עשר בתי הספר של הרשת, היה זה בית הספר שלה.

חוזרים לקריסטן

כשהיינו בכיתה של קריסטן, ראינו ילדים (כיתה ז', כאמור) ממלאים טופס במחשב. כולם עובדים על הטפסים. שאלנו ילדים מה הם עושים והם אמרו שהם ממלאים רפלקציה דו-שבועית. שאלנו מה זה אומר והם הסבירו הם מספרים למורה על הצלחות ופישולים של השבועיים האחורנים ומעריכים את עצמם לצד הצעות שהם מציעים לשיפור עצמי (גם בעניינים שאינם קשורים לבית הספר).

לא ארחיב כאן את הדיבור על שיטת הרפלקציה שלהם, מבטיח לכתוב מאמר שלם על זה בקרוב, אבל השיחה עם קריסטן הביאתני להבין איך הם מעבירים את האחריות ללמידה אל התלמידים. לרגע, מרחוק, זה נראה שמקדם הנאחס הוא עצום – זהו טופס בן שלושה עמודים מורכב ביותר ומחייב זיהוי מצבים בשבועיים שחלפו שיש לך מה לדווח עליהם, אבל אז הכרנו את זק.

זק

20161021_110921

זק

זק הוא ילד בכיתה ז שסיפר לנו על שיטת הרפלקציה. מסתבר שמתרגלים לעשות את זה וזה לא נורא בכלל. מסתבר שכשהם מנהלים (הם, הילדים), את מפגשי ההורים עם המורה שלהם, הם מסתמכים לא מעט על הדוחות האלה – זה עושה את המפגש למשמעותי ומלא תוכן ולא מדברים שם על ציונים (כמו באסיפות ההורים שלי ושל בני בבתי הספר שלנו).

שאלנו את זק באיזה פרויקט הוא מעורב עכשיו, והוא סיפר שבמדעים והומניסטיקה הם עוסקים בלמידה – מדעים מובילה קריסטן והם עסוקים במוח הלומד. הם בונים מתקני אילוף לחיות הבית שלהם (לא שאלנו על תחושתם לגבי אילוף חיות), אבל כששאלנו את זק על פבלוב, נדלקו עיניו. שלמה שאל אותו אם הוא מזהה איך המורים שלו משתמשים בשיטות דומות לאלה ב"אילוף" שלו כתלמיד שמזכירות לו את השיטות שבהן פבלוב אילף את הכלבים והוא ענה שלא, לא קלסיקל קונדישנינג "התניה קלאסית" אלא אופרנט קונדישנינג – "התניה אופרנטית".

נפלתי מהכסא.

זהו. כאן מסתיים המסע… מסע קסמים אל אנשים קסומים שיודעים לעשות מה שכולנו חולמים.

אי אפשר לסיים את היומן בלי לדבר על חברי המשלחת.

img-20161021-wa0020

מוזר כמה אתה יכול להרגיש חברות עם ארבעים אנשים שאת רובם לא היכרת קודם. המסע הזה לא היה רק מסע להיטק-הי. זה היה מסע פנימי אל תקווה מתחדשת. תקווה שאפשר, למרות הכל, לשנות. לשנות ולחיות ביחד.

מחכה כבר למפגש הבא.

 

 

יומן מסע היטק-הי, היום הרביעי

צ'ולה ויסטה.

%d7%a6%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%95%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%94

נפגשים במליאה עם ליסה. ליסה אחראית על קשרי הקהילה של שלושת בתי הספר (יסודי, חטיבה ותיכון) של היטק-הי, כולם באותו הקמפוס.

שיחה במעגל.

אני מספר לליסה על חוויותי עם האמבסדורים והיא עושה קולות של פליאה. אני מצביע על ההתנהגות התבניתית של השגרירים והיא אומרת שכוונתם הפוכה, שהם היו מאד רוצים שהשגרירים יפגינו את האישיות הייחודית שלהם (אחרי הכל – הם ממוינים בקפידה, אני אומר לעצמי בלב)…

אחרי הצהריים שיחה עם שלושת המנהלים.

אני שואל אם יש להם מקום של השפעה בעיצוב הרוח הפדגוגית של בתי הספר שלהם, שאחרי הכל הם אנשי חינוך מקצוענים, אבל ברשת שבה הקונספציה הפדגוגית מאד מוגדרת. הם ענו, ללא היסוס, פה אחד שהם מאד נאמנים לתורה החינוכית של בית הספר (לא סתם בחרתי להשתמש במילה "תורה").

הם קוראים לזה עקרונות העיצוב של בתי הספר (Design Principles):

Equity – במובן של צדק חברתי והכנה שוות זכויות להמשך הדרך בחינוך האקדמי ובחברה כאזרח.

Personalization – במובן של הכרות אישית עם כל תלמיד (ומורה), זיקה אל המיוחדות האישית של כל תלמיד ויצירה של הזדהות קהילתית חזקה (זוכרים את התשובה של ליסה לשאלת התבניתיות של השגרירים?)

Authenticity – במובן של מקוריות ויצירתיות (כמו שאני מבין את זה), אבל אשוב ואברר…

Collaborative Design – תוכנית הלימודים, הפרויקטים וסביבות הלמידה מעוצבים ע"י צוותי מורים בין תחומיים. כששאלתי מה עם התלמידים כמעצבים (למידה תוך עיצוב למידה), הם ענו שכמובן. גם התלמידים שותפים לפעמים ומציעים רעיונות משלהם לפרוייקטים המשותפים ולפרויקטים אישיים.

אחרי שלושה ימים של מפגש עם תלמידים, מורים, מנהלים ובעלי תפקידים אני יודע שהכל אמת. אלה לא סיסמאות ריקות. הם באמת בנו מערכת שמיישמת את העקרונות האלה באופן מובנה. כל התרחשות בבית הספר מלווה בהתייחסות לארבעת העקרונות שמניתי.

לפני שאביע איזושהי נימה אישית, יש עוד מונח שמבצבץ ומרחף מעל בתי הספר של היטק-הי: בעברית לא רשמית קוראים לזה 'אחריותיות' – באנגלית: 'Accountability'. הם תופשים את עשייתם החינוכית במחוייבות של קדושה. אין סיבונים, אין "יהיה בסדר", אין סיסמאות ריקות, אין ציניות, אין חפיפיות, אין הומור (אופס… האחרון פשוט נפלט לי).

מה שקצת הרעיד לי מיתר בנשמה היתה האמונה בצדקת דרכם. אין ממש דיאלוג, הם מסבירים את דרכם, עונים על שאלות במדויקות משעממת – הם כולם, תלמידים כמורים, כאילו מצטטים מתוך ספר לא כתוב. למה הרעיד מיתר? אני מניח שכמי שעוסק כל חייו בחינוך, אני ממש, ממש לא יודע כמעט כלום על חינוך – ובודאי שלא בביטחון כזה.

ניראות

כבר עם דריכת כף הרגל הראשונה בכל אחד מבתי הספר שראינו (עד כה ביקרנו בעשרה), אפשר לחוש את האוירה דרך המסדרונות. אתה נכנס לבית הספר וכאילו נכנסת לשילוב של מוזיאון לאמנות, מוזיאון מדעי וסדנאות יצירה. ההשפעה המיידית על המבקרים (שלא לדבר על ה היא עצומה. מיד יש תחושה של מקום שמכבד את עצמו, מכבד את עבודות התלמידים שלו ומכבד את שליחותו (ראה ערך 'אחריותיות'), מה שמעורר מיד את השאלה של למה אצלינו, בארצינו הקטנטונת, לא כל בתי הספר נראים כך (זה הרי לא עניין של כסף גדול)…

נכון, המון בתי ספר יסודיים נראים בדיוק כמו היטק-הי, אבל מעט מאד חטיבות ביניים ותיכונים. חשבתי לעצמי (טוב גם שלמה בק היה פה), והסכמנו שבארץ, ברוב המקרים, אין מה להציג במסדרונות. מה יציגו – מבחני בגרות משנים קודמות? שיעורי בית? (סליחה על ההכללה, אני בטוח שיש בתי ספר על יסודיים שנראים אחרת, אבל היוצאים מן הכלל מדגישים את הכלל).

טכנולוגיה

יש המון מחשבים, מותר להתשמש בסלולרים (רחמנא ליצלן), לילדים יש פרוטפוליואים דיגיטליים, אבל כששאלתי את כריס (האמבסדור) מה הוא רוצה להיות, ואמר שהוא רוצה להיות אסטרו-פיזיקאי, ושאלתי אותו אם הוא נוגע בזה בפרוייקטים שלו ואמר שהם יבנו בלון סטרטוספרי, ושאלתי אותו אם ישתמשו בארדואינו לתעד את הדרך ונתונים שונים – אמר שהוא לא יודע מה זה.

נכון, יש פה חוג רובוטיקה עם השגים מרשימים – שם בטוח יודעים מה זה ארדואינו, אבל לא בטוח שזו טכנולוגיה בשגרה פה. בכלל, ראינו הרבה כלים לעיבוד עץ, אבל מעט מאד כלים אלקטרוניים. נראה שהם לא ממש חיים את מה שמזמן העולם הטכנולוגי של היום. אין לי ספק מה היכולת לשלב IOT תעשה לפרויקטים שלהם (אה, IOT הוא Internet Of Thinkgs, שזה אומר שאפשר לגרום לכל עצם להיות מקושר לרשת, לחוש את הסביבה ולהיות נשלט מרחוק).

מה זה אומר? אני מניח שזה אומר שעולם שלם של גירויים מוחמץ, אולי. אני בטוח שאם ילד היה מביא צורך כזה, היו מוצאים דרך לעזור לו, אבל בית ספר צריך להיות, לדעתי, חכה של אלף פתיונות. מקום שמגרה ילדים לגעת בעולמות שהם לא יודעים על קיומם בכלל. התחושה שלי (וכאמור, מהתבוננת שטחית למדי), הפתיונות בחכה שלהם לא מעודכנים מספיק.

מחר, בעצם, מתחיל האתגר הגדול… סיכומים, לקחים ומסקנות. אני מזמין את חברי למשלחת (שרובם קוראים את היומן הזה), ומי שהיה פה במשלחות קודמות, להגיב כבר היום ומחר, להתווכח, לשתף מהגיגיהם וחוויותיהם.

 

 

יומן מסע – היטק הי, היום השלישי

השגרירים

%d7%94%d7%a9%d7%92%d7%a8%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d

היטק-הי עמוס ביקורים. בכל שבוע כמעט מגיעה קבוצה אחרת לביקור. את הסיורים עורכים השגרירים. אלה (מימין) סילבי, איזבלה, דני וכריס. הם היו השגרירים שלנו בצ'ולה ויסטה. צ'ולה ויסטה היא עיר בדרום קליפורניה, ממש על הגבול המקסיקני. האוכלוסיה מעורבת, המון מקסיקנים (חוקיים ולא חוקיים).

השגרירים שלנו לקחו אותנו לסייר בבית הספר בעודם מסבירים ומעודדים לשאול שאלות. איזבלה היא המבוגרת ביניהם (כיתה יב'). דני כריס וסילבי הם בכיתה י' והם במעמד של "צל" זה אומר שהם עדיין באימון ועוקבים אחרי איזבלה. יצא לי להשרך מאחור (מתבונן בתוצרי הפרויקטים במסדרונות) ודני וכריס נשארו איתי לוודא שלא אלך לאיבוד.

מה שמצחיק בשגרירים זה שהם הולכים אחורה. בכלל, השגרירים מזכירים לי דיילות במטוס בעת נאום ה"לקראת המראה". הם מדברים טקסט אחיד (בשני הקמפוסים), הם עושים תנועות ידיים אחידות, הם מחייכים באופן דומה… ברגע של אינטימיות, ברגישות של הליכה על ביצים, שאלתי אותם איך בוחרים ומאמנים אותם. מסתבר ששגריר הוא תפקיד נחשק. בבית הספר שלהם יש כ-20 בסך הכל והם נבחרים מרשימה גדולה של מועמדים ע"י המורים. שאלתי אותם אם יש טקטס כתוב שהם מדקלמים – אמרו שלא, שהכל זה עניין של ניסיון. הצעירים לומדים מהמבוגרים, הם עושים את זה המון – ולכן הם כ"כ נשמעים אותו הדבר. האמנתי להם, אבל לא יכולתי של לבלוע חיוך. אני מניח שאם בני (גל ורועי) היו רואים אותם – דבר ראשון היו מכניסים להם כאפה על חנוניות יתר… (סתאם).

דני

סדר היום של דני עמוס. היא מטפלת בילדי הדודה שלה, היא מנקה את הבית שלה, היא עוזרת לילדים בבית הספר היסודי של היטק-הי בהכנת שיעורי בית (במסגרת פעילות של תרומה לקהילה), והיא עובדת על הפרויקטים שלה.

ככשאלתי את דני פרטים מפורטים על פרויקט הרחפן, היא נתנה לי את כתובת אתר הפרויקט:

http://historyfromabovedrone11.weebly.com

הרעיון בכללותו הוא חקר שימושים צבאיים של רחפנים. הצוות הרכיב רחפן, הגדיר משימה והפעיל את הרחפן בביצוע המשימה תוך תיעוד וידאו.

כריס

כריס רוצה להיות אסטרו-פיסיקאי. הוא מחפש מקום לעשות בו התמחות (הם יוצאים להתמחות של חודש למקום מקצועי שמחוץ לבית הספר). סיפרתי לדני ולכריס על פרוייקט בו אני מעורב במכללת אפקה להנדסה עם מגמת מדעי המחשב בעמל ליידי דיוויס. נדלקו להם העיניים. כריס שאל אם יוכל להיות מעורב, הזמנתי אותו.. ניפגש בסקייפ. אני מניח שגם לו היו גל ורועי נותנים כאפה, אבל הוא ממש מקסים – יחי החנונים!

אח של דני

לדני יש אח צעיר ממנה בשנה. האח של דני נשאר כיתה (מה שמאד נדיר בהיטק-הי). האח של דני נשאר כיתה כי לא עשה את משימותיו באמנות. המורים בהיטק-הי לא מוותרים לך. הם מזנקים עליך ומחפשים איתך כל דרך אפשרית ליישר אותך לתלם (הם קוראים לזה "להיות חבר תורם בקהילה"). האח של דני לא היה מסוגל להתיישר לתלם. הוא פשוט לא עשה (לא ניסה אפילו) לעשות את העבודה באמנות. הציעו לו אין ספור אלטרנטיבות, הוא לא עשה. בהיטק-הי אין מצב כזה. ואז, רחמנא ליצלן, הוא נכשל בקורס. אמא רתחה. הרי ברור שהילד מורד. בנוסף לקורס הקיץ שהיה צריך לקחת הוא גם נשאר כיתה (לדרישתה).

נקרע לי הלב. סיפרתי לדני שאני הייתי בדיוק כזה. לא שלא רציתי, לא שלא מרדתי, לא שלא ניסיתי – פשוט לא הצלחתי. אני מצרף קישור לרשימה אחרת בבלוג שעוסקת במה שאני קורא 'מקדם הנאחס'. אני פשוט מבין את אח של דני ואני יודע שלא היה שום כח בעולם שהיה יכול להביא אותו לבצע משימה שמקדם הנאחס שלה היה כל כך גבוה בשבילו.

נראה לי (וזו התרשמות שטחית בלבד) שהיטק-הי צריך לפתוח צוהר לילדים כאלה. קוראים לזה, אולי, צוהר של חמלה יתרה?

המסדרונות

אחד הדברים הבולטים ביותר בהיטק-הי הוא אווירת בית הספר הנשקפת כבר במסדרונות. נכון, אני לא חושב שיש לבתי הספר היסודיים בארץ סיבה להתבייש (ברוב אלה שביקרתי תענוג להסתובב), אבל לחטיבות הביניים ולתיכונים יש הרבה מה ללמוד. החללים (מסדרונות ותקרות ומה שביניהם) מלאים בתוצרי תלמידים – תוצרי הפרויקטים שלהם. המון פוסטרים, תמונות, מכונות, מודלים… אין מקום בו תדרוך שאין בו קירות עמוסים ביצירות (כולל בשירותים). נכון, לפעמים התוצרים נראים שיד מקצועית היתה מעורבת (חלקם פשוט מדהימים), אבל – אז מה? אין שום מניעה שהמורה יהיה שותף בתוצר הסופי, בתנאי שתרומתו איננה מעמעמת את תרומת התלמידים.

אין לי ספק שהתייחסות לתוצרי התלמידים בכבוד כזה תורמת לא מעט לתחושת האווירה המיוחדת שמרגיש כל מי שהזדמן לבתי הספר האלה.

המשך יבוא…

 

יומן מסע – היטק הי, היום השני

לפני שאני מתחיל בהגיגים ותובנות של היום, חשוב לי להתחיל בתמונה הבאה:

%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%99%d7%a7%d7%98

פרויקט

בכדי לנסות להבין למה קוראים בהיטק – הי "פרויקט", שהרי המודל הפדגוגי שעליו נשען בית הספר הוא למידה מבוססת פרויקטים.

הפרויקט הזה, למשל, הוא כמעט "קיצור תולדות האנושות" (בלי קשר לספר). התלמידים חקרו סיבות לתקומת ונפילת אימפריות כמו מאיה, רומא ויוון, מסיבות סביבתיות, חברתיות ופוליטיות. לאחר שניסחו תובנות והנחות תיאורטיות, התלמידים הגישו מסמך ובו הם מציגים את ההשערות שלהם ובמקביל בונים חלק ממכונה שמתאר את התהליכים כמטפורה פיזיקלית שלשמה חקרו ולמדו מושגים בפיזיקה, כמו זה, למשל:

depression

הלוח כולו מסתובב בכח מנוע חשמלי והמנגנונים עובדים.

הפרויקט הזה לקח 12 שבועות. התוצרים יוצרו כולם בסדנאות בית הספר.

קמרון בא לקחת אותנו לסיבוב בקמפוס ולבקר בבתי הספר הסמוכים (שני יסודיים, שתי חטיבות ביניים ועוד תיכון) – כולם שייכים לאותה רשת.

קמרון

קמרון הוא תלמיד כיתה יב', מסביר פנים, וחולם להיות פוליטקאי.

תוך כדי סיור אנחנו שואלים שאלות והוא משיב בפנים מאירות.

שואלים מה ההבדל בין בית הספר הזה לבתי ספר תיכוניים קונבנציונליים. קמרון משיב שפה לומדים פחות מקצועות, אבל יותר לעומק.

אני שואל אם הוא לא מרגיש שבעצם הפסיד המון ידע שיכול היה לרכוש במקומות אחרים… הוא עונה שבכלל לא, כי כל פעם שהיה מתעניין במשהו, היה נועץ במורה שעזר לו לזהות מקורות נוספים, לכוון גבוה יותר. בכלל, הוא אומר, המורים נורא מעודדים אותך לרצות לדעת יותר. כולם כאן רוצים שכולם יצליחו.

מבחנים לקראת קבלה לאקדמיה

 

מסתבר שאימת מבחני הבגרות לא פוסחת גם על בית ספר שאין בו כמעט מבחנים. יש מעט מבחני מיצב של המדינה שכשלון רצוף בהם יכולים להביא לסגירת בית הספר. בהיטק-הי לא מתרגשים מידי. ניקי (מנהלת חטיבת הביניים, זוכרים?) אומרת שהם מסתכלים על זה כעל "צרה הכרחית", לא משקיעים זמן רב מידי בלהתכונן להם ובודאי אינם שואפים להיות הכי טובים. הם מרכזים מאמץ לתקופה קצרה, מעודדים קבוצות למידה של תלמידים, תומכים בהן ועוברים לסדר היום.

רסטי

רסטי הוא מורה חדש. זוהי לו השנה השניה בהיטק-הי. רסטי לימד קודם לכן בבית ספר רגיל ותפש את תפקידו כמורה בדרך שאליה הורגל. הוא היה מתכונן לשיעורים, מכין מערכי שיעור באופן קפדני מאד והיה מקפיד מאד ליישם אותם במדויק. אחרי שהתלמידים באו אליו ואמרו לו שלא מלמדים כך אצלם, שאם היו רוצים ללמוד כך היו הולכים לבית ספר אחר, נבהל ופחד שיפוטר (בהיטק – הי אין קביעות, המורים מוחתמים כל שנה מחדש). כשרסטי נועץ בחבריו המורים (ואלה שמחו לעזור), התרכך,  העביר חלק מהאחריות ללמידה אל התלמידים והעיז להיות יצירתי וגמיש. הפרוייקטים שהציג בפנינו בגאווה לא מבוטלת היו ספרי קומיקס אותם ציירו התלמידים בנושאים של אקולוגיה וספרות.

רסטי גילה שלהיות מורה כזה מפנה אותו לעבודה אישית עם כל תלמיד. החיים כמורה בהיטק – הי, הרבה פחות לחוצים והרבה יותר מלאי סיפוק.

מתי נגמר פרויקט?

שאלה שעלתה אתמול לא מפסיקה להעסיק אותי.

עדי ספרה שבפרויקט שעלה בכיתה שלה, התלמידים התבקשו לציין שלושה דברים שהשתנו בשכונה שלהם. עדי ציינה דוגמאות שונות וביניהן ספרה על אחת הילדות ששמה לב שהשיכור שהיה שרוע תמיד ליד חנות המשקאות, איננו שם פתאום…

שאלתי את עדי מה קרה והיא ענתה שאיננה יודעת כי הפרויקט, למעשה, הסתיים.

חשבתי לעצמי, איך זה יכול להיות? איך יכול להיות שההזדמנות החינוכית החשובה ביותר שעלתה נותרה מיותמת? איך יכול להיות שהילדים לא התגייסו לחפש את השיכור או לפחות להודיע על העדרו למשטרה?

אני שואל את עצמי אם לא צריכות להיות לנו קווים אדומים משני כיוונים – כאלה שעוצרים פרויקט שמתפתח לכיוונים בלתי רצויים או כאלה שממשיכים פרויקט לכיוונים שלא צפינו ואינם במסגרת ההגדרות של מטרות הפרויקט ותחומי התוכן אותם הוא מנסה לכסות…

אני בטוח שעוד אשוב לשאלה הזאת ואולי במאמר מיוחד.

המשך מחר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יומן מסע – היטק הי, היום הראשון

הראשון שסיפר לי על היטק הי, היה ארל'ה רוטשטיין. נראה היה שצומח משהו מרתק בסן דייגו, שאולי יהיה אפשר ללמוד ממנו איך נראה בית ספר שבנוי על חזון חינוכי שקרוב לתפישת עולמי.

כשליהיא תלם סיפרה לי על חוויותיה מביקור במקום עם אור גדול בעיניים (טוב, לליהיא יש אור גדול בעיניים כמעט על הזמן), הלכתי לשמוע מורות שבאו משם (בתיכון החדש בחולון שנבנה ברוח היטק הי). שמעתי את קולין מדברת חינוך כמו שאני יודע רק לחלום עליו – והאמנתי לה.

היום נכנסתי בשערי שלושה מבתי הספר האלה (יש כבר 13) ואלה הגיגים ראשונים. החלטתי להציג אותם כאנקדוטות בלתי קשורות, עם כמה תובנות מקומיות, ללא ביקורת וללא שיפוטיות. אולי בסוף המסע, אוכל להציג גם מסקנות רחבות יותר.

ניקי.

ניקי היא מנהלת חטיבת הביניים (כאן קוראים לתפקיד המנהל "דירקטור").

ישבתי בהשתלמות מורים פנים בית ספרית, כאשר שתי מורות הציגו דרכים לניתוח טקסטים כאסטרטגיה ללימוד קריאה. השיטה שהציגו היתה עוד שיטה לעידוד קריאה והבנת הנקרא, כמו רבות שפגשתי בבתי ספר שונים בארץ. לצד ההתנסות שהציגו הן הראו גם נתונים של מחקר מלווה… פתאום הבנתי שמה שאני עד לו זה בדיוק מה שדונלד שון הציג בספרו The Reflective Practitioner. מסתבר שחלק מהשגרה בבית הספר הוא מחקר הפעולה שמורים עורכים במקביל להתנסות בשיטות חדשות. מסתבר בכלל שזה בסדר לעשות טעויות בהיטק-הי. מותר לנסות, להיכשל, לנסות להבין איך לשפר, לשפר ולנסות שוב. מסתבר שזוהי תרבות של שיפור עצמי – כל הזמן.

במאמר מוסגר, ראיתי מערכת שמשווה את עצמה ליסודות ההקמה שלה, בוחנת אם היא עדיין בתלם ובוחנת אם נוצרו תנאים לעדכון היסודות. זוהי הדרך להתמודדות עם הסתאבות מערכתית, שהרי הנטיה של מערכות היא לקום על יוצריהן…

בחזרה לניקי.

שאלו אז את ניקי, כמה עידוד הקריאה חשוב לה והיא סיפרה על אבא שלה, מהגר, שהתקשה בקריאה, שהגיע לכיתה יא בלי להיות מסוגל לקרוא, ושרק מורה אחד שהבין את זה, לקח אותו ביד, קרא יחד איתו ספר שלם, הביא אותו להבנה של הטקסט ובעצם פתח לו סיכוי של הצלחה בחיים. הקריאה והבנת הנקרא חשובים לניקי ברמה קיומית.

כשיעקב שניידר הציג אותי לניקי, היא אמרה לי שיש ערך אחד, פשוט, שמניע את תפישת החינוך שלה: אהבה: אהבת הזולת, אהבת האדם, אהבת התלמיד, אהבת המורה…  פשוט.

אחרי ששמעתי את ניקי מספרת למה קריאה כל כך חשובה לה, הבנתי כמה היא אמיתית.

מפגש ההתפתחות המקצועית הזאת הבהיר לי עוד עניין – היטק-הי, שעיקר הלמידה בו מתרחשת דרך פרויקטים (PBL), מטמיע במסגרת הפרויקטים מיומנויות למידה כמו קריאה והבנת הנקרא, אפילו אם הן שאובות מעולמות של למידה קונבנציונאלית. מסתבר שלא צריך להמציא את הגלגל בכל פעם מחדש. אם תלמידים עושים פרויקט, ואם זו דרך החיים בבית הספר, לא מוותרים על הרכשת מיומנויות יסוד, אפילו אם נראה שזה לא בדיוק חלק של הפרויקט.

המהנדס.

נכנסתי לחדר שנראה שהתלמידים בו עסוקים ביצירה כשהמורה יושב בצד. הם עובדים על פיתוח כלי נגינה. זהו חלק מפרויקט המשלב ספרות והנדסה בה התוכן הספרותי מבוסס על שירי וודי גטרי (שירים שהרבה מהם שרתי אז, בשנות השישים, כשהיינו שטופים ברעיונות של שוויון ואחווה ושלום. תרבות שאולה של מחאה). התלמידים בשלבים ראשונים של תכנון – אבל כבר הרעיון הזה של שילוב שירת מחאה חברתית עם פתוח של כלים מחוללי תרבות גירה אותי לדעת יותר…

בן. המרכז האקדמי.

בן עושה דוקטורט. הוא מנתח ביג דטה להבין איך אפשר לשפר את אחוז התלמידים הפונים להשכלה אקדמית. בן מציג גרפים. הוא מראה איך שם יעד של שיפור שיביא לפחות 75% מהבוגרים לשלוח טפסי הרשמה לפחות ל-3 קולג'ים כי גילה שכמות הבקשות קשורה ביחס ישיר לסיכוי הפונים להתקבל. בן ראה שהמורים נענים ליעד והשיפור אומנם מתרחש.

סיפרתי לבן על המפגש שלי עם ניקי ועל הערך הפשוט שהציגה כיעד (אהבה). שאלתי אותו אם הוא מודע שהצבת יעד כמו שיפור ההרשמה לקולג'ים יכול לחבל משמעותית ברוח המוסדות שהוא משרת. אמר שהוא אמנם מודע וקרוע. אמרתי לעצמי שאני מאמין לו שהוא מודע, אבל אני מרגיש בערך כמו מישהו שרואה את הזרעים להתרסקות החזון שאני עד לו.

מעניין מה יקרה.

שירותי הבנים.

למרות שסוף היום השירותים מבהיקים מניקיון. יצירות אמנותיות של תלמידים על הקירות. מוסיקה נעימה ברקע…

שלמה (בק) אומר שיש דגש גדול על האסתטיקה. למרות שבחללים רבים אתה רואה כלי עבודה, המקום כולו נעים מאד להיות בו. הקירות שקופים כולם. תלמידים שוכבים או מקובצים בחללים שונים, המון יצירות ברמה מקצועית מאד, תחושה של "כך הייתי רוצה שיראה בית הספר של מיה" (נכדתי בת ה-8).

המשך מחר.

 

 

 

מהו לומד עצמאי ואיך מגדלים כזה?

עוד כשהייתי ילד בן 12, גיליתי את הספר "רדיו הרי זה כה פשוט".

רדיו

הספר הזה עשה לי משהו. היום אני קורא לזה "חוויה מכוננת". הספר עורר אצלי יצר עצום של סקרנות והוביל אותי לגלות ירחון בשם "הטכנאי הצעיר", שהפך להיות עבורי מקור בלתי נדלה של עניין ותשוקה לדעת וליצור.

הספר והירחון הובילו אותי לחנויות האלקטרוניקה בשד' הר-ציון וברחוב אלנבי בת"א, בהם הייתי מסתכל בכמיהה ברכיבים ובכלים וחולם על היום שבו תהיה לי מעבדת אלקטרוניקה משלי. באותם ימים גיליתי ערוץ הכנסה (משלוחי פרחים), הייתי מסתובב ברחובות העיר על אופניי ומוביל פרחים לשבת או לחג, מה שאפשר לי לרכוש מעט רכיבים ולנסות לבנות כלים משלי (בניתי לי, למשל, מלחם לפי תכניות שמצאתי באחת החוברות, שפתח לי עולם חדש של התנסות: ניסיתי לתקן רדיו גדול מקולקל שמצאתי בחצרו של סבא, שרפתי את לוח החשמל בבית וכד').

מקורות הידע שעמדו לרשותי אז, היו דלים מאד, כמובן.

הספר, החוברות והמוכרים בחנויות האלקטרוניקה (שהיו, בד"כ, עסוקים מידי).

חלפו שנים.

החיים הובילו אותי למסלול שונה מגחמות ילדותי. מצאתי את עצמי עסוק בשאלות אנושיות (ובעיקר בענייני למידה), אבל הניצוץ ההוא לא כבה אף פעם.

לאחרונה גיליתי את הארדואינו.

ארדואינו

זהו כרטיס אלקטרוני זול (חיקוי סיני שלו עולה בסביבות 20 ש"ח, ביבוא מסין), שמאפשר אליו חיבור של עשרות סוגים של חיישנים, מנועים, בקרים וכד'.

בלשון ההנדסה זהו "כרטיס שליטה ובקרה".

מעבר למה שאפשר לחבר אליו, הארדואינו מחייב גם הבנה בסיסית של תכנות, כי צריך לתכנת אותו.

לכאורה – מפחיד, אך בעצם פשוט להפליא ומאפשר גם לחסרי רקע מקצועי בהנדסת אלקטרוניקה לבנות מכשירים מופלאים אחרי שעות לימוד בודדות. נחזור לארדואינו בהמשך.

איך לומדים ארדואינו? איך לומדים משהו חדש, בכלל?

אז, למעשה, אפשר ללמוד באופן פורמלי. אפשר ללכת לחוג (מספיק לגגל "חוגי ארדואינו"), ואפשר ללמוד לבד. השאלה של 'איך לומדים לבד?' היום, ואיך מגדלים אדם שידע וירצה ללמוד לבד, היא בחובו של מאמר זה.

ראשית – לומד עצמאי? למה?

לומד עצמאי הוא לומד שמוכן ויכול לקחת על עצמו את הלמידה של כל תחום עניין שגילה וללמוד אותו בעצמו (תוך הסתמכות על מקורות של ידע ותמיכה זמינים), עד כדי התמחות.

לומד עצמאי הוא לומד לאורך חיים. הוא תמיד לומד כל מה שמעניין אותו.

המונח "Life Long Learning" המתורגם ל"למידה לאורך החיים" הוא מסורבל. אני מציע לקרוא ללומד הלומד לאורך חייו "לומד עד".

האם כולנו "לומדי עד"?

לכאורה, כן, כי כולנו לומדים כל הזמן. קחו בחשבון כמה ידע צריכה אמא טריה… האם היא לומדת לגדל את בנה בבית ספר להורים? יש כמה חוגים, אולי, וכמה יועצים/ות, שעוזרים מעט,  אבל עיקר הידע נרכש מתוך ספרים, תכניות טלויזיה, קבוצות עניין באינטרנט, שיחות עם חברות מנוסות יותר, אמא (ואמא של האבא), ועוד. את הבישול של כל הידע הזה, צריכה האמא הטריה לבשל לבד… (טוב, גם הבעל עוזר וסליחה על ההטייה המגדרית – זה משתנה, ללא ספק).

אבל… יש לומדי עד, ויש לומדי עד.

ניקח לדוגמה את האם המיומנת בשאיבת מידע מתוך הרשת. היא מסוגלת לזהות מקורות למידע ותמיכה ברשתות החברתיות, היא יודעת לחפש ביעילות בגוגל ולזהות את איכות המקורות, היא יודעת לשאול שאלות ממוקדות בקבוצות העניין המתאימות ולקבל תשובות (ואולי גם לתת כאלה לחברי/ות הקבוצה האחרים/ות)…

אמא עם מיומנויות של למידה ברשת מסוגלת להגיע למידע רלוונטי, ממוקד, אמין ותומך באופן משמעותי יותר מאם שאיננה מיומנת.

האם אפשר להכשיר אמהות לעתיד (טוב, גם אבות), להיות "לומדי רשת" מיומנים? בודאי שאפשר.

מטרתו של מאמר זה היא בראש ובראשונה לעורר מודעות לחובתה של מערכת החינוך להכשיר לומדי על, לתת להם את הכלים להיות לומדי על מיומנים ולהציע תחומי דעת נחוצים ודרך ללמידתם (ויש כאן, כמובן, פרדוקס מובנה – האם בכדי להכשיר לומדי על נשתמש בדפוסי למידה קונבנציונאליים?)

ראשית בואו נכיר מונח בשם  (PLN (Personal Learning Network או בעברית רל"א (רשת למידה אישית) – נשמע קצת כמו "ראש לשכת אלוף" לדוברי הצבאית ביננו :).

התרשים הבא מציג תמונה של רשת הלמידה האישית שלי בזמן מסוים (רשת הלמידה משתנה כל הזמן עם זיהוי מקורות חדשים, קבוצות עניין חדשות, כלים חדשים ועוד:

סרטון דוגמה להתפתחות של רשת למידה אישית

יש להניח שלומדי עד מיומנים לא יצטרכו למפות את הרל"א שלהם, תפקידה של מפת הרשת הוא בעיקר למטרות למידת מיומנויות למידת עד, ובעיקר יצירת המודעות למורכבות הרשת שלנו וזיהוי מקורות חדשים.

אחד המקורות החשובים ביותר ללמידה עצמית הם הקורסים המקוונים.

נחזור לארדואינו:

כשגיליתי את הארדואינו תוך גלישה אקראית למחצה באינטרנט (כוונתי ב"גלישה אקראית למחצה" היא לגלישה בתחום תוכן מוגדר – אז צפיתי בסרטוני יוטיוב בכדי להתעדכן בטכנולוגיות חדשות, אבל ללא מטרה מוצהרת), נדלקתי. פתאום הבנתי שכאן טמון עולם שיאפשר לי לשלב מחדש את עולם האלקטרוניקה לעולמי בעוצמות חסרות תקדים. הבנתי שאת הפוטנציאל הגלום בטכנולוגיה הזאת אצטרך ללמוד ברצינות.

חשוב להבין את האירוע המכונן שמתרחש כאן:

  • אני מתעניין בחידושים טכנולוגיים למטרות עיסוקי וגם מתוך עניין צרוף. יש לי קצת ניסיון באלקטרוניקה, אבל שום הכשרה פרונטלית. כל מה שלמדתי עד כה היה מתוך עניין אישי וללא מסגרת מחייבת כלשהי.
  • העולם הטכנולוגי משתנה בקצב רצחני ומחייב מעקב רצוף אחרי עדכונים משמעותיים.
  • אני נוטה להתעדכן בחידושים טכנולוגיים בעיקר תוך צפייה בסרטוני יוטיוב ומנוי לערוצי יוטיוב רלוונטיים.
  • תוך צפייה בסרטונים, גיליתי את הארדואינו וזיהיתי כאן הזדמנות מכוננת להרחבת מנעד הידע שלי
  • החלטתי ללמוד ארדואינו ביסודיות
  • חיפשתי מקור ללמידה יסודית של הארדואינו
  • גיליתי המוני קורסים חינמיים ביוטיוב המלמדים ארדואינו מן היסוד (אפילו בעברית יש כאלה)
  • ניסיתי לצפות בדוגמאות מן הקורסים השונים ובחרתי את זה שהתאים לי ביותר
  • למדתי את קורס הבסיס באופן תיאורטי (פשוט צפיתי ב-27 סרטונים – כ-15 שעות)
  • הגדרתי לעצמי פרויקט: שליטה ובקרה במודל של גלגל ענק
  • קניתי ערכת בסיס של ארדואינו וערכה של חיישנים
  • אני עובד במקביל לקורס המקוון ובונה את המערכת

הנה דוגמה מהקורס:

arduino lesson

במקרה של הקורס הנדון, אנו רואים את תצורת המסך: המורה, הרכיבים האלקטרוניים מצולמים בוידאו בחלקו השמאלי התחתון של המסך ובמרכז המסך את עורך התוכנה שהמתכנת כותב. מסך כזה מאפשר לנו לראות את תוצאות התיכנות שלנו מיד.

ארדואינו איננו הקורס היחידי אותו למדתי בעצמי באופן דומה. למדתי לפתח אפליקציות לאנדרויד באמצעות MIT App Inventor ואני ממש מפתח אפליקציות; אני חוזר ללמוד לנגן בצ'לו אחרי שנים רבות של ניתוק באמצעות קורס מקוון ביוטיוב, אני לומד פייתון (שפת תכנות מתקדמת), ועוד.

עתה, כשאני עובד על הפרויקט שלי (גלגל הענק), אני נתקל בצרכים שהקורס ביוטיוב איננו עונה עליהם. בכלל, הקורסים המקוונים ביוטיוב אינם מספיקים להתמחות מעמיקה.

לשם כך אני פונה לערוצים נוספים בהם אוכל להעזר על פי צורך, קבוצות עניין למשל.

קבוצות עניין אפשר למצוא בכל מיני אתרים. המקור השופע ביותר של קבוצות עניין בכל תחום כמעט, בכל שפה כמעט, הוא כמובן הפייסבוק, אבל יש לא מעט אתרים המרכזים לתוכם קבוצות עניין מרובות.

קבוצות עניין נוצרות בד"כ ע"י מוסדות (חברות, מרכזי פסגה, עמותות, פרויקטים וכד') או ע"י אנשים פרטיים המעוניינים ליצור קהילה של אנשים בעלי אינטרס משותף שמטרתה תקשורת ותמיכה הדדית.

פעמים רבות פניתי לקבוצות עניין בבקשה לייעוץ בעניינים שונים – למשל זיהוי נמלה שמצאתי בבית, ניקוי חלונות המקלחון, ספר שניסיתי להיזכר בשמו, המלצה על מלון ביוון, מתכון מבית אמא וכד'. קבוצות עניין עזרו לי גם בלנתח שגיאות שקיבלתי בעת תכנות אפליקציות, ניסיון להבין למה צריך ללמוד מתמטיקה (עד היום עוד לא מצאתי תשובה משכנעת) ועוד, ועוד, ועוד.

אחת המיומנויות החשובות ביותר של ל"ע היא היכולת לאתר קבוצות עניין רלוונטיות לצורך, איך להעריך את אמינות המידע הזורם בהן, איך לסנן פרסומות (גלויות וסמויות), איך לפנות לקבלת עיצה או מידע ואיך להגיב. כשזה נוגע לקבוצות עניין, חשוב גם לדעת לאילו כדאי להשתייך, וחשוב יותר – איך לעזוב.

אם נחזור למפת הרל"א, ונתאר את הערוצים שמניתי כאן, נוכל לראות איך מפת ערוצי הקלט מתחילה להתהוות:

PLNSTARTהפרק הבא עוסק בהצרנה (מלשון צורה) של מונחים שונים המטופלים בד"כ בתחום שנקרא "מידענות". הסיבה לצורך להציג אותם גם כאן היא בעיקר הצורך לעורר מודעות. הל"ע המיומן מודע/ת לתהליכי הלמידה שהוא/היא חווה ומסוגל לנתב את סוגי המידע השונים לערוצי איחסון או יישום מתאימים. מאמר זה מכוון להציע תכנים להכשרת לומדים כלומדי עד ומכאן הצורך בהבנת המונחים בהקשר הזה.

סוגי למידה

יש להבדיל בין למידה מונעת מסגרת (בית ספר, חוג ואפילו מורה פרטי או קורס ללמידה עצמית באינטרנט), לבין למידה אקראית (כמו סקירה של ערוצי חידושים טכנולוגיים ביוטיוב או צפיה בסרט דוקומנטרי בנושא שמעניין אותי) ולבין למידה בשל צורך מיידי בידע מוגדר לשם ביצוע פעולה או רענון הזיכרון. הסיבה לצורך להבדיל בין סוגי הלמידה היא בעיקר בשל ההבדל בין צורות העיבוד, האיחסון והשימוש בידע.

סוגי הלמידה מחייבים מיפוי רל"א מתאים לכל סוג:

בלמידה מונעת מסגרת (למשל שיעורי הפיזיקה), מקורות המידע העומדים לרשותנו (לדוגמה) הם ספר הלימוד, אתרים שהמורה הציע/ה, יומן המעבדה, חוג התעופה בו אני מנוי וקבוצת הווטסאפ של חבריו, סרטוני יוטיוב שאני מוצא לפעמים.

סוגי מידע

ישנם סוגי מידע רבים שאפשר לסווג לפי תחום העיסוק או הצורך, הנה אלה שמצאתי נכונים לגבי:

  • תשובה לשאילתה (מוצגת בד"כ בעת חיפוש בגוגל (למשל) או בקבוצות עניין (פייסבוק, למשל)
  • מקור (מוצג בד"כ במצעות כתובת URL של אתר ובו המידע הרלוונטי – למשל קישור לסרטון ביוטיוב)
  • פסקה (תוכן מרוכז שנגזר מתוך מקור רחב יותר – למשל פסקה מתוך מאמר או אתר)
  • מאמר (המאמר בשלמותו, בד"כ כקובץ PDF)
  • קורס (למשל הקורס לנגינה בצ'לו שאיתרתי ביוטיוב ואני לומד אותו באופן מסודר)

איסוף, לקט, אירגון, עיבוד ואיחסון מידע

יש הבדל מהותי בין איסוף מאמרים לצורך כתיבת עבודה כזו או אחרת לבין קישור לסרטון יוטיוב.

בעולמי שלי, אני משתמש בשני כלים שעונים בד"כ על הצרכים השונים הנובעים מסוגי המידע השונים בהם אני משתמש. למשל, המחברת האלקטרונית שלי נקראת "Evernote". לתוכה אני מלקט את כל סוגי המידע שאינם מאמרים שלמים (מאמרים שישמשו אותי בעתיד בכתיבה האקדמית שלי ולשם כך אני משתמש במאגר ביבליוגרפי שנקרא "Zotero").

איחזור ויישום

גם לכלים המשמשים אותי להפקת התכנים אותם אני יוצר יש מקום ברל"א שלי:

  • לכתיבת מאמרים – וורד
  • לכתיבת מסמכים שיתופיים – גוגל דוקס
  • למצגות – בד"כ Prezi
  • למאמרים בבלוג – WordPress
  • לפיתוח קורסים בד"כ "מוודל" או "ניפגש"
  • למיפוי מושגי וסיעורי מוחות – CMAP

כלים משתנים כל הזמן, חדשים מופיעים, ישנים – מתעדכנים, אבל כל הכלים שמניתי (למעט ניפגש שהוא חדש עבורי), משמשים אותי מזה שנים רבות.

נאמנות לכלים חשובה בכדי לשמר את תאימות הקבצים והמיומנות המצטברת בשימוש בהם.

תנאים ללמידה עצמית

אי אפשר לסכם מאמר על למידת על ללא איזכור של כמה תנאים חיוניים לקיומה, אותם יש לרכוש בגיל צעיר ככל האפשר:

  • תחושת המסוגלות: "אני יכול ללמוד לבד"
  • סקרנות: "העולם מלא דברים נפלאים שמאד טוב לי להכיר וללמוד"
  • אהבת הלמידה: "אני מאד רוצה לדעת דברים, להבין, להיות מסוגל ליישם"
  • הצורך לפתור בעיות: "אני רואה משהו שדורש תיקון – אני רוצה לתקן אותו"
  • הצורך ליזום וליצור: "חשוב לי גם ליצור דברים משלי ולא רק להסמך על יצירות של אחרים"
  • מודעות לתהליך ולכלים: "אני יודע איך לומדים לבד ואני יודע באילו כלים להשתמש בכדי להפוך את הלמידה למשמעותית".

לסיכום: אני קורא לכל מורה והורה, למדו את הילדים שלכם להיות לומדי עד – הם יגדלו להיות אנשים משכילים ויוצרים, יוכלו לדעת כל מה שירצו לדעת ולגייס דעת לכל צורך בו יתקלו או יזמו.

 

למידה מבוססת עצמים ותופעות: סוג של פי. בי. אל?

ילד קם בבוקר והולך לבית הספר. בדרכו הוא רואה עצים ועננים וחיות ואנשים ומכוניות וכבישים ובתים… הוא לא רואה גיאוגרפיה, הוא לא רואה הסטוריה, הוא לא רואה מתמטיקה…

הילד רואה תופעות ועצמים.

השמש זורחת ומחממת, העצים נעים ברוח, מכוניות עוצרות ונוסעות לפקודת רמזורים, "חתולים מחשבים את קיצם לאחור"…

העולם מלא פתיונות הקוראים לילד – היי, ילד, בוא ללמוד אותנו, בוא להבין אותנו, בוא – יהיה לך מעניין מאד.

כתבתי כבר על חוויות מכוננות.

כשהילד מזהה חוויה מכוננת (וככל שהוא צעיר יותר הוא יותר חופשי לזהות אותן – ככל שחולפות השנים, אנחנו, המבוגרים,  מכהים את חושיו, את יצר הסקרנות שלו, את תשוקת הלמידה שלו), הוא מנסה להבין מה הוא חווה, הוא מלקט פרטי  מידע גלויים וזמינים, הוא מנסה לקשר מידע חדש עם דברים שהוא כבר יודע, הוא במקרים רבים שואל את אמא (אמא – למה???)…

כשהילד מזהה חוויה מכוננת – הוא רוצה לדעת יותר.

כתבתי כבר גם איך הילד מסיק מסקנות ("חשיבה אינדוקטיבית"). קראתי לזה בינה רשתית.

כמה מילים להבנת הרקע

למרות הביקורת שלי על מערכת החינוך, אני מאמין במורים. אני מאמין שמורים עושים כמיטב יכולתם, כשאצל רוב המורים טובת הילד היא מעל לכל. הבעיה היא שבשביל לשנות את סביבת הלמידה לתואמת את הסצנה שתיארתי למעלה, יש צורך בבחינה מחודשת של סביבות הלמידה על כל ההיבטים שלהן: תכניות הלימודים, שיטוח הערכה, מסגרות הלמידה וכד'. הבלוג הזה עוסק באתגרים ומציע אלטרנטיבות, אבל כמו שאמרתי בשיחות הסיכום הסימסטריאליות לתלמידי – אי אפשר לשנות את המערכת בלי להפוך אותה על פניה. כל מה שאנחנו – המחנכים המודעים, יכולים לעשות, הוא לנסות להשפיע על כמה תלמידים בכיתה שלנו, לתת להם סיכוי לגלות את עצמם – והרווחנו את לחמנו ביושר.

נחזור לסביבת הלמידה.

ההכרה שילדים לומדים בעצמם את העולם איננה חדשה. גורמים לא מעטים מחפשים לעצב מחדש את סביבות הלמידה, להתאים אותן לדרכים טבעיות של למידה, להתאים אותן לצרכים של ילדים שונים.

כאן נכנס לפעולה "עקרון ההשטחה".

בשורה התחתונה, עקרון ההשטחה דואג לכך שכל רעיון, נשגב ככל שיהיה, משוטח עם הגיעו לכיתה. הניסיון להניע מהלך עמוק ומורכב בשדה מתרסק על סלעי האילוצים – תכנית לימודים, ציונים, מבחי מיצב, הכנה לבגרות, חוסר תקשורת עם ההורים והבדלי ציפיות ביניהם לבין בית הספר, ועוד.

אחד הרעיונות הפדגוגיים שמזמן מפגש עם רעיונות חינוכיים ממוקדי לומד הוא פי. בי. אל.

נגיד שאנחנו יודעים מה זה פי. בי. אל (כולם מדברים על זה – במקרה זה נתייחס ללמידה מונעת פרוייקטים), ונגיד ששמענו דעות לכאן ולכאן (לא כולם יודעים לעשות את זה טוב), ונגיד שאנחנו מבינים שהגישה הפדגוגית הזאת של ילדים עסוקים בפרויקט משלהם בכדי ללמוד תואמת מאד את תפישתם החינוכית של רבים מאיתנו, ובכדי להילחם בהשפעותיו המזיקות של עיקרון ההשטחה, צריך לעשות קצת סדר.

מהו פרויקט?

פרויקט יכול להיות כל דבר. הוא יכול להיות ספר שילדים כותבים, מסלול טיולים שהם מתכננים, רובוט שהם בונים ומתכנתים, אפליקציה לסמארטפון, יצירה אמנותית, משחק, פזמון, סרט וידאו… אין גבול ל"פרוייקטים".

למידה פרויקטאלית מעוררת שאלות רבות:

  • מה המטרה, התהליך או התוצר? – הרי תמיד למדו אותנו שתהליך הלמידה חשוב מהתוצר…
  • מה המטרה, הקנקן או התוכן? – הרי ילדים יכולים להשקיע (לבזבז?) זמן רב מאד בקישוטים ולשטח מאד את החומר הנלמד…
  • איך מונעים "חורים" בידע, הרי לא כל הנושאים מכוסים ע"י הפרויקט?
  • איך דואגים שמה שתרם אחד מחברי הצוות, יהפוך לנחלתו של הצוות כולו?
  • מה עם הידע המבואי? לא צריך בסיס מסוים לפני שמתחילים בפרויקט?
  • מה תפקידו של המורה? הרי ברור שאיננו יכול להיות מומחה בכל תחומי הדעת שיביאו לומדים אל הפרויקטים שלהם?
  • איך ממקדים? הרי ברור שהלומדים יכולים להתפרש ללא גבולות? איך שומרים על היקף סביר ועמידה בלוחות זמנים?
  • איך מעריכים פרויקט? הרי ציונים ומבחנים נראים קצת מ"סרט אחר"…

מאמר זה ינסה להשיב על השאלות המוצגות למעלה ולהציג מודל לסביבת למידה המאפשרת יישום מעמיק של למידה פרויקטלית, תוך הקפדה על מחויבות לתכנים המחויבים בתכניות הלימודים (ללא הבעת עמדה על מקומן ודרך עיצובן).

אם נחזור לראש המאמר, נגלה שם את המשפט הבא: "הילד רואה תופעות ועצמים".

כך בנוי העולם. "עצמים" (גוף; חפץ; דבר – על פי מילוג) ו"תופעות" (התרחשות; מקרה; מאורע – כנ"ל).

האם לא מן הראוי לחשוב על למידה במונחים אלה? האם לא ראוי לעצב את סביבת הלמידה כסביבת חקר של עצמים ותופעות? ברור שראוי – מאמר זה מציע אפילו איך.

ראשית, בואו נדבר על למידה מבוססת "עצמים ותופעות" כשאנו מדברים על למידה מבוססת "פרויקטים". נבין שבבצעם פרויקט, חוקרים הלומדים (ואולי אפילו יוצרים) עצמים ומנסים להבין כיצד ואם הם מושפעים על ידי תופעות או משפיעים על תופעות שונות.

נכיר עוד מונח: "ידע פוטנציאלי".

כל עצם ותופעה מלווים בעולם שלם ומגוון של ידע שהלומד יכול לגלות. הידע הפוטנציאלי איננו דיסציפלינרי. אם ניקח, לדוגמה, את החתול של השכן (מיאו), הרי שהידע הפוטנציאלי הגלום בו איננו רק ידע מתחום הביולוגיה. מיאו הוא חתול ולחתולים יש זיקה לאגדות, לתרבויות, להשפעתם על בני אדם, לאמנות ומוזיקה, להיסטוריה… אין גבול לידע הפוטנציאלי הגלום בעצם מסויים. צריך רק לגלות אותו.

הערה: הדוגמה שלפנינו היא דוגמה עם חיוך. התחבטתי רבות אם להביא דוגמה מחוייכת שאולי תקטין מרצינותו של המאמר, אבל השדון השובב החבוי בי עודד אותי לדבוק בה. אולי יש בכך מסר, אולי כולנו מתייחסים ברצינות רבה מידי לעצמנו. אויה לסביבת למידה שאין בה מקום להומור. ועוד אזהרה: למרות השימוש הגזעני לכאורה ב"פולניות"- כותב שורות אלה הוא נצר לעדה מפוארת זו והרי שהוא בבחינת "צוחק עם" ולא "צוחק על". ובכל ההקשר לעולם החתולים – אין פה קריאה להתעללות בבעלי חיים בשום אופן שהוא. גם השימוש הקודם ב"חתולים מחשבים את קיצם לאחור" – ממילותיו של ש. ארצי, נעשה פה בכבוד ולא בלעג. כותב שורות אלה מעריך מאד את הכותב ויצירתו (חוץ מזה ששלמה למד איתי בבית הספר היסודי).

הנה דוגמה לקשר בין תופעה לעצם: כולנו יודעים שחתולים תמיד נופלים על הרגליים (למעט חתולים פולנים שתמיד נופלים על הראש). כולנו יודעים גם שעצם כמו "פרוסת לחם", מרוחה בעצם אחר מסוג "חמאה" תמיד תיפול על הצד המרוח (תופעה). כולנו גם מכירים תופעה שעצמים נוטים ליפול כלפי מטה (במיוחד האגרטלים של אמא). כלומר – אם נקשור פרוסת לחם מרוחה בחמאה על גבו של חתול (לא פולני), ונפיל אותו ממקום גבוה, החתול, בניגוד לכח המשיכה של כדור הארץ ישאר מרחף באויר (הוא לא יוכל ליפול על הרגליים בגלל הפרוסה, אבל הפרוסה לא תוכל ליפול על הצד המרוח בגלל החתול).

מה גילינו? גילינו תופעה מורכבת ולא נותר לנו אלא לנסות אם היא באמת מתקיימת.

עתה, נוכל לעבור אל המעבדה, לקחת חתול (אולי יותר מאחד), לקשור להם פרוסות לחם מרוחות (אפשר גם לנסות גבינה, ריבה ומרגרינה) ולהפיל אותם ממקום גבוה (לא גבוה מידי – מספיק מגובה הכסא) – נא לא לנסות את זה בבית – זה מסוכן לחתולים.

קוראים המודעים למודל לב"ה עליו אני עמל שנים רבות (למידה בסביבה הרפתקנית), ישאלו ובצדק: אבל חנן, הרפתקה איננה עצם או תופעה… איך לב"ה קשורה ללמידה מבוססת עצמים ותופעות? ובכן, לא כל עצם ותופעה מחוייבים להיות במציאות. קחו למשל עולם קסום כמו עולמו של הארי פוטר – כולו עולם עם עצמים ותופעות, אך זהו עולם של דמיון – ואומר – אכן, תלוי במטרת הלמידה. אם לומדים אנו ספרות ואת יצירתה של ג'יי קיי רולינג ונרצה להכיר את עולמו של הארי פוטר לעומקו – הרי שהעצמים והתופעות בעולמו הופעים להיות מטרות ראויות לחקר ולמידה ומכילים ידע פוטנציאלי רב. כנ"ל לגבי הפרויקט "שביל קליפות התפוזים" שאותו בנינו לחקר תולדות תל-אביב על פי ספרו של נחום גוטמן. נותר רק להבדיל בין "מקרה" לבין "תופעה".

בספרו של גוטמן, מתוארת תקופה אפלה בתולדות תל-אביב, בה גרשו התורכים את תושבי תל-אביב (1917) ואלה נפוצו בין ישובים שונים בארץ. האם זו תופעה? לא. זהו מקרה שמצביע על תופעות אפשריות שונות: גירוש כמצאי של שליטה בעם אחר, דרך הטיפול ב"גייס חמישי" פוטנציאלי בעת מלחמה… ועוד.

איך מאפיינים פרויקט "מתאים"?

ראשית יש לאתר גורמים חוסמים וגומרים מסייעים: כמה צמודים אנו לתכנית הלימודים? כמה צמודים אנו לבחינות הבגרות? כמה מורה הכיתה פתוח לאפשרות שלא הכל הוא יודע או ידע ושיש מצבים בהם ילדים יתמחו בתחומים מסויימים יותר ממנו? האם המנהל/ת מעודד?

כמה אפשרויות יצירה יש בבית הספר?

האם יש יכולת בבית הספר ליצור עצמים מורכבים? האם יש כלים? האם מרשים להשתמש בכלים? האם יש הורים המוכנים לסייע בהפקה ויצירה? האם אפשר לגייס משאבים לרכש של חומרי גלם? האם יש מורים שמוכנים להתמודד על קרנות מחקר שמציעות משאבים? האם יש מורה "משוגע לדבר"? קחו למשל את פרויקט החתול המרחף המתואר למעלה. האם אפשר לצפות שמישהו יביא חתול? חבל, פרוסת לחם, ממרחים שונים, חוט, מספריים? האם מורשים הילדים לגזור במספריים?

האם יש טכנולוגיה בבית הספר? האם מאפשרים ללומדים להשתמש בסמארטפונים שלהם?

טכנולוגיה שתזמן ללומדים פרטי מידע שיתעוררו עם גילוי רבדים שונים של הידע הפוטנציאלי הגלום בעצם ובתופעה? האם יש מנחים מקצועיים שיוכלו לעורר לומדים שגילו עניין ומבקשים לדעת יותר בבית הספר או בקשר איתו?

נזכור רק שלא כל פרויקט מחייב משאבים ואפשר לעשות פרויקטים מדהימים ללא שום סיוע חיצוני.

ועתה ליתר השאלות:

  • מה המטרה, התהליך או התוצר? – הרי תמיד למדו אותנו שתהליך הלמידה חשוב מהתוצר…

תהליך הלמידה אמנם חשוב, אבל גם לתוצר יש משמעות רבה (במיוחד עבור היוצרים). חשוב להם שיוכלו להראות משהו שהם יצרו בעצמם (או היו שותפים ביצירתו), לכן יש מקום להציג את התוצרים לתפארת בפני קהילת בית הספר, אורחים וקהילות אחרות.

  • מה המטרה, הקנקן או התוכן? – הרי ילדים יכולים להשקיע (לבזבז?) זמן רב מאד בקישוטים ולשטח מאד את החומר הנלמד…

הייתי פעם בבית ספר בקנדה בו יצרו הילדים רובוט מקרטון שהיה אמור לדמות רובוט שאמור להתגורר על המאדים. הדגש שהושם על התנאים הקשים שעל המאדים ותרגומם לאמצעי השרדות היה קטן מאד, יחסית להשקעה בדמויות הקרטון וקישוטן. אין זה אומר שהתוצר צריך להיות חובבני ובלתי מושקע. תפקיד המורה לווסת נכון את כמויות האנרגיה המושקעות בתוכן והכמויות המושקעות ביצירה עצמה.

  • איך מונעים "חורים" בידע, הרי לא כל הנושאים מכוסים ע"י הפרויקט?

לפני פרויקט כדאי למפות את הידע הפוטנציאלי הגלום בעצם. נכון, ידע כזה הוא ללא גבולות, אבל אפשר לזהות מראש לא מעט ובמיוחד בזיקה לתוכנית לימודים כלשהי. אם, למשל, המטרה היא פיזיקה, מתמטיקה, גיאומטריה, הפרויקט יכול להיות פרויקט הנדסי כלשהו שבו הלומדים בונים מכונה (למשל מכונת התפלה). מכונה כזאת מכילה עצמים ומכלול של תופעות טעונות בידע פוטנציאלי שיענה על רבים מתחומי הדעת המוצעים בתכנית הלימודים. אם נמפה את פרטי הידע האלה (באמצעות מפה מושגית, למשל), נוכל להצביע על הפרטים שכוסו במהלך הפרויקט בנאמנות לתכנית הלימודים.

  • איך דואגים שמה שתרם אחד מחברי הצוות, יהפוך לנחלתו של הצוות כולו?

כל חבר צוות צריך לקחת אחריות ולשתף את שלמד עם חברי הצוות שלו. לשם כך יש ליצור מסגרת נאותה בתכנון לוגיסטי נכון. יש להכין ערוצי תקשורת חלופיים, ובעיקר הרבה זמן למפגשים (וירטואליים או מציאותיים) בכדי לאפשר לתקשורת כזאת לקרות.

  • מה עם הידע המבואי? לא צריך בסיס מסוים לפני שמתחילים בפרויקט?

שאלה זו עולה לדיון בכל עת בו אני מציג בפני מורים שטרם התנסו בסוג כזה של סביבת למידה את הרעיון בכללותו. צריך להבין: אין תפישת למידה של תוכן מבואי שונה בעקרונותיה מתפישת הלמידה של החומר העיקרי. כל למידה צריכה להיות מעורבת התנסות, יצירה, אתגר… כשלומד מגלה עצם או תופעה בעולם שמסביבו (ללא קשר לסביבת הלמידה הפורמאלית), אין לו מורה שיגיד 'רגע. לפני שאתה יכול להבין את זה בוא אלמד אותך את היסודות האלה והאלה…'.

  • מה תפקידו של המורה? הרי ברור שאיננו יכול להיות מומחה בכל תחומי הדעת שיביאו לומדים אל הפרויקטים שלהם?

כתבתי מאמרים לא מעטים בבלוג הזה על תפקידו של המורה בסביבה של פדגוגיה כזאת. הקוראים מוזמנים לקרוא.

  • איך ממקדים? הרי ברור שהלומדים יכולים להתפרש ללא גבולות? איך שומרים על היקף סביר ועמידה בלוחות זמנים?

ניהול עצמי נכון של הצוותים וניהול כולל של הפרויקט (אפשר גם על ידי אחד הלומדים שיש לו עניין בהנהגת פרויקטים).

  • איך מעריכים פרויקט? הרי ציונים ומבחנים נראים קצת מ"סרט אחר"…

ראה במאמר "הערכה ולמידה פרויקטאלית".

לסיכום

הצעתי פה מינוח חדש ללמידה מונעת פרויקטים: למידה מבוססת עצמים ותופעות. הגדרתי עצם ותופעה ולצידה הבחנתי בין מקרה לבין תופעה. הצעתי גם מונח בשם 'ידע פוטנציאלי' שיעזור למפות את חלק מהידע הגלום בעצם ובתופעה.

תקוותי שמאמר זה יתרום לשיפור התובנה של מהי למידה פרויקטאלית ואיך ליישם אותה.