ארכיון מחבר: חנן יניב

פרופסור לחינוך בסמינר הקיבוצים.

מהי חדשנות בחינוך ובשביל מה זה טוב?

אין לך מילה שאתה שומע יותר במבוכי מערכת החינוך מן המילה "חדשנות" (טוב, אולי "יזמות" מתחרה ראויה). מאמר זה בא לנסות ולהבחין בין חדשנות כמטרה לבין חדשנות כאמצעי, ואם אמצעי אזי לאיזו מטרה.

פעם דיברנו על המחשב בחינוך. חשבנו שהכנסת המחשב לסביבת הלמידה היא מטרה ראויה. היו מאיתנו שראו את הכנסת המחשב לחינוך כסוס טרויאני. קיווינו שהמחשב יניע אנשים לחשוב פדגוגיה אחרת (אני בתמימותי מאמין שאכן צריכה להיות פדגוגיה אחרת – חלק נכבד של הבלוג הזה "חינוך אחר" עוסק במשמעות הפדגוגית של טכנולוגיה לשירות הלומד.

אבל שהשאלות ששאלנו אז, ולצערי רבים מאיתנו שואלים עוד היום מבוססות על המבנה הקלאסי של בית הספר, אותו בית ספר שנועד להזין למוחתיהם של ילדינו תכנים מתוך תכנית הלימודים.

העולם טופח על פרצופה של הגישה המסורתית הזאת במציאות שהופכת אותה לחסרת רלוונטיות לחלוטין. מתוך שכך, מתחילה תנועה של ספק, של חיפוש, של תקווה -עגל הזהב מחפש לעצמו  תחליף.

התחליף העדכני לעגל הזהב של שינוי מערכת החינוך, הוא "חדשנות".

ניסיתי להבין מה אנשים חושבים על חדשנות, כיצד הם תופשים את המונח הזה, כיצד הם קושרים אותו לחינוך…

פרסמתי בפייסבוק את השאלה הבאה:

חדשנות

בתוך מספר שעות הצטברו 73 תגובות מרתקות, להלן הקישור בפייסבוק:

דיון בנושא חדשנות

ניסיתי למפות את התשובות ולחלק אותן לקבוצות. בניתי מפה מושגית והתחלתי לגזור ולהדביק. יצא משהו כזה:

מפת חדשנות

וזה רק חלק קטן של התגובות.

בכל מקרה חילקתי את התגובות ל-4 קבוצות עיקריות:

  • הגדרות
  • תוצרים אפשריים
  • הדרך
  • ואפילו דיון בשאלה אם יש כזה דבר…

לפיכך הגדרתי לעצמי הגדרה חדשה:

חדשנות היא הדרך להרחבת מנעד האלטרנטיבות לפתרון בעיה קיימת או להשגת מטרה נשאפת.

חדשנות, אם כך, איננה המטרה, היא אמצעי. חדשנות היא הלך הרוח שמחפש אלטרנטיבות גם בתחומים שאינם מקור הבעיה או המטרה.

אם כך, יש משמעות לקשר עם יצירתיות, עם חשיבה מחוץ לקופסה, עם יוזמה.

אני רוצה להודות למי שתרם, אני חושב שמגוון ההתייחסויות מראה על משמעות מונח אחר שגם הוא מחפש התייחסות: "קהילה".

אז הנה, התקבצו להן הגדרות וחלומות של קהילה של אנשים שעסוקים בלחשוב ולחלום חינוך, וברור הוא שפייסבוק איננה הפלטפורמה המתאימה – עלינו לחפש אלטרנטיבה אחרת בכדי לממש את הפוטנציאל הגלום במקבץ הידע הזה. חדשנות?

היו אנשים שהבינו שצריך פורמט לרכז בו ידע מצטבר של קבוצת אנשים שיש לה מכנה משותף, כאשר לכל אחד יכולה להיות התייחסות אחרת לאותה סוגיה וכולן ראויות (מזהים את הזיקה למה שעשינו כאן?). קראו להם "אמוראים". האמוראים, כתבו את הגמרא.

אני מצרף פה קישור לפוסט שכתבתי בבלוג – הוא מתאר את המשמעות של צורך כזה בניהול ידע. התורה החינוכית החדשה – הלכה ומעשה או "האמוראים החדשים"

ושוב תודה.

מודעות פרסומת

ערוץ 33 – ביני ובינך – 13.9.2018

פתיחת שנת הלימודים:
ראיון עם פרופ' חנן יניב על מערכת החינוך הישראלית – אתגרים ומה צריך להשתנות

לצפייה:

http://192.118.60.6/radiomp4/2018/09/13/8723386.mp4

 

מוסף הארץ – גזילת הילדות

להלן כתבה שהופיע במוסף "הארץ" לקראת תחילת שנת הלימודים תשע"ט (ספט' 2019)

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.6430157

ראיון בפאנט (ערוץ הלא)

להלן קישור לראיון בערוץ 30 (ערבית – הראיון בעברית), בעקבות הכתבה ב"הארץ".

http://panet.co.il/article/2312246

 

ראיון עם יוסי הדר ברדיו ארץ ספט' 2018

להלן מדקה 1:04:35

 

לארי רוזנסטוק, הייטק – היי מסביר מה זה (תרגום שלי)

https://amara.org/en/videos/2ysuAUSY1kmx/info/project-based-learning-at-hth/

המכתב של נעמה מכיתת "לומדים אחרת"

אני לא מפרסם פה דברים של אחרים בד"כ. הפעם אני משנה ממנהגי כי המכתב הבא מדגיש שאפשר אחרת. כתבתי כבר ברשימה "בית ספר בית" על הכיתה שהקמנו בגימנסיה הרצליה לילדים ש"פיטרו" את בית הספר. ילדים ממקומות שונים בארץ שפשוט (אולי לא כ"כ פשוט) הפסיקו ללכת לבית הספר התיכון.

המכתב הזה נכתב אתמול (16/6/2018), והיו לו הרבה קוראים ותגובות, אבל פייסבוק הוא מקום עלוב למדי לניהול ידע, אז בכדי שלא יאבד בתהום הנשייה, אני מוסיף את המכתב החשוב הזה גם פה בבלוג. כאן הוא לא ילך לאיבוד.

אז הנה מה שקרה לנעמה:

שלום! נעים מאוד… אני נעמה – לומדת בכיתה של חנן. הרגע חזרתי מקריאה ממושכת עם אמא בפוסטים של חנן, התגובות באמת מדהימות! וכל כך מחזקות… ונותנות תקווה שבאמת אפשר אחרת! (ועכשיו אני באמת יודעת שאפשר). לפני שנה וחצי הייתי במקום אחר, סבל ממושך (מילה קטנה יחסית לרגש אז), קמתי כל בוקר במלחמת התשה, שעונים? גם עשר לא הספיקו… כשהייתי בבית הספר, הייתי אדישה כל כך וכבויה, כמו זומבי. משהו שהוא לא חי. הייתי בוהה שעות בחלון עד הצלצול "הגואל". הגוף אמנם ישב בכיתה, המוח הורה אוטומטית ליד לכתוב, הראש זז מידי פעם והינהן למורה לאות הקשבה מזויף – אך הנפש הייתה הרחק הרחק הרחק משם, באיזה אי בודד שבפנטזיות. זה החמיר עם הזמן, ונהפך גרוע יותר ויותר. כואב לי רק לחשוב על זה. זו הייתה תקופה של חוסר אונים מובהק ואי וודאות. הייתי אבודה, וכל כך עצובה. הצעד הראשון היה לעזוב את בית הספר, צעד קטן ועצום בעת אחת – לאחת כמוני שתמיד הייתה במקום המרובע והבטוח. עברתי לבית ספר ברשת "אנקורי", רשת שמכוונת בגרות, בעיר (מרחק נסיעה של-45 דקות מביתי). אמרתי להורים (ולעצמי) שאם אין דרך להיתחמק – לפחות נדחוס את זה ונעשה את זה כמה שיותר מהר (באמת ניסיתי לעשות בגרות מוקדמת – אבל מערכת החינוך המקובעת דחתה את בקשתי בתוקף ריק של "זה החוק"… אבל זה כבר סיפור אחר. אז רציתי…), שהחופש (ממערכת החינוך), יגיע אליי. עצם המחשבה נתנה לי כוח להמשיך. הייתי שם חצי שנה. למדתי המון, למדתי מהאנשים, מהסביבה, מההתנהלות השונה של בית ספר בעיר (בשונה מאוד מבית ספר קיבוצי). השגרה החדשה דחפה אותי למקומות חדשים ולחציית קווים שהפחידו אותי מאוד אז: כמו להיות עם הרבה אנשים ולא לקבל סחרחורת או בחילה. מצאתי את הדברים הקטנים שחיזקו אותי להמשיך, ולא לוותר – כמו הים העוצמתי כל כך וכלי הנגינה שלי, וכן קצוות של סקרנות שלא נרקבה, שלקחה אותי למחוזות מדהימים, ולידע שנגלה לפניי לראשונה. אהבתי ללמוד לבד את מה שאני אוהבת, מה שעניין אותי, כי זה מה שהחזיק אותי והצית בי אש חדשה של למידה. השגרה של בית ספר מכוון בגרות הייתה מצד אחד חופשייה יותר מבחינת שעות ושיעורים מסויימים, אך הייתה גם מכבידה ומאומצת מאוד. זה מדהים איך כל הסיפור קרה בהדרגה, לאט לאט, כמו שצריך. ואז שנת הלימודים (הנוכחית) החלה מתקרבת (שבועות ספורים נותרו), ההיסטריה של מרתון למידה לבגרויות לא נעם לי בכלל, אך ידעתי שזו האפשרות היחידה שלי – כי לבית הספר הישן לא אחזור לעולם. הודעה משונה הגיעה מדודתי ובה מסופר על כיתה שבה לומדים אחרת. לומדים מה שאוהבים מתוך רצון ותשוקה אותנטית. "טוב, זה בטח סתם חלום או פנטזיה דמיונית" חשבתי, זה לא יכול לקרות במציאות כזאת שבה מערכת החינוך נרקבת מבסיסה (לצערי הרב היא מותאמת למערכת החינוך לפני 50 שנה). בכל מקרה, אמא שלי שוחחה עם הפרופסור "חוצה הגבולות" והחליטה ששווה לסחוב אותי לפגישה ראשונית –"רק בשביל לשמוע" היא אמרה ושכנעה אותי כמו תמיד. זה התגלגל יפה מאז, צלחתי קשיים רבים והתפתחתי בנפשי רבות. נתתי הזדמנות לתקווה הקלושה לכיתה – שלומדים בה מה שאוהבים. השנה החלה, הזמן רץ (כשכיף). תחילה ביקרנו בסיורים רבים ושונים בכדי לפתוח את הראש, מה שגרם לי ללמוד כל כך הרבה ולהעריך יותר את המדינה שלנו. כמו כן יצרתי קשרים חדשים, למדתי לשאול שאלות בלי היסוס, ונהנתי מאוד. השנה החלה זזה, דברים התגלגלו, למדתי המון – בקלות אומר שלפחות כמו שנתיים ויותר בחינוך המקובל. למדתי כמו ב"חיים האמיתיים", התנסיתי וחקרתי עולמות חדשים לי. מעולם לא נסעתי ברכבת לבד עד השנה הזאת, וזו חוויה כזו מחזקת לראות שאתה יכול להסתדר לבד, שהכל בסדר. התחלתי להכיר את תל אביב, לראות אנשים שונים ומקומות חדשים, אווירה אחרת, רעננה כזאת – שהכל אפשרי פה והכל מותר. ובכן אני מודה שהשנה הזאת שינתה אותי מקצה לקצה, חיזקה אותי, גרמה לי להעריך את החיים, את האפשרויות הקטנות שבדרך. הדברים שאני אוהבת עדיין איתי (לעד), במהלך השבוע אני עוסקת בהם ומכייפת בלי סוף. בימי המפגש ב"זולה" (הכיתה) שלנו, אני קמה בבוקר בשמחה, ובמחשבה מדהימה של "אין מצב שאני מפספסת את זה", אני נוסעת ברכבת, הולכת 10 דקות ומגיעה ל"גימנסיה העברית הרצליה" שקיבלה אותנו בחיבוק כה גדול ובפתיחות באמת מבורכת. כמובן (לא מובן מאליו בכלל) שהמעוניינים שבינינו חופשיים להיצטרף בכל יום בשבוע לכל כיתת לימוד או שיעור שמעניין אותם (הכל פתוח, אני למשל הצטרפתי לסדנת כתיבה ולאילוף כלבים). אני מרגישה שייכת עכשיו, אני מרגישה שזאת אני, בלי מסכות וסודות, זאת אני! האמיתית! שכל כך רצתה לצאת 🙂 אני מרגישה שאין גבול לאפשרויות, ולחלומות! שעם עבודה ורצון אמיתי – אפשר להשיג הכל. אני מנסה להנות מהזמן שלי כמה שיותר, אפילו משינה טובה 🙂 אני עושה מה שגורם לי להתרגש. מה שנותן לי את הכוח לקום כל יום מהמיטה. מה שאני אוהבת, מה שנולדתי לעשות. החיים נהיו פתאום מלאים ושמחים יותר משגרת הבית ספר הישנה. הראש שלי לא בחול יותר, אני יכולה להרים את הראש ולהסתכל מעלה לשמיים הבהירים, מה שפעם היה אתגר כמעט בלתי אפשרי.
אני בסך הכל נהנת מהשגרה שלי, שמחה כל כך שזו "השגרה" ולא משהו אחר. הראש שלי נפתח פתאום, הכל נראה אפשרי. זה מדהים. אני עושה כל כך הרבה בשביל עצמי סוף סוף. רודפת אחרי החלומות הישנים והחדשים. זה שווה הכל, יותר מכל תעודת בגרות מקוללת, כל ציון, או וי שנוצר באי רצון מוחלט. צורת הלימוד (הנוכחית) מפתחת את החשיבה בצורה בלתי רגילה, הרגשתי שחייתי בבועה 10 שנים. בועה שמערכת החינוך מתעתעת בנו (התלמידים), מטעה אותנו ואז אנחנו מקבלים הלם כשזורקים אותנו החוצה לחיים האמיתיים. זה מוזר ומשונה כל כך עד כמה מערכת החינוך מציגה את העולם שונה. זה אבסורד. אני מרגישה כל כך חיה עכשיו. כל כך אמתית, אני מרגישה שאין גבול, שהכל אפשרי. Life begins at the end of your comfort zone."".
את השנה הזאת לבטח לא אשכח אף פעם, היא תלווה אותי תמיד. שינוי שכזה באמת בלתי יאומן, אני במקום אחר עכשיו. אני מאושרת.

נעמה

בנעימה אישית – תוכנית רדיו

הייתה לי זכות להשתתף בתכנית רדיו אינטרנטי (רדיו סול) בה התבקשתי לשלוח מראש 20 קטעי מוזיקה המקושרים לתחנות שונות בחיי. ראיינו אותי דדי פלינט ואיציק קורן והיתה זו חוויה מרגשת ביותר.

אני מצרף את הקישורים לתכנית כמו שהיא שודרה בפייסבוק שלהם (כולל וידאו שלי ושל איציק קורן) ואת הקישור לקובץ הקול שהוקלט.

זה ארוך – שעתיים, אבל לי, כל רגע היה מרתק.

זה הקישור לפייסבוק

וזה הקישור לקובץ הקול – אז צריך למצוא את פרופ' חנן יניב ברשימת הקבצים (ב-פ')

כיתות "מוטות עתיד" ומה אפשר לעשות בהן: תקשורת ממוקדת אחריות לתוכן

אין לך מילה נפוצה יותר (אולי מוגזם קצת) בעגה החינוכית היום מהמילה "שיתופיות". המילה הזאת נותנת לנו תחושה של טיפוח ערכים בסביבת הלמידה. לא רק שאנחנו לומדים גיאוגרפיה או היסטוריה או חשבון, אנחנו עסוקים בשיתופיות. נראה שכל פרויקט לימודי, המשלב עבודה צוותית, נותן לנו את הלגיטימציה לקרוא להתרחשות הזאת – "למידה שיתופית".

הבעיה היא שלא כל פרויקט צוותי או קבוצתי מזמן שיתופיות של תוכן באופן מעמיק שבו כל תלמיד שותף לכל פרטי התוכן המשותף. בפרויקטים רבים תלמידים מקבלים משימות שעיקרן חקר ועיבור חלק מהתוכן והעבודה המשולבת היא בעצם מקבץ אקלקטי של תוצרים מבודדים. אין מספיק תקושרת משתפת שנותנת לכל אחד מהתלמידים הזדמנות לגעת בכל הרבדים של הידע המשותף.

רשימה זו מציעה מתודולוגיה מזמנת לכל תלמיד מקום של שווה בין שווים במהלך למידה צוותית וקבוצתית. מתודולוגיה כזאת מציעה תפקיד משמעותי לטכנולוגיות תקשורת אותן נפגוש בד"כ ב"כיתות מוטות עתיד", אבל אפשר ליישם אותם בכל מרחב למידה.

ראיתם כבר כיתה "מוטת עתיד"? ראיתי הרבה.

נראה עוד הרבה יותר…

אז למי שכבר יש כאלה ומחפש יישום משמעותי לסביבת למידה כזאת, הרי לכם "קציר הידע". למי שעוד אין – אפשר ליישם גם בלי.

השימושים לסביבת למידה המתוארת להלן הם מגוונים מאד. לצד הדוגמאות שאציג להלן אטען שזוהי סביבת למידה שאיננה מחייבת השקעות עתק בריהוט וציוד, ואין רשימה זו באה לעודד רכש של כיסאות ב-2000 ש"ח לכיסא וכד', אבל אם יש כבר, אז הנה דרך פעולה אפשרית לניצול משאבי העתק שהושקעו בה.

אז להלן כרטיס ביקור של "קציר הידע":

המטרה: איסוף ידע קבוצתי למטרה מוגדרת ועיבוד קבוצתי של הידע בתהליך של קבלת החלטות קבוצתי ובחירה משוכלת של פתרונות או פעולות.

ציוד נדרש: שולחן לכל צוות (4-8 לומדים), מחשב ומסך משותף לכל צוות, מחשב ומקרן לכיתה כולה,תוכנה חינמית של מפה מושגית שמאפשרת עבודה שיתופית ומיזוג מפות בזמן אמיתי (למשל CMap), תוכנה בשם "שיקול דעת" המכוונת לקבלת החלטות בקבוצה – וזהו.

מהלך

תרשים מספר 1 – זרימת הידע בקציר

תארו לכם כיתה ומשימה לימודית – סיעור ומוחות ודיון לקראת, למשל: משפט ציבורי לקורח ועדתו, או, עוד למשל: איך נוכל להמשיך את העליה לארץ למרות הספר הלבן, או: תכנון פארק שעשועים ובחינת הכוחות הפיזיים המופעלים על כל מתקן,  או: בניית מצע פוליטי של מפלגה חדשה ותכנון המהלכים האסטרטגיים לקראת קמפיין ההכרזה… אין גבול לסוגי התכנים, שכבות הגיל, המטרות הפדגוגיות וצורות היישום שאפשר להפעיל בסביבה כזאת.

כל צוות מקיים דיון בשולחן הצוותי ואחד מחברי הצוות משמש כ"ממפה". ה"ממפה", שעבר הכשרה בת 30 דקות מראש, ממפה על גבי מפה מושגית את עיקרי הדיון.

כל המפות הצוותיות מרוכזות תוך כדי יצירתן למפה מרכזית של הקבוצה כולה, אותה עורך בזמן אמיתי "ממפה על" שמכיר היטב את התהליך ויודע ליצור הקשרים קונטקסטואליים בין התרומות השונות של כל הצוותים.

עם תום שלב הדיון, המפה המרכזית מציגה את התוצר שהוגדר מראש, למשל – רשימת משימות לדירוג עדיפויות, בעיה עם רשימת פתרונות אפשריים לצד רשימת קריטריונים לבחירת הפתרון המתאים ביותר – ועוד.

בשלב השני – ממפה העל בונה לתוך התוכנה "שיקול דעת" את התוצר המשותף וכל אחד מהלומדים מזין באמצעות הטלפון הסלולרי שלו את הערכתו לכל פריט. התוכנה מציגה את התוצרים ומתקיים דיון מסכם לאישורם.

העקרונות המעצבים שמכוונים את המודל שלפניכם (אותו פיתחנו, פרופ' סוזן קרייטון ואנוכי באוניברסיטה של קלגרי) הם פשוטים:

  • כל לומד בעל זכות שווה להשפיע על התוצר הקבוצתי
  • כל צוות מציג בזמן אמיתי, לכל חברי הצוות, את תיעוד הידע המתרחש בו
  • מפת הידע הקבוצתי מתהווה במקביל להתפתחות המפה הצוותית וכל צוות יכול לבחון בזמן אמיתי את מידת השיקוף של התהליך הצוותי בתוך התהליך הקבוצתי (הסבר להלן).

אחת המטרות החשובות של הסביבה המוצעת היא הצגה של הידע המתהווה ברמות השונות (צוותי וקבוצתי).

כל חבר צוות יכול לראות אם התרומה שלו לדיון הצוותי מתועדת במדויק ומייצגת את כוונותיו.

כל צוות יכול לראות אם התרומה הצוותית אמנם מיוצגת נאמנה בתוצר הקבוצתי: האם המושגים בהירים דיים, האם ההקשרים למושגים אחרים ותרומות של צוותים אחרים אינם פוגעים בתרומה של כל צוות.

להלן דוגמה מפורטת בנושא תרבויות בישראל:

קחו, למשל, את המערכון "עולים חדשים" מהתוכנית "לול" בכיכובם של אריק איינשטיין ואורי זוהר משנת 1973 (תודה למורות חט"ב שז"ר בקריית אונו).

סרטון מספר 1 – עולים חדשים – (אורי זוהר ואריק איינשטיין 1973)

המערכון הזה מתאר 7 תרבויות, ומשמש כפתיח יוצא מן הכלל לפרויקט תרבויות בישראל או עליות לארץ.

ננסה ללוות פרויקט כיתתי שבו אנו מתכוונים להכין חדר בריחה לימודי בנושא העליות. לשם כך עלינו לבחור את סיפור העלילה, אבל עוד אין לנו רעיון מלהיב מספיק.

לא תמיד מתחיל מהלך למידה פרויקטלי בגירוי כ"כ מזמן כמו המערכון שלמעלה. אמנם, במקרה הנדון, ברגע שעלה נושא העליות, מיד הוזכר המערכון, אחד מנכסי התרבות הישראלית, אך לא תמיד יש כזה. אפשר להתחיל בשלב הראשון מתהליך סיעור מוחות לבחירת הנושא (כמו זה שנציג עכשיו). סיעור המוחות איננו שלב ראשוני דווקא. במקרה שלפנינו סיעור המוחות ממשיך אל תוך תהליך החקר והווצרות מערך הידע המלווה את החדר שיעזור ליוצרים להגות חידות מקושרות לתוכן ולאתר סיפור מסגרת מגרה מספיק.

כל צוות מקבל על עצמו את אחת העליות וממפה את המאפיינים המיוחדים שלה. לדוגמה (בשני המקרים, המפות חלקיות מאד ומגמתיות להדגמה של התהליך ואינן מכוונות להציג את מערך הידע כולו):

עליה 1

תרשים מספר 2 – מיפוי צוותי חלקי של העליה הראשונה

או עליה שניה:

עליה 2

תרשים מספר 3 – מיפוי צוותי חלקי של העלייה השנייה

אם נסתכל על המפה המרכזית אותה עורך ממפה העל המצוגת על המסך המרכזי המוצג לכולם:

ממוזג

תרשים מספר 4 – מפת על חלקית של שני צוותים (מתוך 7)

המפה, מעודכנת בזמן אמיתי על ידי ממפה העל. כאן כבר אפשר לראות שלוש תמות מתהוות שאפשר יהיה לבחור מהן עם תום תהליך קציר הידע (ביטחון המדינה, העלייה התימנית הראשונה  וכוחות שולטים בארץ).

עד כאן, ניתחנו דוגמה של תהליך קציר הידע (באופן שדגם את עיקרי התהליך). עתה נעבור לשלב הבא – במקרה זה קבלת החלטות קבוצתית על בחירת נושא.

כאן נשתמש באפליקציה בשם 'שיקול דעת' (בשלבים מתקדמים של פיתוח), שמאפשרת לכל לומד להעריך כל אחת מאפשרויות הבחירה על בסיס של קריטריונים משותף. רשימת האפשרויות מוצגת על המסך, כל אחד מהמשתתפים מצביע, הנתונים משוקללים ותוצאת הבחירה הקבוצתית מוצגת כמבוא לדיון מסכם של התהליך ובחירת הנושא.

שיקול דעת מאפשר להגדיר בעיה המחפשת פיתרון (המילה בעיה איננה מוצגת כאן כתקלה – משמעותה בהקשר הזה דומה למונח "בעיה" במתמטיקה). הדוגמה כאן ל"בעיה" היא הבחירה בנושא לפרויקט המתכונן, אבל אפשר להשתמש בה בכל תהליך של פתרון "בעיות". היא מיועדת בעיקרה להשוות בין פתרונות אפשריים ולהעריך את המתאים ביותר (או הכי פחות גרוע).

האפליקציה (בדומה לאפליקציות לוח – כמו Kahoot, למשל), שם המשתמש צריך להעריך תוך הזזה של סליידרים:

המסך מימין מראה את המסך אותו מקבלים המשתמשים (את מאפייני הפרויקט הכין ממפה העל) עם תום תהליך הקציר. אנו רואים 3 נושאים אפשריים לבחירה. המסך השמאלי מראה את הערכת חלופה אחת על פי הקריטריונים שהוגדרו ע"י ממפה העל – על המשתמש לבחור את משקל הקריטריון (כמה הקריטריון חשוב ביחס לקריטריונים האחרים (למשל כאן, הצבע האדום של הקריטריון 'אפשרות העמקה' מצביע על כך שהמשמתמש בחר אותו כחשוב ביותר והוא יקבל משקל רב יותר בתרומתו של המשתמש להחלטה המתגבשת). עם בחירת המשקל מזיז המשתמש את הסליידר (ימין גבוה) להראות כמה כל קריטריון מייצג את החלופה שהוא מעריך עכשיו (כאן זה ביטחון).

התוצאה המתגבשת תוך שיקלול תרומתם של כל חברי הקבוצה מופיעה כגרף עמודות על המסך המרכזי ומשמשת כבסיס לדיון ובחירה.

תהליך קציר הידע פותח על ידי בשיתוף עם חברתי סוזן קרייטון, בעת שהותי באוניברסיטה של קלגרי בה התבקשתי ע"י המכון הבינלאומי של האוניברסיטה לסייע בתיעוד וניתוח שלושה ימים של כנס בו השתתפו מנהלי פרוייקטי סיוע בעולם השלישי.

מאמר על אותה חוויה מופיע באנציקלופדיה של קבלת החלטות (באנגלית).

Yaniv, H. & Crichton S. (n.d.). IGI Global: ThinkClick: A Case Study of a Large Group Decision Support System (LGDSS) (9781599048437): Hanan Yaniv, Susan Crichton: Book Chapters. Retrieved July 15, 2012, from http://www.igi-global.com/chapter/thinkclick-case-study-large-
group/11330
בכדי לשמש כממפים או ממפי על יש לעבור הכשרה לצבור ניסיון בשימוש במפה מושגית ובזיהוי התמות במפות הממוזגות. זהו תהליך של חשיבה אינדוקטיבית (מלמטה למעלה) וגם עליו כתבתי בבלוג במאמר בינה רשתית: חשיבה אינדוקטיבית או 'מן הפרט אל הכלל' – רשימה שניה בסדרה עולם חדש
אשמח לסייע למנסים ליישם.

"בית ספר בית": מודל לעיצוב סביבות למידה וחיים בבית הספר.

יש ילדים ויש ילדים.

יש ילדים שמוצאים בבית ספר מקום להיות בו – נגיד מעבדה מדעית, סדנת אמנות (או סדנת עיצוב, או מכטרוניקה, או חדר מחשבים, או חדר מוזיקה, או חממה, או…). הם באים לשם בכל פעם שאין להם שיעור או שלא בא להם ללכת לשיעור כזה או אחר. הם עוזרים לצוות, הם עוסקים בפרוייקט משל עצמם, הם פשוט באים לשם.

הדוגמה המרתקת ביותר היא החממה בעין שמר, בה הצליח אביטל גבע לבנות לילדי התיכון סוג של עיר מקלט. הם באים לשם, מבשלים מרק, עוזרים בעבודות החממה, חוקרים במשותף עם מוסדות מדעיים – זה הבית השני שלהם.

רשימה זו מציעה מודל חדש של התייחסות לסביבות למידה וחיים בבית הספר. היא בנויה על רעיון שנוצר מתוך צורך אמיתי וכואב של ילדים שלא מתחברים (והם הרבה יותר משאפשר לשער, כי רבים מהם מצליחים לשרוד למרות הכל במחיר לא פשוט). המודל המוצע מנוסה מזה שנה בגמנסיה הרצליה בת"א, ורק עכשיו, כשראיתי מה קורה לחבורת התלמידים שם (אנחנו משתתפים בהאקתון ליזמות חברתית בסמינר הקיבוצים), הבנתי שאפשר לספר עליו – הוא "מחזיק מים".

הכל התחיל מפניות רבות של הורים במצוקה שהגיעו אלי בגלל דברים שאני כותב בבלוג או אמרתי בראיונות שונים בטלויזיה שחלקם הפכו "ויראליים". הם פונים בעיקר כי הם רואים שגם ילד שזרקו אותו מהתיכון יכול להיות פרופסור. הם שואלים מה לעשות עם הילדים שלהם שאינם מסוגלים ללמוד.

הורים כאלה באים עם המון כאב, עם תחושה של דאגה עמוקה, אחרי שנים של מאבק, ניסיונות כושלים ותחושה של חוסר אונים – שום דבר לא עוזר, הילד לא רוצה ללמוד.

עד לפני שנה בערך, ניסיתי להרגיע, להציע מסגרות חלופיות, להסביר שהילד ימצא את עצמו כשיהיה בשל יותר, ששום דבר לא "בוער", שתעודה בגרות היום היא לא תנאי להצלחה בחיים, שאפשר גם לעשות תעודת בגרות בחיים שאחרי הצבא והטיול להודו… כל זה עד שהבנתי שצריך לעשות משהו אמיתי.

מה שהיה "הקש ששבר את גב הגמל" (נו, מילא, אני דומה יותר לדוב מאשר לגמל), היה הסיפור על "סמכות הורית". הסתבר לי שהרשויות ומערכת החינוך שולחים הורים שילדיהם הפסיקו ללכת לבית הספר ליעוץ (כפוי במקרים רבים) בסוגים שונים של מסגרות שבהן המסר הוא חד משמעי: גייסו "סמכות הורית".

מה שזה אומר במילים אחרות: הילד שלכם אשם בזה שהוא לא הולך לבית הספר. הכל כאן עניין של משמעת. גייסו סמכות הורית ותעמידו אותו במקומו.

רתחתי.

אין לך דבר יותר הרסני מסוג כזה של עצה. הילד לא צריך עכשיו משמעת, הילד צריך עכשיו חיבוק. זה לא שהוא לא הולך לבית ספר, לא מכין שיעורים או לא מתכונן למבחנים או מפריע בגלל שהוא פרוע ועצלן. זה בגלל שהוא אבוד. הוא לא מסוגל להתמודד עם המסגרת הזאת, עם השיעמום, עם תחושת בזבוז הזמן, בזבוז החיים, אבדן הילדות… סוג כזה של עצה הורס משפחות.

החלטתי שחייבים "לעשות מעשה". פרסמתי בפייסבוק שאני מחפש ילדים שלא מסתדרים עם בית הספר והפסיקו ללכת לשם. התחילו פניות של הורים אותם הזמנתי אלי הביתה עם הילדים והיכרנו.

אחד ההורים אפילו הביע נכונות לסייע בהקמת הקבוצה, והתחלנו לעבוד. בכדי ללמוד את ישימות הרעיון, פניתי למנהלת בית ספר תיכון גדול והצעתי לה להקים כיתה "שלא לומדים בה". כיתה רב גילית שתעסוק בלמצוא לילדים כאלה משהו אחד שהיו רוצים לדעת עליו יותר. המפגש לקח כ-5 דקות שבה המסר היה ברור: השתגעת? כולם היו רוצים ללמוד שם…

נחזור לטענה הזאת בהמשך.

פניתי אז לחברי ד"ר זאב דגני מנהל גמנסיה הרצליה בתל אביב, והוא הסכים מיד. במסגרת ה"כיתה שלא לומדים בה" – או כיתת "לומדים אחרת" (כמו שההורים ביקשו לקרוא לכיתה) יש ילדים שלא הסתדרו עם בית הספר. הם "פיטרו" את בית הספר והפסיקו ללכת לשם. עכשיו הם באים.

למה אני מספר את כל הסיפור הזה – בגלל שמאחורי הרעיון הזה (שאחרי כמעט שנת לימודים שלמה נראה שהוא חי ובועט), מסתתר ערוץ חלופי למסלול הלימודים הקונבנציונאלי בבית ספר (בית ספר בתוך בית ספר) שיכול להפוך את בית הספר מסיוט לבית שני עבור ילדים לא מעטים.

זוהי לא רשימה על הקבוצה, (הקבוצה שעליה ראוי, וסביר שאף יכתב, ספר שלם, היא הגירוי להתפתחות המודל). מטרת הרשימה הזאת היא, כאמור להציע מודל לעיצוב מערך החיים וסביבות הלמידה בבית הספר, ועליו ארחיב להלן.

אז סביבת הלמידה שאנחנו (שותפי לרעיון – קרדיטים בסוף הרשימה, ואנוכי) מעצבים עכשיו היא בהשראת גורמים רבים. המשמעותי ביותר (הייטק היי בסן דייגו, קליפורניה, אבל יש עוד), תראה יותר כמו WeWork רק בגוונים וחומרים אחרים.

hightech high

אבל לפני הכל – מילה של אזהרה: כל אגורה שתושקע בעיצוב סביבות למידה ללא מודל פדגוגי ברור ומיושם בבית הספר לעומקו (כדאי לחפש כאן בבלוג מה שאני כותב על "עיקרון ההשטחה"), היא בזבוז משווע של כסף, אפילו אם קונים כיסאות ל"כיתות מוטות עתיד" ב-2000 ש"ח לכיסא…שום דבר לא יקרה שם (ראה ערך "לוח חכם").

הסביבה מדברת על סוגים שונים של מרחבים:

המרחב האישי – לכל ילד יש שולחן קבוע משלו ופינה משלו (עם או בלי מחיצות) אותו הוא מעצב כראות עיניו והוא רק שלו.

המרחב הצוותי – מקום לעבודה משותפת של צוות בן מספר קטן של אנשים (שולחן ישיבות, מסך גדול, מדפסת, חיבור לרשת).

המרחב הקבוצתי – מרחב לקבוצה בגודל של עד 40 אנשים שבו אפשר להערך לשיחה קבוצתית, מצגת, או על פעילות המחייבת שיתוף בין אנשים וצוותים.

מרחבים פונקציונליים – כמו סדנאות יצירה, מעבדות, אולפנים, גלריות וכד'.

חומרים לבניה? המון עץ, המון חלונות שקופים (בכל מרחב), המון צמחים, המון מקומות להשתרע בחברותא, המון ספרים, המון תוצרי תלמידים ברמה ראויה (לא גוש צמר גפן בקופסת נעליים – איגלו) – זה כמובן בהשראת הייטק היי – נכנסת לשם לראשונה ואתה בהלם תרבותי.

אם הייתי בונה היום בית ספר במו ידי, הייתי שואף להנגר גבוה, ללא מחיצות פנימיות שבו הייתי בונה מפלסים שונים של מרחבים ומבוך של מדרגות ומבואות שמובלים אליהם (כמו כוורת?).

ואז, בהנחה שהמודל הפדגוגי של בית הספר וסדר היום אמנם הולמים חללי למידה כאלה, נראה ילדים שבאים לשם לא רק כי אין להם ברירה. לרבים מהם זה יהיה בית שני.

אפשר?

בודאי שאפשר. אתמול הייתי בביקור בכפר הנוער יוענה (כן, עם עין) ז'בוטינסקי בבאר יעקב. הם הולכים לעצב סככה לסביבת למידה. חשבנו יחד על האתגר, הצגתי את הקונספט ולא זרקו עלי אבנים. נראה שאפשר.

נחזור לטענה של אותה מנהלת שסרבה להקים את כיתת "לומדים אחרת" בבית ספרה בטענה שכולם ירצו ללמוד ככה: אני מזמין אותך לראות את ילדי הכיתה הזאת בפעולה – תביני שכדאי מאד שכולם יעברו ללמוד ככה – ומהר.

שותפים לחלום הזה היא תמי בן-צבי והילדים (שאיני יכול לציין בשמם).

בקרוב אצלכם.