ארכיון מחבר: חנן יניב

פרופסור לחינוך בסמינר הקיבוצים.

לארי רוזנסטוק, הייטק – היי מסביר מה זה (תרגום שלי)

https://amara.org/en/videos/2ysuAUSY1kmx/info/project-based-learning-at-hth/

מודעות פרסומת

המכתב של נעמה מכיתת "לומדים אחרת"

אני לא מפרסם פה דברים של אחרים בד"כ. הפעם אני משנה ממנהגי כי המכתב הבא מדגיש שאפשר אחרת. כתבתי כבר ברשימה "בית ספר בית" על הכיתה שהקמנו בגימנסיה הרצליה לילדים ש"פיטרו" את בית הספר. ילדים ממקומות שונים בארץ שפשוט (אולי לא כ"כ פשוט) הפסיקו ללכת לבית הספר התיכון.

המכתב הזה נכתב אתמול (16/6/2018), והיו לו הרבה קוראים ותגובות, אבל פייסבוק הוא מקום עלוב למדי לניהול ידע, אז בכדי שלא יאבד בתהום הנשייה, אני מוסיף את המכתב החשוב הזה גם פה בבלוג. כאן הוא לא ילך לאיבוד.

אז הנה מה שקרה לנעמה:

שלום! נעים מאוד… אני נעמה – לומדת בכיתה של חנן. הרגע חזרתי מקריאה ממושכת עם אמא בפוסטים של חנן, התגובות באמת מדהימות! וכל כך מחזקות… ונותנות תקווה שבאמת אפשר אחרת! (ועכשיו אני באמת יודעת שאפשר). לפני שנה וחצי הייתי במקום אחר, סבל ממושך (מילה קטנה יחסית לרגש אז), קמתי כל בוקר במלחמת התשה, שעונים? גם עשר לא הספיקו… כשהייתי בבית הספר, הייתי אדישה כל כך וכבויה, כמו זומבי. משהו שהוא לא חי. הייתי בוהה שעות בחלון עד הצלצול "הגואל". הגוף אמנם ישב בכיתה, המוח הורה אוטומטית ליד לכתוב, הראש זז מידי פעם והינהן למורה לאות הקשבה מזויף – אך הנפש הייתה הרחק הרחק הרחק משם, באיזה אי בודד שבפנטזיות. זה החמיר עם הזמן, ונהפך גרוע יותר ויותר. כואב לי רק לחשוב על זה. זו הייתה תקופה של חוסר אונים מובהק ואי וודאות. הייתי אבודה, וכל כך עצובה. הצעד הראשון היה לעזוב את בית הספר, צעד קטן ועצום בעת אחת – לאחת כמוני שתמיד הייתה במקום המרובע והבטוח. עברתי לבית ספר ברשת "אנקורי", רשת שמכוונת בגרות, בעיר (מרחק נסיעה של-45 דקות מביתי). אמרתי להורים (ולעצמי) שאם אין דרך להיתחמק – לפחות נדחוס את זה ונעשה את זה כמה שיותר מהר (באמת ניסיתי לעשות בגרות מוקדמת – אבל מערכת החינוך המקובעת דחתה את בקשתי בתוקף ריק של "זה החוק"… אבל זה כבר סיפור אחר. אז רציתי…), שהחופש (ממערכת החינוך), יגיע אליי. עצם המחשבה נתנה לי כוח להמשיך. הייתי שם חצי שנה. למדתי המון, למדתי מהאנשים, מהסביבה, מההתנהלות השונה של בית ספר בעיר (בשונה מאוד מבית ספר קיבוצי). השגרה החדשה דחפה אותי למקומות חדשים ולחציית קווים שהפחידו אותי מאוד אז: כמו להיות עם הרבה אנשים ולא לקבל סחרחורת או בחילה. מצאתי את הדברים הקטנים שחיזקו אותי להמשיך, ולא לוותר – כמו הים העוצמתי כל כך וכלי הנגינה שלי, וכן קצוות של סקרנות שלא נרקבה, שלקחה אותי למחוזות מדהימים, ולידע שנגלה לפניי לראשונה. אהבתי ללמוד לבד את מה שאני אוהבת, מה שעניין אותי, כי זה מה שהחזיק אותי והצית בי אש חדשה של למידה. השגרה של בית ספר מכוון בגרות הייתה מצד אחד חופשייה יותר מבחינת שעות ושיעורים מסויימים, אך הייתה גם מכבידה ומאומצת מאוד. זה מדהים איך כל הסיפור קרה בהדרגה, לאט לאט, כמו שצריך. ואז שנת הלימודים (הנוכחית) החלה מתקרבת (שבועות ספורים נותרו), ההיסטריה של מרתון למידה לבגרויות לא נעם לי בכלל, אך ידעתי שזו האפשרות היחידה שלי – כי לבית הספר הישן לא אחזור לעולם. הודעה משונה הגיעה מדודתי ובה מסופר על כיתה שבה לומדים אחרת. לומדים מה שאוהבים מתוך רצון ותשוקה אותנטית. "טוב, זה בטח סתם חלום או פנטזיה דמיונית" חשבתי, זה לא יכול לקרות במציאות כזאת שבה מערכת החינוך נרקבת מבסיסה (לצערי הרב היא מותאמת למערכת החינוך לפני 50 שנה). בכל מקרה, אמא שלי שוחחה עם הפרופסור "חוצה הגבולות" והחליטה ששווה לסחוב אותי לפגישה ראשונית –"רק בשביל לשמוע" היא אמרה ושכנעה אותי כמו תמיד. זה התגלגל יפה מאז, צלחתי קשיים רבים והתפתחתי בנפשי רבות. נתתי הזדמנות לתקווה הקלושה לכיתה – שלומדים בה מה שאוהבים. השנה החלה, הזמן רץ (כשכיף). תחילה ביקרנו בסיורים רבים ושונים בכדי לפתוח את הראש, מה שגרם לי ללמוד כל כך הרבה ולהעריך יותר את המדינה שלנו. כמו כן יצרתי קשרים חדשים, למדתי לשאול שאלות בלי היסוס, ונהנתי מאוד. השנה החלה זזה, דברים התגלגלו, למדתי המון – בקלות אומר שלפחות כמו שנתיים ויותר בחינוך המקובל. למדתי כמו ב"חיים האמיתיים", התנסיתי וחקרתי עולמות חדשים לי. מעולם לא נסעתי ברכבת לבד עד השנה הזאת, וזו חוויה כזו מחזקת לראות שאתה יכול להסתדר לבד, שהכל בסדר. התחלתי להכיר את תל אביב, לראות אנשים שונים ומקומות חדשים, אווירה אחרת, רעננה כזאת – שהכל אפשרי פה והכל מותר. ובכן אני מודה שהשנה הזאת שינתה אותי מקצה לקצה, חיזקה אותי, גרמה לי להעריך את החיים, את האפשרויות הקטנות שבדרך. הדברים שאני אוהבת עדיין איתי (לעד), במהלך השבוע אני עוסקת בהם ומכייפת בלי סוף. בימי המפגש ב"זולה" (הכיתה) שלנו, אני קמה בבוקר בשמחה, ובמחשבה מדהימה של "אין מצב שאני מפספסת את זה", אני נוסעת ברכבת, הולכת 10 דקות ומגיעה ל"גימנסיה העברית הרצליה" שקיבלה אותנו בחיבוק כה גדול ובפתיחות באמת מבורכת. כמובן (לא מובן מאליו בכלל) שהמעוניינים שבינינו חופשיים להיצטרף בכל יום בשבוע לכל כיתת לימוד או שיעור שמעניין אותם (הכל פתוח, אני למשל הצטרפתי לסדנת כתיבה ולאילוף כלבים). אני מרגישה שייכת עכשיו, אני מרגישה שזאת אני, בלי מסכות וסודות, זאת אני! האמיתית! שכל כך רצתה לצאת 🙂 אני מרגישה שאין גבול לאפשרויות, ולחלומות! שעם עבודה ורצון אמיתי – אפשר להשיג הכל. אני מנסה להנות מהזמן שלי כמה שיותר, אפילו משינה טובה 🙂 אני עושה מה שגורם לי להתרגש. מה שנותן לי את הכוח לקום כל יום מהמיטה. מה שאני אוהבת, מה שנולדתי לעשות. החיים נהיו פתאום מלאים ושמחים יותר משגרת הבית ספר הישנה. הראש שלי לא בחול יותר, אני יכולה להרים את הראש ולהסתכל מעלה לשמיים הבהירים, מה שפעם היה אתגר כמעט בלתי אפשרי.
אני בסך הכל נהנת מהשגרה שלי, שמחה כל כך שזו "השגרה" ולא משהו אחר. הראש שלי נפתח פתאום, הכל נראה אפשרי. זה מדהים. אני עושה כל כך הרבה בשביל עצמי סוף סוף. רודפת אחרי החלומות הישנים והחדשים. זה שווה הכל, יותר מכל תעודת בגרות מקוללת, כל ציון, או וי שנוצר באי רצון מוחלט. צורת הלימוד (הנוכחית) מפתחת את החשיבה בצורה בלתי רגילה, הרגשתי שחייתי בבועה 10 שנים. בועה שמערכת החינוך מתעתעת בנו (התלמידים), מטעה אותנו ואז אנחנו מקבלים הלם כשזורקים אותנו החוצה לחיים האמיתיים. זה מוזר ומשונה כל כך עד כמה מערכת החינוך מציגה את העולם שונה. זה אבסורד. אני מרגישה כל כך חיה עכשיו. כל כך אמתית, אני מרגישה שאין גבול, שהכל אפשרי. Life begins at the end of your comfort zone."".
את השנה הזאת לבטח לא אשכח אף פעם, היא תלווה אותי תמיד. שינוי שכזה באמת בלתי יאומן, אני במקום אחר עכשיו. אני מאושרת.

נעמה

בנעימה אישית – תוכנית רדיו

הייתה לי זכות להשתתף בתכנית רדיו אינטרנטי (רדיו סול) בה התבקשתי לשלוח מראש 20 קטעי מוזיקה המקושרים לתחנות שונות בחיי. ראיינו אותי דדי פלינט ואיציק קורן והיתה זו חוויה מרגשת ביותר.

אני מצרף את הקישורים לתכנית כמו שהיא שודרה בפייסבוק שלהם (כולל וידאו שלי ושל איציק קורן) ואת הקישור לקובץ הקול שהוקלט.

זה ארוך – שעתיים, אבל לי, כל רגע היה מרתק.

זה הקישור לפייסבוק

וזה הקישור לקובץ הקול – אז צריך למצוא את פרופ' חנן יניב ברשימת הקבצים (ב-פ')

כיתות "מוטות עתיד" ומה אפשר לעשות בהן: תקשורת ממוקדת אחריות לתוכן

אין לך מילה נפוצה יותר (אולי מוגזם קצת) בעגה החינוכית היום מהמילה "שיתופיות". המילה הזאת נותנת לנו תחושה של טיפוח ערכים בסביבת הלמידה. לא רק שאנחנו לומדים גיאוגרפיה או היסטוריה או חשבון, אנחנו עסוקים בשיתופיות. נראה שכל פרויקט לימודי, המשלב עבודה צוותית, נותן לנו את הלגיטימציה לקרוא להתרחשות הזאת – "למידה שיתופית".

הבעיה היא שלא כל פרויקט צוותי או קבוצתי מזמן שיתופיות של תוכן באופן מעמיק שבו כל תלמיד שותף לכל פרטי התוכן המשותף. בפרויקטים רבים תלמידים מקבלים משימות שעיקרן חקר ועיבור חלק מהתוכן והעבודה המשולבת היא בעצם מקבץ אקלקטי של תוצרים מבודדים. אין מספיק תקושרת משתפת שנותנת לכל אחד מהתלמידים הזדמנות לגעת בכל הרבדים של הידע המשותף.

רשימה זו מציעה מתודולוגיה מזמנת לכל תלמיד מקום של שווה בין שווים במהלך למידה צוותית וקבוצתית. מתודולוגיה כזאת מציעה תפקיד משמעותי לטכנולוגיות תקשורת אותן נפגוש בד"כ ב"כיתות מוטות עתיד", אבל אפשר ליישם אותם בכל מרחב למידה.

ראיתם כבר כיתה "מוטת עתיד"? ראיתי הרבה.

נראה עוד הרבה יותר…

אז למי שכבר יש כאלה ומחפש יישום משמעותי לסביבת למידה כזאת, הרי לכם "קציר הידע". למי שעוד אין – אפשר ליישם גם בלי.

השימושים לסביבת למידה המתוארת להלן הם מגוונים מאד. לצד הדוגמאות שאציג להלן אטען שזוהי סביבת למידה שאיננה מחייבת השקעות עתק בריהוט וציוד, ואין רשימה זו באה לעודד רכש של כיסאות ב-2000 ש"ח לכיסא וכד', אבל אם יש כבר, אז הנה דרך פעולה אפשרית לניצול משאבי העתק שהושקעו בה.

אז להלן כרטיס ביקור של "קציר הידע":

המטרה: איסוף ידע קבוצתי למטרה מוגדרת ועיבוד קבוצתי של הידע בתהליך של קבלת החלטות קבוצתי ובחירה משוכלת של פתרונות או פעולות.

ציוד נדרש: שולחן לכל צוות (4-8 לומדים), מחשב ומסך משותף לכל צוות, מחשב ומקרן לכיתה כולה,תוכנה חינמית של מפה מושגית שמאפשרת עבודה שיתופית ומיזוג מפות בזמן אמיתי (למשל CMap), תוכנה בשם "שיקול דעת" המכוונת לקבלת החלטות בקבוצה – וזהו.

מהלך

תרשים מספר 1 – זרימת הידע בקציר

תארו לכם כיתה ומשימה לימודית – סיעור ומוחות ודיון לקראת, למשל: משפט ציבורי לקורח ועדתו, או, עוד למשל: איך נוכל להמשיך את העליה לארץ למרות הספר הלבן, או: תכנון פארק שעשועים ובחינת הכוחות הפיזיים המופעלים על כל מתקן,  או: בניית מצע פוליטי של מפלגה חדשה ותכנון המהלכים האסטרטגיים לקראת קמפיין ההכרזה… אין גבול לסוגי התכנים, שכבות הגיל, המטרות הפדגוגיות וצורות היישום שאפשר להפעיל בסביבה כזאת.

כל צוות מקיים דיון בשולחן הצוותי ואחד מחברי הצוות משמש כ"ממפה". ה"ממפה", שעבר הכשרה בת 30 דקות מראש, ממפה על גבי מפה מושגית את עיקרי הדיון.

כל המפות הצוותיות מרוכזות תוך כדי יצירתן למפה מרכזית של הקבוצה כולה, אותה עורך בזמן אמיתי "ממפה על" שמכיר היטב את התהליך ויודע ליצור הקשרים קונטקסטואליים בין התרומות השונות של כל הצוותים.

עם תום שלב הדיון, המפה המרכזית מציגה את התוצר שהוגדר מראש, למשל – רשימת משימות לדירוג עדיפויות, בעיה עם רשימת פתרונות אפשריים לצד רשימת קריטריונים לבחירת הפתרון המתאים ביותר – ועוד.

בשלב השני – ממפה העל בונה לתוך התוכנה "שיקול דעת" את התוצר המשותף וכל אחד מהלומדים מזין באמצעות הטלפון הסלולרי שלו את הערכתו לכל פריט. התוכנה מציגה את התוצרים ומתקיים דיון מסכם לאישורם.

העקרונות המעצבים שמכוונים את המודל שלפניכם (אותו פיתחנו, פרופ' סוזן קרייטון ואנוכי באוניברסיטה של קלגרי) הם פשוטים:

  • כל לומד בעל זכות שווה להשפיע על התוצר הקבוצתי
  • כל צוות מציג בזמן אמיתי, לכל חברי הצוות, את תיעוד הידע המתרחש בו
  • מפת הידע הקבוצתי מתהווה במקביל להתפתחות המפה הצוותית וכל צוות יכול לבחון בזמן אמיתי את מידת השיקוף של התהליך הצוותי בתוך התהליך הקבוצתי (הסבר להלן).

אחת המטרות החשובות של הסביבה המוצעת היא הצגה של הידע המתהווה ברמות השונות (צוותי וקבוצתי).

כל חבר צוות יכול לראות אם התרומה שלו לדיון הצוותי מתועדת במדויק ומייצגת את כוונותיו.

כל צוות יכול לראות אם התרומה הצוותית אמנם מיוצגת נאמנה בתוצר הקבוצתי: האם המושגים בהירים דיים, האם ההקשרים למושגים אחרים ותרומות של צוותים אחרים אינם פוגעים בתרומה של כל צוות.

להלן דוגמה מפורטת בנושא תרבויות בישראל:

קחו, למשל, את המערכון "עולים חדשים" מהתוכנית "לול" בכיכובם של אריק איינשטיין ואורי זוהר משנת 1973 (תודה למורות חט"ב שז"ר בקריית אונו).

סרטון מספר 1 – עולים חדשים – (אורי זוהר ואריק איינשטיין 1973)

המערכון הזה מתאר 7 תרבויות, ומשמש כפתיח יוצא מן הכלל לפרויקט תרבויות בישראל או עליות לארץ.

ננסה ללוות פרויקט כיתתי שבו אנו מתכוונים להכין חדר בריחה לימודי בנושא העליות. לשם כך עלינו לבחור את סיפור העלילה, אבל עוד אין לנו רעיון מלהיב מספיק.

לא תמיד מתחיל מהלך למידה פרויקטלי בגירוי כ"כ מזמן כמו המערכון שלמעלה. אמנם, במקרה הנדון, ברגע שעלה נושא העליות, מיד הוזכר המערכון, אחד מנכסי התרבות הישראלית, אך לא תמיד יש כזה. אפשר להתחיל בשלב הראשון מתהליך סיעור מוחות לבחירת הנושא (כמו זה שנציג עכשיו). סיעור המוחות איננו שלב ראשוני דווקא. במקרה שלפנינו סיעור המוחות ממשיך אל תוך תהליך החקר והווצרות מערך הידע המלווה את החדר שיעזור ליוצרים להגות חידות מקושרות לתוכן ולאתר סיפור מסגרת מגרה מספיק.

כל צוות מקבל על עצמו את אחת העליות וממפה את המאפיינים המיוחדים שלה. לדוגמה (בשני המקרים, המפות חלקיות מאד ומגמתיות להדגמה של התהליך ואינן מכוונות להציג את מערך הידע כולו):

עליה 1

תרשים מספר 2 – מיפוי צוותי חלקי של העליה הראשונה

או עליה שניה:

עליה 2

תרשים מספר 3 – מיפוי צוותי חלקי של העלייה השנייה

אם נסתכל על המפה המרכזית אותה עורך ממפה העל המצוגת על המסך המרכזי המוצג לכולם:

ממוזג

תרשים מספר 4 – מפת על חלקית של שני צוותים (מתוך 7)

המפה, מעודכנת בזמן אמיתי על ידי ממפה העל. כאן כבר אפשר לראות שלוש תמות מתהוות שאפשר יהיה לבחור מהן עם תום תהליך קציר הידע (ביטחון המדינה, העלייה התימנית הראשונה  וכוחות שולטים בארץ).

עד כאן, ניתחנו דוגמה של תהליך קציר הידע (באופן שדגם את עיקרי התהליך). עתה נעבור לשלב הבא – במקרה זה קבלת החלטות קבוצתית על בחירת נושא.

כאן נשתמש באפליקציה בשם 'שיקול דעת' (בשלבים מתקדמים של פיתוח), שמאפשרת לכל לומד להעריך כל אחת מאפשרויות הבחירה על בסיס של קריטריונים משותף. רשימת האפשרויות מוצגת על המסך, כל אחד מהמשתתפים מצביע, הנתונים משוקללים ותוצאת הבחירה הקבוצתית מוצגת כמבוא לדיון מסכם של התהליך ובחירת הנושא.

שיקול דעת מאפשר להגדיר בעיה המחפשת פיתרון (המילה בעיה איננה מוצגת כאן כתקלה – משמעותה בהקשר הזה דומה למונח "בעיה" במתמטיקה). הדוגמה כאן ל"בעיה" היא הבחירה בנושא לפרויקט המתכונן, אבל אפשר להשתמש בה בכל תהליך של פתרון "בעיות". היא מיועדת בעיקרה להשוות בין פתרונות אפשריים ולהעריך את המתאים ביותר (או הכי פחות גרוע).

האפליקציה (בדומה לאפליקציות לוח – כמו Kahoot, למשל), שם המשתמש צריך להעריך תוך הזזה של סליידרים:

המסך מימין מראה את המסך אותו מקבלים המשתמשים (את מאפייני הפרויקט הכין ממפה העל) עם תום תהליך הקציר. אנו רואים 3 נושאים אפשריים לבחירה. המסך השמאלי מראה את הערכת חלופה אחת על פי הקריטריונים שהוגדרו ע"י ממפה העל – על המשתמש לבחור את משקל הקריטריון (כמה הקריטריון חשוב ביחס לקריטריונים האחרים (למשל כאן, הצבע האדום של הקריטריון 'אפשרות העמקה' מצביע על כך שהמשמתמש בחר אותו כחשוב ביותר והוא יקבל משקל רב יותר בתרומתו של המשתמש להחלטה המתגבשת). עם בחירת המשקל מזיז המשתמש את הסליידר (ימין גבוה) להראות כמה כל קריטריון מייצג את החלופה שהוא מעריך עכשיו (כאן זה ביטחון).

התוצאה המתגבשת תוך שיקלול תרומתם של כל חברי הקבוצה מופיעה כגרף עמודות על המסך המרכזי ומשמשת כבסיס לדיון ובחירה.

תהליך קציר הידע פותח על ידי בשיתוף עם חברתי סוזן קרייטון, בעת שהותי באוניברסיטה של קלגרי בה התבקשתי ע"י המכון הבינלאומי של האוניברסיטה לסייע בתיעוד וניתוח שלושה ימים של כנס בו השתתפו מנהלי פרוייקטי סיוע בעולם השלישי.

מאמר על אותה חוויה מופיע באנציקלופדיה של קבלת החלטות (באנגלית).

Yaniv, H. & Crichton S. (n.d.). IGI Global: ThinkClick: A Case Study of a Large Group Decision Support System (LGDSS) (9781599048437): Hanan Yaniv, Susan Crichton: Book Chapters. Retrieved July 15, 2012, from http://www.igi-global.com/chapter/thinkclick-case-study-large-
group/11330
בכדי לשמש כממפים או ממפי על יש לעבור הכשרה לצבור ניסיון בשימוש במפה מושגית ובזיהוי התמות במפות הממוזגות. זהו תהליך של חשיבה אינדוקטיבית (מלמטה למעלה) וגם עליו כתבתי בבלוג במאמר בינה רשתית: חשיבה אינדוקטיבית או 'מן הפרט אל הכלל' – רשימה שניה בסדרה עולם חדש
אשמח לסייע למנסים ליישם.

"בית ספר בית": מודל לעיצוב סביבות למידה וחיים בבית הספר.

יש ילדים ויש ילדים.

יש ילדים שמוצאים בבית ספר מקום להיות בו – נגיד מעבדה מדעית, סדנת אמנות (או סדנת עיצוב, או מכטרוניקה, או חדר מחשבים, או חדר מוזיקה, או חממה, או…). הם באים לשם בכל פעם שאין להם שיעור או שלא בא להם ללכת לשיעור כזה או אחר. הם עוזרים לצוות, הם עוסקים בפרוייקט משל עצמם, הם פשוט באים לשם.

הדוגמה המרתקת ביותר היא החממה בעין שמר, בה הצליח אביטל גבע לבנות לילדי התיכון סוג של עיר מקלט. הם באים לשם, מבשלים מרק, עוזרים בעבודות החממה, חוקרים במשותף עם מוסדות מדעיים – זה הבית השני שלהם.

רשימה זו מציעה מודל חדש של התייחסות לסביבות למידה וחיים בבית הספר. היא בנויה על רעיון שנוצר מתוך צורך אמיתי וכואב של ילדים שלא מתחברים (והם הרבה יותר משאפשר לשער, כי רבים מהם מצליחים לשרוד למרות הכל במחיר לא פשוט). המודל המוצע מנוסה מזה שנה בגמנסיה הרצליה בת"א, ורק עכשיו, כשראיתי מה קורה לחבורת התלמידים שם (אנחנו משתתפים בהאקתון ליזמות חברתית בסמינר הקיבוצים), הבנתי שאפשר לספר עליו – הוא "מחזיק מים".

הכל התחיל מפניות רבות של הורים במצוקה שהגיעו אלי בגלל דברים שאני כותב בבלוג או אמרתי בראיונות שונים בטלויזיה שחלקם הפכו "ויראליים". הם פונים בעיקר כי הם רואים שגם ילד שזרקו אותו מהתיכון יכול להיות פרופסור. הם שואלים מה לעשות עם הילדים שלהם שאינם מסוגלים ללמוד.

הורים כאלה באים עם המון כאב, עם תחושה של דאגה עמוקה, אחרי שנים של מאבק, ניסיונות כושלים ותחושה של חוסר אונים – שום דבר לא עוזר, הילד לא רוצה ללמוד.

עד לפני שנה בערך, ניסיתי להרגיע, להציע מסגרות חלופיות, להסביר שהילד ימצא את עצמו כשיהיה בשל יותר, ששום דבר לא "בוער", שתעודה בגרות היום היא לא תנאי להצלחה בחיים, שאפשר גם לעשות תעודת בגרות בחיים שאחרי הצבא והטיול להודו… כל זה עד שהבנתי שצריך לעשות משהו אמיתי.

מה שהיה "הקש ששבר את גב הגמל" (נו, מילא, אני דומה יותר לדוב מאשר לגמל), היה הסיפור על "סמכות הורית". הסתבר לי שהרשויות ומערכת החינוך שולחים הורים שילדיהם הפסיקו ללכת לבית הספר ליעוץ (כפוי במקרים רבים) בסוגים שונים של מסגרות שבהן המסר הוא חד משמעי: גייסו "סמכות הורית".

מה שזה אומר במילים אחרות: הילד שלכם אשם בזה שהוא לא הולך לבית הספר. הכל כאן עניין של משמעת. גייסו סמכות הורית ותעמידו אותו במקומו.

רתחתי.

אין לך דבר יותר הרסני מסוג כזה של עצה. הילד לא צריך עכשיו משמעת, הילד צריך עכשיו חיבוק. זה לא שהוא לא הולך לבית ספר, לא מכין שיעורים או לא מתכונן למבחנים או מפריע בגלל שהוא פרוע ועצלן. זה בגלל שהוא אבוד. הוא לא מסוגל להתמודד עם המסגרת הזאת, עם השיעמום, עם תחושת בזבוז הזמן, בזבוז החיים, אבדן הילדות… סוג כזה של עצה הורס משפחות.

החלטתי שחייבים "לעשות מעשה". פרסמתי בפייסבוק שאני מחפש ילדים שלא מסתדרים עם בית הספר והפסיקו ללכת לשם. התחילו פניות של הורים אותם הזמנתי אלי הביתה עם הילדים והיכרנו.

אחד ההורים אפילו הביע נכונות לסייע בהקמת הקבוצה, והתחלנו לעבוד. בכדי ללמוד את ישימות הרעיון, פניתי למנהלת בית ספר תיכון גדול והצעתי לה להקים כיתה "שלא לומדים בה". כיתה רב גילית שתעסוק בלמצוא לילדים כאלה משהו אחד שהיו רוצים לדעת עליו יותר. המפגש לקח כ-5 דקות שבה המסר היה ברור: השתגעת? כולם היו רוצים ללמוד שם…

נחזור לטענה הזאת בהמשך.

פניתי אז לחברי ד"ר זאב דגני מנהל גמנסיה הרצליה בתל אביב, והוא הסכים מיד. במסגרת ה"כיתה שלא לומדים בה" – או כיתת "לומדים אחרת" (כמו שההורים ביקשו לקרוא לכיתה) יש ילדים שלא הסתדרו עם בית הספר. הם "פיטרו" את בית הספר והפסיקו ללכת לשם. עכשיו הם באים.

למה אני מספר את כל הסיפור הזה – בגלל שמאחורי הרעיון הזה (שאחרי כמעט שנת לימודים שלמה נראה שהוא חי ובועט), מסתתר ערוץ חלופי למסלול הלימודים הקונבנציונאלי בבית ספר (בית ספר בתוך בית ספר) שיכול להפוך את בית הספר מסיוט לבית שני עבור ילדים לא מעטים.

זוהי לא רשימה על הקבוצה, (הקבוצה שעליה ראוי, וסביר שאף יכתב, ספר שלם, היא הגירוי להתפתחות המודל). מטרת הרשימה הזאת היא, כאמור להציע מודל לעיצוב מערך החיים וסביבות הלמידה בבית הספר, ועליו ארחיב להלן.

אז סביבת הלמידה שאנחנו (שותפי לרעיון – קרדיטים בסוף הרשימה, ואנוכי) מעצבים עכשיו היא בהשראת גורמים רבים. המשמעותי ביותר (הייטק היי בסן דייגו, קליפורניה, אבל יש עוד), תראה יותר כמו WeWork רק בגוונים וחומרים אחרים.

hightech high

אבל לפני הכל – מילה של אזהרה: כל אגורה שתושקע בעיצוב סביבות למידה ללא מודל פדגוגי ברור ומיושם בבית הספר לעומקו (כדאי לחפש כאן בבלוג מה שאני כותב על "עיקרון ההשטחה"), היא בזבוז משווע של כסף, אפילו אם קונים כיסאות ל"כיתות מוטות עתיד" ב-2000 ש"ח לכיסא…שום דבר לא יקרה שם (ראה ערך "לוח חכם").

הסביבה מדברת על סוגים שונים של מרחבים:

המרחב האישי – לכל ילד יש שולחן קבוע משלו ופינה משלו (עם או בלי מחיצות) אותו הוא מעצב כראות עיניו והוא רק שלו.

המרחב הצוותי – מקום לעבודה משותפת של צוות בן מספר קטן של אנשים (שולחן ישיבות, מסך גדול, מדפסת, חיבור לרשת).

המרחב הקבוצתי – מרחב לקבוצה בגודל של עד 40 אנשים שבו אפשר להערך לשיחה קבוצתית, מצגת, או על פעילות המחייבת שיתוף בין אנשים וצוותים.

מרחבים פונקציונליים – כמו סדנאות יצירה, מעבדות, אולפנים, גלריות וכד'.

חומרים לבניה? המון עץ, המון חלונות שקופים (בכל מרחב), המון צמחים, המון מקומות להשתרע בחברותא, המון ספרים, המון תוצרי תלמידים ברמה ראויה (לא גוש צמר גפן בקופסת נעליים – איגלו) – זה כמובן בהשראת הייטק היי – נכנסת לשם לראשונה ואתה בהלם תרבותי.

אם הייתי בונה היום בית ספר במו ידי, הייתי שואף להנגר גבוה, ללא מחיצות פנימיות שבו הייתי בונה מפלסים שונים של מרחבים ומבוך של מדרגות ומבואות שמובלים אליהם (כמו כוורת?).

ואז, בהנחה שהמודל הפדגוגי של בית הספר וסדר היום אמנם הולמים חללי למידה כאלה, נראה ילדים שבאים לשם לא רק כי אין להם ברירה. לרבים מהם זה יהיה בית שני.

אפשר?

בודאי שאפשר. אתמול הייתי בביקור בכפר הנוער יוענה (כן, עם עין) ז'בוטינסקי בבאר יעקב. הם הולכים לעצב סככה לסביבת למידה. חשבנו יחד על האתגר, הצגתי את הקונספט ולא זרקו עלי אבנים. נראה שאפשר.

נחזור לטענה של אותה מנהלת שסרבה להקים את כיתת "לומדים אחרת" בבית ספרה בטענה שכולם ירצו ללמוד ככה: אני מזמין אותך לראות את ילדי הכיתה הזאת בפעולה – תביני שכדאי מאד שכולם יעברו ללמוד ככה – ומהר.

שותפים לחלום הזה היא תמי בן-צבי והילדים (שאיני יכול לציין בשמם).

בקרוב אצלכם.

חדרי בריחה לימודיים ומחוייבות לתוכן

בית הספר.

הכיתה שלך מוזמנת לחדר הבריחה שבנתה הכיתה המקבילה. הנושא – 70 שנה למדינה (איך לא?!). הכיתה מתחלקת לצוותים, 4 ילדים לצוות, יושבים מול שולחן, הרמזים והחידות נפרשים על השולחן אתם מחליטים לפתור ראשונים.

אתם מחלקים ביניכם את החידות והרמזים בכדי לחסוך זמן. אתה מקבל כתב מורס מוצפן שהתקבל מאניית מעפילים. אתה עסוק בפיענוח כתב החידה, לא שם  לב למה שקורה מסביבך. מידי פעם נשמעת קריאת ניצחון מאחד השולחנות של מישהו שהצליח לפצח רמז או לפתור חידה, אתה עסוק בשלך. לחוץ לפענח את הקוד. אתה חושש שלא תצליח בזמן. אתה לא רוצה לאכזב את הצוות שלך, הם מצפים ממך להבריק.

פתרתם את החידות, מצאתם את המטמון (מגילת העצמאות), אתם נלהבים. כולם נלהבים. יוצאים בתחושה של איזה כיף היה – רק ככה צריך ללמוד.

לוקח לך קצת זמן להבין – לא למדת כלום (טוב, אולי קצת קוד מורס)…

מאמר זה עוסק במחוייבות לתוכן. איך מתרחשת העברת הידע בין כל חברי הצוות. איך המשימה מזמנת צורך אותנטי בידע לכל לומד בכל החידות והרמזים כך שכולם שותפים בלמידה ולא מוגבלים לחידה או הרמז שבהם נגעו רק במעט מתוך מערך הידע השלם שמסביב.

אין חדרי בריחה לימודיים כחדרי בריחה בידוריים. חדרי בריחה לימודיים כוונתם להביא את הלומד לצרוך ידע בשני אופנים: אופן אחד – כמשתמש. תלמידים משחקים בחדר בריחה לימודי מוכן מראש. האופן השני של למידה בחדר בריחה הוא היצירה. התלמידים יוצרים חדר בריחה לימודי עבור חבריהם בצוותים אחרים או בכיתות אחרות.

ברור, כמובן, שהאופן השני (היצירה) מזמן הזדמנויות ללמידה משמעותית, הרבה יותר מן האופן הראשון (השימוש).

אם תהליך היצירה של חדר הבריחה מנוהל היטב (זהו כמובן סוג של PBL – למידה מבוססת פרוייקטים), הרי ששיתוף הפעולה והידע בין חברי הצוות היוצר יאפשר לכל תלמיד לגעת בכל יחידות המידע אותן יועד חדר הבריחה להכיל. אחרי הכל, הקמת חדר בריחה לימודי מחייבת הגדרת נושאים מתוך תוכנית הלימודים שאותן אנו מצפים שהלומדים ירכשו בתהליך היצירה.

להלן מודל למתווה התוכן בחדר בריחה לימודי:

 

אחריות לתוכן

אחרי הגדרת התכנים בזיקה (או ללא זיקה) לתכנית הלימודים, מוגדרות התימות התכניות שאותן היוצרים ישלבו בחידות ובסיפור העלילה. לכל תימה יבנה מארז הידע הנחוץ לפתרון מושכל של החידה (במאגר מידע מצורף, בד"כ נגיש למשחקים באמצעות QR) שיורכב מיחידות מידע (בד"כ ללימוד עצמי). החידה תכוון את המשחקים לתהליך של חקר שלפעמים יחייב גם שימוש במעבדה או כלי ניסוי (וירטואליים או במציאות).

הקשר האינטרינזי בין החידה, התוכן והעלילה נחוץ ביותר ליצירה של חוויית למידה משמעותית (למידה לקראת העברה ויישום כמו שאני מגדיר למידה משמעותית).

דוגמה לקשר שאיננו אינטרינזי (אקסטרינזי) בסביבה משחקית היא שימוש בתבנית כמו סולמות וחבלים בלימוד חשבון. הלוח מלא בתרגילי חשבון. אם אתה מצליח לפתור את התרגיל באופן נכון, אתה עולה בסולם, אם טעית – מתחלק בחבל. כאן המשחק משמש בעיקר כחיזוק (חיובי או שלילי) שאין לו קשר לחשבון שמאחורי התרגיל. בכדי לקשור באופן אינטרינזי את המשחק לתוכן, יש לתלות את התוצאה החשבונית במשחק עצמו – למשל, חשב את הזוית הנחוצה של הסולם בכדי להגיע מנקודה א ל-ב… אז הסולם מקבל את הזוית המוצעת ואם אמנם נוגע בנקודה ב' – אפשר לטפס עליו ולהתקדם.

למשחק כזה אפשר להוסיף עלילה שגם היא תהיה מקושרת באופן אינטרינזי לתוכן ולמשימה: אנחנו צוות כבאים שהגענו לבית בוער. עלינו להציב סולמות בכדי להגיע לחלונות הבית בקומות השונות ולחץ משם את הלכודים. אם הגענו לחלון הנכון, אנחנו יכולים להציל את האנשים שבקומה ולהציב מגלשה בזוית נכונה (לא תלולה מידי ולא רדודה מידי) שתוריד אותם למטה. כמות האנשים שהיצלנו יכולה להצטבר לניקוד במשחק. ככל שהיצלנו יותר אנשים ועלינו לקומה גבוהה יותר – הניקוד שקיבלנו יהיה גבוה יותר.

דוגמה לקשר אינטרינזי בין תוכן עלילה ומשימה ותהליך חקר מלווה מוצגת בערכות CSI שאנחנו מפתחים (תלמידי, תמי בן-צבי ואנוכי) בכיתה המיוחדת שבנינו בגימנסיה הרצליה: בזירת הפשע נמצא פח אשפה ובו מסטיק משומש. אפשר לזהות את לועס המסטיק באמצעות ה-DNA שהשאיר על המסטיק. לפיכך:

  • העלילה – נגנב גביע המדינה בכדורסל תיכונים.
  • התוכן – DNA (ביולוגיה),
  • המשימה – זיהוי החשוד על פי DNA.

כאן גם מתברר תפקידה של המעבדה, לחקר ה-DNA.

מכאן גם נבין את שאלת המיומנות (נדרשת להפעלת ציוד המעבדה, למשל).

ברור שאי אפשר לצפות מתהליך חקר המלווה רכישת מיומנות שיסתיים בתוך שעה (הזמן המוקצה בד"כ לחדר הבריחה). אנחנו מדברים פה על סביבת למידה (גם אם היא מוכנה מראש והלמידה מתרחשת רק במשחק ולא ביצירה), שמחייבת שעות לא מעטות לפתרונה.

סביבה כזאת מחייבת גם התייחסות מוקפדת לתפקידו של הצוות ולחשיפתו של כל חבר צוות למגוון התכנים המלא (לדוגמה: הכל עושים ביחד. אם הולכים למעבדה הולכים כולם – לא רק נציג מטעם; אם מפענחים כתב חידה – כולם קוראים ביחד ומנסים לפענח ביחד). אפשר להתפזר ולחפש רמזים, אבל כל רמז הוא סביבת חקר בה שותפים כולם.

רוב היישומים בהם נתקלתי של חדרי בריחה כסביבות למידה, אינם בנויים לחקר מעמיק של התוכן, רכישת מיומנויות והתמודדות עם ניתוח המידע באופן מושכל.

תפקידה של רשימה זו, אם כן, הוא לעורר את היוצרים ללקיחת אחריות על אופן ההגשה של התכנים למשחק ועל משמעות התהליך אותו יעבור בעת המשחק לקראת הפתרון.

סדנת יוצרים (מייקרס-ספייס) – פינות מיקוד

שוב, תודה לצביה – שני הפוסטים האחרונים בבלוג (זה וקודמו) – מענה לאתגר.

רשימה זו מתכוונת לתאר סיור בפינות היצירה השונות בסדנה, לפרט את הכלים המיוחדים שבה ואת ההתמחויות שהיא מזמנת לילדים שמגלים בעצמם את הצורך להפוך ליוצרים/מומחים בתחום זה או אחר.

ברשימה הראשונה בסדרה: מייקרס ספייס? פאבלאב? חדר מלאכה? התייחסתי בעיקר לכלים דיגיטליים (מדפסת תלת ממד וחותך לייזר), שעוד נדבר בהם, אך הפעם עדשתינו מכוונת לפינת האלקטרוניקה (שם מוקד התשוקה העיקרי שלי).

איך התעוררה האהבה שלי לאלקטרוניקה או למכונות, אינני יודע. מהו המנגנון שמכוון אותנו להראות עניין מיוחד בתחום כזה או אחר – גם זה פלא בעיני. אבל יש מנגנון על שזכיתי בו (כנראה בגלל שבבית הספר לא מצאתי שום גירוי של סקרנות), שהתפתח אצלי כבר מגיל צעיר. זהו המנגנון שאיפשר לי ללמוד לבד.

כבר כתבתי ברשימה מהו לומד עצמאי ואיך מגדלים כזה? וברשימות רבות אחרות, דיברתי על לומד עצמאי כמיומנות קריטית – כלי ההישרדות העיקרי שאיתו יש להכין את דור המחר. תשאל/י – למה ללמוד לבד? הרי בית הספר מופקד על לימודינו. למה חשוב כל כך להיות לומד עצמאי? יש הרבה מטיפים שמסבירים איך הידע בעולם מכפיל את עצמו עם כל נשימה שאנחנו לוקחים, איך מקצועות מכובדים הופכים למיותרים באבחת קולמוס (או עכבר), אני חושב, פשוט שזהו סם חיים. התחושה הזאת, שאתה יכול ללמוד לעשות כל דבר ולעשות אותו – זו תחושה שאין לה תחליף.

סדנת יוצרים והתמחויותיה היא מקום של, מעל לכל, ללמוד לבד.

אחת ההתתמחויות שעולם היוצרים מזמן לנו היא פיתוח אפליקציות – כן, פיתוח אותם כלים לטלפון הסלולרי.

אחד הקורסים אותו אני מלמד בתכנית לתואר שני בטכנלוגיות בחינוך בסמינר הקיבוצים הוא פיתוח אפליקציות. זהו קורס שהפרויקט אותו מגישים/ות הסטודנטים/יות בסופו הוא אפליקציה שהם המציאו.

אי אפשר לפתח אפליקציה בקורס הזה ללא למידה עצמית.

נכון, אני מראה להם את היסודות, מסביר טכניקות, פורש אסטרטגיות – אבל הלמידה עצמה מחייבת שעות של ישיבה בבית מול יוטיוב וללמוד בעזרת אחד הקורסים המזומנים לנו ברשת, חינם אין כסף.

לדוגמה: מייקר-לאב – פיתוח אפליציות למתחילים

אז אם עד כה, אני מנסה לפרוש את הרציונל שמאחורי סדנת היוצרים – הצגתי את המטרה הפדגוגית של טיפוח לומד עצמאי במקום שבו הוא יכול לגלות תחומים ומיומנויות שהיה רוצה להכיר יותר ואולי אפילו להתמחות יותר, כאשר את רוב ההתמחויות יעשה בעצמו כלומד עצמאי (בד"כ ברשת). מה שזה אומר שאחת מתצורות פינות העבודה בסדנת יוצרים כזאת צריכה להכיל אמצעים ללימוד עצמי (בעיקר מחשב ולפעמים עם שני מסכים עליהם אסביר אח"כ, ושולחן עבודה עליו יוכל לנסות דברים תוך כדי למידה).

הנה דוגמה לפינת עבודה ולמידה בסדנת יוצרים:

תחנת לומד עצמאי

תמונה מס' 1 – תחנת לומד עצמאי בסדנת יוצרים

שני המסכים מיועדים ללימוד תיכנות או יישומים שונים (כמו תוכנות שירטוט בדו ותלת ממד), ולכן ראוי שיהיו תחנות כמו השמאלית נוספות. אחד המסכים משמש לצפיה בסרטוני הדרכה ביוטיוב (בד"כ) והשני ליישום הנלמד בסביבת הפיתוח.

השולחן משמאל הוא שולחן שמתאים למעבדת אלקטרוניקה.

מה אלקטרוניקה?

אז אחד העולמות המופלאים ביותר שמזמן את עצמו לסביבת יוצרים כזאת הוא עולם האלקטרוניקה.

כרטיס הארדואינו, עליו דיברתי לא פעם, ועולם החיישנים, המנועים, האורות והקולות שהוא מזמן ליצירות שלנו מאפשר להרחיב את מנעד התוצרים שלנו אל מעבר לכל דימיון, בקלות יחסית, ובזול.

בכדי להבין את הקשר בין אלקטרוניקה לתוצרים בסביבת למידה (כמו חדרי בריחה, למשל), הנה כמה דוגמאות:

כל תחנה בחדר בריחה אותו בונים תלמידים בסביבת הלמידה יכולה להכיל מנגנון שליטה ובקרה אלקטרוני. המגדלור שמשדר במורס, אותו הזכרתי ברשימה הקודמת, הוא דוגמה לתחנה שמחייבת שילוב של רכיבים אלקטרוניים ותכנות ההיבהוב במורס. העלות זניחה (רכיבים מוזמנים מסין בעלות של עשרות בודדות של שקלים).

יש לא מעט ילדים שיגלו עניין עצום בהתמחות כזאת, התמחות במנגנוני שליטה ובקרה אלקטרוניים. יש אמנם לא מעט חוגים לאלקטרוניקה שמוצעים לילדים (רובוטיקה, רחפנים…), אבל אילה בעיקר מתעסקים בבניה של קיטים ומעט תכנות של הקיטים (בעיקר שינוי פרמטרים). חוגים פונים בעיקר לילדים שכבר מראים עניין, לילדים שהולכים לחוגים, לילדים שאולי ימשיכו ללמוד אלקטרוניקה. הכוונה כאן היא להגיע לילדים רבים ככל האפשר, כחלק מסביבת הלמידה היומיומית שלהם, כחלק מהתפתחותם לראות את עצמם "מייקרים".

יש עולם שלם שנקרא IOT (Internet Of Things) או בעברית ("אינטרנט של דברים").

אם שמעתם על "בית חכם", הרעיון הוא לצרף מנגנונים אלקטרוניים לחפצים שונים בבית שיאפשרו לנו לשלוט בהם מקרוב ומרחוק. עד כה, הבית ה"חכם" הוא לא כ"כ "חכם". הוא מציע, בעיקר, שליטה באור, תריסים, טמפרטורה, מוזיקה וכד' – שום דבר שאנחנו לא יכולים לעשות בכל בית רק בקצת יותר אנרגיה. גם המקרר ששולח בעצמו רשימת קניות לסופרמרקט ומשלם בכרטיס אשראי לא מרשים אותי במיוחד.

נכון, יש אפשרויות מרתקות, אבל, הבית החכם הוא עדיין לא דוגמה טובה למשמעות שמציע IOT לחיינו, אבל לתת בידי ילדים את הכלים ל"החכים" את ביתם זהו אתגר אמיתי.

אז פינת האלקטרוניקה – בהנחה שיש מי שיוכל להנחות ילדים להתמחות בשילוב רכיבים אלקטרוניים ביצירות הפרויקטים שלהם ושל אחרים בבית הספר היא פינה חשובה.

מה צריך שיהיה בה?

המון, המון כאלה:

אלקטרוניקה זה המון רכיבים קטנים, חוטים, ברגים קטנים וחיבורים שונים. חינוך ליצירה באלקטרוניקה מחייב סדר מופתי.

חוץ מזה – צריך מלחם  וכמה כלים וחומרים להלחמה וחיווט וצריך כמה מכשירי בדיקה שאפשר לקנות בסין בעשרות שקלים.

פרוט של רכיבי, כלי ומכשירי אלקטרוניקה ניתן להשיג ברשת וכל מנחה יוכל להמליץ מה ואיך לקנות.

 

בין הפינות הנוספות שראוי להקצות בסדנת יוצרים מרתקת במיוחד היא פינת ה-CNC (כלי הנשלטים ע"י מחשב). במיוחד חשוב לציין את חותך הלייזר והמדפסת התלת-ממדית עליהם דיברתי ברשימה הראשונה בסדרה (זוהי הרשימה השלישית בסדרה זו).

יש לקחת בחשבון שחותך לייזר מחייב יציאה לעשן (כמו מייבש כביסה).

לצד המכשירים יש להציב ארון/ות לחומרי גלם (דיקטים בעוביים שונים בגודל מתאים לגודל החותך, פלקסיגלס, וכד').

ההתמחויות המחויבות (מעבר להפעלת הכלים), הן שימוש בתוכנות גרפיות ליצירת גופים תלת-ממדיים עבור המדפסת ומשטחים דו-ממדיים לחיתוך בחותך הלייזר.

 

פינת העץ צריכה להחיל כלי עיבוד עץ. החשוב מכולם, לדעתי, הוא מסור הנימה:

המסור הזה ישרת אותנו לחיתוך דיקטים בד"כ כל עוד אין בידינו חותך לייזר. הוא הרבה פחות מסוכן ממסורים ממוכנים אחרים (כמו מסור דיסק שולחני או מסור סרט).

וכמובן כלי עיבוד עץ אחרים, מסמרים, ברגים, צירים, דבקים, צבעים וחומרי גלם במידות שונות.

לצד כל אלה יש לקחת בחשבון את הצורך בכלים חשמליים (או ניזוני סוללות) כמו מקדחות ומברגות וכלי שיוף.

 

הרגלי העבודה מחייבים הקפדה על כללי בטיחות, הכשרה מדוקדקת בשימוש בכלים, איש תמיכה קבוע (אפשר לגייס פנסיונרים מתנדבים בסביבת בית הספר) והרי לכם סדנת יוצרים לתפארה.

 

 

איך לומדים ומה לומדים בסדנת יוצרים (מייקרס-ספייס)

תודה לצביה על העידוד ועל ההצעה לכתוב את הרשימה הבאה.

בית ספר שפרירים א'. תיכון של חינוך מיוחד. מורים מיוחדים ותלמידים מיוחדים.

השתלמות בית-ספרית בנושא למידה הרפתקנית.

הנושא? ניחשתם – חדר בריחה ברוח 70 שנה למדינה.

הרעיון? מקומות בארץ.

בית הספר, בקיבוץ גבעת חיים איחוד, הוא מקבץ של מבנים ישנים פרוסים על פני שטח רחב. יש בבית הספר לא מעט אמצעי יצירה וכלים, אין שם (עדיין) כלי CNC (ליצירה דיגיטלית), כמו מדפסות תלת-ממד או חותכי ליזר.

בתחילת השנה, מפגשים ראשונים, סיעור מוחות לאיתור הנושא, חקר תכנים וכד' ר' (מורה לחינוך גופני) משדר מצוקה. הוא לא מחובר. לא מעניין אותו כלום. הוא חושב לפרוש מן הסדנה, עד ש…

במפגש השלישי בערך, מתחילים לעלות רעיונות למשימות.

הצוות של ר' בוחר קיסריה. ר' מרים אנטנה…

תוך שעות מספר הצוות כבר עסוק בתכנון האקוודוקט, מגרש הגולף והמגדלור.

ר' מתרוצץ כמו אמא של חתולים (תרגום מערבית), הוא מחפש כלים, חומרים, בבית, בבית הספר, מתכנן, מודד, מנסר, דופק… ר' מצא לעצמו מקום של ביטוי, מקום של תרומה.

הנה מה שהצוות של ר' העמיד כתחנת "קיסריה":

האוודוקט:

זוהי משימת האקוודוקט. על הפותרים לזהות שזהו מעביר מים (לרשותם אמור להיות מאגר מידע דיגיטלי, נגיש באמצעות QR), להציב את חלקיו, צמודים, על השולחן, להניח על הרכיבים הצמודים מחצית צינור שישמש כתעלה למים, לכוון את התעלה אל פתח הצינור העומד (משמאל לשולחן):

הצינור

להפעיל את המשאבה:

משאבת המים

כך שהמים מן המיכל יועברו באקוודוקט אל הצינור העומד. כשמספיק מים יעברו, יצוף בצינור העומד מצוף שעליו כדור גולף. את כדור הגולף הם יצטרכו בכדי להפעיל את משימת הגולף:

הגולף

כאשר כל אחד מחברי הצוות יצטרך להחדיר את הכדור פעמיים לחור מה שיאפשר להם להיכנס לחדר שבו המגדלור:

המגדלור

המגדלור מהבהב אותות שהם בעצם שדר מורס אותו יצטרכו לפענח באמצעות גלגל הקודים שמאחורי.

אז הנה לכם פרויקט בית ספרי (הכנת חדר בריחה בנושא 70 שנה למדינה) שבו צוותים עמלים על תחנות משלהם תוך ייצור אביזרי המשימות אותן תכננו, באמצעות כל הכלים והחומרים אותם הצליחו להשיג, תוך חקר התוכן ועריכת מאגר מידע שיספק לפותרים את כל המידע הנחוץ לפתרון החידה באופן מושכל.

מה לומדים? לומדים את התוכן, לומדים לפתור בעיות, לומדים לתכנן פתרונות ולומדים לאתר ולאלתר חומרים וכלים. לומדים לעבוד בצוות יוצר, לומדים שלכל אחד יש מקום של כבוד, לומדים שבית ספר זה לא רק מחברות וספרים ולומדים להיות "מייקרס".

אם לא ברור עד כאן, הרי שסדנת המורים היא בעצם לצד תהליך ההכשרה להובלת פרוייקט כזה, סימולציה למצב שבו המורים יפעילו את תלמידיהם בהקמת סביבת למידה כזאת.

אי לכך, הצורך בכלים, חומרים וידע בהפעלתם מחייב הקמת סדנת יוצרים בבית הספר או נגישות לסדנה כזאת בסביבה הקרובה לבית הספר, והרי לכם פואימה פדגוגית בהתרחשותה.

נחזור רגע לר' – אותו מורה ששקל לעזוב את ההשתלמות. הוא פרח בגלל היצירה. הוא מצא לעצמו מקום של מוביל והתוצר של הצוות שלו היה תפארת היצירה כולה.

תודה לצוות המקסים של שפרירים א', אתם מזינים אותי באנרגיות של אופטימיות בכל פעם שאני פודש אתכם. להתראות במפגש הסיכום.

 

מייקרס ספייס? פאבלאב? חדר מלאכה?

רוחות מנשבות בין מסדרונות בתי הספר. המון דיבורים על הקמה של מרכזי יצירה בשמות שונים. הרעיון שילדים ומורים יכולים לייצור מוצרים באמצעות כלים נשלטי מחשב קוסם לכולנו – הנה הזדמנות לתת לילדים ולמורים כלים ליצירה שהעולם כולו הולך לקראתם – כמו למשל מדפסת תלת ממד.

הרעיון שנוכל להדפיס בבית מוצרים במקום ללכת לחנות ולקנות אותם, או לחכות שישלחו אותם אלינו מאתרי הקניות, משגע את הדמיון.

הפוטנציאל הטמון במדפסות התלת ממד מגיע כמובן אל מערכת החינוך בזיקה לשמועות על שימושים שונים ברפואה (הדפסת חלקי גוף, למשל), במטבח (הדפסת מאכלים בצורות שונות), בתעשייה (הדפסת מוצרים מסוגים שונים), הדפסת צעצועים לילדינו בבית – אין גבול לשימושים עליהם אנו שומעים אחת לבקרים. מונחים חדשים צצים: CNC, חותך לייזר, מייקר, מייקר ספייס, פאבלאב – יש תנועה של שינוי.

אין לך אתגר מתאים יותר מלהכשיר ילדים ל"מיומנויות המאה ה-21" בהכשרתם להיות "מייקרים".

מהו "מייקר"?

מייקר הוא אדם שמזהה צורך או בעיה בעולם האמיתי, יוזם פתרון (לפעמים מאולתר), מייצר את הפתרון ומיישם אותו. מייקר הוא אדם שיודע לחפש בעיות, לאתר אותם, לאפיין צורך ולפתור אותו. מייקר הוא העושה זאת בעצמו (מלשון "עשה זאת בעצמך" – DIY).

האם היינו רוצים לגדל את ילדינו להיות מייקרים? מזוית הראיה של מייקר בנשמה, אני יכול להעיד – מאד!

אלי היא השכנה שלי ממול. אלי גרה לבד, בבית גדול וישן שמיחושי הגיל שלו גורמים לו לפעמים לתקלות פה ושם. כשאלי מזהה בעיה בבית, היא מחפשת לה פתרון. היא מאלתרת מדפים במקומות שאי אפשר לקבע אותם לקירות, היא מאלתרת דרך פתיחה לפח האשפה שבחוץ שתקל עליה את החיים, היא מסתירה את הפתח לגומחת דוד החשמל באמצעות וילון שיצרה והתקינה בעצמה, אלי היא מייקרית, אבל אלי לא תמיד מצליחה לפתור את הבעיות שהיא מזהה. אז, אלי מזהה מקור אחר של ידע או תמיכה (במקרים מסויימים היא פונה אלי, ואני יודע לפתור בעיות רבות אחרות כמו בענייני חשמל, מכשירי חשמל, אינסטלציה, תקשורת וכד'), ומאחר שגם אני מייקר, אני שש לעזור לאלי לפתור גם בעיות כאלה. לפעמים כשאני לא יודע להציע פתרון, אנחנו מחפשים ביוטיוב או מתייעצים עם קהילות ממוקדות באינטרנט ולפעמים אין לאלי ברירה והיא מזמינה איש מקצוע, אבל אין ספק ששנינו יחד פתרנו לא מעט בעיות.

זוהי דוגמה לאורח חיים "מייקרי". זוהי דוגמה למיומנות שהייתי רוצה שתהיה לכל ילד וילדה. מייקרינג נותן לך תחושת מסוגלות, עושה אותך פחות חסר אונים מול בעיות שהעולם מציב לך לעיתים.

איך מגדלים מייקר?

מייקרינג היא מעל לכל זוית ראיה של החיים.

  • המייקר מחפש בעיות (לא רק מחכה שיגיעו לפתחו),
  • המייקר מגייס ידע ממוקד לפתרון הבעיה (כלומר, המייקר הוא לומד עצמאי, הידע נחוץ כמענה לצורך האותנטי שלו לפתרון הבעיה),
  • המייקר מאתר את הכלים המתאימים ליצירת הפתרון,
  • המייקר יוצר את הפתרון,
  • המייקר מנסה את הפתרון ובוחן את מידת התאמתו לבעיה,
  • המייקר משפר את הפתרון,
  • המייקר מחפש את הבעיה הבאה…

במקרים רבים, המייקר מציע פתרונות גם לטובתם של אנשים אחרים שאינם מסוגלים להתמודד בעצמם עם הבעיות שהעולם מציב בפניהם. הוא עושה את זה מתוך תחושת מחוייבות לעולם, מתוך תחושת הסיפוק של התמודדות עם אתגר חדש ומתוך הצורך התמידי ליצור (כתבתי על יצירה ברשימה על "טינקרינג".

איך מגדלים ילדים להיות מייקרים? נותנים להם אמצעים וכלים ליצור ומזמינים אותם לאתר ולאלתר פתרונות לבעיות המחפשות פתרון.

אין לך מודל פדגוגי מתאים יוצר ליצירה של מייקרים מאשר PBL (גם על PBL כתבתי לא מעט, למשל כאן או כאן).

וכאן אנו מגיעים להקמת "מייקרס ספייס".

מייקרס ספייס (מרחב יוצרים) הוא מרחב בבית הספר שיש בוא כלים שונים ליצירת פתרונות. קחו למשל פרויקט שכולל לונהפרק כזירה לחקר עקרונות בפיסיקה מתוך הצורך להבין בעיות בטיחות בגני השעשועים. הם מתכננים, למשל, גלגל ענק. את הגלגל הזה הם מאפיינים ובוחרים ליצר אותו באמצעות חותך הלייזר. אם היו בוחרים להדפיס אותו במדפסת תלת ממד היו צריכים להמתין עשרות שעות להדפסתו (זו הבעיה העיקרית במדפסות תלת ממד – זמן ההדפסה ארוך עד כדי ייאוש). הם משרטטים באמצעות תוכנת שירטוט ומזינים את התוצר וחומר הגלם (דיקט או אקריליק) בגודל מתאים לחותך הלייזר. הם מנסים את התוצר, משפרים, ועורכים ניסויים שונים להבנת הכוחות הפועלים עליו.

במייקרס ספייס יש כלי עבודה לעיבוד עץ, פלסטיק, קרטונים, מחשבים לאיתור ידע נחוץ, מה שמזכיר את חדר המלאכה של פעם. בבתי ספר בהם יש גם התמחויות באלקטרוניקה וברובוטיקה נמצא גם כלים אלקטרוניים.

כאן המקום, אולי, להדליק נורה אדומה בעניין מדפסות התלת ממד.

מדפסות תלת ממד הן קסם – ללא ספק, אך הן אינן מתאימות לתפקיד המתהווה שלהם כסמל למייקרינג. זמן ההדפסה הארוך שלהן אינו מתאים לפתרונות אמיתיים בעולם שבו ילדים יוצרים בהתלהבות של יצירה. אפשר, כמובן, להדפיס חלקים קטנים – פרטים של תוצרים גדולים יותר (למשל גלגל שיניים לגלגל הענק), אך בודאי שלא את הגלגל הענק בשלמותו.

נכון, הן זמינות יותר ונפוצות יותר מכלים כמו חותך הלייזר, אך כדאי מאד להתאמץ ולהשיג חותך לייזר במקום לסמן שיש לנו מייקרס ספייס בלעדיו.

חותך הלייזר הוא כלי CNC (שליטה ספרתית ממוחשבת) שחותך משטחים כמו דיקט, פרספקס, קרטון, עור וכד' על פי שירטוט דו ממדי שמזינים לו. הוא נראה כך:

חותך תלת ממד

זה הכלי שלדעתי הוא המתאים ביותר למייקרס ספייס. טווח המחירים נע בין 5000 ל-15000 ש"ח (תלוי בגודל ובעוצמה) ויש להתקין לו פתח איורור ומערכת קרור מים לשפורפרת הלייזר (מערכות האוירור והקירור מגיעות איתו והן חלק מהמחיר).

הגלגל הענק בתמונה הבאה נוצר באמצעות חותך לייזר:

%d7%92%d7%9c%d7%92%d7%9c-%d7%a2%d7%a0%d7%a7

 

בשורה התחתונה?

אין לך אתגר מתאים יותר לתפישות חינוך חדשות מאשר להקים בבית הספר או בסביבתו הקרובה מייקרס ספייס.

משמעותו של תהליך הכנסת מייקרס ספייס לבית הספר היא בעיקרה פדגוגית ויש להכשיר מורים ותלמידים לנצל אותו. תלמידים יכולים להתמחות בהפעלת הכלים, ביצירת הקבצים הגרפיים ובשילוב מנגנונים אלקטרוניים (למשל מד תאוצה ומהירות לגלגל הענק).

בהצלחה.

נ.ב. הזכרתי פאבלאב בכותרת. פאבלאב הוא שם אחר למייקרס ספייס שמקורו ברשת סדנאות בעולם שיוסדו על פי עקרונות מתווים של MIT. פאבלאב היא בד"כ סדנה ציבורית לשירות הקהילה.

על אדישות וחינוך לאדישות

ראינו עכשיו את "המערכת" בה דובר על מחאת הנכים.

שמעתי את הפרופסורים מאיימים על פגיעה בכלכלת המדינה, ראיתי את הוילון השחור שהוריד בית ראש הממשלה בכדי להסתיר את הזעקה וקראתי את תגובתו הלאקונית המתייחסת למה שיקרה ולא לבעיה.

אני לא יודע מי צודק. אני לא כלכלן ולא מבין איך הסדר אנושי ע"פ תביעת הנכים יכול לפגוע בכלכלת המדינה.

אני רק חושב על המורה חסיה.

זוכרים אותה?

כתבתי אז על "מה עזה עושה לחינוך לערכים ואיך מתמודדים עם זה?"

"…לדעתי, אי אפשר להתמודד עם זה – הנזק הוא בלתי הפיך. הילדים שלנו, כמונו, נקלעו למה שנקרא בפסיכולוגיה "דיסוננס קוגניטיבי". מה שקורה להם בפנים זה קול קטן שלוחש "אסור להרוג" ויותר מזה "אסור נורא להרוג ילדים"… ומצד שני, קול אחר אומר להם "הם הורגים את הילדים שלנו, חייבים להרוג אותם ונפגעים גם ילדים כי הם משתמשים בהם כמגן חי"…

ואז הילדים שלנו, שצריכים איכשהו לפתור את הדיסוננס, שואלים את עצמם: "אולי אני פחות אנושי ממה שחשבתי אם אני מוכן להרוג ילדים", או, מצד שני, אולי: "אולי זה לא כ"כ נורא להרוג ילדים – ויש מצבים שצריך…"

ואמרתי שצריך לדבר על זה, שצריך לנסות לפחות להבין שיש פה בעיה שכל אזרח במדינה צריך להעסיק את עצמו בה. שילדים יבינו שיש מחיר נורא לשלם – בכל דרך בה נבחר.

יודעים למה? כי אחרת אנחנו מגדלים אותם לאדישות ערכית.

אדישות ערכית גוררת מצבים כמו אטימות, קיצוניות, חוסר חמלה… אדישות ערכית יוצרת עם של רובוטים. אדישות ערכית יכולה להוביל להחלטות מנוגדות לכל רגישות אנושית.

ועכשיו אני מסתכל על הנכים הנאבקים על קיומם, ועולה לי בראש שיש דברים שאסור למורה חסיה להתעלם מהם.

בואו נקרא לזה "אירועים מכונני ערכים".

אני חושב שאסור למורה חסיה מחר, להתחיל את השיעור בלי לצפות בקטעים מ"המערכת" ששודרה הערב. אני חושב שאסור למורה חסיה לא לדבר על זה, ויותר מכך:

אני חושב שהמורה חסיה צריכה מחר לברר עם כיתתה מיהם ארגוני הנכים (למשל זה: ארגון הפעולה של הנכים), לנסוע להזדהות איתם (אם יש הזדהות) ולהפעיל את נציגי מועצת התלמידים של הכיתה שיתבעו פעילות של מועצת התלמידים הבית ספרית ומשם מועצת התלמידים הארצית.

אסור לנו לתת לילדינו לגדול עם מראות כאלה ולא לדבר על זה.

להתראות באוהל המחאה של הנכים.