בימים אלה, ימים עצובים של פילוג, גזענות, שחיתות, ניכור, התעררות ערכית, חובה עלינו לשאול איך זה קורה? איך קורה שערכים הופכים לסיסמאות ריקות מתוכן?
חוקרים והוגי דעות רבים מסכימים שעיקר ההתפתחות המוסרית מתרחשת בשנות הילדות. רבים מסכימים גם עם תפקידו החשוב של הבית בעיצוב התובנות המוסריות של הילדים, אבל אין עוררין רבים גם על תפקיד בית הספר בעיצוב דמותו הערכית של האדם.
מאמר זה בא להציג טענה קשה: בית הספר מעמיד את הילד בפני מצבים חסרי מוצא שבכדי לשרוד אותם חייב הילד לגייס דרכי פעולה שבמודע אינן הולמות את התפישה המוסרית שלו.
לפני הסבר מעמיק יותר של המשפט הקודם, הבה נתבונן בכמה דוגמאות אמיתיות:
לא הייתי מוכן למבחן, פחדתי להיכשל, אז העתקתי; מאד לא רציתי ללכת לבית הספר, אז שיקרתי להורי שאני מרגיש לא טוב; המורה סיפרה להורי שלא הכנתי שיעורי בית אז כתבתי על הלוח שהיא שמנה מגעילה…
ראינו פה, כדוגמה, שלושה מצבים חסרי מוצא:
1. הילד איננו מוכן למבחן ופוחד להיכשל (מוכר?), מוכר אפילו אם הוא התכונן היטב למבחן? סוג כזה של מצב מועצם ככל שהמבחן קובע יותר – למשל מבחן השמה להקבצה במתמטיקה. מבחן כזה יכול להביא ילדים מסויימים למצב חרדה קיצוני. זכור לי מבחן שבו עם קבלת הטופס, הוצפתי זיעה קרה, דופק מהיר, צלצולים באוזניים – וכמובן, חוסר יכולת לתפקד…
2. הילד לא רוצה ללכת לבית הספר. לפעמים זהו מצב קיצוני מאד שגורר אחריו פחד מהשיעמום המצופה שם, או מחשש להיחשף בחוסר הבנה של תוכן שבו הוא מתקשה… הוא מרגיש שהוא מוכרח להישאר בבית ומשקר להוריו…
3. הילד נענש בבית ע"י הוריו בעקבות דיווח (הלשנה) של המורה, הוא מחפש לנקום…
מצבים אלה ורבים אחרים נוצרים בגלל אורח חיים בית ספרי מקובל. אורח חיים זה מקובל כלגיטימי, מתוך הנחת יסוד משכנעת אך שגויה לחלוטין. הנחת היסוד היא שטובת הילד היא ללמוד את תכני תוכניות הלימודים השונות, להצליח בלימודיו משנה לשנה – עד למטרה הנכספת, הדלת הפתוחה להצלחה בחיים: בחינות הבגרות.
זוהי טובת הילד ולכן כל אמצעי כשר.
גם ההורים קונים את האשליה הזאת. גם ההורים מוכנים לשתף פעולה עם בית הספר ולמרר את חייו של הילד למען המטרה הזאת.
כמי שחייו אומללו מאד בבית הספר, יצאתי למסע מעמיק אל תוך הנפש ודליתי משם זכרונות ילדות של מצבים חסרי מוצא ועבירות שעברתי. הבנתי שאני הייתי "ילד רע" במלוא מובנה של המילה (טוב שהייתי חבר פעיל ומדריך בתנועת הנוער בכדי למתן את התחושה הזאת).
המסע הזה הוביל אותי לנסות ולהבין כיצד השפיעו אותן בחירות (לבצע עבירה) על ההתפתחות הערכית שלי, על הדימוי העצמי שלי, על הבחירות שעשיתי ועושה בצמתים שונים בחיים.
אפשר, בודאי, לשער השערות שונות של מה הוביל למה, אבל דבר אחד ברור לי מעל לכל ספק. בית הספר גזל ממני נתחים גדולים של ילדות.
אז יצאתי לשאול 'ילדים אחרים'. רציתי להבין האם עוד אנשים 'נכשלו' בבחירות ערכיות וביצעו עבירות בבית הספר.
זה התחיל מסבב שערכתי השבוע בקרב תלמידי והציף אותי ברשימה מגוונת של עבירות ונמשך לסקר שערכתי אתמול (18/9/2015) בין חברי בפייסבוק שאת התוצאות אני מביא לפניכם.
קיבלתי עד כה 154 תגובות (נתון מדהים בפני עצמו), טווח הגילים נע בין 15 ל-70. 80% מבין המשיבים/ות הן נשים (ממוצע הגילים 45) 30% מהם/ן מורים/ות או גננים/ות ו-10% סטודנטים/יות להוראה.
| זייפתי את חתימת ההורים | 71 | %46.7 |
| זייפתי פתק רפואי | 36 | %23.7 |
| שיקרתי למורה | 108 | %71.1 |
| שיקרתי להורים | 110 | %72.4 |
| שיקרתי לחברים | 67 | %44.1 |
| ברחתי משיעורים ללא אישור | 108 | %71.1 |
| עשיתי את עצמי חולה בכדי להתחמק משיעורים | 99 | %65.1 |
| עשיתי את עצמי חולה בכדי להתחמק מטיול | 32 | %21.1 |
| עשיתי את עצמי חולה בכדי להתחמק מפעילות חברתית | 32 | %21.1 |
| עשיתי את עצמי חולה בכדי להתחמק ממבחן | 61 | %40.1 |
| עשיתי מעשי קונדס בכדי לפגוע במורה | 26 | %17.1 |
| עשיתי מעשה קונדס בכדי להפריע למהלך הלימודים | 42 | %27.6 |
| עשיתי מעשה קונדס בכדי לפגוע בחבר/ה | 12 | %7.9 |
| העתקתי שיעורי בית | 111 | %73 |
| העתקתי במבחן | 93 | %61.2 |
| פגעתי בחבר/ה | 49 | %32.2 |
| פגעתי במורה | 25 | %16.4 |
| פגעתי באח/ות או חבר/ה בהקשר לבית הספר | 17 | %11.2 |
| נהגתי באלימות כלפי תלמיד/ה אחר/ת | 28 | %18.4 |
| נהגתי באלימות כלפי מורה | 5 | %3.3 |
| התעללתי נפשית (זילזול מופגן, למשל) בתלמיד/ה אחר/ת | 24 | %15.8 |
| התעללתי נפשית (זילזול מופגן, למשל) במורה | 13 | %8.6 |
| גרמתי נזק לרכוש בית הספר | 23 | %15.1 |
| פגעתי בתלמיד/ה אחר/ת פגיעה בהקשרים מיניים (הורדת מכנסיים, למשל) | 2 | %1.3 |
| נידיתי תלמיד/ה מפעילות חברתית | 8 | %5.3 |
| הובלתי חרם על תלמיד/ה | 2 | %1.3 |
| השתתפתי בחרם על תלמיד/ה | 23 | %15.1 |
| התחצפתי למורה | 61 | %40.1 |
| לא יצאתי לעזרתו/ה של חבר/ה במצוקה | 33 | %21.7 |
| גרמתי להשפלה של תלמיד/ה ברבים | 11 | %7.2 |
| קינאתי בתלמיד/ה | 69 | %45.4 |
| קינאתי בתלמיד/ה ו'ליכלכתי' עליו/ה בחברה | 27 | %17.8 |
| הלשנתי על תלמיד/ה מתוך דאגה לשלומם | 12 | %7.9 |
| הלשנתי על תלמיד/ה כי רציתי להתחמק מעונש | 4 | %2.6 |
| הלשנתי על תלמיד/ה כי רציתי לפגוע בו/ה | 5 | %3.3 |
| לא פירגנתי לחבר/ה מצליח/ה | 42 | %27.6 |
| אחר | 8 | %5.3 |
הנתון הראשון שהיפיל אותי מהכיסא היא ש-134 מהמשיבים דיווחו על יותר מ-10 עבירות. מסתבר שלא רק אני הייתי 'ילד רע'.
נשים לב לאחוז המדווחים שנכשל בעבירות ה'פופולריות':
מעל 70% מהמשיבים/ות ברחו מבית הספר
מעל 70% שיקרו להורים או למורים
מעל 70% העתיקו שיעורי בית
מעל 65% התחלו בכדי לא ללכת לבית הספר
מעל 60% העתיקו במבחן
46% זייפו את חתימת ההורים
בהנחה שאלה מאפיינים של תרבות, האם לא ברור עכשיו מהיכן שואבת לה תרבותינו הישראלית המפוארת את היסודות שלה? כיצד הגענו לחברה תחרותית, חסרת פירגון, מסואבת, בה כל דכפין יגזול, ירמוס, יעשוק, יפגע, יתעלם?
אבל חמור מכך: פלא שילדים אינם רוצים ללכת לבית הספר? ישראל 'מככבת' במקומות הראשונים בעולם באי אהבת בית הספר (שנים רבות במקום הראשון).
מה עושה לילד ההכרה שהוא עבריין? הוא הרי יודע להבדיל בין טוב לבין רע, מה 'מותר' ומה 'אסור'…
נכון, גם בתי המשפט אינם מעמידים לדין ילדים מתוך הכרה שאינם בשלים לקבל אחריות על בחירותיהם המוסריות, אבל הילד יודע… אני זייפתי, אני שיקרתי, אני פגעתי… האם אני ילד רע?
בשורה התחתונה, חברים אני אומר – צריך לבוא שינוי מעמיק בהבנת המוסד הזה ומה שהוא מעולל לילדינו ולתרבות אליה הם גדלים.
תגובות
.
מה לעשות ?
חוק וסדר (ואחרית): יסודות המשמעת.
בממשל, כמו בבתי הספר, לעתים קרובות אנשים חושבים שסמכות דיקטטורית יכולה לשמור על הסדר יותר ביעילות מאשר סמכות בעלת בסיס עממי. מתברר שזו אשליה הן לממשלים והן לבתי ספר כאחד.
למעשה, שמירה על הסדר הציבורי בבית ספר דמוקרטי היא קלה יותר ויעילה יותר מאשר בכל מקום אחר. זה כך בעיקר כיוון שהתקנות והכללים השונים נעשו על ידי הקהילה בכללותה.
כללים נעשים רק כאשר הקהילה מרגישה צורך בהם, לא כאשר מישהו חושב שלבית הספר צריך להיות כלל זה או אחר, ולא כאשר קבוצה קטנה מרגישה זאת; אלא כאשר רוב הקהילה מסכימה שיש צורך בו. קיים סיכוי קטן לחקיקה "תאורטית", אשר עונה על דפוס מופשט כלשהו, ואשר משרתת את ההנחה שהדבר יביא לטוב איזשהו. נוסף לכך, אפשר לשנות כללים או לדחותם לחלוטין כאשר הקהילה מוצאת שהם אינם נחוצים לה עוד, או שאולי הם פשוט מוטעים. אין צורך במצעד מחאה המוני, או בשביתת שבת או בשביתה רגילה; במקום זאת, נחוצה פעילות פוליטית מעשית מסוימת כדי להשיג רוב קולות למען השינוי. האווירה כולה היא של שכנוע ושל משא ומתן, במקום עימות. פשוט אין עם מי להתעמת!
הניסיון בבתי הספר הדמוקרטיים מראה שניתן לשפר את יעילותו של המנגנון החקיקתי בהרבה דרכים קטנות אך מועילות. אספות של קהילת בית הספר תשמורנה על הנימוס ועל כללי דיון מקובלים, כדי שניתן יהיה למצות את הדיון בסוגיות ללא הסחת הדעת כתוצאה מהפרעות או תוהו ובוהו. אפשר להפיץ מראש בכתב את החוקים המוצעים, ולתת אפשרות לשקול, לבדוק ולהוסיף תוספות. על ידי כך, ניתן למנוע את התופעות אשר גורמות לאי יציבות ואשר נגרמות כתוצאה מאשרור כללים פרי הדחף הרגעי.
אין דבר העולה בחשיבותו על כתיבה קפדנית של הכללים, וניסוחם בבירור. משמעויות כפולות או אי בהירויות הן הארס של כל מערכת משפטית. על כל אחד לדעת בדיוק מה מצופה ממנו בקרב קהילת בית הספר.
בית ספר בעל חוקים ברורים, המאושרים באופן דמוקרטי וצודק על ידי קהילת בית הספר כולה, ובעל מערכת שיפוט טובה לאכיפתם של חוקים אלה, יהיה בית ספר בו תשרור משמעת קהילתית, ובו יכול להתפתח בצורה נבונה, שגדלה והולכת, המושג של חוק וסדר.
.
.
עד כה, הדיון התרכז רובו ככולו בהיבטים החיצוניים של הסדר. יותר חשובה היא השאלה: מה הם המקורות של המשמעת העצמית הפנימית? כיצד בן אדם מצליח לפתח את הכוח הפנימי שלו ואת אופיו אשר יכולים להעניק סדר והגיון לחייו?
השאלה עצמה מרמזת על חלק גדול מהתשובה. מה שאנחנו מחפשים הוא פיתוחה של משמעת עצמית בתוך כל פרט. הדבר מרמז על כושר לעמוד בגפנו, להיות עצמאיים מבחינה מוסרית, להיות הגיוניים מבחינה אינטלקטואלית; בקיצור, את היכולת למצוא הגיון בחיינו, ליצור זהות שהיא שלמה ומהווה יחידה. אנחנו מדברים על דמות של אדם המתאים לקהילה חופשית של אזרחים שווים ביחסי הגומלין שביניהם – אדם המסוגל לקבל החלטות בתוך מסגרת הגיונית ועקבית עם עקרונותיה, אדם המסוגל להתייחס, ושיתייחסו אליו, בכבוד.
סוג האופי אותו אנחנו מחפשים איננו נחוץ בכל סוג אחר של חברה. היכן שהמדינה שולטת עליונה, נחוצים אנשים אשר מסוגלים מעל הכול לציית, להטביע את העצמי הייחודי שלהם בדפוס גדול יותר. תלות ולא עצמאות, היא התכונה המתאימה ביותר למדינות סמכותיות.
אנחנו, מאידך, מחפשים עצמאות. האדם העצמאי הוא האידאל שלנו.
סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות. להיות אחראי ולמסור דין וחשבון בעבור מעשיו. לעשות, ולעמוד מאחורי מעשיו. לא להסתתר מאחורי "פקודות מגבוה", לא לחפש מקלט מאחורי החלטות הקבוצה, לא לאזור כוח מאיזושהי דמות של גיבור, אלא להיות גיבורים של עצמנו.
אין דרך ללמד או להכשיר אדם אחר לעצמאות, אין טכניקה כדי להשיג או להעביר תכונות אלו. הדרך היחידה שבן אדם הופך אחראי על עצמו היא להיות אחראי על עצמו בעצמו, ללא סייגים או תנאים.
בבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי.
יחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.
.
טרקבאקים
[…] שאינם עוסקים במקצועות הקשורים לחינוך. המאמר הראשון: ילדים רעים? בית ספר כמשחת ערכים, מציג שורה של סוגי עבירות אותן בצעו משיבי הסקר בבית […]