על אדישות וחינוך לאדישות

ראינו עכשיו את "המערכת" בה דובר על מחאת הנכים.

שמעתי את הפרופסורים מאיימים על פגיעה בכלכלת המדינה, ראיתי את הוילון השחור שהוריד בית ראש הממשלה בכדי להסתיר את הזעקה וקראתי את תגובתו הלאקונית המתייחסת למה שיקרה ולא לבעיה.

אני לא יודע מי צודק. אני לא כלכלן ולא מבין איך הסדר אנושי ע"פ תביעת הנכים יכול לפגוע בכלכלת המדינה.

אני רק חושב על המורה חסיה.

זוכרים אותה?

כתבתי אז על "מה עזה עושה לחינוך לערכים ואיך מתמודדים עם זה?"

"…לדעתי, אי אפשר להתמודד עם זה – הנזק הוא בלתי הפיך. הילדים שלנו, כמונו, נקלעו למה שנקרא בפסיכולוגיה "דיסוננס קוגניטיבי". מה שקורה להם בפנים זה קול קטן שלוחש "אסור להרוג" ויותר מזה "אסור נורא להרוג ילדים"… ומצד שני, קול אחר אומר להם "הם הורגים את הילדים שלנו, חייבים להרוג אותם ונפגעים גם ילדים כי הם משתמשים בהם כמגן חי"…

ואז הילדים שלנו, שצריכים איכשהו לפתור את הדיסוננס, שואלים את עצמם: "אולי אני פחות אנושי ממה שחשבתי אם אני מוכן להרוג ילדים", או, מצד שני, אולי: "אולי זה לא כ"כ נורא להרוג ילדים – ויש מצבים שצריך…"

ואמרתי שצריך לדבר על זה, שצריך לנסות לפחות להבין שיש פה בעיה שכל אזרח במדינה צריך להעסיק את עצמו בה. שילדים יבינו שיש מחיר נורא לשלם – בכל דרך בה נבחר.

יודעים למה? כי אחרת אנחנו מגדלים אותם לאדישות ערכית.

אדישות ערכית גוררת מצבים כמו אטימות, קיצוניות, חוסר חמלה… אדישות ערכית יוצרת עם של רובוטים. אדישות ערכית יכולה להוביל להחלטות מנוגדות לכל רגישות אנושית.

ועכשיו אני מסתכל על הנכים הנאבקים על קיומם, ועולה לי בראש שיש דברים שאסור למורה חסיה להתעלם מהם.

בואו נקרא לזה "אירועים מכונני ערכים".

אני חושב שאסור למורה חסיה מחר, להתחיל את השיעור בלי לצפות בקטעים מ"המערכת" ששודרה הערב. אני חושב שאסור למורה חסיה לא לדבר על זה, ויותר מכך:

אני חושב שהמורה חסיה צריכה מחר לברר עם כיתתה מיהם ארגוני הנכים (למשל זה: ארגון הפעולה של הנכים), לנסוע להזדהות איתם (אם יש הזדהות) ולהפעיל את נציגי מועצת התלמידים של הכיתה שיתבעו פעילות של מועצת התלמידים הבית ספרית ומשם מועצת התלמידים הארצית.

אסור לנו לתת לילדינו לגדול עם מראות כאלה ולא לדבר על זה.

להתראות באוהל המחאה של הנכים.

מודעות פרסומת

מכתב לנכדי על שחיתות ועל טוהר המידות

מעין, אור, אורי ומיה

כותב לכם סבא מודאג מאד.

לא שאני חושב שאתם רואים חדשות כי זה מעניין אתם לראות חדשות (גם אותי זה לא), אבל מידי פעם משתרבבת בין סרטוני הילדים פיסת חדשות מכאן ומשם, או כשאמא ואבא רואים חדשות – משהו מטפטף פנימה.

אתם רואים חברה שמותר בה הכל.

מותר לראש ממשלה לקחת מתנות יקרות מאנשים שצריכים את הכוח שלו…

מותר למנהיגים בשלטון להתלות ב"אתה בחרתנו" ולעשות שמות בחברה הישראלית תוך זריעת עוינות ופרוד…

מותר להם להעביר חוקים מקעקעי דמוקרטיה בשם דמוקרטיה שהביאה לבחירתם..

מותר להם להסתיר, לכסות, לעשות מניפולציות, לשקר, וכן.. כנראה שאפילו לגנוב, הרי אנחנו רואים כמה נבחרי ציבור, ראשי ערים ורשויות מקומיות, נשפטים על שוחד ועוד מיני בישה…

מאיפה זה בא, אתם שואלים? איך מתפתחת תרבות כזאת?

מסתבר שזה מתחיל הרבה קודם.

אז אם אתם במבחן ומתפתים להעתיק מחבר או לשלוף פתק – אל תעשו את זה, אפילו אם כולם עושים

אז אם יש לכם הזדמנות לצלם את המבחן של מחר כי מצאתם שהמורה לחשבון שכח את התא שלו פתוח – אל תעשו את זה, אפילו שכולם עושים

אז נורא קשה לכם ללכת לבית הספר כי אתם יודעים כמה משעמם יהיה שם, או שלא הכנתם שיעורים, או שלא התכוננתם למבחן – אל תתחלו בבוקר בתקווה להישאר בבית "חולים" – אפילו שכולם עושים

ואם בא לכם להלשין על חבר שראיתם מעתיק שיעורי בית בהפסקה – אל תעשו את זה (טוב, את זה לא בטוח שכולם היו עושים)

ואם בא לכם להכות ילד חלש בשביל להרגיש חזקים – אל תעשו את זה, ואם אתם רואים ילד חזק מרביץ לילד חלש – כן, תנסו להפריד או תקבצו עוד חברים ותנסו להפריד…

ואם אתם מקבלים הודעה שנפתחת קבוצת ווצאפ נגד ילד בכיתה ועושים לו שיימינג – אל תצטרפו ותנסו גם לשכנע חברים לא להצטרף

ואם אתם מצווים להחתים את ההורים על ציון נכשל במבחן – אל תזייפו את החתימה שלהם

ואם…

כתבתי כבר על בית הספר כמשחת ערכים ברשימה "ילדים רעים", והיום פתאום הכל נהיה כל כך רלוונטי שהייתי מוכרח לכתוב לכם את המכתב הזה.

ואת מיה, נכדתי המקסימיה, שאת כבר בכיתה ד' – אני יודע איך את מתמודדת עם מצבים כאלה ואני גאה בך עד מאד.

איך עושים שינוי מהותי בחינוך – ממטרה ממוקדת בחינות בגרות, למטרה ממקודת אושר הילדים

אושר הילדות

ילדים מטבעם נולדים מאושרים.

כמה קל להעלות חיוך על פניו של תינוק.

לפעמים ילדים בוכים. הם בוכים כי משהו מציק להם או כי הם רוצים משהו והמבוגרים לא מבינים מה, אבל הם נרגעים ברגע שהמצוקה חולפת או הצורך נענה.

הילדים גדלים והולכים לגן. הם נפגשים עם אחרים, משחקים, רבים לפעמים, אבל בד"כ טוב להם שם. אין מהם יותר מידי ציפיות. אפילו את הקשקוש המקושקש שעשו הגננת נותנת בגאווה להורים שתולים אותו בגאווה מרובה על המקרר.

 

ואז הם מגיעים לבית הספר…

פתאום אין להם חופש לבחור מה ומתי לעשות. היום שלהם מנוהל על פי צלצולים, טורים, משימות, ותכנים מוכתבים מלמעלה. פתאום הבחירה החופשית שלהם הופכת להיות "התנהגות חריגה". פתאום הבחירה החופשית שלהם הופכת למפריעה להתנהלות בלתי רצויה. פתאום חלק מהם הופכים ל"ילדים רעים" בעל כורחם.

השבועה ההיפוקריטית של הרופאים מכילה את המשפט "פרימום נון נוקרה" – אל תגרום נזק.

למרות שדובר לא מעט על הצורך בשבועה כזאת למורים (ועוד אין), זה המשפט שהייתי בוחר להתחיל ממנו.

יש ילדים רבים שלא טוב להם בבית הספר. יש ילדים רבים שרע להם בבית הספר.

יש ילדים שכל כך רע להם שם שנגזלת מהם זכותם לילדות מאושרת.

יש ילדים שכל כך רע להם שם, שהדימוי העצמי שלהם נפגע ויהיה להם קשה לשקם אותו כל ימי חייהם.

מכירים כאלה?

אני הייתי כזה!

בית הספר לא עושה לילדים רע בכוונה. כל האנשים במערכת כולל ההורים, רוצים שיהיה לילדים טוב. הם מאמינים שמטרת העל של בית הספר היא לפתוח לילדים הזדמנויות להצלחה בעתיד. הם מאמינים שהמטרה מקדשת את האמצעים. הם גם לא תמיד מבינים כמה אמצעים רבים בהם בית הספר משתמש ואפילו חייב להשתמש (בלחץ מערכת החינוך) גורמים לנזק בלתי הפיך אצל ילדים רבים.

אחת הבעיות העיקריות של מערכת החינוך היא הבנת המטרה של בית הספר.

המטרה של בית הספר איננה צריכה להיות הכנה לבחינות הבגרות. היא איננה צריכה להיות מערכת סינון לאקדמיה. המטרה של בית הספר היא להצמיח ילדים שלמים בנפשם, בעלי דימוי עצמי חיובי, סקרנים ואוהבי למידה, מכוונים ללמידה עצמית ובצוות, אוהבי אדם ומודעים לסביבתם…

אם מערכת החינוך הייתה מבינה כך את תפקיד בית הספר, מתנערת מאינטרסים פסולים של פוליטיקה וכוחנות, יש להניח שבית הספר היה הופך למקום שמציע לתלמידיו אין ספור גירויים במטרה לעורר אותם לרצות לדעת עוד ויותר מזה – בית הספר הוא המקום המשמעותי ביותר לצמיחה חברתית מבוקרת.

אם מערכת החינוך הייתה מבינה את תפקיד בית הספר, יש להניח שבית הספר היה אחר לחלוטין (ויש בתי ספר אחרים).

בואו נתקן את בית הספר. בואו נבנה בית ספר על פי אמונתנו החינוכית.

בכדי לתקן כל דבר, יש לנתח מה מקולקל.

הזכרתי לא מעט את הרעיון שבית הספר גוזל מילדים רבים את הזכות לילדות מאושרת. בכדי להבין איך זה קורה, רשמתי פה רשימת זכויות שבית הספר גוזל מילדים על מזבח "ההצלחה" (בעיקר על מזבח ההצלחה בבחינות הבגרות).

 

ברור שזוהי הכללה פראית. יש בתי ספר אחרים ויש מורים אחרים. אני מביא פה את רשימת הזכויות שאני מאמין שנגזלו ממני, אני מאמין שרבות מהן נגזלו גם מילדי ואתם מוזמנים לבחור אילו מהן נגזלו מכם אם בכלל.

 

  1. הזכות לא להיות מושווה לאחרים – אני אדם בזכות עצמי. כל השואה לאחרים יכולה להוביל לירידת ערך עצמי בעיני או להתנשאות. קבלו אותי כמו שאני ואלמד לקבל את עצמי ככזה.
  2. הזכות לא להשתעמם – אין לך סיוט גרוע יותר מלשבת שעות על גבי שעות ולספור את הדקות
  3. הזכות לא להתחייב ולא להיות מחויב – אני ילד! שיקולי הבחירה שלי מוגבלים לניסיון החיים המצומצם שלי. אין סיבה לחייב אותי לבחירות עבר לא בשלות.
  4. הזכות לגבש עמדה והזכות לשנות אותה. אל תשטפו לי את המוח
  5. הזכות לאהוב את עצמי – איך אני יכול אם אני כל הזמן נכשל ולא ממלא ציפיות בעולם שבו אסור להיכשל וחובה למלא ציפות?!
  6. הזכות לאהוב להיות בבית הספר – אז למה ילדי ישראל לא אוהבים להיות בבית הספר יותר מכל ילדי העולם?
  7. הזכות לאהוב ללמוד – אז למה אני שונא ללמוד? כל לך אהבתי את זה כשהייתי צעיר יותר…
  8. הזכות לאהוב לקרוא – איך אפשר לאהוב לקרוא כשאתה צריך לקרוא קטעים משעממים, כשאתה נכשל, כשאתה מעדיף לצפות בטלוויזיה ולשחק במחשב?
  9. הזכות לאמון – אז למה כל הזמן לא מאמינים לי? מחייבים אותי להביא פתק מהמזכירות, מכתב או חתימה מההורים?
  10. הזכות לבנות את הקשר עם הורי ללא התערבות בית הספר – אז למה ההורים כל כך כועסים עלי כשאני לא מכין שיעורים או לא מתכונן למבחן?!
  11. הזכות להבנה ולאי שרירותיות – אז למה למורה אין סבלנות להקשיב לי אפילו אם חרגתי מעט מהכללים?
  12. הזכות למיצוב חברתי הולם – אז למה כל הזמן יש לי הרגשה שחושבים שאני פחות טוב מחברי, מלשינים עלי ("בכדי לעזור לי"), או יותר גרוע – מפתים אותי להלשין עליהם ("בכדי לעזור להם")?!
  13. הזכות להיות מיוחד – אז למה מצפים ממני להתלבש כמו כולם, להתנהג כמו כולם, לעשות מה שכולם עושים?!
  14. הזכות להרגיש בר משמעות – אז למה כל פעם שאני מנסה להציע משהו, אין לאף אחד סבלנות להקשיב לי?!
  15. הזכות להשתטות – אז למה מספרים להורים שאני "ליצן הכיתה" ושאני מפריע כל הזמן?!
  16. הזכות לחוות חוויות משמעותיות – אז למה סוגרים אותי בין 4 קירות ל-6 שעות ביום, חמישה ימים בשבוע?
  17. הזכות לחלום – אז למה המורה כל הזמן צועקת עלי כשאני חולם בהקיץ וכשהיא כבר מצווה עלי לספר על מה חלמתי היא וכולם צוחקים עלי?
  18. הזכות לחשוב – אז למה כשאני חושב שיש לי מחשבה מקורית לא נותנים לי לדבר או לא מתייחסים לרעיונות שלי?!
  19. הזכות לחשיפה לעולם של גירויים – אז למה כל הזמן אני לומד את המקצועות שבספרי הלימוד?!
  20. הזכות לטעות – אז למה כשאני טועה צוחקים עלי, כועסים עלי, נותנים לי ציון גרוע, או מתעלמים ממני?!
  21. הזכות ליצור – אז למה אין לי הזדמנות וזמן ליצור כלום, אין לי כלים, אין לי תמיכה ועזרה ואין לי אף אחד שיעודד אותי?!
  22. הזכות לעצב תפישת עולם משלי – אז למה משפיעים על הדעות שלי והאמונות שלי ולא נותנים לי לבחור לבד במה אני מאמין?!
  23. הזכות לקבוע את איכות התוצר שלי – אז למה כל הזמן דורשים ממני להצטיין?!
  24. הזכות לקשר עם מבוגר משמעותי – למה לא יוצא לי לדבר עם המורים שלי אף פעם לבד?!
  25. הזכות לתחושת מעורבות בקביעת אורח החיים שלי בבית הספר – אז למה הכול מחליטים בשבילי וכשאני מנסה להציע אומרים לי – "בית הספר הוא לא דמוקרטיה"!
  26. הזכות לחמלה – למה אף אחד לא מחבק אותי כשעצוב לי או כשאני טועה?!
  27. הזכות לזמן פנוי משלי – אז למה אתם מציפים אותי בשיעורי בית ובמבחנים כך שאין לי זמן פנוי אפילו אחרי שעות הלימודים?
  28. הזכות להתנהג על פי דרכי – אז למה אתם "מעצבים" לי את ההתנהגות?

עושים עם זה?

בונים בית ספר ממוקד אושרו של ילד. בוחנים בכל דרך אפשרית, איך למרות אילוצי המערכת, בונים סביבה חינוכית בריאה.

אני יודע איך, אני בטוח שגם אתם!

ולסיכום?

ריכזתי לכאן רשימות מהבלוג שאני רואה להן רלוונטיות עם הנאמר ברשימה הנוכחית.

יניב, ח', (29 יוני, 2007). התרמית השניה בגודלה בתולדות האנושות [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (16 יולי, 2007). ללא מוצא [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (6 אוגוסט, 2007). הבדיחה העצובה של "תכניות הלימודים" [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (16 אוגוסט, 2007). אז מה אם אני לא רוצה ללמוד?! [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (19 אוגוסט, 2007). ולמלשינים לא תהיה תקווה [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (21 פברואר, 2008). על ערכים מבולבלים והמורה חסיה [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (17 אפריל, 2009). אבא, תקנה לי עפיפון… [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (2 מאי, 2009). אמא, למה אומרים שאין לי אופי? רשימה ראשונה [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (17 מאי, 2009). אמא, למה אומרים שאין לי אופי? רשימה שניה [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (19 ספטמבר, 2009). תפילת יום הכיפורים של המורה חסיה [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (12 אוקטובר, 2009). אמא, אני יודע שאני לא "לומד בשבילך", אבל גם בשבילי אני לא יכול [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (2 מרץ, 2010). עליהום. בעקבות האונס הקבוצתי בצפון ת"א [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (28 פברואר, 2011). המסע לחיפוש הגשמה עצמית [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (30 מאי, 2012). "ספרות זולה" או כיצד ספרי הלימוד בהיסטוריה מסרסים את הנשמה [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (22 יוני, 2013). בגלל הציון [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (16 יולי, 2015). ילדות מאושרת [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (19 נובמבר, 2015).  ילדים רעים? בית ספר כמשחת ערכים [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (30 דצמבר, 2015). אמא – איזה אדם תרצי שאגדל להיות? [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (14 ינואר, 2016). הורים, מורים – וילד באמצע [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

על הרלוונטיות של בחינות הבגרות ואיך לומדים לקראתן – "הערב החדש" – החינוכית 30.8.2017

הרלוונטיות של בית הספר

סוף סוף ראיון שאפשר להבין ממנו משהו… כל הכבוד לי וטל.

10 שנים לבלוג "חינוך אחר"

ובכן עברו 10 שנים. מאז הצטברו בבלוג הזה כ-110 רשימות, שקיבלו כ-120,000 קריאות. כשאני מסתכל על תוכן העניינים, אני תופש שבעצם אני פורש פה את כל התורה החינוכית שלי.

בכדי לחגוג קצת, החלטתי לזמן מחדש את הרשימה הראשונה שכתבתי. קוראים לה "התרמית השניה בגודלה בתולדות האנושות". מזמין את כולנו לגלות מה השתנה…

בבית הספר מלמדים אותנו שלא לסמוך על המזל
ובזיעת אפך תאכל לחם.
דברי חכמה דברים נבונים, אלא מה?
תלמידים הרבה יש ברוך השם
בתי ספר הרבה – אין.
למה? – אין תקציב
מה עושים? – מפעל הפיס
בשביל מה?
בשביל לבנות הרבה בתי ספר מה שאין.
בשביל מה לבנות?
בשביל ללמוד וללמד
מה ללמד? – ללמד שלא תסמוך על המזל,
ובזיעת אפך תאכל לחם.

כולם חכמים כולם
ביצוע: הגשש החיוור
מילים: ירון לונדון
לחן: יאיר רונזבלום

אז מה למדנו?

שלא לסמוך על המזל? שפייס זה טוב?

ששניהם?

מזה שנים אני עסוק במסר הכפול של מערכות חינוך בארץ ובעולם. יש בעיה עם מסרים כפולים. ילדים שמפתחים את התפישה העצמית, הערכית והחברתית שלהם מתבלבלים ממסרים כפולים. כמו אותו ילד שההורים אומרים לו כשדופקים בדלת: תגיד שאנחנו לא בבית חמודי ואתה יודע שאסור לשקר, נכון?

מזה שנים שאני מסתובב במערכות חינוך בארץ ובעולם ומרגיש שמשהו לא מסתדר לי. אז לפני כ-10 שנים התחלתי לשאול את תלמידי, ואח"כ מורות ומורים שאלה אחת, לא רשמית, בנוסח הבא:

אם היית יכול/ה להשפיע על הדרך שבה היית רוצה לראות את ילדך האישי גדל מה היית מעדיף/ה:

1. מצליחן
2. אוהב ונאהב

כמובן יש רבים שמנסים להתחמק בטענה שאפשר להיות גם מצליחן וגם אהוב ונאהב, אבל כשאני לוחץ בוחרים לבסוף.

אז 75 עד 80 אחוז מהאנשים בארץ ובקנדה (כבר ענו לי למעלה מ- אנשים 600) בוחרים באפשרות השנייה.

אנשים ככל הנראה, למרות מסך הציניות, למרות הרדיפה אחרי, למרות התחרותיות, עמוק בתוך עצמם הם נשמות שמחפשות אהבה.

אבל.

אז בא השלטון ומגדיר תוכניות לימודים.

האם תוכניות הלימודים מדגישות אהבה? מדגישות קשרים בין אישיים? מדגישות את הכלל החשוב מכל: "ואהבת לרעך כמוך"?

בסיסמאות, אולי.

ההדגש המובהק של תוכניות הלימודים, בכל העולם (כמעט) הוא התוכן.

לוקחים ילד ובמקום לתת לו הזדמנות להבין את העולם שמסביבו דרך הכלים הכי רלוונטיים בשבילו: דרך הקשרים החברתיים שלו, דרך המשפחה שלו, דרך דברים שהוא אוהב לעשות ודרך הדברים שהוא לא אוהב לעשות, ממלאים לו את הראש בתכנים שמישהו חושב שחשוב לו לדעת או שחשוב לו ללמוד.

מי זה המישהו הזה?

תוכניות הלימודים מפותחות בידי מומחים לפיתוח תוכניות לימודים, אבל ההדגשים מכוונים ע"י השלטון. אז אם לומדים תנ"ך או חשבון או היסטוריה – זה בידי השלטון. אם לשלטון אין מספיק כסף ללמד אומנות או מוסיקה, זה בגלל שמישהו חושב שללמד היסטוריה זה יותר חשוב.

מה לומדים?

לומדים דברים שאפשר להראות בהם התקדמות באופן כמותי: דרך ציון.

מה המטען הערכי של הציון? הפוך מהנטיה הערכית של האנשים.

אם "ואהבת לרעך כמוך" הוא החזון – בא הציון ומכוון לתחרותיות בין אישית: אם קיבלת 90 במבחן, כמה קיבל דני? כמה היית רוצה שדני יקבל?

אז "ואהבת לרעך כמוך"? כמו שכתוב על השלט התלוי בכיתה או "הלואי שאקבל את הציון הכי טוב בכיתה"?

לשלטון יש מטרות משלו: פקידים צריכים להראות התקדמות?

אז השלטון מכתיב כלים למדידת הצלחת תוכניות הלימודים – מבחנים אזוריים, מבחנים ארציים, מבחני בגרות…

מה מבחנים בוחנים? יכולת לאהוב?

מבחנים בוחנים ידע שאפשר למדוד.

הורים ומורים רוצים שילדים יצליחו במבחנים ו"מוכרים" לילדים את מושג ההצלחה כמטרה עליונה.

וככה זה כבר מאות שנים…

וגדלים ילדים על בסיס של מערכת ערכים שונה לחלוטין מהתפישה הערכית של הוריהם, והילדים גדלים להיות הורים וחלקם אפילו להיות פקידים ואנשי שלטון ו…

"…או או או או
איך שגלגל מסתובב לו…"

(יענקלה רוטבליט)

אז אני טוען שמערכת החינוך זו התרמית השנייה בגודלה של האנושות !

תרמית לא מכוונת, אולי, תרמית של שלומיאליות בעיקר, אבל תרמית !

אגב, תשאלו מה הראשונה?

נו… מלחמה כמובן.

למה PBL (למידה מבוססת פרויקטים) ורק PBL

אתמול הרצאתי בכנס "לעוף עם מודל" במכון דוידסון (במכון וייצמן) על טיפוח לומד עצמאי. טענתי, בין השאר, שסביבת הלמידה ההולמת ביותר לטיפוח לומד עצמאי ולומד בצוות היא סביבה של למידה מבוססת פרויקטים (PBL). למרות התגובות האוהדות מאד להרצאתי, הרגשתי לא מעט ספקות בהתייחסותי הטוטאלית לרעיון שלמידה משמעותית (למידה לקראת העברה) יכולה להיות מושגת (כתבתי על זה לא מעט ברשימות עבר), רק בסביבה שעונה על העקרונות המעצבים של למידה מבוססת פרוייקטים.

זה שיש ספקות, אני לא מתפלא. שמעתי כבר לא מעט טענות נגד PBL:

"זה לא מתאים לכל המקצועות"

"זה מחייב השקעה לא פרופורציונלית של זמן הכנה"

"התוכן משוטח והולך לעיבוד – השקעת הלומד היא בעיקר במעטפת"

"זה לא מתאים לכל הלומדים"

"זה קשה מידי ליישום"

ועוד…

אתייחס באופן מפורט יותר לכל הטענות, אבל ראשית בואו נבין מה זה אומר ליישם PBL בסביבה לימודית כמו כיתה, מחזור או בית ספר שלם.

מאמר זה בא לטעון לטובת PBL, כשהנחת היסוד שלי בהתייחסות לדימוי הבעייתי משהו של השיטה, נובעת בגלל עקרון שגם עליו כתבתי לא מעט – הלא הוא "עיקרון ההשטחה" (כל רעיון, נשגב ככל שיהיה, ישוטח בדרך לכיתה של המורה חסיה").

PBL היא תורה מורכבת. הטלת משימת פרויקט על תלמידים איננה בהכרח PBL. בכדי ליישם את השיטה בסביבת הלימוד, חייבים המורה והתלמידים להתמחות בה. ישנם עקרונות מעצבים לסביבת PBL שאותם אמנה בהמשך.

 

אבל בואו נתחיל מהסוף.

ראשית עניין בעובדות מן השטח.

יש מערכת חינוך עם 15 בתי ספר (מגן עד יב') שכל כולה למידה מבוססת פרויקטים (PBL). אני מדבר על הייטק-הי בסן דייגו בקליפורניה. בתי הספר מרוכזים בשלושה קמפוסים (עוד קמפוס יפתח בשנת הלימודים הקרובה), כאשר כל קמפוס כולל (לפחות אחד מכל סוג) בית ספר יסודי (כולל גן), חטיבת ביניים ותיכון.

כתבתי לא מעט על ביקורי בהייטק-הי, אז לא ארחיב כאן, אבל חשוב לי לציין שתי עובדות חשובות:

  1. ההצלחה בקבלת הבוגרים לאקדמיה היא הרבה מעל הממוצע האמריקני,
  2. כל הלמידה בבתי הספר האלה נעשית בסביבה של PBL.
  3. אי אפשר להתעלם מהאור בעיניים של כל מי שאתה פוגש בהייטק-הי (תלמידים, מורים ומנהלים).

אי לכך, וכאשר אימת הבגרות איננה מרחפת מעל ראשינו (אפשר להצליח בבחינות הבגרות גם אם לומדים עם אור בעיניים), החלטתי להציג טיעונים שיובילו למסקנה אחת בלבד – למידה משמעותית מחייבת למידה בסביבת PBL.

אז, בלשון חביבינו, עורכי הדין, הנה:

הואיל ו…

אין למידה משמעותית ללא מנוע של אנרגיה פנימית

הואיל ו…

אנרגיה פנימית באה מתוך שאיפה לפתרון בעיה או בתהליך יצירה

הואיל ו…

פתרון הבעיה או תהליך היצירה מזמן לפעמים צורך אותנטי בידע

הואיל ו…

צורך אותנטי בידע נחוץ ליישום בזמן אמיתי

הואיל ו…

צורך בידע שלא מתוך תיחום דיסציפלינרי הוא יסוד חשוב בלמידה לקראת העברה

הואיל ו…

למידה המחוללת צורך אותנטי בידע מחייבת מודלים פדגוגיים מכווני יצירה ופתרון בעיות

הואיל ו…

מודלים פדגוגיים מכווני יצירה ופתרון בעיות מזמנים ללומד מקום של לומד עצמאי ולומד בצוות

הואיל ו…

מיומנוות של למידה עצמית ובצוות מועצמות ע"י שימוש בטכנולוגיות למידה ושיתופיות

הרי ש…

עלינו לראות לעצמינו חובה להכשיר כל לומד כלומד עצמאי ומשתמש מיומן בטכנולוגיות מעצימות למידה עצמית ובצוות.

הסביבה הפדגוגית המתאימה ביותר להכשרתו של לומד עצמאי כזה היא PBL.

ומה לגבי הטענות שיש כנגד השיטה?

"זה לא מתאים לכל המקצועות" – זה כן, בכל תחום ועדיף ללא תלות דיסציפלינרית,

"זה מחייב השקעה לא פרופורציונלית של זמן הכנה" – אולי, אבל המורים בהייטק-הי, למשל עובדים קשה עד שהמורים והתלמידים מתמחים בשיטה ואז רוב השליטה עוברת לידי התלמידים ואלה עובדים קשה בכל שיטת לימוד – פה יש לנו לפחות אור בעיניים.

"התוכן משוטח והולך לעיבוד – השקעת הלומד היא בעיקר במעטפת" – לא נכון. יישום מפוקח של השיטה מאפשר בדיוק ההיפך.

"זה לא מתאים לכל הלומדים" – זה כן. לכל ילד תפקיד משמעותי על פי כישוריו ותחומי העניין שלו.

"זה קשה מידי ליישום" – אולי בהתחלה.  ראה סעיף 'ההשקעה'.

איך עושים PBL ללא עיקרון ההשטחה? כתבתי עד כה על עקרונות מעצבים לא מעטים, אוסיף בעתיד. אני לא יודע ללמד אחרת.

 

 

האם המחשב תורם ללמידה – בחינה מחודשת

אתמול דובי (ד"ר דובי וייס, ראש תחום פדגוגיה דיגיטלית בסמינר הקיבוצים) שאל אותי מה אני באמת חושב על מחשבים בחינוך. הבנתי שמרוב ביקורת שאני משמיע על תפישות נפוצות בהטמעת המחשב בסביבות למידה, יכול להיווצר רושם שאני לא מאמין שלמחשב יש תפקיד משמעותי.

החלטתי לשלוף מן האמתחת את הרשימה הזאת, ולבחון לאורה האם משהו מהותי השתנה בגישתי לתחום בו אני עסוק מזה 35 שנים.

ב-8 לינואר, 2010, פרסם העיתונאי אור קשתי ב"הארץ" כתבה תחת הכותרת: "חתן פרס ישראל לחינוך: המחשב לא תורם ללמידה".

כתגובה כתבתי אז: פרופ' סלומון לא אומר שהמחשב לא תורם ללמידה. פרופ' סלומון אומר שהמחשב תורם ללמידה בתנאים מסויימים. מטרת רשימה זו היא להציע מסגרת להגדרת התנאים ובחינה של התרומה הפוטנציאלית של המחשב לסביבה החינוכית הקולטת.

שלחתי אז את תגובתי לפרופ' סלומון ז"ל שהיה ידידי הקרוב את הרשימה והוא הסכים שאכן, אני צודק.

זוהי, אם כן, הרשימה המקורית עם התייחסויות לרלוונטיות של הדברים היום, 7 וחצי שנים אחרי.

"המחשב יכול לסייע לעבודת צוות בין תלמידים, לעבודת חקר, לאיסוף מידע וליישומו – לכל הדברים שמרכיבים פדגוגיה מודרנית, בניגוד לפדגוגיה הקדם-מודרנית הנהוגה כיום במערכת החינוך." אומר פרופ' סלומון. על ההבדל הזה בין 'פדגוגיה קדם-מודרנית' ל'פדגוגיה מודרנית' הייתי רוצה לשים את הדגש.

מהי 'פדגוגיה קדם-מודרנית'

אני מניח שגבי סלומון מתייחס לפדגוגיה של מורה כמקור הידע, הוא 'מלמד' והתלמיד 'לומד'. בסביבה הלימודית תלמידים יושבים מול הלוח, ההישגים הלימודיים נמדדים על פי תיפקוד במבחנים שעיקרם בדיקת היכולת לשחזר את התכנים ש'נלמדו' בכיתה. יש ספרי לימוד, יש דפי עבודה, יש שעורי בית… אין הרבה "אור בעיניים".

המאפיין העיקרי של פדגוגיה כזאת הוא מוקד האחריות. המורה מוביל. הוא אומר מה ילמדו, מתי ילמדו, איך ילמדו, איך תמדד ההצלחה (או הכישלון במקרה הפרטי שלי בבית הספר התיכון). התלמיד עושה מה שאומרים לו.

הגורם המשמעותי ביותר בסביבה כזאת הוא המורה, מאיר פרופ' סלומון ומציג מימצאים של אלפי מחקרים שמראים את אותו הדבר: אין תחליף למורה הטוב ואין מתחרה לו. מורה כריזמתי, מסור ונלהב יכול לרתק את התלמידים, לאתגר אותם, לגרום להם לחשוב ואפילו להשפיע להם על החיים (ראה דוגמה: פרשת גבריאל תירוש – יצחק שלו, עם עובד, 1964).

אין לי טענות לגבי הממצאים הללו, השאלה העיקרית היא מהי ה'למידה' בסביבה כזאת, מה אפשר לעשות עם הידע, ומהי דמות האדם הצומח כתוצר. ועוד שאלה קטנה – למה רוב ילדי ישראל לא אוהבים את בית הספר שלהם?

בממצאים מסקר של איגוד הבריאות הבינלאומי (2008), מדווח ד"ר יוסי הראל-פיש מאוניברסיטת בר-אילן שילדי ישראל לא אוהבים את בית הספר: בכיתה י' רק 25% מהבנות ו- 18% מהבנים אוהבים את בית הספר שלהם. שיעור זה אף נמוך יותר בכיתות ו'.

הסיבה שבחרתי להביא את ממצאי הסקר, לצד טענתו של גבי סלומון שהפדגוגיה הקדם-מודרנית היא זו הנהוגה היום במערכת החינוך (ואני מסכים איתו – ומדגיש שגם אני מודע, כמוהו, לאיים רבים של ברכה שצצים ועולים בבתי ספר שונים בארץ), היא בכדי להדגיש שלפחות מבחינת שביעות הרצון של התלמידים – פדגוגיה קדם-מודרנית לא עושה טוב. פדגוגיה קדם-מודרנית, לטענתי, לא עושה טוב בכלל. היא לא עושה טוב ללמידה משמעותית, לא עושה טוב לצמיחת אדם ערכי בעל מודעות חברתית – פדגוגיה קדם-מודרנית לא מתאימה לתקופתנו.

אז, אני טוען, צריך פדגוגיה חדשה.

מאז שנכתבה הרשימה הזאת צצו להן אין ספור "פדגוגיות" וגם צצו להם לא מעט פירושים של "למידה משמעותית".

בכדי להדגיש את הקשר הסימביוטי בין פדגוגיה לטכנולוגיה בסביבות למידה בחרתי להשתמש במונח "פדגוגיה דיגיטלית" בכדי לתאר את התפישות הפדגוגיות הרואות להן קשר כזה ומאז אני מציג את עצמי כ"פדגוג דיגיטלי".

פרופ' סלומון טוען שהמחשב יכול לעזור בכל הדברים שמרכיבים 'פדגוגיה מודרנית', אני טוען יותר מזאת. אני טוען שרק מחשב יכול לאפשר ל'פדגוגיה מודרנית' לקרות במיטבה.

מהי 'פדגוגיה מודרנית'?

אנסה להציג רשימת עקרונות המקובלים להיכלל תחת המונח 'פדגוגיה מודרנית':

· למידה תוך התנסות

· למידה תוך עיצוב והפקה של למידה

· למידה תוך שיתופיות

· למידה מתוך צורך אמיתי בידע

· למידה דרך חקר

· למידה דרך ניתוח מקרים

· למידה דרך פתרון בעיות

· למידה תוך התבוננות פנימית

· למידה תוך קבלת אחריות אישית וחברתית

מעניין ששום דבר לא השתנה מאז בתפישתי את המונח "למידה".

כאן אולי המקום להוסיף את המונח "למידה עצמית" או "לומד עצמאי" שהיא מיומנות על שמגדירה, לדעתי, את אחת המטרות החשובות של בית הספר (ורוב השגרות בעולם של פדגוגיה קדם-מודרנית מחבלות בטיפוח האדם כלומד עצמאי).

בסביבות החינוכיות שאני מעצב וחוקר – כל העקרונות האלה חייבים לנגן בהרמוניה… לא חלק מהם – כולם. אין לטענתי, יכולת ליישם הרמוניה כזאת ללא מחשבים (דובי, זה בשבילך), ואביא דוגמה קטנה:

ג'ון דיואי, אחת מאבות ה'פדגוגיה המודרנית' היה מאבות התפישה של למידה תוך התנסות. דיואי חי במחצית הראשונה של המאה הקודמת והתנועה שהתפתחה מסביב ללמידה ההתנסותית היתה בעיקר תנופתה בשנות השישים (עוד לפני כניסת המחשב לבית הספר). הלמידה ההתנסותית השפיעה מאד על למידה בתחומים שאפשר להתנסות בהם – למשל בסיורים לימודיים, אבל לא היתה יכולה להשפיע על למידה התנסותית בתחומים אקדמיים יותר, למשל בהסטוריה או אפילו מדעים (למעט המעבדה). היו נסיונות – אבל לטענתי הנסיונות האלה שיטחו מאד את חזונו של דיואי – פשוט אי אפשר היה להביא את ההיסטוריה לכתה. אפשר היה להביא סרט, אבל מעט מאד סרטים נתנו לצופים מקום של התנסות – ברובם הצופה יושב פסיבי וצופה במרקם שפורש עבורו הבמאי.

בשיעור ההיסטוריה של היום, המנוהל על פי עקרונות הפדגוגיה המודרנית המוצגים למעלה, יוצר התלמיד, כמעצב למידה, הרפתקאה היסטורית בסביבה של מציאות מדומה. התלמיד היוצר יכול להביא באמצעות המחשב, את חבריו (כאווטארים) אל המרחב והזמן שבהם מתרחשת העלילה, הוא יכול לתת בידיהם הדמיה של כלי התקופה, להציב עבורם בעיות אוטנטיות של אז ולתת להם מאגר ידע בלתי נדלה שמתוכו ידלו את הידע הנחוץ להם להתמודד עם ההרפתקאה. לצד המערכת העיצובית ומאגר הידע שמציע המחשב לתלמיד היוצר הוא גם מציע כלים של ניהול פרוייקט, כלים לתקשורת בין צוותית, כלי הנחיה מקוונים אל המורה וכלים של קישוריות אל התכנים שמכתיבה תוכנית הלימודים – המחשב יתן לסביבה הזאת סיכוי שלא היה לה אף פעם. המחשב נותן לחזון של דיואי סיכוי שלא היה לו עד היום.

האם המחשב ישפר את השיגי הלמידה בסביבה כזאת? מהם 'השגים' ואיך מודדים אותם? מהי 'למידה'? אלה שאלות שהפדגוגיה המודרנית עוסקת בהן ותעסוק בהן בעתיד. יש כבר ניצנים מעודדים, אבל יותר חשוב – זה פשוט הרבה יותר הגיוני: למידה מתוך עניין, אתגר, מחשבה, שיתופיות, יצירה, פתיחות, התנסות – איך אחרת אפשר ללמוד בכלל?

יש תחום אקדמי שנקרא 'מחשבים וחינוך', או 'טכנולוגיה חינוכית'. רבים מאיתנו, העוסקים בתחום מחוייבים לראות את עצמנו כשליחים של הפדגוגיה המודרנית ולא כאנשים שעיסוקם טכנולוגיה (דובי, גם זה). אנו אמונים על הטמעת הפדגוגיה החדשה ולשתף את הקהילה החינוכית שמסביבנו בהכרה – המחשב מביא סיכוי ראשון להטמת פדגוגיה שיש בה הגיון!

לכן, אין כמוני מסכים עם גבי סלומון שאומר שאין טעם להציף את בית הספר במחשבים (או טכנולוגיות למידה אחרות) אלא אם כן הם באים לשרת תפישה חינוכית ויבואו לבית הספר עם כל התמיכה הפדגוגית הנדרשת להבנת הרציונל שמאחורי התפישה החינוכית הזאת.

ועכשיו – לכל מערכת חינוכית שעומדת בפני השקעה בטכנולוגיה – הנה קריטריון קל שיעזור להעריך את השפעותיה על בית הספר: איזו פדגוגיה משרתת הטכנולוגיה: פדגוגיה קדם-מודרנית (ואז אין לה סיכוי כמו שאומר פרופ' סלומון) או פדגוגיה מודרנית (ואז יש לה את כל הסיכויים שבעולם).

נרגעתי לראות שלמרות שחלפו 7 וחצי שנים, עמדותי נשארו נאמנות למקור. מן הראוי להוסיף עוד נקודה חשובה במיוחד:

רבים מאיתנו רואים בטכנולוגיות "סוס טרויאני". העניין במחשב, התחושה שהוא משנה את העולם, הקסם שאופף את הטכנולוגיות החדשות (אני עדיין מרגיש ש-GPS זה קסם), ההתלהבות שמראים הילדים לפעילויות מחשב (או כל מסך אחר), יוצרים סוג של אוירה. אוירה לקראת… אוירה של אופטימיות, אוירה של אני רוצה (וצריך) להיות שם. אני מקווה שהאנרגיה הזאת אמנם משרתת תחושה של "עם המחשב אפשר לעשות דברים שלא יאמנו".

אולי אפילו לשנות את בית הספר.

זהו, למעשה, קול קורא למובילים את פיתוח הדורות הבאים של סביבות הלמידה: אל תשקיעו בטכנולוגיות שמשרתות תפישות פדגוגיות קדם-מודרניות. 40 שנה של התנסות בעולם כולו מראות כמה המחשב לא תורם ללמידה בסביבות כאלה.

אז מה זה ולמה זה "טכנולוגיה" בחינוך?

בעקבות המאמר "טכנולוגיה בחינוך – הדור הבא" והדיון שהתפתח בעקבותיו, נראה שהגיע הזמן לנסח מחדש תובנות ישנות.

לא מעט פעמים דיברתי על עולם התחבורה כדוגמה לשינויים שעוברים על העולם בעקבות חידושים טכנולוגיים. המעבר מסוס ועגלה ל"עגלה ללא סוסים" הוביל את העולם לשינוי שנגע בכל אדם, בכל תחום (כמעט), אבל לא לפני שקרה משהו חשוב שאנו נוטים, אולי, לשכוח: ב-1908 הוציא הנרי פורד לשוק את פורד מודל T. מודל T היתה המכונית הראשונה שיוצרה בפס יצור המוני. עד יצורו של מודל T היתה המכונית בלתי נגישה לקהל הרחב מכמה טעמים: היא היתה קשה מידי לתפעול, יקרה מידי, וחדשה מידי.

הטענה הראשונה שלי, אם כך היא:

בכדי שחידושים טכנולוגיים יוכלו להשפיע על העולם הם צריכים להיות נגישים להמונים ולהציע להם ערך מוסף ברור שישנה דפוסי פעולה שאבד עליהם הכלח.

נגישות יכולה להימדד בכמה מדדים:

  • נפוצות (לאיזה אחוז מההמונים יש כזאת טכנולוגיה ברמת נגישות גבוהה)
  • עלות (כמה מההמונים יכולים להרשות לעצמם להפעיל את הטכנולוגיה באופן יעיל)
  • נגישות (קלות ההפעלה)
  • ערך מוסף ברור וגבוה מספיק
  • מאפשרת שינוי בדרכי פעולה שאיבדו את הרלוונטיות שלהן והתאמתן למטרות מתחדשות

מכאן נובעת הטענה השניה שלי:

הכלים הטכנולוגיים המשמשים במקומתינו (מוסדות החינוך וההשכלה הגבוהה) לא עונים על מירב המדדים שהוזכרו בפסקה הקודמת:

  • נפוצות? למרות שיש טכנולוגיות נפוצות בידי התלמידים באשר הם, מערכת החינוך נכנעת לאתגרים התרבותיים והאירגוניים שהשימוש בהן מציב בפנינו (סמארטפונים) ומתעקשת להמשיך ולהשתמש במחשבים נגישים הרבה פחות.
  • עלות? מילא, נסתדר
  • נגישות? לטענתי מאד לא
  • ערך מוסף? רחוק ממימוש הפוטנציאל הגלום בטכנולוגיות החדשות
  • מאפשרת שינוי? מרביתם של הכלים הקיימים משרתים מטרות אירגוניות של המערכת המתגוננת מפני שינויים קיצוניים.

אז הנה דוגמה שאולי תעזור להבין את הפוטנציאל (מתוך הפוסט "מהו לומד עצמאי ואיך מגדלים כזה"):

עוד כשהייתי ילד בן 12, גיליתי את הספר "רדיו הרי זה כה פשוט".

רדיו

הספר הזה עשה לי משהו. היום אני קורא לזה "חוויה מכוננת". הספר עורר אצלי יצר עצום של סקרנות והוביל אותי לגלות ירחון בשם "הטכנאי הצעיר", שהפך להיות עבורי מקור בלתי נדלה של עניין ותשוקה לדעת וליצור.

הספר והירחון הובילו אותי לחנויות האלקטרוניקה בשד' הר-ציון וברחוב אלנבי בת"א, בהם הייתי מסתכל בכמיהה ברכיבים ובכלים וחולם על היום שבו תהיה לי מעבדת אלקטרוניקה משלי. באותם ימים גיליתי ערוץ הכנסה (משלוחי פרחים), הייתי מסתובב ברחובות העיר על אופניי ומוביל פרחים לשבת או לחג, מה שאפשר לי לרכוש מעט רכיבים ולנסות לבנות כלים משלי (בניתי לי, למשל, מלחם לפי תכניות שמצאתי באחת החוברות, שפתח לי עולם חדש של התנסות: ניסיתי לתקן רדיו גדול מקולקל שמצאתי בחצרו של סבא, שרפתי את לוח החשמל בבית וכד').

מקורות הידע שעמדו לרשותי אז, היו דלים מאד, כמובן.

הספר, החוברות והמוכרים בחנויות האלקטרוניקה (שהיו, בד"כ, עסוקים מידי).

היום יש ארדואינו:

ארדואינו

זהו כרטיס אלקטרוני זול (חיקוי סיני שלו עולה בסביבות 20 ש"ח, ביבוא מסין), שמאפשר אליו חיבור של עשרות סוגים של חיישנים, מנועים, בקרים וכד'.

בלשון ההנדסה זהו "כרטיס שליטה ובקרה".

מעבר למה שאפשר לחבר אליו, הארדואינו מחייב גם הבנה בסיסית של תכנות, כי צריך לתכנת אותו.

 מפחיד, אך בעצם פשוט להפליא ומאפשר גם לחסרי רקע מקצועי בהנדסת אלקטרוניקה לבנות מכשירים מופלאים אחרי שעות לימוד בודדות.

כלומר (מוסר השכל): יש היום טכנולוגיות שמציעות פוטנציאל עצום לפיתוי לומדים רבים לרצות לדעת יותר. האם הן מונגשות לכל לומד?

הארדואינו מבחינתי הוא כמעט הפורד מודל T, חסרים לו רק כמה מנגנונים שיאפשרו לו להיות אבן דרך משמעותית בשינוי מערכת החינוך:

חסר לו עדיין ממשק משתמש נבון ונגיש, ומערכת ידע שתאפשר לכל לומד לקשר בין מה שהארדואינו מציע לבין רעיונותיו שלו והידע המתבקש ליישמם.

אבל כאן יקפצו רבים מאיתנו (מערכת החינוך ממש טובה בלעשות את זה) ויזעקו – ארדואינו? אנחנו עושים את זה, יש לנו חוג בבית הספר… כמובן שלא לכך אני מתכוון. ארדואינו או שכמותו צריכים להיות חלק מאורח החיים.

עד כאן, הדוגמאות שהבאתי היו מאד טכנולוגיות, בואו ננסה לגעת באדמה רגישה יותר: בואו נדבר על גוגל דוקס.

בפוסט הקודם הצגתי כלים שעלינו לפתח:

  • למשל ארגז כלים ללומד העצמאי שיפשר לו לאתר, ללקט, לעבד, לארגן ולאגור ידע שיוכל לשמש אותו עכשיו או בעתיד.
  • למשל כלי יצירה משותפים – הרי אנחנו מבינים (אני מקווה) את העליבות של כלים מסחריים המשמשים אותנו ביומיום יחסית לפוטנציאל של כלי יצירת ידע שהטכנולוגיה מאפשרת לנו עכשיו ליצור…
  • למשל כלי ניהול מתקדמים שיהפכו את השימוש במערכות ארגוניות למזמן (במקום דוחה) וישולבו באופן אינטגרלי (וטבעי) במערכות ניהול הידע האישי והארגוני…
  • למשל מערכות תמיכה והדרכה "לומדות" המושתתות על מנגנונים של "בינה רשתית" ומאפשרים להפיק ידע מפרטים לא קשורים לכאורה,
  • למשל מערכות מומחה שיעזרו ללומד לאתר קשיים או חסכים במערך הידע שלו ויתפרו מסלולי התמחות ממוקדים בצרכים המיוחדים של כל לומד…
  • למשל כלים לייצוג ידע באופנים שונים שיאפשרו גם ללומדים המתמודדים עם אתגרים וקשיים מיוחדים למצוא לעצמם את הדרך הנכונה…
  • למשל כלי ייצוג של מציאויות שונות שיאפשרו הפקה מקצועית של תכנים ברמת בית הספר,
  • למשל סדנאות פאב-לאב (מה שפעם היינו קוראים חדר מלאכה, רק שהיום הרבה כלים הם דיגיטליים) בית ספריות שיאפשרו לכל לומד ליצור, להמציא, לפתח…

יש שיטענו שגוגל דוקס, למשל, או מוודל, עונים על מירב הצרכים. האמנם?!

אז זהו – שלא!

גוגל דוקס או אופיס 360 או מוודל שייכים בעיני לדור הקודם למודל T. הם אינם עונים על מאפייני הלומד אותו אנו שואפים לפתח.

לשם תמיכה בטענה זו נחוץ מאמר שלם (או אולי אפילו ספר), אבל הנה כמה עקרונות שלדעתי חסרים בסביבות הטכנולוגיות שהזכרתי:

ניהול הידע האישי, הצוותי והקבוצתי לוקה בחסר (וזהו מרכיב עיקרי, לדעתי, שנחוץ להיות בליבה של כל מערכת מכוונת למידה)

יכולות ה"למידה" של המערכות הללו מכוונות בעיקר לשיפור מנגנוני הזיקה שהם מציעים בין אדם למה שהוא רוצה לקנות – וגם אז יותר למה שלמערכת כדאי יותר למכור לו (ולא למה שהוא רוצה לדעת או ליצור).

יכולת ייצוג הידע של מערכות האלה והזיקה בין נתונים ממקורות שונים להצגתם באמצעים מגוונים המתאימים לכל לומד על פי העדפותיו וצרכיו המיוחדים מוגבלת ביותר.

מנגנוני הדיון הקבוצתי המוצעים בסביבות הנ"ל עלובים עד כדי חמלה.

ועוד, ועוד, ועוד…

ויש עוד רובד אחד להתייחסות שטרם אוזכר בשורות שלמעלה: מקדם הנאחס (עליו כבר כתבתי בעבר כאן: מקדם הרתיעה או בשמו הקודם 'מקדם הנאחס')

בשביל לומדים רבים, ללכת לבית הספר היא פעילות בעלת מקדם נאחס גבוה. על פי טענותי, שימוש נבון בטכנולוגיות למידה, הפקה ויצירה יתנו ללומדים רבים את תחושת השליטה במקדם הנאחס ויגדילו משמעותית את הסיכוי שישמחו להשתתף בפעילויות המוצעות בו.

רבים מחברי בדיון שהתעורר עקב הפוסט הקודם, טוענים ל"פדגוגיה תחילה". הטענה הרווחת היא שטכנולוגיה איננה מטרה ולכן אין לנו צורך בינתיים בכלים טכנולוגיים מתאימים יותר, שעלינו לנסח קודם כל את מטרותינו הפדגוגיות.

לכן, טענתי האחרונה למאמר זה היא: אם היו בידינו טכנולוגיות למידה שתעננה על הקריטריונים שהיצגתי למעלה, ישמשו אלה זרז ליישומן של תפישות פדגוגיות מתאימות.

ולכן אני קורא שוב – בואו ניצור אותן!