בית הספר ההרפתקני – מיון והכשרת המורים

מאמר זה הוא מאמר המשך למאמר "בית הספר ההרפתקני" בו מוצג מודל בית ספר שבו משרתים בהרמוניה העקרונות המעצבים הבאים

  • הילד כאדם, ולא התוכן, ולא המערכת – תמיד במוקד המטרה
  • בית הספר הוא חכה של 1000 פתיונות המיועדים לעורר בילדים את התשוקה לדעת יותר (לפחות על גירוי אחד)
  • תוכן לימודי נרכש תמיד מתוך צורך אותנטי, והופך לכלי יישומי בביצוע משימה נחשקת
  • היצירה היא חלק בלתי נפרד מתהליך הלמידה – לכל מהלך למידה יש תוצר משמעותי בקצהו.
  • ילדים מתמחים במקצועות הפקה וייצור שונים (על פי בחירתם) ומשמשים כמשאב קהילתי
  • מודעות ערכית וחברתית מלווה כל עשייה
  • מבוגר משמעותי תמיד נוכח לתמוך, לעורר ולכוון
  • הערכה היא תהליך רפלקטיבי, אישי, אותו מבצע כל לומד באופן מונחה בכל מהלך הלמידה כשבסוף המהלך מתבצע חקר שימושיות על תוצר הלמידה

העיקרון המעצב הראשון "הילד כאדם", איננו עומד בהלימה עם מערכת חינוך ממוקדת תוכן כמו שלנו (למרות הצהרות כמו "התלמיד במרכז". מערכת החינוך שלנו ממוקדת תוכן וכתבתי על זה לא מעט במאמרים רבים בבלוג הזה, ודיברתי על זה (למשל כאן: https://wp.me/pSn4s-hJA).

בפוסטים שפרסמתי לאחרונה בפייסבוק, התייחסתי ל"הבל הבגרות". זה התחיל משאלה כמו:

אם ממוצע הבגרות שלי 78, מה אני יכול לעשות עם זה (זה היה ממוצע ציוני הבגרות הארצי ב-2014)? התשובות הנפוצות היו "כמעט כלום" ו-"להיות מורה". תגידו, אבל חנן, אתה בועט בכל מה שקשור לבחינות הבגרות ומשתמש בציון הממוצע כטיעון לניגוח?

ובכן, אני לא עסוק בניגוח בנקודה הזאת, אני מנסה להציג טיעון בהיסמכות על עובדות מספריות ובו התייחסות לכשל המערכת בהשגת המטרה העיקרית שהציבה לעצמה (באופן שרירותי ומנוגד למנדט שהיא מקבלת מחוק החינוך – כתבתי על זה במאמר "חוק החינוך – מה העבודה הזאת לכם"). 

ואז הלכתי לחקור קצת יותר את הזכאות לבגרות. כבר הבנתי שאם הממוצע 78 וממוצע הפסיכומטרי הוא 535 עם סטיית תקן של 109, אין הרבה מה לעשות באקדמיה. התחושה שתעודת הבגרות פותחת לפניך הזדמנויות רבות להצלחה בחיים הולכת ומתגלה בערוותה לרוב תלמידי ישראל, אפילו אם יש להם זכאות לבגרות (כ-70% על פי הנתונים הרשמיים).

כשהבנתי כמה נושא הזכאות לבגרות הוא פארסה, הסתכלתי קצת על המפה וראיתי שמקום כמו תל-שבע, למשל, בעל אחוז אחד של זכאות לבגרות, מה שעושה את "הישגיו" של שר החינוך הקודם לכל כך מעוררי חמלה (וזעם).

ואז הלכתי לבדוק כמה מתלמידי ישראל אמנם מתקבלים לאקדמיה: 40%.

אז…

אם מערכת החינוך שמה לעצמה למטרה לפתוח את דלתי האקדמיה בפני בוגריה, ומקריבה לפחות 3 שנות תיכון למען המטרה הזאת – מה קורה ליתר תלמידי התיכון שאינם מצליחים להתקבל לאקדמיה? מה קרה להם בכל השנים בבית הספר? מה הם לוקחים משם?

התובנה העיקרית שמשתמעת מכאן היא שמערכת הכשרת המורים שמשרתת את מערכת החינוך, תקועה בשירות של מערכת כושלת על פי כל מדד.

אז איך בונים בית ספר חדש, בית ספר אחר? בית ספר שעונה על העקרונות המעצבים שלמעלה? ואיך מכשירים לו מורים? ברור שמורה שעבר/ה את מסלול הכשרת המורים הקונבנציונלי איננו מוכשר ללמד בבית ספר כזה…

האם צריך הכשרה מיוחדת? האם כל אחד מתאים? האם צריך תעודת בגרות בכדי להיות מורה כזה? האם צריך ציון גבוה?

נכון, יש מסלולים חריגים במערכת הכשרת המורים, ונכון, אולי יש מהם שמתאימים לסוג כזה של הכשרה, אבל מי מגיע לשם?

בואו נדבר קצת על מיון (רק קצת רקע: יש לי תואר שני בפסיכולוגיה מחקרית והייתי מעורב במערכות המיון המורכבות ביותר בצה"ל).

לפני שבונים מערכת מיון, עושים מה שנקרא: "ניתוח עיסוק".

ניתוח עיסוק כולל התבוננות במקצוען מומחה מבצע את תפקידו תוך רישום הפעולות שהוא מבצע. האם אפשר לנתח את עיסוק המורה בבית הספר ההרפתקני?

איך עושים את זה?

בשבוע האחרון הייתי בביקור בבית ספר יסודי אצל מורה בשם טובי חמו. כיתה א'. 29 ילדים וחתול. 

הילדים מפוזרים בכיתה, במסדרון (קיר זכוכית), חלק בחוץ.. כולם עסוקים בלמידה – בצוות או בודדים. הם מבצעים משימות מגוונות – אבל לא על זה רציתי לדבר. הסתכלתי על טובי. טובי עומדת וילדים ניגשים אליה, היא פנויה לכולם. הילדים משתפים אותה בדברים שעשו, דברים שחשובים להם להראות. היא חביבה לכולם, יש לה סבלנות לכולם, היא שמחה להיות איתם, היא אוהבת להיות איתם…

אפשר ללמוד את זה?

אפשר לבנות קורסים במכללה להכשרת מורים שילמדו לאהוב ילדים? לאהוב להיות איתם? להיות רגישה ונגישה באופן אותנטי לכל ילד? לא לאבד את הסבלנות? לראות כל אחד מהם?

והתבוננתי היטב – לא היו שם ילדים שקופים. אפילו לא אחד.

איך מוצאים כאלה אנשים? מראיינים אותם? נותנים להם למלא שאלונים? קורות חיים? ממוצע בגרות? מספר נעליים?

איזה סוג של ילדים הם היו בבית הספר? בבית? בתנועת הנוער? איך מעריכים את זה?

איך מתגמלים אותם? שכר גבוה? יוקרה? מעמד חברתי?

כמה מאמרים מדעיים בחינוך הם צריכים לקרוא ולהציג עד שיוכשרו להיות מורים כאלה?

אז להגיד את האמת? אני לא באמת יודע, אבל הנה כמה עקרונות מעצבים:

המורה שאני מחפש לבית הספר ההרפתקני (ומבחינתי זה יכול להיות רק בית ספר ציבורי)

  • ת/יראה עדויות לאהבתו/ה ילדים
  • ת/יראה עדויות למודעות חברתית
  • ת/יראה עדויות ליישום ערכיו במצבים של דילמות מוסריות
  • ת/יראה עדויות לחשיבה ביקורתית
  • ת/יראה עדויות ללמידה עצמית ויצירה עצמית (לפחות בתחום אחד)
  • ת/יראה עדויות לפעילויות שביצע/ה מתוך צורך פנימי
  • ת/יראה עדויות לכך שבעט/ה במערכת (כל מערכת)
  • ת/יאהב לשחק

מזמין אתכם, קוראי, להוסיף עדויות…

איפה נחפש אותם?

בצבא, בבתי הספר התיכוניים, בתנועות הנוער…

נרתום את כל הגורמים האפשריים לאתר לנו מועמדים (כמו שעושים לתפקידים מיוחדים בצבא).

אני בטוח שנמצא.

מה נלמד אותם? 

הנה המפה מהמאמר הקודם:

בית ספר הרפתקני - תחומי הכשרה

מה תהייה הזיקה לאקדמיה?

יש יתרון מקצועי ביכולת להציג טיעון ברמה אקדמית. יש מסלולים יחודיים גם באקדמיה. נבנה תוכנית שתעמוד בדרישות אקדמיות, בלי לוותר על הרוח והנשמה. 

אפשר?

מחר?

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

בית הספר ההרפתקני

הפעם, במקום לחזור ולדוש במה שלא טוב בבית הספר, להלן אלטרנטיבה שתציג איך יכול להיראות בית ספר שבו העקרונות המעצבים עליהם אני כותב בד"כ, משמשים בהרמוניה וללא סתירות פנימיות.

מהם העקרונות המעצבים?

  • הילד כאדם, ולא התוכן, ולא המערכת – תמיד במוקד המטרה
  • בית הספר הוא חכה של 1000 פתיונות המיועדים לעורר בילדים את התשוקה לדעת יותר (לפחות על גירוי אחד)
  • תוכן לימודי נרכש תמיד מתוך צורך אותנטי, והופך לכלי יישומי בביצוע משימה נחשקת
  • היצירה היא חלק בלתי נפרד מתהליך הלמידה – לכל מהלך למידה יש תוצר משמעותי בקצהו.
  • ילדים מתמחים במקצועות הפקה וייצור שונים (על פי בחירתם) ומשמשים כמשאב קהילתי
  • מודעות ערכית וחברתית מלווה כל עשייה
  • מבוגר משמעותי תמיד נוכח לתמוך, לעורר ולכוון
  • הערכה היא תהליך רפלקטיבי, אישי, אותו מבצע כל לומד באופן מונחה בכל מהלך הלמידה כשבסוף המהלך מתבצע חקר שימושיות על תוצר הלמידה

 

איך נראה בבית הספר (עיצוב מרחבי בלמידה)

 

בית ספר הרפתקני - מרחבים
מרחבי למידה בבית הספר ההרפתקני (דוגמאות)

 

 

לפנינו 3 סוגים של מרחבים: מרחבי תצוגה, מרחבי יצירה ומרחבי שירותים.

מרחבי היצירה

מרחבי היצירה הן מה שהיום מכונה "כיתה". בבית הספר ההרפתקני הילדים מבלים את רוב הזמן ביצירה, כשכל למידה מכוונת תוצר משמעותי עבורם.

מרחבי היצירה המוצגים במפה שלמטה, הם מרחבים לדוגמה, אין גבול לסוגי המרחבים האפשריים.

להלן דוגמה למהלך למידה שמתרחש במרחבי היצירה שנלקחה, הלכה למעשה, מפרוייקט CSI אותו עיצבה כיתת "לומדים אחרת" (כיתת תיכון רב-גילית, ובה ילדים שהפסיקו ללכת לבית הספר מיוזמתם המתכנסת בגימנסיה הרצליה בת"א):

מהו CSI?

(CSI (Crime Scene Investigation היא מעבדה לחקר פלילי (מבוססת על סדרה אמריקאית בשם זה). העלילה בסיפור שלנו מתרחשת במועדון הספורט של הגימנסיה. ארון הגביעים נפרץ והגביע החשוב ביותר, גביע אליפות הארץ בכדור סל נגנב.

הממצאים בזירת הפשע, אמורים להוביל אותנו לבחירת החשוד העיקרי מבין שמונת החשודים שיש להם קשר לאירוע. עלינו לפענח את הממצאים, לחקור את החשודים ולהצביע על האשם.

סוג כזה של אירוע מזמן נגיעות בנושאים מדעיים כמו דם, די. אנ. איי, טביעות רגל, טביעות אצבעות, ועוד.

עלילות CSI מזמנות למידה בשני אופנים עיקריים:

1. יצירה והפקה של הערכה (ערכת חדר הבריחה) – מזמנת ללומד הזדמנויות למידה מגוונות ביצירת ועיצוב העלילה וסביבת הפשע, בחקר התחומים המדעים והצגת הממצאים והעידויות, בהפקה וניהול הפרויקט, בשימוש בכלים טכנולוגיים, בעבודת הצוות, ועוד…

2. פענוח הערכה – בה התוכן המדעי הופך לכלי בידי הפותרים ונחוץ להם בכדי לפענח את הממצאים ו"לברוח" מהחדר.

יום לדוגמה: הילדים, בצוותים, עסוקים במשימות שונות במהלך ההפקה: חלקם כותבים את תסריט העלילה, חלקם בונים את ה"סטוריבורד", חלקם כותבים את תיאור החשודים, חלקם מפיקים את סרטי מצלמות האבטחה, חלקם בונים תפאורה לזירת הפשע, חלקם מאפיינים את הממצאים בזירה וחוקרים את הזיקה בין הממצאים לתוכן המדעי הנדרש לפיענוחם ולתכנית הלימודים במדעים, חלקם בונים סימולטור תלת-ממדי למכונת פיענוח DNA, חלקם עסוקים בניהול ההפקה כולה… 

העבודה על "תעלומת הגביע הגנוב" נמשכת מספר שעות בשבוע למשך סמסטר שלם (ההיקף תלוי בתוכן המדעי המוכל בערכה).

פענוח הערכה, ע"י קבוצות לומדים שלא השתתפו ביצירה, מחייב פחות שעות, אך עדיין יכול להעסיק את הלומדים שעות רבות (תוך, לפעמים, שימוש במעבדות CSI לחקר הממצאים, עבודת לימוד עצמי או צוותי של הממצאים בזירת הפשע, ביקור (אפשרי) במעבדה לזיהוי פלילי של המשטרה, וכד'.

מרחב יצירה אחר, למשל, הוא השוק:

איך אפשר ללמוד מתמטיקה שלא באמצעות שוק? יש להניח שאפשר לכסות את כל תכנית הלימודים במתמטיקה לבית הספר היסודי במקום בו למידה מושגת תוך יישום (סימולטיבי) של כלים מתמטיים באורח החיים (כמו בשוק). אפשר ללמוד כמויות ומשקלות ותכנון ואחוזים, ותמחור, וניהול מלאי, וניהול חשבון בנק, ועוד ועוד ועוד…

יום לדוגמה: הילדים, בצוותים, עסוקים בהוספת מוצרים חדשים למדפים, תמחורם, הדבקת המחירים, הזנת המחירים והמוצרים למאגרי המלאי, חלק מהילדים מכינים רשימת תוצרים למסיבה המתוכננת על פי כמות המשתתפים הצפויה והתקציב שהוקצה לכך, חלקם עסוק בחישובי עלות מול רווח, חלקם מחשבים את עלויות התפעול של השוק, חלקם מציעים סוגים חדשים של דוכנים, חלקם מחשבים את עלויות הפחת…

הילדים מבלים בשוק את כמות שעות שבועיות שהוגדרו בזיקה לתכנים הלימודיים שהוגדרו להם. 

במקרה של שוק, פעילויות הלמידה מכוונות לבניית השוק, תפעולו, הרחבתו, ו"קניות" בו. אין הבדל מהותי בין צוות לקונים, תלמידים יכולים לקחת על עצמם משימות של תפעול והקמה וילדים אחרים תכנון פעילויות המחייבות רכש וכד'.

מרחבי התצוגה

מרחבי היצירה אינם משתנים בד"כ, שהרי אם יש מרחב "שוק" בבית הספר, תתרחש שם פעילות למשך כל השנה, כל שנה, יכולים להיווסף מרחבים, שהרי אלה שהכללתי במפת המרחבים (למעלה) הם לדוגמה ויכולים להיות רבים ואחרים בהתאם לרוח בית הספר, תחומי העניין של ילדים רבים (לפעמים תלויי התרחשות בעולם שמסביב, למשל נושא כמו חלל שמלווה את המסע של "בראשית" לירח, או יום השואה, או המתיחות בדרום וכד'.

מרחבי התצוגה הם מורכבים יותר. מרחב תצוגה כמו "CSI", הוא סוג של חדר בריחה. בחדר הבריחה CSI יש את זירת הפשע, אבל יש גם מעבדת CSI שכוללת מעבדה לכימיה, פיזיקה, ביולוגיה (בהקשרים רפואיים בד"כ), ועוד.

בהרבה מקרים, כל "חדר הבריחה" יכול להיות ארוז בתוך ערכה בארגז שמכיל גם פרטי תפאורה לעיצוב זירת הפשע, וגם ציוד מעבדה בסיסי (כמו בתיק החוקר). במקרים כאלה, כל חלל יכול להפוך באופן זמני לחדר בריחה.

בדוגמאות שלמעלה מוזכר מרחב תצוגה בשם "מבוך". מבוך הוא סוג של מרחב מחויץ, כשהתאים שבו משמשים להציג התרחשות בחיים, טעונה בדילמה ולמבקרים (בצוותים) אפליקציה לניתוח הדילמה ("שיקול דעת") בטאבלט שבאמצעותה הם מזינים את הערכתם לפתרונות אפשריים למצב המוצג.

מרחבי השירותים

מרחבי השירותים הם מרחבים שמשמשים ליצירה והפקה של רכיבים לכל המרחבים על פי צורך, או ליצירה של מוצרים ואביזרים שמשרתים את בית הספר והקהילה, או לפיתוח אבטיפוס ליוזמה או רעיון…

סדנת היוצרים מכילה כלים וחומרים שמשמשים את קהילת בית הספר כולו. יש פה מדפסות תלת-ממדיות, חותכי לייזר, כלי עיבוד עץ ופלסטיק, פינת אלקטרוניקה וכד'.

מפעלון מאפשר הקמת "פס יצור" למוצרים אותם בית הספר מבקש להפיק בכמות על בסיס אבטיפוס שעבר בקרת איכות ונחוצים לשימוש והפצה (למשל: תבניות לחדרי בריחה, תיק חוקר CSI…). אפשר גם שבית הספר ירצה לייצר מוצרים לטובת הקהילה או למכירה.

איך מיישמים?

בית ספר הרפתקני - תחומי הכשרה

תלמידים:

סדנאות התמחות במיומנויות לפי בחירה, תוך שאיפה לעמוד בדרישות מקצועיות תקניות וקבלת תעודת התמחות (למשל "רתך" של משרד העבודה), אם אפשר.

תלמידים מומחים הופכים למשאב ומשרתים את הקהילה (קהילת בית הספר והקהילה השכונתית) בתחומי התמחותם.

מורים:

עוברים הכשרה להנחיית לומדים בתחומי הליבה השונים, מלווים תלמידים ומנחים תלמידים (בקבוצה ובאופן פרטני) בהתמודדות עם האתגרים שסביבת למידה כזאת מציבה בפניהם.

הערכה

שאלת ההערכה בסביבה כזאת איננה יכולה להישען על מנגנוני הערכה וציינון קונבנציונליים. הערכה בסביבה כזאת צריכה להיות במודל הערכה מתאים להערכת תוצר. מודל כזה הוא "חקר שימושיות", אותו מבצעים התלמידים היוצרים תוך צפייה בחבריהם המשתמשים במוצר (שלא היו שותפים ביצירתו). קריטריונים כמו מידת המעורבות, יכולת הבנה, רמת האתגר וכד' ישמשו את היוצרים להערכת איכות התוצר ושיפורו.

בשורה התחתונה

בכל מסעותי ברחבי העולם, לא נתקלתי בבית ספר דומה. נתקלתי ואף הייתי שותף לעשייה במקומות בהם מיושמים חלק מהרעיונות הללו.

התחושה של צורך מעמיק בשינוי מלווה אותי בכל מקום בו אני נפגש עם הורים, מורים ונציגי מערכות חינוך בבתי הספר ובאקדמיה.

אני מקווה שמודל כזה, שמבוסס על עקרונות פדגוגיים ברורים, שרכיבים מתוכו נחקרו ברמות שונות של יישום עם תוצאות מעודדות, יכול להיות מיושם במלואו במקום בו יש נכונות לנסות שינוי לעומק.

סדנת המייקרים הבית ספרית: ארדואינו

זוהי רשימה רביעית בסדרה על סדנת היוצרים החינוכית. הרשימה המכוונת להציג מתווה להקמת סדנת יוצרים (מייקרים) בית ספרית (או קהילתית). המגמה להציג בראש ובראשונה נקודת מבט פדגוגית לצורך ומשם למשמעות הפדגוגית של כל תהליך פוטנציאלי וזיקתו לסביבה החינוכית כולה (בכיתה, בבית הספר, בקהילה, בחינוך המשלים ובבית).

שלוש הרשימות שקדמו לרשימה זו הן:

מייקרס ספייס? פאבלאב? חדר מלאכה?

איך לומדים ומה לומדים בסדנת יוצרים (מייקרס-ספייס)

סדנת יוצרים (מייקרס-ספייס) – פינות מיקוד

ובזיקה קרובה גם הרשימה: חדרי בריחה לימודיים ומחוייבות לתוכן

כאן, ברשימה הזאת ובאלה שיבואו אחריה, אני מתכנן להעמיק את הבנת המשמעויות היישומיות והחינוכיות של כל מוקד יצירה והפוטנציאל שהוא מציע לאיתור תחומי עניין והתמחות לכל ילד.

אז במוקד היום פינת האלקטרוניקה (השתגעת?) ומה יכול לעשות שם גם מי שאין לו ולא רוצה חמש יחידות מתמטיקה.

ראשית, הרשיתי לעצמי ליבא פתיח מהרשימה: מהו לומד עצמאי ואיך מגדלים כזה?

"עוד כשהייתי ילד בן 12, גיליתי את הספר "רדיו הרי זה כה פשוט".

רדיו

הספר הזה עשה לי משהו. היום אני קורא לזה "חוויה מכוננת". הספר עורר אצלי יצר עצום של סקרנות והוביל אותי לגלות ירחון בשם "הטכנאי הצעיר", שהפך להיות עבורי מקור בלתי נדלה של עניין ותשוקה לדעת וליצור.

הספר והירחון הובילו אותי לחנויות האלקטרוניקה בשד' הר-ציון וברחוב אלנבי בת"א, בהם הייתי מסתכל בכמיהה ברכיבים ובכלים וחולם על היום שבו תהיה לי מעבדת אלקטרוניקה משלי. באותם ימים גיליתי ערוץ הכנסה (משלוחי פרחים), הייתי מסתובב ברחובות העיר על אופניי ומוביל פרחים לשבת או לחג, מה שאפשר לי לרכוש מעט רכיבים ולנסות לבנות כלים משלי (בניתי לי, למשל, מלחם לפי תכניות שמצאתי באחת החוברות, שפתח לי עולם חדש של התנסות: ניסיתי לתקן רדיו גדול מקולקל שמצאתי בחצרו של סבא, שרפתי את לוח החשמל בבית וכד').

מקורות הידע שעמדו לרשותי אז, היו דלים מאד, כמובן: הספר, החוברות והמוכרים בחנויות האלקטרוניקה (שהיו, בד"כ, עסוקים מידי).

חלפו שנים.

החיים הובילו אותי למסלול שונה מגחמות ילדותי. מצאתי את עצמי עסוק בשאלות אנושיות (ובעיקר בענייני למידה), אבל הניצוץ ההוא לא כבה אף פעם.

לאחרונה גיליתי את הארדואינו.

ארדואינו

זהו כרטיס אלקטרוני זול (חיקוי סיני שלו עולה בסביבות 20 ש"ח, ביבוא מסין), שמאפשר אליו חיבור של עשרות סוגים של חיישנים, מנועים, בקרים וכד'.

בלשון ההנדסה זהו "כרטיס שליטה ובקרה".

מעבר למה שאפשר לחבר אליו, הארדואינו מחייב גם הבנה בסיסית של תכנות, כי צריך לתכנת אותו.

לכאורה – מפחיד, אך בעצם פשוט להפליא ומאפשר גם לחסרי רקע מקצועי בהנדסת אלקטרוניקה לבנות מכשירים מופלאים אחרי שעות לימוד בודדות."

עד כאן, הפתיחה. מכאן ננסה להבין יותר מה אפשר לעשות איתו, למי זה מתאים, איך מקשרים את זה למה שעושים בלמידה, ואולי, מעל לכל, למה.

אז מה עושים עם ארדואינו?

ראשית, אפשר לחבר אליו חיישנים. חיישנים אלה רכיבים אלקטרוניים שמאפשרים לארדואינו "לחוש" את העולם שמסביבו. עם חיישנים וארדואינו אפשר לבנות דברים פשוטים ודברים מורכבים.

הנה, לדוגמה, סוגי חיישנים שונים שאפשר לחבר לארדואינו:

sensors

החיישנים האלה הם בגודל של מחק ממוצע, עולים בד"כ שקלים בודדים (בהזמנות מסין, יש גם ספקים בארץ, אבל יש בהם שגובים סכומים הגבוהים פי 10 מהעלות בעלי אקספרס, למשל), ויכולים לחוש חום, רטיבות, עוצמת אור, מגע אדם, מגנטיות, זרם חשמלי, צבע, אות אינפרא אדום, קירבה למכשול ועוד. אין לך רובוט שאיננו חמוש בחיישנים בכדי לחוש את הסביבה ולנווט בתוכה, תוך זיהוי מסלול המסומן על הרצפה, להימנע ממכשולים ולבצע משימות מוכתבות מראש או על פי תנאי הסביבה.

אבל, לפני שנדבר על רובוטיקה, וכן, אפשר לבנות רובוטים מדליקים ביותר באמצעות ארדואינו וחיישנים, (ויש דברים מדליקים לא פחות שאפשר לבנות איתו), בואו נדבר על מה אפשר לחבר אליו בכדי לגרום לדברים לקרות.

אז אפשר לחבר אליו מנועים, מנורות, מנעולים אלקטרוניים, סרוואים (סרוו הוא סוג של מנוע, אבל הוא בד"כ לא מסתובב כל הזמן אלא מניע מנגנונים בתנועה מוגבלת, למשל הזרוע הרובוטית הזאת:

arm

המנוע (הסרוו) שבבסיס המלקחיים, למשל, גורם לפתיחה וסגירה של המלקחיים ומאפשר לזרוע להיסגר או להיפתח ולאחוז עצמים.

האם לבנות זרוע רובוטית כזאת ולתת לה משימות היא פעילות משמעותית של סדנת היוצרים?

אנו רואים לא מעט חוגים המוצעים לילדים תחת הכותרת "חוגי מייקרים" ובהם ילדים בונים "קיטים" מסוג הזרוע הרובוטית המוצגת, או רובוטים אחרים כמו זה למשל:

car

זהו, למעשה, מרכב של מכונית שאפשר להרכיב עליו ארדואינו וחיישנים שונים שיגרמו לרובוט לנווט את עצמו כמו (נו, מילא, בערך כמו…) מכונית אוטנומית.

ובכן, סדנאות היוצרים עליהם אני חולם יורות גבוה יותר.

אבל לפני כן, יש עוד רובד חשוב בכדי להבין את סביבת הפיתוח שארדואינו בחובה – רובד התיכנות.

ארדואינו לא יודע מה לעשות אם לא מתכנתים אותו, אבל לפני כן מילות הרגעה: אפשר לעשות המון דברים עם ארדואינו, בלי לדעת לתכנת. אפשר פשוט להוריד את הקוד (התוכנה שצריך לביצוע משימה מסויימת) מספריות אין ספור שקהילות משתמשי הארדואינו מנהלות ללא עלות (מה שמכונה "קוד פתוח") ומוצע למשתמשים.

כך זה נראה:

code

זוהי, למשל, תוכנה שמדליקה נורית כאשר לוחצים על כפתור.

אפשר להוריד את התוכנה הזאת ולהשתמש בה, אבל חשוב מכל, אפשר לשנות אותה ולהתאים אותה למשימות שנרצה, כך ששילוב תוכנות שונות יאפשרו לנו לבצע גם משימות מורכבות עם הבנה מצומצמת למדי בתיכנות.

הפרויקט בו אני עוסק עכשיו קשור להפעלת תצוגה בת 4 ספרות, כאשר בתחנה (בחדר בריחה) על המבקרים לבצע 4 משימות. כל משימה מוצלחת מדליקה ספרה אחת, כך שעם פתרון התחנה בשלמותה יש בידי הפותרים את הקוד לפתיחת מנעול המספרים ובו נמצא הרמז הבא.

לשם ביצוע המשימה נזקקתי לתוכנה שמפעילה את התצוגה שנראית כך:

display

אותה ליקטתי ממקור שבו הציג סרטון יוטיוב כיצד לחבר את התצוגה לארדואינו, ולה הוספתי תוכנה שמקבלת אות מחיישנים שמזהים את פתרון החידות שאותה ליקטתי ממקור אחר שמסביר בסרטון יוטיוב מפורט כיצד להפעיל את החיישנים ולהוסיף כמה תנאים שיגרמו לספרות להידלק ולהציג את הקוד באופן הדרגתי ומותנה בהצלחת פיתרון החידות.

נכון, אני יודע קצת לתכנת למדתי בעצמי, בעיקר מסרטוני יוטיוב, אבל תמיד לשם צורך יישומי של בניית רכיב כזה או אחר. וזה, למעשה העיקרון הפדגוגי החשוב ביותר, לדעתי, של הפעלת סביבה כזאת:

למידה מתרחשת כאשר קיים צורך אותנטי לביצוע משימה נחשקת (כבר כתבתי לא מעט על למצ"א – למידה מתוך צורך אותנטי).

בשורות הבאות אנסה לתאר איך לומדים ארדואינו ובעיקר לשם מה.

ארדואינו אפשר ללמוד לבד, ביוטיוב ואפשר ללמוד בקורסים. יש להניח שגם במקום שבו מנסים לגדל ילדים להיות לומדים עצמאיים, אפשר להתחיל בשיעורי הכרות בקבוצה ואז הילדים שמראים עניין ושואפים להתמחות, ימצאו לעצמם ערוצים ללימוד עצמי, כמו למשל זה:

כאן מציג בחור בשם אופק חיים, חמישה שעורים להיכרות ראשונית עם ארדואינו.

למי שיכול ללמוד באנגלית, ישנם אין ספור ערוצים מתאימים ללמידה עצמית, למשל  זה:

http://www.toptechboy.com/arduino-lessons/

זהו ערוץ שלמדתי ממנו מאיך מדליקים נורה עד לאיך אוספים נתונים מבלון אטמוספרי (עשרות שעות לימוד).

אם נתרגם את זה לעולמינו, עולם בו עומדת לרשותו/ה של הילד/ה סדנת יוצרים בבית הספר או במוסד קהילתי אחר, נוכל להפגיש את הילד/ה עם מגוון רחב של בעיות (בעיקרון שאני קורא לו "חכה של אלף פתיונות") או להזמין אותו/ה לזהות בעיה בעולם שלו/ה ולנסות להציע לבעיה פתרון שיכול להיסמך גם על ארדואינו – למשל מערכת להתראת זמן לקיחת תרופות לקשישים בקהילה…

את מערכת ההתראה יאפיינו הילדים בתהליך יזמות מבוקר ומונחה, יחקרו, יציבו מטרות ויעדי ביניים, ינהלו משאבים ולוחות זמנים ויפתחו את המערכת תוך רכישת הידע הנדרש לבנייתה, ביחיד או בצוות.

פרויקטים כאלה (PBL במיטבו) יכולים להתרחש גם מסביב לתכנים לימודיים, כמו פיתוח מנגנונים שידמו מערכות בגוף האדם, חידות בחדרי בריחה לימודיים, וכד'.

אבל, וכאן באה שאלת השאלות: למה? למה ללמוד ארדואינו, למה סדנת מייקרים, למה בכלל?

התשובה לכך נעוצה בכמה רעיונות פדגוגיים שכתבתי עליהם לא מעט בבלוג הזה, אנסה לסכם בכמה שורות:

החינוך ללמידה עצמית  וצוותית, מתוך צורך אותנטי שמכוון לתרומה לאחרים ולעולם הוא העיקרון המרכזי. כאן אני רואה את מטרתו העיקרית של בית הספר.

לשם כך ראוי להציע ערוצים שונים של יצירה שיעזרו לילדים לפתח בעצמם תחושת מסוגלות להתמודד עם כל אתגר, בהנחה שהם משתפים פעולה עם ילדים אחרים ליצירת צוות שלחבריו תחומי התמחות שונים.

ובראש הכל האמונה שאין גבול ליכולת היצירה של ילדים. צריך לעזור להם לגבש דרכי פעולה, להבין מערכות, להגדיר לעצמם סטנדרטים של איכות ומחוייבות לתוצר – והרי לנו עולם אחר.

 

 

מלמידה ממקודת תוכן ללמידה ממוקדת יישום

לא מעט כתבתי על חוסר המשמעות ועיקרון ההשטחה, בניסיון לרתום את הטכנולוגיה להנעת שינוי מהותי בכיתה, כאשר תוכניות הלימודים, מבנה ההוראה והיררכית המטרות אינם משתנים. השאלה שאני מתכוון להתמודד איתה ברשימה זו היא: האם יש סיכוי לשינוי גם במערכת האילוצים הקיימת.

נחדד:

האם במערכת שתוצאותיה נמדדות ע"י בחינות הבגרות בסופו של תהליך, יש סיכוי להביא ילדים ללמידה מתוך צורך אותנטי במידע.

מהו צורך אותנטי במידע כבר הסברתי ברשימות קודמות, אפילו כיניתי את התהליך בשם "למצ"א" (למידה מתוך צורך אותנטי), הפעם אנסה להראות דוגמאות שיעזרו לקוראים להבין איך יוצרים צורך אותנטי בסביבה מונעת ע"י תוכניות לימודים שבקציה בחינות הבגרות. לצד מטרה יומרנית זו, אנסה לצייר את תובנותיי לגבי תפקידיה של טכנולוגיות המידע בסביבת למידה כזאת.

אז איך מלמדים "מדידה" באופן שיחולל אצל ילדים את הצורך במידע?

אתמול, במסגרת קורס לתואר שני במכללת קיי בבאר שבע, קורס בו אנו מתמקדים בחיפוש דרכים לשינוי המיקוד מלמידה ממוקדת תוכן (כמו למשל "מדידה"), ללמידה ממוקדת "יישום", ספרו שתי תלמידות (גננות), שהן מתכוונות ללמד ילדים "מדידה" באופנים שונים שבהם הם יעסקו ביצירה שתצריך מידות (למשל היקף הצוואר ביצירת תחפושת, גובה הצמח בגן הירק…). נקודת המוצא מבחינתי איננה לימוד "מדידה". נקודת המוצא צריכה להיות יוצרים תחפושת או בונים טירה מקוביות ולשם כך צריך למדוד. לכאורה, אין הבדל, אך יש, לדעתי, הבדל עמוק ותהומי.

כאשר אנו מתכוונים ללמד "מדידה", אנו יוצאים מתוך מטרה תכנית. מישהו החליט שילדים בגן צריכים ללמוד "מדידה" כתימה.

חיפשתי "תוכנית לימודים לגן" ומצאתי את המסמך הבא:

 

זהו מסמך רישמי של המזכירות הפדגוגית. המסמך הוא מ-2010, ואינני יודע אם יש לו עידכון, לכן הדברים שאביא אינם בבחינת ביקורת אלא דוגמה לצורך בשינוי נקודת המבט כשמנסים לבנות תוכנית לימודים לילדים.

1 .מושג המספר / 15
פירוט נושא מושג המספר / 17
ספירה / 17
ספירה אחורה / 18
התאמה חד-חד ערכית / 19
מנייה / 20
השוואת קבוצות על ידי מנייה / 22
מספרים סודרים / 23
אומדן / 23
ייצוג של כמויות / 27
מספרים ופעולות / 28
חיבור וחיסור / 29
חלוקת קבוצות עצמים לקבוצות שוות / 30
המושג חצי / 31
דגמים חוזרים / 32
2 .תחושה מרחבית וגיאומטריה / 34
תרשים תחושה מרחבית וגיאומטריה / 35
פירוט הנושא תחושה מרחבית וגיאומטריה / 36
תחושה מרחבית – תיאור מילולי וייצוג חזותי של יחסים במרחב / 36
תפיסה חזותית של גופים וצורות הנמצאים במרחב / 37
גופים וצורות – היכרות בסיסית עם גופים וצורות / 38
צורות וקווים / 39
מצולעים / 41
גרפים ופריסות / 44
סימטריה / 45
3 .מושגים כמותיים בחיי היום–יום / 46
יחסי גודל / 48
מדידות – השוואה ישירה והשוואה בעזרת מתווך / 49
מדידה ביחידות מידה שרירותיות ובאמצעי מדידה מקובלים / 50
אומדן / 52
זמן – מושגי זמן / 53
שעון / 54
כסף – זיהוי מטבעות ושטרות / 55
שימוש בכסף בקנייה ומכירה / 55
איסוף וייצור נתונים – מיון וארגון / 56
ייצוג נתונים / 57
ניתוח נתונים / 57

ברור לי גם שאני חוטא ומוציא דברים מהקשרם, כי תמיד מדברים על גישות למידה התנסותיות, רלוונטיות לחיי היום יום (ראו מספר 3 "מושגים כמותיים בחיי היום-יום" לדוגמה).

עדיין טענתי היא (ולא מעט ממנה שאבתי מתפיסתה החינוכית של אימי ז"ל (ד"ר נחמה ניר-יניב, שהיית המפקחת הארצית על גני הילדים לפני שנים רבות) שגן הילדים איננו מקום בו צריך "ללמד". כשיש תוכנית לימודים ונושאים לימודיים מוכתבים, יש ילדים שיצליחו לעמוד במטרות ויש שלא יצליחו. אסור שילדים יתחילו לתייג את עצמם כמסוגלים פחות, ולמרות כל כוונותיהן הטובות של הגננות וסיסמאות המערכת, ילדים מתוייגים, רואים את זה בעיני הגננת.

אל נא תשכחו שילדים לומדים מיום היוולדם, הם לומדים את העולם בדרכים שלהם, אפילו כשעוד אין להם שפה לנסח בה את התובנות שלהם.

אבל חשוב למדוד בגן הילדים. חשוב למדוד אם רוצים לבנות טירה מקוביות, חשוב למדוד אם רוצים להתאים תחפושת, וחשוב למדוד כמה צמח הצמח בגן הירק. זוהי דרך להבנת העולם. כל מה שצריך לעשות, לדעתי, הוא לשנות את נקודת המבט. בל נלמד ילדים מדידה, בל ננסח מדידה כמטרה לימודית, בואו ניתן להם למדוד.

אז אם הילדים רוצים לבנות טירה בגן, הם יצטרכו לחשב (תוך ניסוי ותהייה) את גודל הטירה ביחס לכמות הקוביות שיש להם והם יבנו טירה. את הצורך במדידה הם יגלו בעצמם ולבד יפתחו אסטרטגיות מדידה.

אז פינת הקוביות בגן היא מקום מעולה לעורר ילדים לגלות צורך אותנטי במדידה, ללא הגדרת מטרה מראש בהקניית המונח "מדידה" ובודאי ללא הצורך לסמן וי אם הילד מצליח או לא.

עד כאן הדוגמה מהגיל הרך…

ניקח את זה הלאה?

כאן כבר לא נוכל (בינתיים) להתכחש לתוכנית הלימודים, שהרי כולנו מבינים את המציאות וזו, מסולפת ככל שתהייה, עדיין מוכתבת ע"י בחינות הבגרות), וצריך ללמוד מתמטיקה ופיזיקה אבל… את הצורך במונחים מתחום המתמטיקה ומונחים מתחום הפיזיקה, נוכל להביא באמצעות פרוייקטים שבהם ילדים (בחטיבות הגיל השונות) יצרכו את המושגים ככלי לביצוע משימה חשובה עבורם – למשל "שוק" בחטיבה הצעירה, בניית מתקן שימושי בחצר בית הספר בחטיבת הביניים ובניית בית זעיר נייד לחסרי בית בחטיבה העליונה, כמו זה:

TinyHouse

אז נגיד שיש הסכמה. נסכים שאפשר לרכוש מונחים מתמטיים ופיזיקאליים כשבונים בית. עדיין – איך נדאג לכיסוי כל תכנית הלימודים? בכל תחום?

כאן באה שיטת המיפוי. בכל שנה ממפים את המונחים בכל תחום בהם נגע כל ילד ומשווים אותם לתימות הנדרשות בתכנית הלימודים.

האם את כל תכני הלימוד אפשר להפוך ליישומיים? בכל שכבה?

לטענתי, בודאי.

ראוי לגוון מאד ולהכליל בתוכם מיומנויות יסוד – ראוי, למשל, לשים דגש מהותי על שפה. ניתן לתכנן יישומים עתירי מלל כמו משפטים ציבוריים, כתבי חידה ופיענוחם, תערוכות יצירה ושירה וכד'.

ולגבי מקומן של טכנולוגיות למידה?

אין כלים ראויים יותר מלהציג ללומד/ת את המידע הנדרש לו/ה לביצוע משימה מכלים טכנולוגיים. כלים אלה יכולים להציג ללומד/ת מידע בזמן הנחוץ, ממוקדי צורך, במקום בו המידע נדרש.

אין כלים ראויים יותר לניהול משימות, לתיכנון, להפקה ולשיתוף מכלים טכנולוגיים. כלים כאלה אינם תקועים במחוייבות לתפישה פדגוגית זו או אחרת או לסיסמאות בהן מערכות מנסות להגן על עצמן – כלים אלה מאפשרים ללומד/ת להתנתק מהתלות במסגרות הפורמליות השונות ולהיות לומד/ת עצמאי במלוא מובנה של המילה.

רוצה לדעת יותר?

רוצה להציע עמדה מנומקת אחרת?

הגב/הגיבי נא.

 

"מחפשים את המטמון" כסביבה לימודית חקרנית והרפתקנית (או איך כותבים כתב חידה ככלי מעורר למידה)

כתב חידה הוא המנוע למשחק "מחפשים את המטמון" אם רוצים להשתמש במשחק בסביבה מעוררת למידה.

הנה כתב חידה לדוגמה:

והימים ימים קשים בעונה ההיא, כמו שאומרים בארץ הסהר.

למרות הכל, יש יש להרים בי"ג כשדן התחיל ברון.

הפירוש בהמשך

הרעיון להשתמש בכתב חידה כגירוי לחקר (ובכך ככלי פדגוגי מעורר) הפך ללהיט בשנות השמונים. "כתב חידה" הופיע במקורו בתכנית הרדיו "מחפשים את המטמון" בשנות השישים. כשהתוכנית היתה משודרת, כל העם היה מרותק למקלטי הרדיו ומכל חלון יכולת לשמוע את השידור, לא היה איש ברחובות.

אבל אז לא היה גוגל ולא היתה ויקיפדיה, ולא אתר "נוסטלגיה". לא היתה סכנה שהמטמונאי דאז, ישלוף ללא בעיה את מילות המפתח מגוגל ויפתור את המשחק ללא אתגרים.

במרכזו של משחק "מחפשים את המטמון" מונח "כתב החידה". להפתעתי, חיפוש בגוגל אחר מדריך לכתיבת כתב חידה העלה חרס. יש המון רעיונות למשחקים כאלה כאמצעי בידורי, יש גם לא מעט התייחסויות למשחק ככלי פדגוגי, יש שילוב של גרסאות שלו ב"חדרי בריחה",  אבל מעט מאד מיקוד בשאלה – מהו כתב החידה ואיך כותבים אותו. האתגר הנפוץ ביותר של כתבי חידה שמצאתי מתמקד בכתב סתרים, לוקחים את הטקסט ומצפינים אותו בדרכים שונות, שהוא אתגר טכני ולוגי בעיקרו ואיננו משמש בד"כ כגירוי לחקר.

רשימה זו באה להדגיש את "מחפשים את המטמון" כבסיס לסביבה לימודית חקרנית, הרפתקנית, שמציבה בפני היוצרים והמשחקים אתגרים של חשיבה יצירתית, אינדוקטיבית (מן הפרט אל הכלל), הגיון, חקר, עבודת צוות ואנרגיה גבוהה.

איך כותבים כתב חידה

ראשית יש להבדיל במשמעותו הפדגוגית של תהליך היצירה של המשחק לבין תהליך המשחק עצמו. שני התהליכים מגרים למידה, אבל ברור הוא שהלמידה המשמעותית המתרחשת בתהליך היצירה עשירה הרבה יותר מן הלמידה המתרחשת בתהליך המשחק.

לאור האמור לעיל, ברור שהבחירה להשתמש ב"מחפשים את המטמון" בסביבת הלמידה תיושם במיטבה במקום שבו הלומדים יוצרים משחק עבור לומדים אחרים ומשחקים משחקים שלומדים אחרים יצרו.

מתחילים בזיהוי המטרה. איזה עולם תוכן היינו רוצים להנגיש ללומד הפוטנציאלי שלנו?

זיהוי המטרה

בוחנים את עולם התוכן בו אנו עסוקים. זה יכול להיות פרויקט בהסטוריה, ספרות, גיאוגרפיה, מדעים, תנ"ך או נושא שבית הספר עסוק בו בהקשר חברתי, ערכי וכד'. אפשר, כמובן, לשלב בין עולמות תוכן וליצור משחק שישלב תכנים אינטרדיסציפלינריים.

  • מטרה טובה צריכה להיות מושכת.
  • מטרה מושכת צריכה להוביל לחקר של סיפור מרתק.
  • סיפור מרתק צריך להיות סיפור שיש להניח שאיננו מוכר על ידי השחקנים או היוצרים.
  • המטרה צריכה להחיל עושר של רמזים אפשריים.
  • רמזים אפשריים יכולים להיות ממוקדים באנשים, חפצים, אירועים, קבוצות, תאריכים, מקומות…

מיפוי התוכן

אחרי בחירת עולם התוכן, מגדירים את גבולות הגזרה: מהן התמות מתוך תכנית הלימודים או אחרת שיוטמעו במשחק. אפשר למפות את התמות באמצעות מפה מושגית, כמו זו שמופיעה בסוף הרשימה (היא שם בכדי לא להציג את הפתרון מוקדם מידי).

הרמזים

כתב החידה צריך להיות הרכב של רמזים ומילות קישור שמספרים יחד סיפור..

הרמזים בכתב החידה דלמעלה הם:

"בעונה"; "ארץ הסהר"; "יש"; "להרים"; בי"ג; "דן" ו"רון".

יש לכם, הקוראים, כבר רעיון? יודעים על מה מדובר?

הרמזים צריכים להיות כאלה שגם חיפוש בגוגל, לא יוביל לאיתור מיידי של משמעותם. הם יכולים להיות מסיחים – להוביל לתובנות שאינן נכונות, שיובילו את הפותרים לעולם תוכן אחר עד שיבינו שהם במסלול שגוי ויחזרו לחשב מסלול מחדש.

קחו לדוגמה את הרמז "ארץ הסהר". רמז כזה יכול להוביל בסבירות גבוהה למחשבה על ארץ מוסלמית כמו מצריים או טורקיה. הרמז הזה, הסהר הוא "קרואסון" והארץ היא צרפת או עיר בצרפת, כמובן.

אבל, גם עצם הידיעה של רמז אחד איננה נותנת בידי המשחקים את הפתרון המיידי. האם אתם פתרתם? מה עושה פה צרפת?

רמז אחר הוא המילה "יש".

הכוונה ל-י"ש.

אם נסתכל במילון רשת כזה או אחר, נמצא 6 פירושים שונים למילה "יש".

למשל, האתר ר"ת (ראשי תיבות), מציג את הפירושים הבאים:

י"ש – יד שניה

י"ש – יד שרה

י"ש – יין שרף (בד"כ נכתב יי"ש)

י"ש – ירא שמים

י"ש – ישעיהו

י"ש – יתברך שמו

יודעים? יכולים להבין באיזה פירוש מדובר?

רמז יכול להיות מונח שהשימוש העיקרי שלו בעברית, הוא בשפה זרה:

כאן אנחנו כבר נראה כבר איך מתחילה התמונה להתבהר. אחד הרמזים הוא עונה. עונה בצרפתית זה "סזון". יש תקופה בתולדות ישראל (תקופה קשה), שעד היום מזוהה בשם ה"סזון". להלן תיאור התקופה מתוך וויקיפדיה:

הסֶזוֹןצרפתית: saison – "עונה", המילה משמשת בהקשר זה כקיצור לביטוי "la saison de chasse" – "עונת הציד") הוא כינוי למאבק שניהל ארגון ההגנה נגד האצ"ל בין דצמבר 1944 לפברואר 1945, כדי לאלצו לחדול מביצוע פעולות נגד כוחות המנדט הבריטי. המאבק כלל הסגרת אנשי אצ"ל לידי הבריטים וכן אירועים שבהם הוחזקו אנשי אצ"ל בידי אנשי הגנה בתנאים קשים תוך חקירות שלוו לעיתים באלימות

מתחיל להתבהר?

ברור כבר שאנחנו מדברים על תקופה שלפני קום המדינה. זיהוי התקופה הוא שלב קריטי בהבנת כתב החידה. מעכשיו אמור להיות קל יותר.

הרמז הבא איתו נתמודד הוא "להרים". הוא מופיע בכתב החידה בהקשר של "יש יש להרים".

זהו כבר הקשר די ברור:

מה מרימים?

דגל? את חתן השמחה ביומולדת? את המצה בליל הסדר? או אולי כוסית של יין?

אז ברור שאם אחת האפשרויות לרמז "יש" כיין שרף, הרי שאנו מדברים על להרים כוסית של י"ש… וכאן בא הרמז הקריטי – בי"ג. י"ג זה שלוש עשרה, בי"ג – כבר מציע פירוש של תאריך, אולי. י"ג קשור לאותה תקופה גם בספורם של י"ג יורדי הסירה, ולכן הוא גם מסיח טוב, אבל כאן יש עוד שני רמזים: "דן" ו"רון" ומילת הקישור "התחיל". זה כבר די ברור ש"רון" זה שיר, כלומר – כשדן התחיל לשיר.

נו? יודעים?

מה אנחנו יודעים עד כאן?

  • אנחנו יודעים שמדובר בתקופה של לפני קום המדינה,
  • אנחנו יודעים שמדובר בהרמת כוסית יין שרף (מילה שמסמלת משקה אלכוהולי),
  • אנחנו יודעים שמדובר, כנראה באירוע טכסי כזה או אחר (הרי מתי מרימים כוסית?),
  • אנחנו יודעים שמדובר בבחור ששמו דן? לא בטוח, אבל כנראה… זה יותר הגיוני מלפרש "דן" כחברת אוטובוסים…
  • אנחנו יודעים שזה קורה בי"ג או בשלוש עשרה, או בשלושה עשר,

נו?

ובכן – להלן הפתרון:

בשיר "שושנה, שושנה" של חיים חפר, מופיעה השורה ב"שלוש עשרה" דן הרים עוד כוסית. אלה הימים שלפני קום המדינה, בתקופת ההעפלה. להלן ההסבר מאתר הפלי"ם (פלוגות הים של הפלמ"ח):

סממן מרכזי בהווי הפלי"ם היה ה"שלוש עשרה" בחודש )שבעצם היה צריך להיקרא "שלושה עשר"(. בכל שלושה עשר בחודש בשעה תשע בערב כל חבר פלי"ם באשר הוא, ביבשה, בנמל זר או בספינה, הרים כוס משקה "לחיי הספינות שבדרך". אצל ימאי העולם ובקרב עמים אחרים נחשב השלושה עשר בחודש כתאריך מקולל )במיוחד אם הוא יוצא ביום שישי(. אצל חברי הפלי"ם הוא נחשב ליום של מזל.

ובכן, זהו הפתרון. את המפתח למטמון ניתן לטמון ליד קברה של "שושנה דמארי" שעל שמה השיר, בבית העלמין טרומפלדור בת"א.

לפני הפרק הבא, להלן מפת התמות המוכלות בסיפור שלנו, ואחריה קצת על הצפנה.

thememap

ההצפנה

איך להצפין כתב חידה יש אין ספור מקורות שיסבירו לכם. אפשר לכתוב בדיו בלתי נראית, אפשר להפוך אותיות, אפשר להצפין בשפת סימנים כזו או אחרת, כמו מורס, שפת סימנים, ברייל ועוד. במסך הבא מוצג כתב החידה בכתב הסימנים כמו שהוצפן באמצעות אפליקציה בשם "אניגמה" מ"בית היוצר של חנן". האפליקציה מיועדת לכתיבה של כתבי חידה, הצפנתם ופיענוחם, לצד מארז מידע עם הידע הנחוץ לפתירה מושכלת של כתב החידה.

letter1letter2

leter3

ולסיכום

"מחפשים את המטמון" הוא, בעיני, סוג של סביבה פדגוגית שעונה על כל חלומותי כשאני מדבר על למצ"א – למידה מתוך צורך אותנטי. זוהי למידה הרפתקנית במלוא מובן המילה. רשימה זו היא למעשה הזמנה לקריאה של מאמרים נוספים בבלוג שלי שיש בהם התייחסות לעקרונות, לרעיונות וערכים המופיעים בה.

קישורים

האתר קיצורים וראשי תיבות בעברית

http://www.kizur.co.il/search_word.php?abbr=%D7%99%22%D7%A9&m=21

איך הרסתי משחק טוב של חפש את המטמון

https://www.haaretz.co.il/captain/games/.premium-1.2420716

כתבי חידה של פרופ' עדו יצחקי (מכללת אורנים)

http://www.oranim.ac.il/sites/heb/SiteCollectionImages/documents/library/%D7%9E%D7%97%D7%A4%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%98%D7%9E%D7%95%D7%9F/%D7%9B%D7%AA%D7%91_%D7%97%D7%99%D7%93%D7%94-%D7%A2%D7%99%D7%93%D7%95_%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7%D7%99.pdf

דוגמה מפורטת של אחת התכניות מתוך הספריה הדיגיטלית של חיל האויר:

http://fisher.org.il/DigitalLibrary/BITEONIM/65.pdf#page=15

 

מהי חדשנות בחינוך ובשביל מה זה טוב?

אין לך מילה שאתה שומע יותר במבוכי מערכת החינוך מן המילה "חדשנות" (טוב, אולי "יזמות" מתחרה ראויה). מאמר זה בא לנסות ולהבחין בין חדשנות כמטרה לבין חדשנות כאמצעי, ואם אמצעי אזי לאיזו מטרה.

פעם דיברנו על המחשב בחינוך. חשבנו שהכנסת המחשב לסביבת הלמידה היא מטרה ראויה. היו מאיתנו שראו את הכנסת המחשב לחינוך כסוס טרויאני. קיווינו שהמחשב יניע אנשים לחשוב פדגוגיה אחרת (אני בתמימותי מאמין שאכן צריכה להיות פדגוגיה אחרת – חלק נכבד של הבלוג הזה "חינוך אחר" עוסק במשמעות הפדגוגית של טכנולוגיה לשירות הלומד.

אבל שהשאלות ששאלנו אז, ולצערי רבים מאיתנו שואלים עוד היום מבוססות על המבנה הקלאסי של בית הספר, אותו בית ספר שנועד להזין למוחתיהם של ילדינו תכנים מתוך תכנית הלימודים.

העולם טופח על פרצופה של הגישה המסורתית הזאת במציאות שהופכת אותה לחסרת רלוונטיות לחלוטין. מתוך שכך, מתחילה תנועה של ספק, של חיפוש, של תקווה -עגל הזהב מחפש לעצמו  תחליף.

התחליף העדכני לעגל הזהב של שינוי מערכת החינוך, הוא "חדשנות".

ניסיתי להבין מה אנשים חושבים על חדשנות, כיצד הם תופשים את המונח הזה, כיצד הם קושרים אותו לחינוך…

פרסמתי בפייסבוק את השאלה הבאה:

חדשנות

בתוך מספר שעות הצטברו 73 תגובות מרתקות, להלן הקישור בפייסבוק:

דיון בנושא חדשנות

ניסיתי למפות את התשובות ולחלק אותן לקבוצות. בניתי מפה מושגית והתחלתי לגזור ולהדביק. יצא משהו כזה:

מפת חדשנות

וזה רק חלק קטן של התגובות.

בכל מקרה חילקתי את התגובות ל-4 קבוצות עיקריות:

  • הגדרות
  • תוצרים אפשריים
  • הדרך
  • ואפילו דיון בשאלה אם יש כזה דבר…

לפיכך הגדרתי לעצמי הגדרה חדשה:

חדשנות היא הדרך להרחבת מנעד האלטרנטיבות לפתרון בעיה קיימת או להשגת מטרה נשאפת.

חדשנות, אם כך, איננה המטרה, היא אמצעי. חדשנות היא הלך הרוח שמחפש אלטרנטיבות גם בתחומים שאינם מקור הבעיה או המטרה.

אם כך, יש משמעות לקשר עם יצירתיות, עם חשיבה מחוץ לקופסה, עם יוזמה.

אני רוצה להודות למי שתרם, אני חושב שמגוון ההתייחסויות מראה על משמעות מונח אחר שגם הוא מחפש התייחסות: "קהילה".

אז הנה, התקבצו להן הגדרות וחלומות של קהילה של אנשים שעסוקים בלחשוב ולחלום חינוך, וברור הוא שפייסבוק איננה הפלטפורמה המתאימה – עלינו לחפש אלטרנטיבה אחרת בכדי לממש את הפוטנציאל הגלום במקבץ הידע הזה. חדשנות?

היו אנשים שהבינו שצריך פורמט לרכז בו ידע מצטבר של קבוצת אנשים שיש לה מכנה משותף, כאשר לכל אחד יכולה להיות התייחסות אחרת לאותה סוגיה וכולן ראויות (מזהים את הזיקה למה שעשינו כאן?). קראו להם "אמוראים". האמוראים, כתבו את הגמרא.

אני מצרף פה קישור לפוסט שכתבתי בבלוג – הוא מתאר את המשמעות של צורך כזה בניהול ידע. התורה החינוכית החדשה – הלכה ומעשה או "האמוראים החדשים"

ושוב תודה.

ערוץ 33 – ביני ובינך – 13.9.2018

פתיחת שנת הלימודים:
ראיון עם פרופ' חנן יניב על מערכת החינוך הישראלית – אתגרים ומה צריך להשתנות

לצפייה:

http://192.118.60.6/radiomp4/2018/09/13/8723386.mp4

 

מוסף הארץ – גזילת הילדות

להלן כתבה שהופיע במוסף "הארץ" לקראת תחילת שנת הלימודים תשע"ט (ספט' 2019)

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.6430157

ראיון בפאנט (ערוץ הלא)

להלן קישור לראיון בערוץ 30 (ערבית – הראיון בעברית), בעקבות הכתבה ב"הארץ".

http://panet.co.il/article/2312246

 

ראיון עם יוסי הדר ברדיו ארץ ספט' 2018

להלן מדקה 1:04:35