סדנת המייקרים הבית ספרית: ארדואינו

זוהי רשימה רביעית בסדרה על סדנת היוצרים החינוכית. הרשימה המכוונת להציג מתווה להקמת סדנת יוצרים (מייקרים) בית ספרית (או קהילתית). המגמה להציג בראש ובראשונה נקודת מבט פדגוגית לצורך ומשם למשמעות הפדגוגית של כל תהליך פוטנציאלי וזיקתו לסביבה החינוכית כולה (בכיתה, בבית הספר, בקהילה, בחינוך המשלים ובבית).

שלוש הרשימות שקדמו לרשימה זו הן:

מייקרס ספייס? פאבלאב? חדר מלאכה?

איך לומדים ומה לומדים בסדנת יוצרים (מייקרס-ספייס)

סדנת יוצרים (מייקרס-ספייס) – פינות מיקוד

ובזיקה קרובה גם הרשימה: חדרי בריחה לימודיים ומחוייבות לתוכן

כאן, ברשימה הזאת ובאלה שיבואו אחריה, אני מתכנן להעמיק את הבנת המשמעויות היישומיות והחינוכיות של כל מוקד יצירה והפוטנציאל שהוא מציע לאיתור תחומי עניין והתמחות לכל ילד.

אז במוקד היום פינת האלקטרוניקה (השתגעת?) ומה יכול לעשות שם גם מי שאין לו ולא רוצה חמש יחידות מתמטיקה.

ראשית, הרשיתי לעצמי ליבא פתיח מהרשימה: מהו לומד עצמאי ואיך מגדלים כזה?

"עוד כשהייתי ילד בן 12, גיליתי את הספר "רדיו הרי זה כה פשוט".

רדיו

הספר הזה עשה לי משהו. היום אני קורא לזה "חוויה מכוננת". הספר עורר אצלי יצר עצום של סקרנות והוביל אותי לגלות ירחון בשם "הטכנאי הצעיר", שהפך להיות עבורי מקור בלתי נדלה של עניין ותשוקה לדעת וליצור.

הספר והירחון הובילו אותי לחנויות האלקטרוניקה בשד' הר-ציון וברחוב אלנבי בת"א, בהם הייתי מסתכל בכמיהה ברכיבים ובכלים וחולם על היום שבו תהיה לי מעבדת אלקטרוניקה משלי. באותם ימים גיליתי ערוץ הכנסה (משלוחי פרחים), הייתי מסתובב ברחובות העיר על אופניי ומוביל פרחים לשבת או לחג, מה שאפשר לי לרכוש מעט רכיבים ולנסות לבנות כלים משלי (בניתי לי, למשל, מלחם לפי תכניות שמצאתי באחת החוברות, שפתח לי עולם חדש של התנסות: ניסיתי לתקן רדיו גדול מקולקל שמצאתי בחצרו של סבא, שרפתי את לוח החשמל בבית וכד').

מקורות הידע שעמדו לרשותי אז, היו דלים מאד, כמובן: הספר, החוברות והמוכרים בחנויות האלקטרוניקה (שהיו, בד"כ, עסוקים מידי).

חלפו שנים.

החיים הובילו אותי למסלול שונה מגחמות ילדותי. מצאתי את עצמי עסוק בשאלות אנושיות (ובעיקר בענייני למידה), אבל הניצוץ ההוא לא כבה אף פעם.

לאחרונה גיליתי את הארדואינו.

ארדואינו

זהו כרטיס אלקטרוני זול (חיקוי סיני שלו עולה בסביבות 20 ש"ח, ביבוא מסין), שמאפשר אליו חיבור של עשרות סוגים של חיישנים, מנועים, בקרים וכד'.

בלשון ההנדסה זהו "כרטיס שליטה ובקרה".

מעבר למה שאפשר לחבר אליו, הארדואינו מחייב גם הבנה בסיסית של תכנות, כי צריך לתכנת אותו.

לכאורה – מפחיד, אך בעצם פשוט להפליא ומאפשר גם לחסרי רקע מקצועי בהנדסת אלקטרוניקה לבנות מכשירים מופלאים אחרי שעות לימוד בודדות."

עד כאן, הפתיחה. מכאן ננסה להבין יותר מה אפשר לעשות איתו, למי זה מתאים, איך מקשרים את זה למה שעושים בלמידה, ואולי, מעל לכל, למה.

אז מה עושים עם ארדואינו?

ראשית, אפשר לחבר אליו חיישנים. חיישנים אלה רכיבים אלקטרוניים שמאפשרים לארדואינו "לחוש" את העולם שמסביבו. עם חיישנים וארדואינו אפשר לבנות דברים פשוטים ודברים מורכבים.

הנה, לדוגמה, סוגי חיישנים שונים שאפשר לחבר לארדואינו:

sensors

החיישנים האלה הם בגודל של מחק ממוצע, עולים בד"כ שקלים בודדים (בהזמנות מסין, יש גם ספקים בארץ, אבל יש בהם שגובים סכומים הגבוהים פי 10 מהעלות בעלי אקספרס, למשל), ויכולים לחוש חום, רטיבות, עוצמת אור, מגע אדם, מגנטיות, זרם חשמלי, צבע, אות אינפרא אדום, קירבה למכשול ועוד. אין לך רובוט שאיננו חמוש בחיישנים בכדי לחוש את הסביבה ולנווט בתוכה, תוך זיהוי מסלול המסומן על הרצפה, להימנע ממכשולים ולבצע משימות מוכתבות מראש או על פי תנאי הסביבה.

אבל, לפני שנדבר על רובוטיקה, וכן, אפשר לבנות רובוטים מדליקים ביותר באמצעות ארדואינו וחיישנים, (ויש דברים מדליקים לא פחות שאפשר לבנות איתו), בואו נדבר על מה אפשר לחבר אליו בכדי לגרום לדברים לקרות.

אז אפשר לחבר אליו מנועים, מנורות, מנעולים אלקטרוניים, סרוואים (סרוו הוא סוג של מנוע, אבל הוא בד"כ לא מסתובב כל הזמן אלא מניע מנגנונים בתנועה מוגבלת, למשל הזרוע הרובוטית הזאת:

arm

המנוע (הסרוו) שבבסיס המלקחיים, למשל, גורם לפתיחה וסגירה של המלקחיים ומאפשר לזרוע להיסגר או להיפתח ולאחוז עצמים.

האם לבנות זרוע רובוטית כזאת ולתת לה משימות היא פעילות משמעותית של סדנת היוצרים?

אנו רואים לא מעט חוגים המוצעים לילדים תחת הכותרת "חוגי מייקרים" ובהם ילדים בונים "קיטים" מסוג הזרוע הרובוטית המוצגת, או רובוטים אחרים כמו זה למשל:

car

זהו, למעשה, מרכב של מכונית שאפשר להרכיב עליו ארדואינו וחיישנים שונים שיגרמו לרובוט לנווט את עצמו כמו (נו, מילא, בערך כמו…) מכונית אוטנומית.

ובכן, סדנאות היוצרים עליהם אני חולם יורות גבוה יותר.

אבל לפני כן, יש עוד רובד חשוב בכדי להבין את סביבת הפיתוח שארדואינו בחובה – רובד התיכנות.

ארדואינו לא יודע מה לעשות אם לא מתכנתים אותו, אבל לפני כן מילות הרגעה: אפשר לעשות המון דברים עם ארדואינו, בלי לדעת לתכנת. אפשר פשוט להוריד את הקוד (התוכנה שצריך לביצוע משימה מסויימת) מספריות אין ספור שקהילות משתמשי הארדואינו מנהלות ללא עלות (מה שמכונה "קוד פתוח") ומוצע למשתמשים.

כך זה נראה:

code

זוהי, למשל, תוכנה שמדליקה נורית כאשר לוחצים על כפתור.

אפשר להוריד את התוכנה הזאת ולהשתמש בה, אבל חשוב מכל, אפשר לשנות אותה ולהתאים אותה למשימות שנרצה, כך ששילוב תוכנות שונות יאפשרו לנו לבצע גם משימות מורכבות עם הבנה מצומצמת למדי בתיכנות.

הפרויקט בו אני עוסק עכשיו קשור להפעלת תצוגה בת 4 ספרות, כאשר בתחנה (בחדר בריחה) על המבקרים לבצע 4 משימות. כל משימה מוצלחת מדליקה ספרה אחת, כך שעם פתרון התחנה בשלמותה יש בידי הפותרים את הקוד לפתיחת מנעול המספרים ובו נמצא הרמז הבא.

לשם ביצוע המשימה נזקקתי לתוכנה שמפעילה את התצוגה שנראית כך:

display

אותה ליקטתי ממקור שבו הציג סרטון יוטיוב כיצד לחבר את התצוגה לארדואינו, ולה הוספתי תוכנה שמקבלת אות מחיישנים שמזהים את פתרון החידות שאותה ליקטתי ממקור אחר שמסביר בסרטון יוטיוב מפורט כיצד להפעיל את החיישנים ולהוסיף כמה תנאים שיגרמו לספרות להידלק ולהציג את הקוד באופן הדרגתי ומותנה בהצלחת פיתרון החידות.

נכון, אני יודע קצת לתכנת למדתי בעצמי, בעיקר מסרטוני יוטיוב, אבל תמיד לשם צורך יישומי של בניית רכיב כזה או אחר. וזה, למעשה העיקרון הפדגוגי החשוב ביותר, לדעתי, של הפעלת סביבה כזאת:

למידה מתרחשת כאשר קיים צורך אותנטי לביצוע משימה נחשקת (כבר כתבתי לא מעט על למצ"א – למידה מתוך צורך אותנטי).

בשורות הבאות אנסה לתאר איך לומדים ארדואינו ובעיקר לשם מה.

ארדואינו אפשר ללמוד לבד, ביוטיוב ואפשר ללמוד בקורסים. יש להניח שגם במקום שבו מנסים לגדל ילדים להיות לומדים עצמאיים, אפשר להתחיל בשיעורי הכרות בקבוצה ואז הילדים שמראים עניין ושואפים להתמחות, ימצאו לעצמם ערוצים ללימוד עצמי, כמו למשל זה:

כאן מציג בחור בשם אופק חיים, חמישה שעורים להיכרות ראשונית עם ארדואינו.

למי שיכול ללמוד באנגלית, ישנם אין ספור ערוצים מתאימים ללמידה עצמית, למשל  זה:

http://www.toptechboy.com/arduino-lessons/

זהו ערוץ שלמדתי ממנו מאיך מדליקים נורה עד לאיך אוספים נתונים מבלון אטמוספרי (עשרות שעות לימוד).

אם נתרגם את זה לעולמינו, עולם בו עומדת לרשותו/ה של הילד/ה סדנת יוצרים בבית הספר או במוסד קהילתי אחר, נוכל להפגיש את הילד/ה עם מגוון רחב של בעיות (בעיקרון שאני קורא לו "חכה של אלף פתיונות") או להזמין אותו/ה לזהות בעיה בעולם שלו/ה ולנסות להציע לבעיה פתרון שיכול להיסמך גם על ארדואינו – למשל מערכת להתראת זמן לקיחת תרופות לקשישים בקהילה…

את מערכת ההתראה יאפיינו הילדים בתהליך יזמות מבוקר ומונחה, יחקרו, יציבו מטרות ויעדי ביניים, ינהלו משאבים ולוחות זמנים ויפתחו את המערכת תוך רכישת הידע הנדרש לבנייתה, ביחיד או בצוות.

פרויקטים כאלה (PBL במיטבו) יכולים להתרחש גם מסביב לתכנים לימודיים, כמו פיתוח מנגנונים שידמו מערכות בגוף האדם, חידות בחדרי בריחה לימודיים, וכד'.

אבל, וכאן באה שאלת השאלות: למה? למה ללמוד ארדואינו, למה סדנת מייקרים, למה בכלל?

התשובה לכך נעוצה בכמה רעיונות פדגוגיים שכתבתי עליהם לא מעט בבלוג הזה, אנסה לסכם בכמה שורות:

החינוך ללמידה עצמית  וצוותית, מתוך צורך אותנטי שמכוון לתרומה לאחרים ולעולם הוא העיקרון המרכזי. כאן אני רואה את מטרתו העיקרית של בית הספר.

לשם כך ראוי להציע ערוצים שונים של יצירה שיעזרו לילדים לפתח בעצמם תחושת מסוגלות להתמודד עם כל אתגר, בהנחה שהם משתפים פעולה עם ילדים אחרים ליצירת צוות שלחבריו תחומי התמחות שונים.

ובראש הכל האמונה שאין גבול ליכולת היצירה של ילדים. צריך לעזור להם לגבש דרכי פעולה, להבין מערכות, להגדיר לעצמם סטנדרטים של איכות ומחוייבות לתוצר – והרי לנו עולם אחר.

 

 

מודעות פרסומת

מלמידה ממקודת תוכן ללמידה ממוקדת יישום

לא מעט כתבתי על חוסר המשמעות ועיקרון ההשטחה, בניסיון לרתום את הטכנולוגיה להנעת שינוי מהותי בכיתה, כאשר תוכניות הלימודים, מבנה ההוראה והיררכית המטרות אינם משתנים. השאלה שאני מתכוון להתמודד איתה ברשימה זו היא: האם יש סיכוי לשינוי גם במערכת האילוצים הקיימת.

נחדד:

האם במערכת שתוצאותיה נמדדות ע"י בחינות הבגרות בסופו של תהליך, יש סיכוי להביא ילדים ללמידה מתוך צורך אותנטי במידע.

מהו צורך אותנטי במידע כבר הסברתי ברשימות קודמות, אפילו כיניתי את התהליך בשם "למצ"א" (למידה מתוך צורך אותנטי), הפעם אנסה להראות דוגמאות שיעזרו לקוראים להבין איך יוצרים צורך אותנטי בסביבה מונעת ע"י תוכניות לימודים שבקציה בחינות הבגרות. לצד מטרה יומרנית זו, אנסה לצייר את תובנותיי לגבי תפקידיה של טכנולוגיות המידע בסביבת למידה כזאת.

אז איך מלמדים "מדידה" באופן שיחולל אצל ילדים את הצורך במידע?

אתמול, במסגרת קורס לתואר שני במכללת קיי בבאר שבע, קורס בו אנו מתמקדים בחיפוש דרכים לשינוי המיקוד מלמידה ממוקדת תוכן (כמו למשל "מדידה"), ללמידה ממוקדת "יישום", ספרו שתי תלמידות (גננות), שהן מתכוונות ללמד ילדים "מדידה" באופנים שונים שבהם הם יעסקו ביצירה שתצריך מידות (למשל היקף הצוואר ביצירת תחפושת, גובה הצמח בגן הירק…). נקודת המוצא מבחינתי איננה לימוד "מדידה". נקודת המוצא צריכה להיות יוצרים תחפושת או בונים טירה מקוביות ולשם כך צריך למדוד. לכאורה, אין הבדל, אך יש, לדעתי, הבדל עמוק ותהומי.

כאשר אנו מתכוונים ללמד "מדידה", אנו יוצאים מתוך מטרה תכנית. מישהו החליט שילדים בגן צריכים ללמוד "מדידה" כתימה.

חיפשתי "תוכנית לימודים לגן" ומצאתי את המסמך הבא:

 

זהו מסמך רישמי של המזכירות הפדגוגית. המסמך הוא מ-2010, ואינני יודע אם יש לו עידכון, לכן הדברים שאביא אינם בבחינת ביקורת אלא דוגמה לצורך בשינוי נקודת המבט כשמנסים לבנות תוכנית לימודים לילדים.

1 .מושג המספר / 15
פירוט נושא מושג המספר / 17
ספירה / 17
ספירה אחורה / 18
התאמה חד-חד ערכית / 19
מנייה / 20
השוואת קבוצות על ידי מנייה / 22
מספרים סודרים / 23
אומדן / 23
ייצוג של כמויות / 27
מספרים ופעולות / 28
חיבור וחיסור / 29
חלוקת קבוצות עצמים לקבוצות שוות / 30
המושג חצי / 31
דגמים חוזרים / 32
2 .תחושה מרחבית וגיאומטריה / 34
תרשים תחושה מרחבית וגיאומטריה / 35
פירוט הנושא תחושה מרחבית וגיאומטריה / 36
תחושה מרחבית – תיאור מילולי וייצוג חזותי של יחסים במרחב / 36
תפיסה חזותית של גופים וצורות הנמצאים במרחב / 37
גופים וצורות – היכרות בסיסית עם גופים וצורות / 38
צורות וקווים / 39
מצולעים / 41
גרפים ופריסות / 44
סימטריה / 45
3 .מושגים כמותיים בחיי היום–יום / 46
יחסי גודל / 48
מדידות – השוואה ישירה והשוואה בעזרת מתווך / 49
מדידה ביחידות מידה שרירותיות ובאמצעי מדידה מקובלים / 50
אומדן / 52
זמן – מושגי זמן / 53
שעון / 54
כסף – זיהוי מטבעות ושטרות / 55
שימוש בכסף בקנייה ומכירה / 55
איסוף וייצור נתונים – מיון וארגון / 56
ייצוג נתונים / 57
ניתוח נתונים / 57

ברור לי גם שאני חוטא ומוציא דברים מהקשרם, כי תמיד מדברים על גישות למידה התנסותיות, רלוונטיות לחיי היום יום (ראו מספר 3 "מושגים כמותיים בחיי היום-יום" לדוגמה).

עדיין טענתי היא (ולא מעט ממנה שאבתי מתפיסתה החינוכית של אימי ז"ל (ד"ר נחמה ניר-יניב, שהיית המפקחת הארצית על גני הילדים לפני שנים רבות) שגן הילדים איננו מקום בו צריך "ללמד". כשיש תוכנית לימודים ונושאים לימודיים מוכתבים, יש ילדים שיצליחו לעמוד במטרות ויש שלא יצליחו. אסור שילדים יתחילו לתייג את עצמם כמסוגלים פחות, ולמרות כל כוונותיהן הטובות של הגננות וסיסמאות המערכת, ילדים מתוייגים, רואים את זה בעיני הגננת.

אל נא תשכחו שילדים לומדים מיום היוולדם, הם לומדים את העולם בדרכים שלהם, אפילו כשעוד אין להם שפה לנסח בה את התובנות שלהם.

אבל חשוב למדוד בגן הילדים. חשוב למדוד אם רוצים לבנות טירה מקוביות, חשוב למדוד אם רוצים להתאים תחפושת, וחשוב למדוד כמה צמח הצמח בגן הירק. זוהי דרך להבנת העולם. כל מה שצריך לעשות, לדעתי, הוא לשנות את נקודת המבט. בל נלמד ילדים מדידה, בל ננסח מדידה כמטרה לימודית, בואו ניתן להם למדוד.

אז אם הילדים רוצים לבנות טירה בגן, הם יצטרכו לחשב (תוך ניסוי ותהייה) את גודל הטירה ביחס לכמות הקוביות שיש להם והם יבנו טירה. את הצורך במדידה הם יגלו בעצמם ולבד יפתחו אסטרטגיות מדידה.

אז פינת הקוביות בגן היא מקום מעולה לעורר ילדים לגלות צורך אותנטי במדידה, ללא הגדרת מטרה מראש בהקניית המונח "מדידה" ובודאי ללא הצורך לסמן וי אם הילד מצליח או לא.

עד כאן הדוגמה מהגיל הרך…

ניקח את זה הלאה?

כאן כבר לא נוכל (בינתיים) להתכחש לתוכנית הלימודים, שהרי כולנו מבינים את המציאות וזו, מסולפת ככל שתהייה, עדיין מוכתבת ע"י בחינות הבגרות), וצריך ללמוד מתמטיקה ופיזיקה אבל… את הצורך במונחים מתחום המתמטיקה ומונחים מתחום הפיזיקה, נוכל להביא באמצעות פרוייקטים שבהם ילדים (בחטיבות הגיל השונות) יצרכו את המושגים ככלי לביצוע משימה חשובה עבורם – למשל "שוק" בחטיבה הצעירה, בניית מתקן שימושי בחצר בית הספר בחטיבת הביניים ובניית בית זעיר נייד לחסרי בית בחטיבה העליונה, כמו זה:

TinyHouse

אז נגיד שיש הסכמה. נסכים שאפשר לרכוש מונחים מתמטיים ופיזיקאליים כשבונים בית. עדיין – איך נדאג לכיסוי כל תכנית הלימודים? בכל תחום?

כאן באה שיטת המיפוי. בכל שנה ממפים את המונחים בכל תחום בהם נגע כל ילד ומשווים אותם לתימות הנדרשות בתכנית הלימודים.

האם את כל תכני הלימוד אפשר להפוך ליישומיים? בכל שכבה?

לטענתי, בודאי.

ראוי לגוון מאד ולהכליל בתוכם מיומנויות יסוד – ראוי, למשל, לשים דגש מהותי על שפה. ניתן לתכנן יישומים עתירי מלל כמו משפטים ציבוריים, כתבי חידה ופיענוחם, תערוכות יצירה ושירה וכד'.

ולגבי מקומן של טכנולוגיות למידה?

אין כלים ראויים יותר מלהציג ללומד/ת את המידע הנדרש לו/ה לביצוע משימה מכלים טכנולוגיים. כלים אלה יכולים להציג ללומד/ת מידע בזמן הנחוץ, ממוקדי צורך, במקום בו המידע נדרש.

אין כלים ראויים יותר לניהול משימות, לתיכנון, להפקה ולשיתוף מכלים טכנולוגיים. כלים כאלה אינם תקועים במחוייבות לתפישה פדגוגית זו או אחרת או לסיסמאות בהן מערכות מנסות להגן על עצמן – כלים אלה מאפשרים ללומד/ת להתנתק מהתלות במסגרות הפורמליות השונות ולהיות לומד/ת עצמאי במלוא מובנה של המילה.

רוצה לדעת יותר?

רוצה להציע עמדה מנומקת אחרת?

הגב/הגיבי נא.

 

"מחפשים את המטמון" כסביבה לימודית חקרנית והרפתקנית (או איך כותבים כתב חידה ככלי מעורר למידה)

כתב חידה הוא המנוע למשחק "מחפשים את המטמון" אם רוצים להשתמש במשחק בסביבה מעוררת למידה.

הנה כתב חידה לדוגמה:

והימים ימים קשים בעונה ההיא, כמו שאומרים בארץ הסהר.

למרות הכל, יש יש להרים בי"ג כשדן התחיל ברון.

הפירוש בהמשך

הרעיון להשתמש בכתב חידה כגירוי לחקר (ובכך ככלי פדגוגי מעורר) הפך ללהיט בשנות השמונים. "כתב חידה" הופיע במקורו בתכנית הרדיו "מחפשים את המטמון" בשנות השישים. כשהתוכנית היתה משודרת, כל העם היה מרותק למקלטי הרדיו ומכל חלון יכולת לשמוע את השידור, לא היה איש ברחובות.

אבל אז לא היה גוגל ולא היתה ויקיפדיה, ולא אתר "נוסטלגיה". לא היתה סכנה שהמטמונאי דאז, ישלוף ללא בעיה את מילות המפתח מגוגל ויפתור את המשחק ללא אתגרים.

במרכזו של משחק "מחפשים את המטמון" מונח "כתב החידה". להפתעתי, חיפוש בגוגל אחר מדריך לכתיבת כתב חידה העלה חרס. יש המון רעיונות למשחקים כאלה כאמצעי בידורי, יש גם לא מעט התייחסויות למשחק ככלי פדגוגי, יש שילוב של גרסאות שלו ב"חדרי בריחה",  אבל מעט מאד מיקוד בשאלה – מהו כתב החידה ואיך כותבים אותו. האתגר הנפוץ ביותר של כתבי חידה שמצאתי מתמקד בכתב סתרים, לוקחים את הטקסט ומצפינים אותו בדרכים שונות, שהוא אתגר טכני ולוגי בעיקרו ואיננו משמש בד"כ כגירוי לחקר.

רשימה זו באה להדגיש את "מחפשים את המטמון" כבסיס לסביבה לימודית חקרנית, הרפתקנית, שמציבה בפני היוצרים והמשחקים אתגרים של חשיבה יצירתית, אינדוקטיבית (מן הפרט אל הכלל), הגיון, חקר, עבודת צוות ואנרגיה גבוהה.

איך כותבים כתב חידה

ראשית יש להבדיל במשמעותו הפדגוגית של תהליך היצירה של המשחק לבין תהליך המשחק עצמו. שני התהליכים מגרים למידה, אבל ברור הוא שהלמידה המשמעותית המתרחשת בתהליך היצירה עשירה הרבה יותר מן הלמידה המתרחשת בתהליך המשחק.

לאור האמור לעיל, ברור שהבחירה להשתמש ב"מחפשים את המטמון" בסביבת הלמידה תיושם במיטבה במקום שבו הלומדים יוצרים משחק עבור לומדים אחרים ומשחקים משחקים שלומדים אחרים יצרו.

מתחילים בזיהוי המטרה. איזה עולם תוכן היינו רוצים להנגיש ללומד הפוטנציאלי שלנו?

זיהוי המטרה

בוחנים את עולם התוכן בו אנו עסוקים. זה יכול להיות פרויקט בהסטוריה, ספרות, גיאוגרפיה, מדעים, תנ"ך או נושא שבית הספר עסוק בו בהקשר חברתי, ערכי וכד'. אפשר, כמובן, לשלב בין עולמות תוכן וליצור משחק שישלב תכנים אינטרדיסציפלינריים.

  • מטרה טובה צריכה להיות מושכת.
  • מטרה מושכת צריכה להוביל לחקר של סיפור מרתק.
  • סיפור מרתק צריך להיות סיפור שיש להניח שאיננו מוכר על ידי השחקנים או היוצרים.
  • המטרה צריכה להחיל עושר של רמזים אפשריים.
  • רמזים אפשריים יכולים להיות ממוקדים באנשים, חפצים, אירועים, קבוצות, תאריכים, מקומות…

מיפוי התוכן

אחרי בחירת עולם התוכן, מגדירים את גבולות הגזרה: מהן התמות מתוך תכנית הלימודים או אחרת שיוטמעו במשחק. אפשר למפות את התמות באמצעות מפה מושגית, כמו זו שמופיעה בסוף הרשימה (היא שם בכדי לא להציג את הפתרון מוקדם מידי).

הרמזים

כתב החידה צריך להיות הרכב של רמזים ומילות קישור שמספרים יחד סיפור..

הרמזים בכתב החידה דלמעלה הם:

"בעונה"; "ארץ הסהר"; "יש"; "להרים"; בי"ג; "דן" ו"רון".

יש לכם, הקוראים, כבר רעיון? יודעים על מה מדובר?

הרמזים צריכים להיות כאלה שגם חיפוש בגוגל, לא יוביל לאיתור מיידי של משמעותם. הם יכולים להיות מסיחים – להוביל לתובנות שאינן נכונות, שיובילו את הפותרים לעולם תוכן אחר עד שיבינו שהם במסלול שגוי ויחזרו לחשב מסלול מחדש.

קחו לדוגמה את הרמז "ארץ הסהר". רמז כזה יכול להוביל בסבירות גבוהה למחשבה על ארץ מוסלמית כמו מצריים או טורקיה. הרמז הזה, הסהר הוא "קרואסון" והארץ היא צרפת או עיר בצרפת, כמובן.

אבל, גם עצם הידיעה של רמז אחד איננה נותנת בידי המשחקים את הפתרון המיידי. האם אתם פתרתם? מה עושה פה צרפת?

רמז אחר הוא המילה "יש".

הכוונה ל-י"ש.

אם נסתכל במילון רשת כזה או אחר, נמצא 6 פירושים שונים למילה "יש".

למשל, האתר ר"ת (ראשי תיבות), מציג את הפירושים הבאים:

י"ש – יד שניה

י"ש – יד שרה

י"ש – יין שרף (בד"כ נכתב יי"ש)

י"ש – ירא שמים

י"ש – ישעיהו

י"ש – יתברך שמו

יודעים? יכולים להבין באיזה פירוש מדובר?

רמז יכול להיות מונח שהשימוש העיקרי שלו בעברית, הוא בשפה זרה:

כאן אנחנו כבר נראה כבר איך מתחילה התמונה להתבהר. אחד הרמזים הוא עונה. עונה בצרפתית זה "סזון". יש תקופה בתולדות ישראל (תקופה קשה), שעד היום מזוהה בשם ה"סזון". להלן תיאור התקופה מתוך וויקיפדיה:

הסֶזוֹןצרפתית: saison – "עונה", המילה משמשת בהקשר זה כקיצור לביטוי "la saison de chasse" – "עונת הציד") הוא כינוי למאבק שניהל ארגון ההגנה נגד האצ"ל בין דצמבר 1944 לפברואר 1945, כדי לאלצו לחדול מביצוע פעולות נגד כוחות המנדט הבריטי. המאבק כלל הסגרת אנשי אצ"ל לידי הבריטים וכן אירועים שבהם הוחזקו אנשי אצ"ל בידי אנשי הגנה בתנאים קשים תוך חקירות שלוו לעיתים באלימות

מתחיל להתבהר?

ברור כבר שאנחנו מדברים על תקופה שלפני קום המדינה. זיהוי התקופה הוא שלב קריטי בהבנת כתב החידה. מעכשיו אמור להיות קל יותר.

הרמז הבא איתו נתמודד הוא "להרים". הוא מופיע בכתב החידה בהקשר של "יש יש להרים".

זהו כבר הקשר די ברור:

מה מרימים?

דגל? את חתן השמחה ביומולדת? את המצה בליל הסדר? או אולי כוסית של יין?

אז ברור שאם אחת האפשרויות לרמז "יש" כיין שרף, הרי שאנו מדברים על להרים כוסית של י"ש… וכאן בא הרמז הקריטי – בי"ג. י"ג זה שלוש עשרה, בי"ג – כבר מציע פירוש של תאריך, אולי. י"ג קשור לאותה תקופה גם בספורם של י"ג יורדי הסירה, ולכן הוא גם מסיח טוב, אבל כאן יש עוד שני רמזים: "דן" ו"רון" ומילת הקישור "התחיל". זה כבר די ברור ש"רון" זה שיר, כלומר – כשדן התחיל לשיר.

נו? יודעים?

מה אנחנו יודעים עד כאן?

  • אנחנו יודעים שמדובר בתקופה של לפני קום המדינה,
  • אנחנו יודעים שמדובר בהרמת כוסית יין שרף (מילה שמסמלת משקה אלכוהולי),
  • אנחנו יודעים שמדובר, כנראה באירוע טכסי כזה או אחר (הרי מתי מרימים כוסית?),
  • אנחנו יודעים שמדובר בבחור ששמו דן? לא בטוח, אבל כנראה… זה יותר הגיוני מלפרש "דן" כחברת אוטובוסים…
  • אנחנו יודעים שזה קורה בי"ג או בשלוש עשרה, או בשלושה עשר,

נו?

ובכן – להלן הפתרון:

בשיר "שושנה, שושנה" של חיים חפר, מופיעה השורה ב"שלוש עשרה" דן הרים עוד כוסית. אלה הימים שלפני קום המדינה, בתקופת ההעפלה. להלן ההסבר מאתר הפלי"ם (פלוגות הים של הפלמ"ח):

סממן מרכזי בהווי הפלי"ם היה ה"שלוש עשרה" בחודש )שבעצם היה צריך להיקרא "שלושה עשר"(. בכל שלושה עשר בחודש בשעה תשע בערב כל חבר פלי"ם באשר הוא, ביבשה, בנמל זר או בספינה, הרים כוס משקה "לחיי הספינות שבדרך". אצל ימאי העולם ובקרב עמים אחרים נחשב השלושה עשר בחודש כתאריך מקולל )במיוחד אם הוא יוצא ביום שישי(. אצל חברי הפלי"ם הוא נחשב ליום של מזל.

ובכן, זהו הפתרון. את המפתח למטמון ניתן לטמון ליד קברה של "שושנה דמארי" שעל שמה השיר, בבית העלמין טרומפלדור בת"א.

לפני הפרק הבא, להלן מפת התמות המוכלות בסיפור שלנו, ואחריה קצת על הצפנה.

thememap

ההצפנה

איך להצפין כתב חידה יש אין ספור מקורות שיסבירו לכם. אפשר לכתוב בדיו בלתי נראית, אפשר להפוך אותיות, אפשר להצפין בשפת סימנים כזו או אחרת, כמו מורס, שפת סימנים, ברייל ועוד. במסך הבא מוצג כתב החידה בכתב הסימנים כמו שהוצפן באמצעות אפליקציה בשם "אניגמה" מ"בית היוצר של חנן". האפליקציה מיועדת לכתיבה של כתבי חידה, הצפנתם ופיענוחם, לצד מארז מידע עם הידע הנחוץ לפתירה מושכלת של כתב החידה.

letter1letter2

leter3

ולסיכום

"מחפשים את המטמון" הוא, בעיני, סוג של סביבה פדגוגית שעונה על כל חלומותי כשאני מדבר על למצ"א – למידה מתוך צורך אותנטי. זוהי למידה הרפתקנית במלוא מובן המילה. רשימה זו היא למעשה הזמנה לקריאה של מאמרים נוספים בבלוג שלי שיש בהם התייחסות לעקרונות, לרעיונות וערכים המופיעים בה.

קישורים

האתר קיצורים וראשי תיבות בעברית

http://www.kizur.co.il/search_word.php?abbr=%D7%99%22%D7%A9&m=21

איך הרסתי משחק טוב של חפש את המטמון

https://www.haaretz.co.il/captain/games/.premium-1.2420716

כתבי חידה של פרופ' עדו יצחקי (מכללת אורנים)

http://www.oranim.ac.il/sites/heb/SiteCollectionImages/documents/library/%D7%9E%D7%97%D7%A4%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%98%D7%9E%D7%95%D7%9F/%D7%9B%D7%AA%D7%91_%D7%97%D7%99%D7%93%D7%94-%D7%A2%D7%99%D7%93%D7%95_%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7%D7%99.pdf

דוגמה מפורטת של אחת התכניות מתוך הספריה הדיגיטלית של חיל האויר:

http://fisher.org.il/DigitalLibrary/BITEONIM/65.pdf#page=15

 

מהי חדשנות בחינוך ובשביל מה זה טוב?

אין לך מילה שאתה שומע יותר במבוכי מערכת החינוך מן המילה "חדשנות" (טוב, אולי "יזמות" מתחרה ראויה). מאמר זה בא לנסות ולהבחין בין חדשנות כמטרה לבין חדשנות כאמצעי, ואם אמצעי אזי לאיזו מטרה.

פעם דיברנו על המחשב בחינוך. חשבנו שהכנסת המחשב לסביבת הלמידה היא מטרה ראויה. היו מאיתנו שראו את הכנסת המחשב לחינוך כסוס טרויאני. קיווינו שהמחשב יניע אנשים לחשוב פדגוגיה אחרת (אני בתמימותי מאמין שאכן צריכה להיות פדגוגיה אחרת – חלק נכבד של הבלוג הזה "חינוך אחר" עוסק במשמעות הפדגוגית של טכנולוגיה לשירות הלומד.

אבל שהשאלות ששאלנו אז, ולצערי רבים מאיתנו שואלים עוד היום מבוססות על המבנה הקלאסי של בית הספר, אותו בית ספר שנועד להזין למוחתיהם של ילדינו תכנים מתוך תכנית הלימודים.

העולם טופח על פרצופה של הגישה המסורתית הזאת במציאות שהופכת אותה לחסרת רלוונטיות לחלוטין. מתוך שכך, מתחילה תנועה של ספק, של חיפוש, של תקווה -עגל הזהב מחפש לעצמו  תחליף.

התחליף העדכני לעגל הזהב של שינוי מערכת החינוך, הוא "חדשנות".

ניסיתי להבין מה אנשים חושבים על חדשנות, כיצד הם תופשים את המונח הזה, כיצד הם קושרים אותו לחינוך…

פרסמתי בפייסבוק את השאלה הבאה:

חדשנות

בתוך מספר שעות הצטברו 73 תגובות מרתקות, להלן הקישור בפייסבוק:

דיון בנושא חדשנות

ניסיתי למפות את התשובות ולחלק אותן לקבוצות. בניתי מפה מושגית והתחלתי לגזור ולהדביק. יצא משהו כזה:

מפת חדשנות

וזה רק חלק קטן של התגובות.

בכל מקרה חילקתי את התגובות ל-4 קבוצות עיקריות:

  • הגדרות
  • תוצרים אפשריים
  • הדרך
  • ואפילו דיון בשאלה אם יש כזה דבר…

לפיכך הגדרתי לעצמי הגדרה חדשה:

חדשנות היא הדרך להרחבת מנעד האלטרנטיבות לפתרון בעיה קיימת או להשגת מטרה נשאפת.

חדשנות, אם כך, איננה המטרה, היא אמצעי. חדשנות היא הלך הרוח שמחפש אלטרנטיבות גם בתחומים שאינם מקור הבעיה או המטרה.

אם כך, יש משמעות לקשר עם יצירתיות, עם חשיבה מחוץ לקופסה, עם יוזמה.

אני רוצה להודות למי שתרם, אני חושב שמגוון ההתייחסויות מראה על משמעות מונח אחר שגם הוא מחפש התייחסות: "קהילה".

אז הנה, התקבצו להן הגדרות וחלומות של קהילה של אנשים שעסוקים בלחשוב ולחלום חינוך, וברור הוא שפייסבוק איננה הפלטפורמה המתאימה – עלינו לחפש אלטרנטיבה אחרת בכדי לממש את הפוטנציאל הגלום במקבץ הידע הזה. חדשנות?

היו אנשים שהבינו שצריך פורמט לרכז בו ידע מצטבר של קבוצת אנשים שיש לה מכנה משותף, כאשר לכל אחד יכולה להיות התייחסות אחרת לאותה סוגיה וכולן ראויות (מזהים את הזיקה למה שעשינו כאן?). קראו להם "אמוראים". האמוראים, כתבו את הגמרא.

אני מצרף פה קישור לפוסט שכתבתי בבלוג – הוא מתאר את המשמעות של צורך כזה בניהול ידע. התורה החינוכית החדשה – הלכה ומעשה או "האמוראים החדשים"

ושוב תודה.

ערוץ 33 – ביני ובינך – 13.9.2018

פתיחת שנת הלימודים:
ראיון עם פרופ' חנן יניב על מערכת החינוך הישראלית – אתגרים ומה צריך להשתנות

לצפייה:

http://192.118.60.6/radiomp4/2018/09/13/8723386.mp4

 

מוסף הארץ – גזילת הילדות

להלן כתבה שהופיע במוסף "הארץ" לקראת תחילת שנת הלימודים תשע"ט (ספט' 2019)

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.6430157

ראיון בפאנט (ערוץ הלא)

להלן קישור לראיון בערוץ 30 (ערבית – הראיון בעברית), בעקבות הכתבה ב"הארץ".

http://panet.co.il/article/2312246

 

ראיון עם יוסי הדר ברדיו ארץ ספט' 2018

להלן מדקה 1:04:35

 

לארי רוזנסטוק, הייטק – היי מסביר מה זה (תרגום שלי)

https://amara.org/en/videos/2ysuAUSY1kmx/info/project-based-learning-at-hth/

המכתב של נעמה מכיתת "לומדים אחרת"

אני לא מפרסם פה דברים של אחרים בד"כ. הפעם אני משנה ממנהגי כי המכתב הבא מדגיש שאפשר אחרת. כתבתי כבר ברשימה "בית ספר בית" על הכיתה שהקמנו בגימנסיה הרצליה לילדים ש"פיטרו" את בית הספר. ילדים ממקומות שונים בארץ שפשוט (אולי לא כ"כ פשוט) הפסיקו ללכת לבית הספר התיכון.

המכתב הזה נכתב אתמול (16/6/2018), והיו לו הרבה קוראים ותגובות, אבל פייסבוק הוא מקום עלוב למדי לניהול ידע, אז בכדי שלא יאבד בתהום הנשייה, אני מוסיף את המכתב החשוב הזה גם פה בבלוג. כאן הוא לא ילך לאיבוד.

אז הנה מה שקרה לנעמה:

שלום! נעים מאוד… אני נעמה – לומדת בכיתה של חנן. הרגע חזרתי מקריאה ממושכת עם אמא בפוסטים של חנן, התגובות באמת מדהימות! וכל כך מחזקות… ונותנות תקווה שבאמת אפשר אחרת! (ועכשיו אני באמת יודעת שאפשר). לפני שנה וחצי הייתי במקום אחר, סבל ממושך (מילה קטנה יחסית לרגש אז), קמתי כל בוקר במלחמת התשה, שעונים? גם עשר לא הספיקו… כשהייתי בבית הספר, הייתי אדישה כל כך וכבויה, כמו זומבי. משהו שהוא לא חי. הייתי בוהה שעות בחלון עד הצלצול "הגואל". הגוף אמנם ישב בכיתה, המוח הורה אוטומטית ליד לכתוב, הראש זז מידי פעם והינהן למורה לאות הקשבה מזויף – אך הנפש הייתה הרחק הרחק הרחק משם, באיזה אי בודד שבפנטזיות. זה החמיר עם הזמן, ונהפך גרוע יותר ויותר. כואב לי רק לחשוב על זה. זו הייתה תקופה של חוסר אונים מובהק ואי וודאות. הייתי אבודה, וכל כך עצובה. הצעד הראשון היה לעזוב את בית הספר, צעד קטן ועצום בעת אחת – לאחת כמוני שתמיד הייתה במקום המרובע והבטוח. עברתי לבית ספר ברשת "אנקורי", רשת שמכוונת בגרות, בעיר (מרחק נסיעה של-45 דקות מביתי). אמרתי להורים (ולעצמי) שאם אין דרך להיתחמק – לפחות נדחוס את זה ונעשה את זה כמה שיותר מהר (באמת ניסיתי לעשות בגרות מוקדמת – אבל מערכת החינוך המקובעת דחתה את בקשתי בתוקף ריק של "זה החוק"… אבל זה כבר סיפור אחר. אז רציתי…), שהחופש (ממערכת החינוך), יגיע אליי. עצם המחשבה נתנה לי כוח להמשיך. הייתי שם חצי שנה. למדתי המון, למדתי מהאנשים, מהסביבה, מההתנהלות השונה של בית ספר בעיר (בשונה מאוד מבית ספר קיבוצי). השגרה החדשה דחפה אותי למקומות חדשים ולחציית קווים שהפחידו אותי מאוד אז: כמו להיות עם הרבה אנשים ולא לקבל סחרחורת או בחילה. מצאתי את הדברים הקטנים שחיזקו אותי להמשיך, ולא לוותר – כמו הים העוצמתי כל כך וכלי הנגינה שלי, וכן קצוות של סקרנות שלא נרקבה, שלקחה אותי למחוזות מדהימים, ולידע שנגלה לפניי לראשונה. אהבתי ללמוד לבד את מה שאני אוהבת, מה שעניין אותי, כי זה מה שהחזיק אותי והצית בי אש חדשה של למידה. השגרה של בית ספר מכוון בגרות הייתה מצד אחד חופשייה יותר מבחינת שעות ושיעורים מסויימים, אך הייתה גם מכבידה ומאומצת מאוד. זה מדהים איך כל הסיפור קרה בהדרגה, לאט לאט, כמו שצריך. ואז שנת הלימודים (הנוכחית) החלה מתקרבת (שבועות ספורים נותרו), ההיסטריה של מרתון למידה לבגרויות לא נעם לי בכלל, אך ידעתי שזו האפשרות היחידה שלי – כי לבית הספר הישן לא אחזור לעולם. הודעה משונה הגיעה מדודתי ובה מסופר על כיתה שבה לומדים אחרת. לומדים מה שאוהבים מתוך רצון ותשוקה אותנטית. "טוב, זה בטח סתם חלום או פנטזיה דמיונית" חשבתי, זה לא יכול לקרות במציאות כזאת שבה מערכת החינוך נרקבת מבסיסה (לצערי הרב היא מותאמת למערכת החינוך לפני 50 שנה). בכל מקרה, אמא שלי שוחחה עם הפרופסור "חוצה הגבולות" והחליטה ששווה לסחוב אותי לפגישה ראשונית –"רק בשביל לשמוע" היא אמרה ושכנעה אותי כמו תמיד. זה התגלגל יפה מאז, צלחתי קשיים רבים והתפתחתי בנפשי רבות. נתתי הזדמנות לתקווה הקלושה לכיתה – שלומדים בה מה שאוהבים. השנה החלה, הזמן רץ (כשכיף). תחילה ביקרנו בסיורים רבים ושונים בכדי לפתוח את הראש, מה שגרם לי ללמוד כל כך הרבה ולהעריך יותר את המדינה שלנו. כמו כן יצרתי קשרים חדשים, למדתי לשאול שאלות בלי היסוס, ונהנתי מאוד. השנה החלה זזה, דברים התגלגלו, למדתי המון – בקלות אומר שלפחות כמו שנתיים ויותר בחינוך המקובל. למדתי כמו ב"חיים האמיתיים", התנסיתי וחקרתי עולמות חדשים לי. מעולם לא נסעתי ברכבת לבד עד השנה הזאת, וזו חוויה כזו מחזקת לראות שאתה יכול להסתדר לבד, שהכל בסדר. התחלתי להכיר את תל אביב, לראות אנשים שונים ומקומות חדשים, אווירה אחרת, רעננה כזאת – שהכל אפשרי פה והכל מותר. ובכן אני מודה שהשנה הזאת שינתה אותי מקצה לקצה, חיזקה אותי, גרמה לי להעריך את החיים, את האפשרויות הקטנות שבדרך. הדברים שאני אוהבת עדיין איתי (לעד), במהלך השבוע אני עוסקת בהם ומכייפת בלי סוף. בימי המפגש ב"זולה" (הכיתה) שלנו, אני קמה בבוקר בשמחה, ובמחשבה מדהימה של "אין מצב שאני מפספסת את זה", אני נוסעת ברכבת, הולכת 10 דקות ומגיעה ל"גימנסיה העברית הרצליה" שקיבלה אותנו בחיבוק כה גדול ובפתיחות באמת מבורכת. כמובן (לא מובן מאליו בכלל) שהמעוניינים שבינינו חופשיים להיצטרף בכל יום בשבוע לכל כיתת לימוד או שיעור שמעניין אותם (הכל פתוח, אני למשל הצטרפתי לסדנת כתיבה ולאילוף כלבים). אני מרגישה שייכת עכשיו, אני מרגישה שזאת אני, בלי מסכות וסודות, זאת אני! האמיתית! שכל כך רצתה לצאת 🙂 אני מרגישה שאין גבול לאפשרויות, ולחלומות! שעם עבודה ורצון אמיתי – אפשר להשיג הכל. אני מנסה להנות מהזמן שלי כמה שיותר, אפילו משינה טובה 🙂 אני עושה מה שגורם לי להתרגש. מה שנותן לי את הכוח לקום כל יום מהמיטה. מה שאני אוהבת, מה שנולדתי לעשות. החיים נהיו פתאום מלאים ושמחים יותר משגרת הבית ספר הישנה. הראש שלי לא בחול יותר, אני יכולה להרים את הראש ולהסתכל מעלה לשמיים הבהירים, מה שפעם היה אתגר כמעט בלתי אפשרי.
אני בסך הכל נהנת מהשגרה שלי, שמחה כל כך שזו "השגרה" ולא משהו אחר. הראש שלי נפתח פתאום, הכל נראה אפשרי. זה מדהים. אני עושה כל כך הרבה בשביל עצמי סוף סוף. רודפת אחרי החלומות הישנים והחדשים. זה שווה הכל, יותר מכל תעודת בגרות מקוללת, כל ציון, או וי שנוצר באי רצון מוחלט. צורת הלימוד (הנוכחית) מפתחת את החשיבה בצורה בלתי רגילה, הרגשתי שחייתי בבועה 10 שנים. בועה שמערכת החינוך מתעתעת בנו (התלמידים), מטעה אותנו ואז אנחנו מקבלים הלם כשזורקים אותנו החוצה לחיים האמיתיים. זה מוזר ומשונה כל כך עד כמה מערכת החינוך מציגה את העולם שונה. זה אבסורד. אני מרגישה כל כך חיה עכשיו. כל כך אמתית, אני מרגישה שאין גבול, שהכל אפשרי. Life begins at the end of your comfort zone."".
את השנה הזאת לבטח לא אשכח אף פעם, היא תלווה אותי תמיד. שינוי שכזה באמת בלתי יאומן, אני במקום אחר עכשיו. אני מאושרת.

נעמה