תמונה מהחיים:
בוקר.
עומד לו מנהל בית ספר (תיכון) בשער בית הספר, מברך בלבביות את התלמידים הנכנסים בשער, אך לא לפני שבדק שהתלמידים לובשים את חולצת בית הספר. התלמידים פותחים את סוגר מעילם, מראים את החולצה שמתחתיו ונכנסים פנימה.
תשאלו – מה קורה לאלה שאינם לובשים את חולצת בית הספר? יש ויש… יש בתי ספר שאינם יכולים להיכנס, יש שנכנסים באזהרה, יש שמקבלים עונש כזה או אחר, אבל לא בעניין זה עסקינן.
אין זה גם מאמר על תלבושת אחירה, שמא עלה הרעיון הזה במוחך, זהו מאמר על משמעות המעמד – המנהל (או נציג אחר של צוות בית הספר), עומד בשער ובודק האם…
מה המסרים שעוברים לתלמידים?
מצד אחד, ללא ספק, עוברים מסרים כמו: 'אכפת לי מכל אחד ואחד מכם'; או 'אני אדם רציני, אני בודק עד לפרט האחרון'; או 'תלבושת אחידה חשובה לי מאד'; או 'אני נותן דוגמה אישית – בודק בעצמי ולא ממנה אחרים לעשות את זה במקומי'…
אבל, מצד שני, יש גם מסרים סמויים: 'אני לא מאמין לכם, לכן אני בודק'; או 'אני הבוס כאן, ללא עוררין'; או 'בית ספר זה לא דמוקרטיה, אתם תעשו מה שאומרים לכם'…
אין לי ספק שלא את כל המסרים הסמויים מתכוון המנהל להעביר, להרבה מהם הוא אולי, אפילו לא מודע. זוהי התנהגות מקובלת, משרתת את הנחיות משרד החינוך – הכל טוב.
האמנם???
הרשימה הזאת, אם כן, היא הזמנה לדיאלוג. הזמנה לדיאלוג ביני ובינך. הזמנה לדיון בשאלות שיגעו בנושאים שהם על סדר היום, במיוחד לאורן המלבב של מחאות התלמידות בעניין המכנסיים הקצרים.
חוט השדרה של המאמר הוא החינוך לערכים. לאורכו ניתקל בנושאי מפתח כמו מטרות החינוך, חינוך מול הוראה, משמעת, תלבושת אחידה, סיסמאות מול יישום, מהי תרבות, מהם ערכים "נכונים", מערכת, שררה ועוד כאלה וכאלה, כהנה וכהנה.
מאחר שכתיבתי בבלוג איננה "כתיבה מדעית", הוא מיועד לקריאה זורמת של אנשים (ואיננו משרת מטרות אקדמיות), לא תמצאו בסופו רשימה ביבליאוגרפית, אך יש ספר אחד שאליו אתייחס לצורך העמקת הטיעונים בהם אשתמש. זהו ספרו החדש של עוזי מלמד "חינוך הומני בעידן דיגיטלי פוסט-מודרני". הדיו עוד לא יבש מבין דפיו – ואין לך ריח משכר יותר מריחו של דיו רטוב על דפי ספר חדש. הספר הזה פשוט רלוונטי מידי מכדי לפסוח עליו בהתייחסות לנושאי המפתח שמניתי למעלה ועוד כאלה שיצמחו מתוך הדיון עצמו.
במהלך שנות הנחיית תזות, עבודות סמינריוניות או עבודות גמר למיניהן, אני מציע לתלמידי/ותי להרכיב את שלד העבודה מארבעה רכיבים עיקריים: מה הבעיה העיקרית שאליה תתייחס העבודה, מה את/ה מציע/ה לשיפור המצב, כיצד תיישם/מי ולבסוף – כיצד תבדוק/דקי שאמנם יש שיפור.
אז מה הבעיה?
הבעיה העיקרית שבה עוסק המאמר היא המרחק שבין החזון ליישומו. אני הולך לטעון שבמקרים רבים מציגה המערכת יעדים, כשהדרכים ליישומם דורסות יעדים אחרים, חשובים לפעמים, לאין ערוך יותר מהיעדים שהציבה המערכת בהתייחסות למטרה זו או אחרת.
אבל לפני כן, כמה מילים על צמיחה והתפתחות אישית.
השער השלישי של הספר, עוסק בזהות אישית, ערכים, משמעת ואחריות. מצטט עוזי מסמך של משרד החינוך מ-2019 על חינוך לערכים בגיל הרך: מסגרו החינוך, החל מגני הילדים וכלה בבתי הספר התיכוניים,.. שמו לעצמם כמטרה להטמיע בילדים ובבני הנוער את הערכים הנכונים.
שואל הסופר: מה הם "הערכים הנכונים"? מי קובע אותם? האם יש בכלל ערכים "נכונים"? ועוד הוא שואל: האם נכון להטמיע בצעירים את הערכים שהמבוגרים גדלו עליהם? ולבסוף – איך להטמיע ערכים? (עמ' 206)
כאן מציג עוזי מוקדי השפעה מהם בוחר הילד, במודע או שלא במודע, להיות מושפע, כאשר הבחירה תואמת את אישיותו השורשית (מתוך סאליבן 1953) שהיא ההתגבשות של דפוסי האישיות שלו מתוך קשרי הגומלין עם דמויות משמעותיות בסביבתו (בעיקר אימו).
קשה לי להבין מהי בחירה במודע של ערכים או דפוסי אישיות. אני גם לא מאמין שאדם בוחר את דרכי ההתנהכות שלו במצבים של דילמות טעונות תוך תגובה מהמותן.
בקטע הבא אנסה לעקוב אחרי מצב טיפוסי בו ניתקל תלמיד בתחושה של אין מוצא, ובדרך של "הנדסה הפוכה", אנסה להציג את דרך ההשפעה של מצבים כאלה, בהם נתקלים תלמידים ביום יום, על עיצוב מערך הערכים שלהם והתרבות אליה הם גדלים. לסיכום, אקשור בין האוירה הבית ספרית והתמודדות עם שאלות כמו "קוד לבוש – כן או לא" לבין להתפחות ערכית של חברה.
אז ראשית לכל, בוא/י נסכים שאנחנו לא מכירים את עצמנו.
הסבר למפת הכוחות המופעלים על ה"אני" בסרטון הבא: סרטון הסבר למפה
מה קורה לילד שעובר בשער בית הספר ובודקים אם הוא לובש את חולצת בית הספר?
כותב עוזי מלמד בספרו (ההערות בסוגריים הם שלי): "לא תמיד המתח בין מה שהיחיד רוצה לעשות מעצמו (במקרה זה אדם חופשי לביטוי עצמי וחופשי מחשד של אי יושר ואמינות) לבין תפיסתו את מה שמוקד ההשפעה (המנהל או המורה) רוצה לראות בו (אני מוסיף – או משדר באופן גלוי או סמוי נקודת מבט מנוגדת), מסתיים ב"תיקון" של האיישיות הממשית (שינוי בדימוי העצמי או במערך הערכים המודע של הילד). לפעמים המתח כה גדול עד שהוא גורם למשבר שבו היחיד מתרחק ממוקד ההשפעה או מורד בו (את המרד הזה אנחנו רואים היום במחאת המכנסונים של בנות התיכונים. (עמוד 204).
עוזי מדבר על מתח. מתח הנובע מנסיונות להשפיע על מבנה אישיותו של התלמיד. מתח גדול מידי, לדעתו, ישנם שלוש תוצאות אפשריות למצבים של מתח גדול מידי:
א. התלמיד יברח (הימים בהם ביליתי בחוף הים, בסרטי מערבונים, בצפייה במשפטים בבית המשפט, זכורים לי הרבה יותר משיעורים שלמדתי בבית הספר), או יעלם נפשית (ישגה בחלומות בהקיץ).
ב. התלמיד יכנע (יפנים, יפסיק להתמרד, יקבל על עצמו את מרות המוסד) – רוב התלמידים נכנעים וזוהי התוצאה שאותי מפחידה ביותר.
ג. ימרוד, יזלזל, יסרב ויתויג כ"ילד בעייתי", תיוג שיכול ללוות אותו כל חייו ולהשפיע על דרך ההתפתחות האישית והחברתית שלו.
שנים שאני טוען שבית הספר מזיק.
כתבתי על כך מאמרים לא מעטים בבלוג הזה, רואיינתי פעמים רבות בערוצי רדיו וטלויזיה, ואינני יכול שלא להזכיר ראיון שנערך איתי בתוכנית "23 דקות" בטלויזיה הלימודית ע"י טל ולי. להלן הקישור:
מה קורה למורים/ות שמסכימים/ות עם תלמידיהם, שחושבים/ות שהמסרים הסמויים שעוברים בעולם כזה של שררה ואי אמון מזיקים לצמיחה האישית שלו – מזיקים לחברה שהוא ייצור בעתיד?
(עובר ללשון נקבה – הרי רוב המורים הן מורות)
המורות מוצאות את עצמן בדילמה מוסרית: המסרים שהיו רוצות להעביר כמסרים מעצבי אישיות והמסרים שהמוסד משדר בדרכי ההתמודדות שלו עם שאלות טעונות (כמו הדוגמה של המנהל בשער והתלבושת), מנוגדים באופן קיצוני. מה עושה מורה שמוצאת את עצמה בדילמה מוסרית כזאת?
לאחרונה, בעקבות דיון שהתפתח ברשת, כתבתי את הפוסט הבא:
אדם או מערכת? האם אדם יכול להתנגד לערכי המערכת אם הם עומדים בניגוד למצפונו?
יש לי סיפור:
במסגרת עבודתי באוניברסיטה של קלגרי בקנדה, הייתי מבקר סטודנטיות לחינוך במקום התמחותם בבתי הספר. בשיחה עם קבוצה של סטונדטיות תוך ניתוח אירוע אותנטי, סיפרו הסטונדטיות שיש הנחיה מפורשת שאסור לחבק ילדים. הבנתם? אסור לחבק ילדים (זה היה הרבה לפני הקורונה) – ולא מטעמים של בריאות…
אמרתי להם שאני חושב שמי שיכול לראות ילד במצוקה ולא לחבק אותו, אסור שיהיה מורה.
הזיקה למקרה הילדה ברורה? האם אנו מצפים שהמורה – ואפילו היא מתנגדת להנחיות המנהלת, תפעל בניגוד להנחיות אלה? האם, אולי, אנחנו מצפים שתציג עמדה מנוגדת ותסכן, אולי, את מרקם הקשרים עם הממונה עליה?
מתי, לדעתכם, מותר לאדם להגיד (מה שלמדנו ממקרים של דילמות מוסריות בצבא) – זוהי הנחיה בלתי מוסרית בעליל, אני לא יכול לציית לה.
הייתם מחבקים?"
התגובות היו מעודדות מאד. רוב המגיבים, עשרות, אמרו שהיו מחבקים. האמנם???
מה יקרה למורה שתחבק תלמיד? היא לוקחת סיכון… במערכת שרועדת כעלה נידף מפני תביעות, מפני דימוי ציבורי קלוקל – יש סכנה שיוקיעו אותה בכיכר העיר.
איך היא ממשיכה ללמד? האם היא מביעה "לויאליות" למוסד? למערכת? איך תגיב כשתלמידיה ישאלו לדעתה?
ובכלל, מי מחליט מהם הערכים הנכונים שואל עוזי בספרו?
שר החינוך? מנהל בית הספר? המפקח? המורות? ועד ההורים? התלמידים? חוק החינוך?
כתבתי כבר מאמר שקראתי לו "חוק החינוך: מה העבודה הזאת לכם" ובו אני מתאר את המרחק בין מטרות חוק החינוך למטרות שמסמנת לעצמה מערכת החינוך…
אם הייתי צריך בסיכום לסמן את הנושא העיקרי שבו מתמקד המאמר – הייתי מסמן את המסרים הסמויים המועברים עם כל פעולה של מוקדי ההשפעה על הילד.
אם הייתי צריך לסמן דרכי פעולה להתמודדות עם מסרים סמויים כאלה, הייתי מציע לכל מוסד לברר לעצמו באומץ מהם המסרים הסמויים שהוא מעביר לתלמידיו ואיך להתמודד עם מערכת שמציבה מטרות שהמסרים הסמויים שבחובן מנוגדות לאמונתו.
עוד אני מזהה בצורך קיומי להקמת מסגרת בלתי תלויה (לא במשרד החינוך ולא באירגוני המורים) לתמיכה וייעוץ למורים שמוצאים את עצמם בדילמות מוסריות. הייתם פונים לייעוץ לגוף כזה?
ובקום רשימה ביבליאוגפית שהבטחתי שאין, הספר שהזכרתי במאמר הוא ספרו של עוזי מלמד "חינוך הומני בעידן דיגיטלי פוסט-מודרני" בהוצאת "ניב" 2020.
