הייתה לי הבוקר שיחת טלפון עם דוברת הסתדרות המורים. השיחה התקיימה עקב פנייתי לבקשת פגישה עם היו"ר. הדיאלוג היה מאכזב. סוג של מפגש מעלית: חוסר סבלנות ונכונות להקשבה. היוזמה שלי לבקשת הפגישה עם היו"ר התעוררה בעקבות דיון שהתפתח אתמול ושלשום בפייסבוק בו כתבתי את הפוסט הבא:
הרעש הציבורי שמעוררת יפה בן דוד בטענתה לבריאות המורים ממוקד, כרגיל, בנושא שולי ומסיח את הדעת מן הנושא המרכזי. מהי הדילמה? האם המורים צריכים לקבל את מתווה ביטול הבידודים ולצאת לשטח תוך סיכון עצמי בהדבקה, או להמשיך את הבידודים ולגרום בכך נזק (שכבר נחקר ואושרר) כנזק לבריאותם הנפשית של ילדים רבים. קל מאד להזדהות עם המורים – הרי הסיכון גבוה וקל להבין למה הם פוחדים, אבל… מערכת החינוך בישראל במשבר עמוק כבר שנים. משבר הקורונה רק הקצין והציף אותו במערומיו. ארגוני המורים הם חלק מהמערכת הזאת. הם לא עושים שום דבר משמעותי בשותפות עם משרד החינוך לשיפורה (או אפילו נגד משרד החינוך ולצאת לרחובות). שנתיים ברורה לנו הבעיה. המחלה הזאת מדבקת. מתווי הבידוד השונים – מסוכנים, המחלה – מסוכנת. במקום לשנס מותניים ולהנהיג מחשבה חינוכית חדשה, פיתוח מודלים חדשים, פיתוח כלים חדשים ליישומם, עסוקים ארגוני המורים בזכויות המורים ולא שותפים לדאגה לזכויות הילדים.אני אומר – רוצים להנהיג – תנהיגו. תנהיגו התחדשות פדגוגית. תעזרו למשרד החינוך לאתר אלטרנטיבות ללמידה כיתתית – לא היה עידן מתאים יותר בהסטוריה של התפתחות הטכנולוגיה. אני קורא לכם, ארגוני המורים – קחו חלק בחיפוש הדרך ולא בהצמדות לדפוסי למידה שאבד עליהם הכלח. יש לכם כוח עצום. תנהיגו שינוי!
היו עשרות תגובות, לכאן ולכאן, ובעקבותיהן ליקטתי לקט של תגובות שלי לתגובות אותן אני מציג כאן להבהרת עמדתי:
- אני מחפש מנהיגות שתבין את הצורך הלאומי. אני מצפה מארגוני המורים להתחיל להניע תהליך מהצד שלהם ואז להציב את משרד החינוך בפני הברירה – להצטרף או להילחם. אני לא רואה איך משרד החינוך יכול להוביל שינוי משמעותי ולא משנה מי עומד בראשו
- אני תובע מארגוני המורים להראות יוזמה בהנעת שינוי קיצוני במערכת. אם היית יושב ראש ועד העובדים של מפעל גדול (נגיד התעשיה האווירית) ונגיד שלמרות הפונטנציאל המפעל כושל, האווירה איומה, התוצר מעורר חמלה, והיית רואה איך אנשים עוזבים בהמוניהם, ואתה יודע כמה המפעל חיוני לבטחון המדינה – לא היית עושה כלום לנסות לשקם אותו למרות ההנהלה הכושלת?
- אני טוען שמי שיש לו כוח רב כל כך, צריך לדאוג לקידומם המקצועי של נתיניו אם ההנהגה הממונה כושלת – היא לא צריכה להיות פדגוגית, היא צריכה לגייס את הגייסות.
- אנחנו לא מספיקים. צריך לגייס את כל הכוחות ולאגם את כל המשאבים בכדי להניע שינוי כל כך משמעותי. מי שיש לו כוח – כמו ארגוני המורים, אינם יכולים להרשות לעצמם את הפריווילגיה להתעלם מהצורך הקיומי הזה. לא יכולים? שילכו, שיבואו אחרים
- ארגוני המורים הם מקור האנרגיה העיקרי ושם טמונה הבשורה האפשרית (כמו שכבר אמרתי, אני לא מאמין שמשרד החינוך יכול להניע שינוי כל כך רדיקלי). אז..
הואיל ו… ארגוני המורים אמורים לדאוג למורים
והואיל ו… אי אפשר לדאוג למורים ללא דאגה לטובת הילדים (זה הרי תפקידם העיקרי, לדעתי),
והואיל ו… ארגוני המורים יכולים (וצריכים), לדעתי…
מן הראוי שארגוני המורים יפעלו לטובת מורים הורים ותלמידים, כי אף אחד אחר לא יכול באמת…
והואיל ו… זוהי משימה לאומית ברמה עליונה…מן הראוי שראשי ארגוני המורים יקחו מנהיגות ויניעו את תנועת השינוי.
אז מה אני בעצם מציע:
הנשק העיקרי שיש לארגוני המורים הוא שביתה. לסגור את בתי הספר.
זהו נשק אכזרי מאד שפוגע במשק, פוגע בהורים ופוגע בילדים. שביתה כזאת מנכרת את המורים ומעוררת נגדם את ההורים. שביתה כזאת פוגעת בתדמיתו המקצועית והאנושית של המורה, הנמוכה ממילא.
אני מציע להתכונן לשביתה מסוג אחר…
להכנת שביתה כזאת צריך מחתרת (אולי להקים מחדש את הפלמ"ח?). המחתרת תכין תוכנית פעילות לזמן ארוך (נגיד שלושה חודשים). בתוכנית יקבלו המורים מתווה להפעלת הילדים בפעילויות משחקיות, חבריות וערכיות, ללא שום קשר לתוכנית הלימודים.
המורים יבואו לבית הספר, הילדים יבואו לבית הספר, המשק לא יפגע, ההורים לא יפגעו, הילדים יחגגו.
חוזר לשיחה הטלפונית…
הדוברת טענה בלהט שתפקידם רק לדאוג למורים, ואני אמרתי שאני לא מוכן לקבל את קביעתה (הרי היא דוברת ואין לה – או לא צריכה להיות לה סמכות לקבוע או לשנות מדיניות). עמדתי על כך שדברי יגיעו ליו"ר. אמרה שתעדכן את היו"ר ואם יהיה מקום להמשך יפנו אלי.
אני לא עוצר את נשימתי (טוב, אולי זה לא ביטוי מתאים לתקופה, אבל המסר ברור).
תגובות
הי חנן,
מדבריך אני מבין שאתה מצפה שארגוני המורים יפעילו ארגון חינוכי מקצועי שיחליף את הארגון הקיים שלא מתפקד או שמוביל את המערכת לכישלון. אני לא בטוח שההון האנושי שמצוי כרגע במנגנוני הארגונים הוא זה שיכול להוביל מהלך כזה. יותר נכון הייתי מעדיף שאף אחד שם לא ייגע בליבת מערכת החינוך והלמידה. זה די דומה לציפייה שארגון הרופאים והאחיות (שאחראי על תנאי העסקתם של הרופאים והאחיות) יקבל החלטות על סל התרופות או על מנגנוני הטיפול במגפת הקורונה. זה הרי לא הגיוני מבחינת תוכן העיסוק ולא פרופורציונאלי מבחינת התשתיות העומדות לרשותם.
אם אתה מבקש לייצר הובלת מהלך להקמת ארגון חינוכי מקביל למשרד החינוך, צריך לצמצם את משרד החינוך לכוח פקידותי בלבד שאחראי על תקציבים ועל תשתיות ולהקים גוף חינוכי-מקצועי בהובלת אנשי מקצוע בלבד שינווט את מערכת החינוך ללא שיקולים זרים ועם התקציבים הראויים. ואללה, אין לי רעיון איך גוף כזה באמת יכול לתת מענה למדינה שלמה על סך גחמותיהם של אינספור אנשי חינוך וכאלה שחושבים שהם כאלה.
לגבי ההצעה שלך. אתה בוודאי מבין שהיא מוזרה. תאר לך שהייתה מתארגנת שביתה כזאת. למי היא הייתה כואבת? מי היה לא ישן לילה שלם כדי למנוע את השביתה הזאת ולקיים דיון דחוף בנושא עליה קמה השביתה? לאף אחד חוץ מהמורה זהבה שהיא לפחות יודעת מה היא צריכה לעשות כשאין שביתה ובמצב של שביתה כזאת היא לא תישן כל הלילה.
המסקנה שלי היא שארגוני המורים הם הכתובת האחרונה (אם בכלל הם כתובת) לשינוי בנושאי חינוך ולמידה. הם כתובת לצמצום מספר הלומדים בכיתה, מספר כיתות למורה, שעות עבודה למורה, היקף הערכת הלמידה ועוד רק כחלק מתנאי ההעסקה של העובדים (במקרה שלנו, המורים) אבל לא כחלק משיפור ההוראה-למידה. לא בשביל זה הם שם.
העומדים בראש שני אירגוני הבריאות נוקטים מאז ומתמיד ב”ביריונות” ונראה שאין הם דואגים לתלמידים כלל וכלל מלבד לעצמם ולתנאים שלהם. אותה יפה בן דוד, התנגדה בכל תוקף למתווה חיוב תו ירוק לכל המורים, כתנאי להמשך עבודתם בכיתות הלימוד. במקרה זה היא לא דאגה “לשלום המורים”. כעת. עם ההקלה במתווה בידוד התלמידים, התהפכה דעתה. בשם הדאגה לבריאות המורים.
התוונת לחינוך, אני מניח
ארגוני המורים כמובן