הזדמנות שניה

הערה: התמונות ברשימה לוקטו מאתרים שונים בסקונד לייף.

 

דני קם, דנה קמה והולכים לבית הספר.

 

דני בכיתה י"א, דנה בכתה ה'.

 

דני היום עסוק בניתוח דגימות DNA שלוקטו בזירת הפשע. הוא צריך להחליט אם אחת הדוגמאות תואמת דגימות DNA שלוקטו מהחשודים העיקריים. דני נכנס למעבדה ומפעיל את המחשבים והציוד הטכני…

 

 

דנה היום חוקרת את תרבות המאיה. היא בצ'יצ'יניצה (מקסיקו) מטפסת במדרגות הפירמידה הגדולה. מעניין אותה אם באמת הקריבו שם קורבנות אדם. היא תגלה שיש מקום אחר שבו הוקרבו קורבנות האדם ותצלול למעמקי האגם שלתוכו הושלכו הקורבנות לחפש שם עצמות.

 

 

כן, דנה ודני לומדים בבית הספר ב"סקונד לייף".

 

בית הספר שבו לומדים דני ודנה הוא בית ספר וירטואלי. המושג "וירטואלי" תופש בשנים האחרונות תפקיד חשוב בחיינו. בעברית הוא מתרוגם בד"כ ל"מדומה" שהרי "מציאות וירטואלית" או Virtual Reality היא "מציאות מדומה". האם "מדומה" הוא פחות אמיתי?

דנה ודני לומדים בבית ספר אמיתי. יש שם תלמידים ומורים ואולי אפילו אחות ומנהל ושרת…

אז אולי "מדומה" הוא "שאיננו קיים פיזית"? הא… נסו לדבר על קיימות פיזית עם אנשים שמתעסקים בפיזיקה קוואנטית או פילוסופים… יש כזה דבר בכלל?

אז אולי נסכים שבית הספר של דנה ודני הוא בית ספר שאיננו מחייב את גופם הגשמי להיות נוכח בו. הם מיוצגים על ידי אוואטר. האוואטר הוא דמות תלת-מימדית שנשלטת ע"י הדמות האמיתית באמצאות לוח המקשים והעכבר (יש עוד אפשרויות אבל לא אלאה אתכם).

לדוגמה הנה האוואטר שלי:

 

במאמר מוסגר: אני לבוש יפה היום, אני מרצה בכנס אקדמי על חינוך ב"סקונד לייף" שיהיה בקמפוס של אוניברסיטת איסט קרוליינה. את החוויות של לבקר בכנס וירטואלי, אני מבטיח לתעד ולרשום כאן.

 

על משמעויות הייצוג של ה"אני" במציאות מדומה עוד יחקר וידובר רבות, אני רק מזמין את מי שטרם נתן לחוויה הזאת צ'אנס, שינסה – אבל ינסה באמת (לא להסתפק בדקות ספורות של חיבור לסקונד לייף ולהגיד "זה לא בשבילי". לנסות להיטמע, ללמוד איך זזים, איך מתקשרים ולטייל במקומות קסומים – זה הכל חינם).

 

דני ודנה לומדים בבית ספר בסקונד לייף. הנה באה טכנולוגיה ומציעה לנו שוב הזדמנות להפוך את המושג "בית ספר" על פניו.

 

ההזדמנות הראשונה היתה לדעתי בסוף שנות ה-70 עם חשיפתו של המחשב האישי. למה אני לא מדבר על הטלוויזיה עוד לפני? כי הטלויזיה איננה מדיום אינטראקטיבי. אינטראקציה חיונית ללמידה. קרו דברים רבים ויפים מאז הכנסת המחשב אל בית הספר, אבל שינוי של ממש לא היה.

 

איך קורה ששלושים שנה של מחקר, חשיבה, יצירה ופיתוח ואין שינוי מהותי?

 

ביל גייטס וכל מה שהוא מסמל.

 

ביל גזל את ההזדמנות לשינוי כי ביל דחף לתוך מערכת החינוך מערכות שלא נבנו ע"י אנשי חינוך… כל ניסיון לפתח מערכות משמעותיות בחינוך נכשל מראש בגלל חוסר תקציבים – לפקידים היה יותר קל לקנות "אופיס" – תפסתם? לא "קלאסרום" – אופיס.

 

המחשב (גם אפל לא הרבה יותר טוב) איננו אינטואיטיבי. הוא איננו פשוט להפעלה כמו מקרר. מערכות ההפעלה מסורבלות, מחייבות ידע מוקדם והעיקר – המון אנרגיה בשביל ללמוד אותם – המשמעות: פיספסנו את המורים.

 

אז הנה ההזדמנות השניה:

 

סקונד לייף או מערכות דומות מציגות ממשק מסוג אחר.

 

עולמות תלת-מימדיים, עשירי גירויים, שיתופיות, תקשורת, יצירה ללא גבולות של מציאות וזמן.

 

תגידו: הנה אדם עם רעיון לבית ספר מסוג אחר. בית ספר שבו:

 

  • לומדים תוך יצירה ועיצוב למידה
  • לכל תלמיד יש מקום לבטא את מיטב עניינו וכישוריו
  • ידע תמיד בא בתוך קונטקסט ומתוך צורך לבצע משימות של אתגר
  • אין גבולות של זמן ומרחב – כל דבר (כמעט) אפשרי

 

בית ספר שבו לומדים במעבדה של החיים (סביבות למידה כמו: מוזיאונים, מעברות חלל, אתרים הסטוריים, בתי משפט, בתי קברות, בתי חולים, גני משחק, מרכזי קניות, מזבלות, במות תאטרון ועוד.. ללא גבולות… ובכל זמן – מערות האדם הקדמון, צייד המכשפות באנגליה, אהלי שבט אינדיאני בזמן ההתיישבות בארה"ב, או סמטאות לונדון בתקופת שרלוק הולמס…)

 

 מה הסיכוי להעמיד רעיון כזה במבחן של מציאות?

 

בסקונד-לייף אפשר.. ובקלות יחסית.

 

בניתי.

 

זה נקרא "המבוך".

 

זה בתחילת הדרך, ואני מחפש עוד הוזים כמוני למלא אותו תוכן…

 

אז:

 

הנה קישור לאתר שמציג את המבוך

 

להשתמע

 

חנן

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • גיל  ביום 16 בנובמבר 2008 בשעה 11:10 am

    בייחוד הנקודה על הלומדות וכיוצ"ב. אני אישית מצאתי שבעזרת לינוקס אני באמת יכול ללמד כל מני דברים, בעוד שבווינדוס אותן אפליקציות הן יקרות מאוד ולרוב גם בעייתיות או מכוונות לקהל מבוגר.

    אבל, אם אני לא טועה, עדיף להתחיל לפתח הרגלים אלו בגיל צעיר.
    אני לא בטוח ששיטה כזו באמת תעבוד על אלו שהורגלו במשך שנים לשיטת הלימוד הקונוונציונאלית.
    אבל חוץ מזה,
    זה נשמע נהדר.
    רק צריך לעבוד על השעיית הספק שם,
    ובאמת זה יכול להיות חוויתי.

    נוסף על העובדה שיש לספק מחשבים שתומכים בזה וגישה סופר-אינטואטיבית,
    לא כן?

    מהי באמת כמות המשתמשים הישראלים בתוכנה?
    משום מה נדמה לי שהבאז שסביבה לא ממש הגיע לישראל.

    הלוואי והמהפכה הטכנולוגית באמת תגיע לחינוך.
    -גיל, מורה לעתיד.

  • חנן יניב  ביום 17 בנובמבר 2008 בשעה 3:02 pm

    גיל, תודה על התגובה.

    אכן, יש לי הרושם שמה שאתה קורא "המהפכה הטכנולוגית" טרם נתפש ככזה. אם תסתובב בסקונד לייף תראה אמנם 60-70 אלף אנשים מחוברים ביום, בסביבות 16 מליון חברים, אבל שתי פנים שונות. פן אחד הוא הפן הקהילתי חברתי (שרובו מסחרי) ופן אחר הוא הפן האקדמי (שרובו מחקרי). אני לא חושב שרוב האנשים שבאים לסקונד לייף להתחבר עם אחרים, לשחק במשחקי תפקידים, לקנות ולמכור, לברוח מהעולם הגשמי (איפה שהגוף שלהם נמצא), רואים את סקונד לייף כ"מהפכה". אני לא חושב שהם בכלל עסוקים בשאלה אם כך יראו המחשבים של הדור הבא.

    אני מניח שאנשים שעסוקים בסקונד לייף כסביבה של מחקר ופיתוח אקדמי, מבינים את זה ומחפשים דרך לשלב את הפוטנציאל הזה בעולמות שבהם הם עסוקים. אני, בעוונותי מאמין שהפוטנציאל האמיתי והחשוב מכל הוא המשמעות של הסביבה הזאת בחינוך, ואני יודע שזה ייקח זמן.

    בכל מקרה, בחרתי בסקונד לייף כפלטפורמה בגלל הבגרות היחסית (הטכנולוגית) שלו מול יוזמות אחרות של פיתוח סביבות כאלה (גם בקוד פתוח). עצם העובדה שהסביבה הזאת לא עולה כסף למשתמש הקצה, שתוכנת הלקוח שלה היא קוד פתוח.. מאפשרת הרבה למידה ומחקר עד שתבוא המהפכה בהוויתה.

    אז בהצלחה בדרכך להוראה, יש אופק חדש.

    חנן

  • רות בנטביץ  ביום 16 במאי 2009 בשעה 6:24 pm

    גור בנטביץ, שהוא במקרה גם בני, עשה עכשין סרט .שהוקרן בייס ויוקרן כנראה בפסטיבל ירושליים, ושבו גיבור והאווטר שלו.. The Hebrew gets muddled up here, but it may help you illustrate your point

  • חנן יניב  ביום 23 במאי 2009 בשעה 5:10 am

    רק בפסיטבל? אני לא מאמין שאהיה בארץ אז.

כתיבת תגובה