'מה אני עושה עם זה מחר בבוקר'

הערה חשובה: כדאי להתאמץ ולקרוא רשימה זו עד סופה כי היא מכילה בחובה ניסיון להסביר את התופעה ללמה יכול להיות שתפסיק/י באמצע.

 לפני שבוע הייתי בכנס שבו דיברו (שוב) על 'מיומנויות המאה ה-21'. הקשבתי קשב רב להרצאות שונות, ראיתי מיצגים שונים ובסך הכל הרגשתי שחסר לי משהו. אמנם יש התקדמות, חלק מהאנשים הפסיקו לדבר על טכנולוגיה (בבחינת אספרין שמחפש לו בעיה רפואית לטפל בה – כמו שלמדתי מד"ר גידי עמית), והתחילו לשאול שאלות פדגוגיות (או לפחות להצהיר ש'לא מתחילים בטכנולוגיה – מתחילים בפדגוגיה'), ועדיין חסר לי משהו – בגדול.

אותה חוויה אני חווה במפגשי עם מורים (חדשים וותיקים), משהו חסר בתובנה החינוכית שלנו, מן הרגשה של רץ שמצטרף למסלול הריצה באמצעו.

לפני זמן רב למדי, לאחר ניתוח של מספר מקרים תמוהים בהתפתחותם של תהליכי שינוי בחינוך ואיתור תופעה שהטרידה אותי מאד, ניסחתי עיקרון. קראתי לו 'עיקרון ההשטחה' (Triviality Principle). הזכרתי, לא פעם, את עיקרון ההשטחה בדברים שכתבתי, אבל החלטתי לייחד לו רשימה בעקבות תובנות חדשות אליהן הגעתי בשלהי אותו כנס שהזכרתי למעלה.

המקרה הראשון שהוביל אותי לניסוח עיקרון ההשטחה היה בסדנת מורים שקיימתי בראשית שנות השמונים בעקבות ההתגלות שעברתי עם קריאת הספר 'Mindstorms' של סימור פפרט. פפרט, פרופסור למתמטיקה ב-MIT, תלמידו של פיאז'ה, בנה סביבת חקר לילדים בשם לוגו.

הרעיון המלהיב שמאחורי לוגו היה מה שפפרט כינה 'מיקרו-עולם', או כמו שתורגם לעברית בשם 'עולמונים'. העולמון מיוצג ע"י מסך מחשב ועליו משולש פשוט המכונה 'צב' וחלון טקסט להזנת פקודות שגורמות לצב לנוע על המסך. הפקודות היו פשוטות למדי, למשל:

בכדי להניע את הצב קדימה 100 צעדים פוקדים: forward 100

בכדי להסתובב ימינה 90 מעלות פוקדים: rt 90

הצב היה משאיר מאחוריו קו, כך שאפשר היה לצייר באמצעותו צורות גיאומטריות שונות.

השפה שמאחורי המסך הגרפי היא לוגו, שפה מיוחדת מאד, שאפשרה ליצור תצורות מרהיבות תוך שימוש בעקרונות תכנותיים מהמתקדמים ביותר (עוד היום).

הרעיון הפדגוגי העיקרי היה לאפשר לילד לחקור את התנאים לתנועת הצב במרחב, כאשר הוא איננו מוגבל רק לחלון שבמסך, אלא יכול לשחק בעצמו עכבר ולנסות לגלות כללים וחוקים של התנהגות העכבר ומתוכם להסיק מושגים וכללים במתמטיקה, גיאומטריה, לוגיקה וכו'.

הספר (Mindstroms), הלוגו (כסביבה ממוחשבת) והרעיונות הפדגוגיים שאיתם היו כמשב רוח רענן בעולם שחיפש את עצמו. רעיונות כמו למידה התנסותית, למידת חקר, גילוי, ניסוי, סימולציה, פיתוח חשיבה, למידה אוטנטית ועוד הדליקו אור חדש בעיניהם של אנשי חינוך שחיפשו דרך.

הסדנה הראשונה בה ניסיתי ללמד מורים לוגו, הייתה גם האחרונה. הניסיונות שלי להוביל מורים לתהליכים של חקר וגילוי ומתוכם להסיק את העקרונות הפדגוגיים של הסביבה נתקלו בציפיות למרשמים כמו: איך עושים עיגול או איך עושים בית. הדיון הפילוסופי במהות ההוראה, תפקידי מורה ותלמיד שניסיתי לעורר נתקלו בחוסר סבלנות וציפיות לכלים מדויקים ותכליתיים של 'מה עושים מחר בבוקר'. לוגו הפך עבורם לשפת תכנות שאותה הם ניסו להבין איך ללמד כשפת תכנות.

ההתפכחות שעברתי עם הכישלון של הסדנה ההיא, הובילה אותי להתבונן לעומק אל התהליך שעברתי ולנסות להבין אם היה זה כישלון אישי שלי או סוג של תופעה שמונעת ע"י מנגנונים מורכבים יותר בתהליכי הכשרה של מורים והטמעה של תפישות חינוכיות חדשות.

הסתכלות אל תכניות הלימודים של אין-ספור השתלמויות וקורסים בלוגו (סוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים), הובילה אותי למסקנה העצובה שלוגו איבד את נשמתו הפדגוגית והפך לכלי טכני. היום כבר אין כמעט מי שיודע מה זה, למעט מעט מן השועלים הוותיקים, מסוללי הדרך של המפגש בין המחשב והחינוך.

לוגו לא היה הרעיון הראשון שהושפע ע"י 'עיקרון ההשטחה'. רעיונות כמו 'למידה התנסותית', 'קונסטרוקטיביזם', 'למידת חקר', 'למידה פעילה', 'השפה כמכלול' ועוד, התרסקו על סלעי המציאות בכיתות בית הספר. 'מה אני עושה עם זה מחר בבוקר' (שהוא צורך הישרדותי לגיטימי של מורים), הובילו את מורי המורים למתן מאד את הציפיות שלהם. רעיונות פדגוגיים הופכים לתבניות ומרשמים של יישום טכני ללא שאר רוח, ללא נשמה.

מיתון הציפיות של מורי המורים, הוביל ,לדעתי, גם את המורים למתן את הציפיות שלהם מעצמם. המשפט 'מה אני עושה עם זה מחר בבוקר בכיתה' הפך למכשול העיקרי שעומד בפני הצורך להעמיק, להבין, לבחון משמעויות, להשתתף ביצירה של חינוך חדש. מורי המורים במוסדות להכשרת מורים, או בשטח (בהשתלמויות), מכוונים את תכניות ההכשרה לעמוד בציפיות של המורים: כלים ויישומם הקונקרטי,  והתוצאה ברב המקרים היא של מרשמים חסרי נשמה.

אני מגדיר את עיקרון ההשטחה כך: רעיון חינוכי שצומח על ברכי תפישות פילוסופיות מעמיקות, ישוטח בדרכו ליישום בשטח.

כאן אני רואה את הסיבה העיקרית לכישלונות הרצופים של תהליכי שינוי בחינוך. אף פעם לא הייתה להם הזדמנות אמתית להגיע לעומק ולנסוק לשחקים.

האתגר העיקרי, לדעתי, העומד בפני מערכות הכשרת המורים הוא לחנך את המורים מיומם הראשון במוסדות להכשרת מורים לצפות מעצמם לנסח את זהותם מול מערכת ערכית ברורה ויציבה. מערכת כזאת יכולה להתגבש לא רק בהכרת חלופות של מערכות ערכים (למשל תפישות פילוסופיות שונות), אלא בעיקר ביכולת להבין את הקשר שבין מערכת הערכים הזאת לבחירות היומיומית לחיים בכיתה, להתמודדות עם המציאות.

תהליך כזה של בחירת מערכת ערכים הוא תהליך המחייב בקרה אתית, במיוחד כשמדובר במעורבות חינוכית.

מנגנוני בקרה האתיים העומדים לרשותנו, המחנכים, מתחילים בהכרה של מערכות מקובלות (דת, למשל, לאדם דתי, פילוסופיה לחילוני), וממשיכים במיקוד של התפישות הכלליות הרחבות של רוח האדם ומהות המציאות אל מערכות ממוקדות חינוך כמו פילוסופיה חינוכית.

מנגנוני בקרה נוספים הם הקהילה המקצועית בה אנו חיים שאמורה לעזור לנו לבקר את הפירושים שאנו נותנים לבחירות הערכיות שבחרנו הקהילה בה אנו חיים, ותכתיבים ממלכתיים שממתנים קיצוניות מכל כיוון.

דוגמה:

אם אני מנסח לעצמי את תפישת עולמי כהומניסט, מערך הערכים שלי בנוי על רוח האדם וחירותו. מיקוד בזרם של פילוסופיה חינוכית יכול להוביל אותי לרדיקליות (כמו, למשל, פאולו פררה), ומשם אני יוצא אל תלמידי עם הרגשה של הצורך בשחרור בשינוי תרבותי. היכולת שלי להיסמך על הוגים בהגדרתי את תפישתי הפילוסופית, משמשת לי כמשען של לגיטימציה: אין זו גחמה אישית שלי, זוהי תרבות שהמוני מחנכים בעולם מאמצים לעצמם. משענת זו משמשת אותי בבואי להציג בפני הקהילה שלי תפישת עולם חינוכית משלי, יהיה לי קל יותר להתעמת עם עמדות מנוגדות, קל יותר לצרף אנשים למהלך של שינוי.

שנים רבות אני עסוק בניסוח התפישה הערכית שלי ומתוכה בניסיון להציג אותה בפני תלמידים ועמיתים –  ולא קלה היא הדרך. הבנתי שמושגים רבים המשמשים מחנכים רבים, מקבלים פירושים שונים ומאבדים מערכם ככלים לתקשורת – למשל, אין מושגים חבוטים יותר מ'רפקלציה', 'קונסטרוקטיביזם', 'פדגוגיה', 'למידת חקר', 'התלמיד במרכז' וכד'.

הבנתי שבכדי לשוחח 'חינוך', מן הראוי להגדיר במדויק את שדות הייחוס של המושגים בהם אנחנו משתמשים. הגדרה כזאת, תעזור לנו להבין יותר את משמעות המושגים ודרך השימוש בהם.

להלן רשימת שאלות שתעזורנה (אולי) להבין את הרבדים השונים של תפישת עולם חינוכית:

שאלות (לדוגמה) בהן מתעסקת הפילוסופיה החינוכית

• איזה חינוך אנחנו רוצים לילדינו?
• מה המטרה של החינוך?
• איזה תפקיד ממלא החינוך לאדם ולחברה?
• מה צריך ללמד?
• ומי קובע מה ללמד?
• איך ללמד?
• איזה סוג של אזרחים נרצה שילדינו יהיו?
• מהו מורה?
• מה התפקיד של המחנך?
• איך נוכל להבין את התלמידים שלנו טוב יותר?

שאלות (לדוגמה) בהן מתעסקת הפדגוגיה

• מה תפקיד הלומד?
• מה תפקיד המלמד?
• איך להביא את הידע אל הלומד?
• למה שהלומד ירצה ללמוד?
• איך להגיע לכל לומד?
• מהי תכנית לימודים?
• מה מטרת הלמידה?
• אילו מיומנויות צריך להקנות ללומד?
• איך לתאם בין התשובות לשאלות הללו והתפישה הפילוסופית שלנו?

שאלות (לדוגמה) בהן מתעסקת הפדגוגיה הדיגיטלית?

• איך לעשות את תהליך הלמידה למשמעותי יותר?
• איך לעשות את תהליך הלמידה ליעיל יותר?                                  באמצעות כלים
• איך לעשות את סביבת הלמידה למגרה יותר?                                טכנולוגיים
• איך להעצים את יכולות הלומד?

אם הגעת עד כאן, יש להניח שאת/ה מבין האנשים שמבינים שאי אפשר להוביל תהליך משמעותי ללא מוכנות להעמקה ולהרחבת אופקים. אני מאמין שלמרות אילוצי המציאות הרובצים על כתפנו, המחנכים, עלינו להיות מוכנים לוותר על הנוחיות שבשאלה 'מה אני עושה עם זה מחר בבוקר' ולהתמודד עם רעיונות חדשים לעומקם.