ללמוד לקרוא

מאוסף סיפורי ילדות

בין אדי האבק והרעש של אתר הבנייה בשכונה המתפתחת שלנו, היה אדם אחד שתמיד בלט – יעקב, שומר אתר הבנייה. הוא היה גבר בגיל העמידה, שערו אפור ועיניו חמות ומבינות. עם סיום יום העבודה, כשהפועלים הלכו לבתיהם והשקט השתלט על המקום, יעקב היה נשאר לבד בבקתה הקטנה שלו, מואר באור רך ומרצד של עששית הנפט הישנה.

המפגשים הראשונים שלנו עם יעקב היו קשים. אנחנו היינו מתגנבים לאתר הבניה כדי לקפוץ מקומת השלד השניה אל ערימת חול הבניין שמתחתיה, יעקב היה רודף אחרינו, מקלל בפולנית, מגרש אותנו באיומים על גורל איום ונורא הצפוי לנו אם יתפוס אותנו. אנחנו היינו צוחקים ובורחים ממנו בקלות, לועגים לפולנית שלו ולמאמציו לרדוף אחרינו באכזריות טיפוסית של ילדים.

אחד מאיתנו היה נשאר למטה, לדווח אם מגיע השומר, והיתר היו עולים לקומה השניה דרך מדרגות הבטון הבלתי גמורות, נזהרים מהמסמרים הפזורים על הרצפה, מגיעים למשטח שהיה אמור להיות מרפסת וקופצים אל ערימת החול בלב רועד… היה צריך אומץ לקפוץ. אותו סוג של אומץ שהיינו מגייסים כשהיינו קופצים מן המקפצה הגדולה בבריכת גורדון, שנים אחר כך. אומץ שלא תמיד הגיע מהרצון לקפוץ, אומץ שלפעמים היה מגוייס שלא להיחשב פחדן בפני החברים.

יום אחד, כשאני שומר למטה והילדים מקפצים להם מן המרפסת אל גבעת החול, אני חש ביד אוחזת בכתפי. 

ליבי צנח לתחתונים, הרגשתי איך כולי מתכסה זיעה קרה… הייתי בטוח שאני מת, שגופתי תיעלם באחת מיציקות הבטון של הבניינים. הסתובבתי וראיתי את יעקב מביט בי בעיניים חמורות סבר. הוא לא כעס, אלא היה בו מין שקט פנימי שהקרין שלווה.

השומר חש במצוקה שלי ואמר בקול רך, במבטא פולני: ״תירגע ילד, לא אעשה לך כלום. אתם לא מבינים כמה זה מסוכן מה שאתם עושים? בואו תשתו אצלי תה ונדבר. מבטיח שלא אעניש אתכם.״

לאט, אבל באמת לאט, הרגשתי שהדם חוזר לי לפנים. הרוך שבו דיבר אלי השומר הפתיע אותי… הרי התייחסנו אליו בכזאת אכזריות והוא מרגיע אותי? מזמין אותנו לתה? מאז אותו יום, הקשר בינינו לבין יעקב התחיל להשתנות.

ומאז…

כל ערב, אחרי שהשמש שקעה והחשכה יורדת, היינו, כמה מילדי השכונה, מתגנבים בזהירות לאתר הבנייה השומם, מתאספים סביב יעקב בבקתה הקטנה שלו, יושבים על קופסאות עץ, ומקשיבים לסיפורים שלו. יעקב היה מספר לנו על סרטים שראה ועל חוויותיו מהחיים, כמו למשל הסיפור על המדבקות שעל הלחם.

"כשאני הייתי ילד," הוא היה מתחיל, חיוך מסתורי מתפשט על פניו, "בכל פעם שקנינו לחם מהמאפייה, היה מגיע עם פתקית קטנה שעליה שם המאפייה." היינו יושבים מרותקים, עיניים פקוחות לרווחה, מחכים להמשך הסיפור.

יעקב היה נוטל פרוסת לחם דמיונית בידו, ומדגים איך הוא היה נוגס בלחם יחד עם המדבקה. "אם תאכלו את הלחם עם הפתקית," הוא אמר בקול רך, "תלמדו לקרוא." אנחנו, הילדים, היינו צוחקים ומתפעלים מהרעיון המוזר והקסום הזה.

למחרת, כשקיבלנו את הלחם שלנו מהמאפייה, היינו מיד נוגסים בו עם המדבקה, מדמיינים איך כל אות שאנחנו אוכלים נכנסת לתודעתנו, משתרשת במוחנו כמו זרע קטן. כל אחד מאיתנו האמין בסוד של יעקב, והיינו מתאמצים למצוא את המדבקות הכי גדולות וברורות כדי ללמוד כמה שיותר.

לאט לאט, באמת למדנו לקרוא. האותיות המודפסות על המדבקות הפכו למילים, המילים למשפטים, והסיפור של יעקב התגלה כאמת קסומה. כל ערב, אחרי שלמדנו מילות חדשות, היינו חוזרים אליו, מתכנסים סביב העששית המוארת ושומעים עוד סיפורים.

הסיפורים של יעקב לא היו רק בידור, הם היו שיעורים לחיים. הוא לימד אותנו להאמין בדברים הפשוטים, להעריך את הרגעים הקטנים ולראות את הקסם שבחיים היומיומיים. גם כשגדלנו והשכונה השתנתה, הסיפורים של יעקב נשארו איתנו, מזכירים לנו את התקופה התמימה והקסומה ההיא.

עם הזמן, אתר הבנייה הפך לשכונה הומה חיים, ואנחנו גדלנו והתבגרנו. אבל כל אחד מאיתנו נושא בליבו את זכרונותיו מאותן שעות שבילינו בבקתה של יעקב, מוארות באור הנפט הרך. וכך, בזכות סיפור פשוט על מדבקה על לחם, למדנו לא רק לקרוא, אלא גם לחלום.

כשהיינו יושבים בבקתה של יעקב, מוארות באור העששית הרכה, היינו שוקעים לעולם אחר דרך סיפוריו. אחד הסיפורים הכי מרגשים שהוא סיפר לנו היה על ילדותו כיתום בגטו ועל לימוד הקריאה בבית היתומים.

באחד הערבים, כשנשענו אחורנית על קופסאות העץ, יעקב הביט בנו במבט מלא זיכרונות והתחיל לספר. "כשאני הייתי ילד קטן," הוא אמר בקול שקט ומעמיק, "הייתי יתום בגטו. התקופה הייתה קשה ומלאת כאב, אבל היה מקום אחד שבו תמיד הרגשתי בטוח ומוגן – בית היתומים."

הוא סיפר לנו על המחנך שלהם, שהיה לא רק מנהל בית היתומים אלא גם דמות אב לכל הילדים שהתגוררו שם. "הוא לימד אותנו הרבה דברים, אבל הכי חשוב – הוא לימד אותנו לקרוא," המשיך יעקב. "הוא היה מאמין בכל ליבו שהקריאה היא המפתח לחיים טובים יותר, ולכן היה מקדיש זמן ומאמץ רב ללמד אותנו."

הוא היה יושב איתנו, מספר לנו סיפורים מרתקים ומקריא לנו ספרים. הוא לא רק לימד אותנו לקרוא אלא גם העביר לנו ערכים של חמלה, כבוד ואהבה לזולת. "אני זוכר איך היינו יושבים במעגל סביבו," סיפר יעקב, "וקוראים ביחד, מגלים את עולמות הדמיון ואת כוח המילים."

אחד הסיפורים שהכי אהב לספר היה על הספר הראשון שהוא קרא בעצמו. "זה היה ספר קטן ומרופט, אבל הוא היה עולם שלם בשבילי," הוא אמר בחיוך. "האותיות על הדפים היו כמו חברים חדשים, כל אחת מהן פתחה דלת לעולם חדש ומרתק."

למרות הקשיים והסבל, יעקב תיאר איך קריאת הספרים נתנה לו תקווה וכוח. "בזכות המחנך והספרים," הוא אמר, "הרגשתי שיש לי מקום בעולם ושאני יכול להשפיע על גורלי."

הסיפור של יעקב השומר על ילדותו בגטו ולימוד הקריאה בבית היתומים נגע לליבנו. הוא לימד אותנו לא רק על חשיבות הקריאה אלא גם על כוחו של אדם אחד לשנות חיים שלמים. וכל ערב, כשהיינו מתאספים בבקתה שלו, היינו נזכרים בסיפוריו ומרגישים איך המילים והסיפורים יוצרים גשר בין העבר להווה, מחברים אותנו לזיכרונות ולחלומות של הדורות הקודמים.

כשהיינו יושבים בבקתה של יעקב, נהנינו לא רק מהסיפורים שלו, אלא גם מהשיחות המעניינות שניהלנו איתו. ערב אחד, לאחר שסיפר לנו על ילדותו בגטו ועל בית היתומים, אחד הילדים שאל אותו שאלה שנשארה תלויה באוויר: "יעקב, איך הגעת לארץ?"

יעקב השתהה לרגע, עיניו החמות והשקטות התבוננו בכל אחד מאיתנו בתורו. הוא נשען לאחור בכיסאו, הניח את ידיו על ברכיו, והתחיל לדבר.

"זה היה מסע ארוך וקשה," הוא אמר בקול שקט אך נוגע ללב. "אחרי המלחמה, כשהגטו השתחרר ובית היתומים נסגר, הייתי עדיין ילד צעיר. כמו רבים אחרים, הייתי יתום וללא בית. עברתי ממחנה פליטים אחד לשני, מחפש מקום שבו אוכל להרגיש בטוח."

הוא הסביר לנו על התקופה שאחרי המלחמה, על הכאוס והחיפוש הנואש אחר קרובי משפחה. "אבל היתה בי תקווה," הוא אמר, "תקווה להגיע לארץ ישראל, המקום שבו תמיד חלמתי לחיות."

הימים של אחרי המלחמה היו באלאגן. ילדים יתומים רבים חיפשו את ההורים או מקום לחיות בו. ארגונים שונים קיבצו ילדים לקבוצות והעבירו אותם לארץ. ״הזמינו אותי להצטרף לקבוצה של ילדים יתומים נוספים, ושיכנו אותנו בבית גדול עד לעלייה לארץ״. יעקב סיפר לנו על המסע באניית המעפילים אקסודוס (הבטיח שיספר לנו פעם על ההרפתקאות בדרך), "האנייה הייתה עמוסה באנשים, אבל הרגשנו שכולנו משפחה אחת גדולה," הוא אמר. "היינו חולקים סיפורים, מחזקים זה את זה, ומאמינים בעתיד טוב יותר."

הוא תיאר את ההגעה לארץ, איך האדמה הקשה והזרה הפכה לבית בזכות האנשים שקיבלו אותם בזרועות פתוחות. "הגענו לארץ ישראל בסוף 1947," הוא נזכר. "התחלנו מחדש, למדנו עברית, מצאנו מקומות לגור ועבדנו קשה כדי לבנות את החיים שלנו כאן."

יעקב הביט בנו, ויכולנו לראות בעיניו את כל הזכרונות והרגשות שמילאו אותו. "היה לי מזל לפגוש אנשים טובים שעזרו לי בדרך," הוא אמר, "וכמובן, לקריאה ולספרים היה תפקיד חשוב בלמידה ובקליטה שלי בארץ."

הסיפור של יעקב על המסע לארץ נגע לליבנו בצורה מיוחדת. הוא לא היה רק שומר אתר הבנייה שלנו, הוא היה גיבור אמיתי, ששרד קשיים עצומים והצליח לבנות חיים חדשים. והערבים בהם היינו יושבים איתו בבקתה, מוארים באור העששית הרכה, הפכו לזכרונות שישארו איתנו לעד.