ארכיון תג: ספרי לימוד

"ספרות זולה" או כיצד ספרי הלימוד בהיסטוריה מסרסים את הנשמה…

במסגרת מחקר שאני עורך על דרכים עקיפות להתמודדות עם בעיות קשב בקריאה באמצעות תכנות הקראת טקסט (Text to Speech) ורעש לבן (זו הדרך היחידה שבה אני מצליח לקרוא טקסטים משעממים), יצא לי לחפש עם עמיתתי (ד"ר גלית אשכנזי), טקסטים המודעים בשיעמומנם. מאחר שהינחתי שספרי הלימוד מהם למדתי (או היית אמור ללמוד) בימי לא לימודי בבית הספר השתנו לבלי הכר, הלכתי לבית ספר לשאול את הילדים. נכנסתי לכיתה ו' ושאלתי את הילדים את השאלה הבאה: אם אומרים לכם לקרוא משהו לשיעורי בית במקצוע מסויים – באיזה מקצוע אתם יודעים שיהיה לכם הכי משעמם? ההצבעה היתה פה אחד – היסטוריה.

הלכתי לקרוא קצת ספרי לימוד בהסטוריה ועברתי חוויה רגשית עמוקה. כל כך עמוקה, שדחיתי את כתיבת הרשימה הזאת בכדי לאפשר לי להתקרר קצת… אז, (לפני כמה ימים) רציתי לקרוא לשרוף את ספרי הלימוד האלה (ברוח "ללכת שבי אחריו"), אבל ידעתי ששריפת ספרים בתרבותינו ידועת הסבל, מלווה מטענים שפוסלים את השימוש באמצעי המחאה הזה.

מה הרגיז אותי כל כך?

רק אמש ראיתי בטלויזיה תוכנית "המקור" שהוקדשה לתכנים שמערכת החינוך מכתיבה בתכנית הלימודים – לא על זה אני מדבר… אני מדבר על הדרך שבה התוכן מוצג.

"…המהפכה הצרפתית (1789) קבעה עקרונות את ערערו על הסדר הפוליטי והחברתי שהיה קיים עד אז באירופה. "הצהרת זכויות האדם והאזרח", שפורסמה בצרפת (אוגוסט 1789), הפכה ל"אני מאמין" של העולם הדמוקרטי. ההצהרה קבעה כי כל בני האדם נולדו שווים וחופשיים וכי הזכויות הטבעיות שלהם – הזכות לחיים, הזכות לחירות והזכות לקניין – אינן ניתנות לביטול.

ב-1804 הוכתר נפוליאון לקיסר הצרפתים. במהלך המלחמות שניהל הוא הקים באירופה קיסרות צרפתית. תחילה נהנה נפוליאון מתמיכה רחבה של אוכלוסיית העמים הכבושים, ואולם תוך זמן קצר הפכה התמיכה בנפוליאון להתנגדות עזה. במדינות החסות שבשליטת נפוליאון החלו להתגבש תנועות לאומיות, והדרישות של העמים לחירות ולעצמאות הלכו וגברו…"

מטעמים מובנים, אני לא מציג את מקור הטקסט הזה, אבל הצלחתם לקרוא אותו עד סופו?

כתבתי כבר לא פעם על השיעמום. תיארתי אותו כאמצעי קיצוני של התעללות בילדים. כל זכרונות ילדותי מבית הספר או משולחן הכנת השיעורים שלי בבית, עפופים בזיכרון של שיעמום ערפילי.

הקריטריון (צריך להגיד "תבחין") הראשון שאני מציע לתלמידי בכל מצב של תכנון פעילות לילדים היא: "למה שהילד ירצה לעשות את זה"? אני לא מכיר ילדים שירצו לקרוא את הטקסט שהבאתי למעלה.

למה לא לכתוב אותו אחרת? למשל – למה לא להציג את התהפוכות בצרפת דרך עיניה של משפחת פועלים צרפתית באותה תקופה? אין אני מתכוון כטקסט דוקומנטרי – אני מתכוון כטקסט סיפורי…

רשימה זו היא זעקה – מי נתן לכם את הזכות לסרס את נפשו של הילד?!

אתם (כותבי הטקסטים, המוציאים לאור, אלה שמאשרים אותם, אלה שבוחרים להשתמש בהם…) אינכם מבינים את ההשלכות של קריאת טקסטים כאלה?

  • הרי הם משניאים את לימודי ההסטוריה על הילדים,
  • הם משניאים את הקריאה בכלל,
  • הם משניאים את השימוש בטקסט כתוב (ראו הערתה של דינה לרשימה הקודמת "חכמת ההמונים", "טפשות ההמונים" ותכניות הריאליטי).
  • הם משניאים את הלמידה בכלל,
  • הם פוגעים בדימוי העצמי של הילד (אני דפוק כי אני לא מצליח לקרוא את השיעמום הזה)…

אז מה המסר? ברור – לא?!

בכל מקרה, אני מקווה שברור גם שאני לא מתייחס רק לספרי הלימוד בהיסטוריה.

ברשימה הבאה אני מתכוון להציג את עמדתי על התבונה (כן, אני ציני ומריר) שבלהפוך את הטקסטים האלה לדיגיטליים – ובכלל, לכתוב קצת מהגיגי על איך ספרים דיגיטליים יכולים להפוך למשמעותיים (רמז עבה – לא כמו שהם נראים היום).