באנו לנצח? בעקבות טכס הדלקת המשואות 2016

חמש יחידות?

קץ עידן המחשב בחינוך

מאמר זה נכתב בהשראת הרצאה שנשאתי בכנס בוגרים, סטודנטים וידידים, במגמת תקשוב ולמידה 2016, במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה.

המאמר מציג טענה מרכזית אחת: העולם הטכנולוגי עובר בשנים האחרונות מהפיכה שמשנה סדרי עולם. זוהי לא עוד מערכת הפעלה כזו או אחרת, או מודל חדש של טלפון. השינויים הם כל כך משמעותיים שהם משנים את אורח החיים של רובינו ובוודאי שאת אורח החיים של ילדינו ונכדינו. השינוי הוא מהותי כל כך שהוא דומה לשינוי שעבר העולם עם הופעת המכונית. לאור טענה זו, יציג המאמר את נקודות המפנה בשביל שבין טכנולוגיה בחינוך, זו שאנו מכירים כ-4 עשורים, לבין הטכנולוגיה המשחרת על פתחינו היום (זו שמזמנת לנו הזדמנויות חדשות ואתגרים חדשים) וההשלכות האפשריות שלה על עולמינו – עולם החינוך והתרבות אותו אנו רוצים ליצור.

אם נסתכל על עולם התחבורה כמטפורה, ב-1908 התחילו לגלוש מעל פס היצור החדש במפעלי פורד בארה"ב מכוניות לכל פועל. ממצב של מכוניות בודדות לעשירים בלבד, העולם מגלה שמכונית יכולה להיות בידי כל אדם (BYOD-Bring Your Own Device אם תרצו). עם השינוי הזה, הכול השתנה: הכלכלה, הקשרים בין אדם לאדם, התרבות, החוק, הרפואה… הכול.

סוג כזה של שינוי קורה לנו היום, ההשלכות שלו לא פחות קיצוניות, ומן הראוי שנפסיק לשאול את עצמינו שאלות מחקר כמו 'עמדותיהם של מורים לגבי שימוש במסמכי גוגל בהוראת התנ"ך'… (סליחה על הציניות המבצבצת).

בסופו של מאמר זה, אציג מצע למתווה מחקר ופיתוח ותכנית הטמעה שאפשר להתחיל ליישם מחר בבוקר – כך שאין זה מאמר של טענות ללא הצגת חלופות יישומיות.

 

נקודות מפנה בעולם הטכנולוגי וההשלכות האפשריות על עולם החינוך

 

  1. BYOD (הבא את המכשיר הפרטי שלך) וטכנולוגיות 'ענן'

מחשב

התמונה שמימין מציגה תמונת מצב רווחת. המחשב בחינוך הוא מחשב לכל דבר, נייד או נייח, במעבדות או בכיתות הלימוד… בד"כ נרכש בתקציב ממשלתי, בתקציבי עתק, עם עלויות בלתי נתפשות של תחזוקה ושידרוג. התמונה משמאל מציגה מחשב כמו שיש כבר למרבית הילדים, עם אינטרנט סלולרי, איננו מחייב אפילו Wi-Fi (שתפוצתו במערכת החינוך מעוררת חרדות מפני קרינה – למרות שאין שום ממצאים שרומזים על סיכון מקרינה שאיננה מייננת כמו במקרה הזה).

המשמעות של טלפונים 'חכמים' בסביבת הלמידה נדונו על ידי לא פעם (ראה למשל: על סמארטפונים בכיתה ועל הזדמנויות חינוכיות או סמארטפונים בכיתה – האם ולמה או מחשב? טבלט? סמארטפון? ובמיוחד כשמדובר ב-פי.בי.אל (למידה מבוססת פרוייקטים)

המשמעות של נקודת מפנה כזו, היא הרבה מעבר לכלכלית. עצם העובדה שילדים נושאים עימם מכשיר כזה בכל עת, משנה לחלוטין את המרקם החברתי והתרבותי שלהם (תקשורת), את היכולת שלהם להגיע למידע רלוונטי בכל רגע נתון ואת היכולת שלהם לתעד את עצמם ואת העולם שמסביבם עם כל גחמה.

טכנולוגיות ענן מבטלות את הצורך לשימור המידע במחשב האישי, הן מאפשרות נגישות ושיתוף מכל מקום באמצעות מחשבים, טבלטים וסמארטפונים. זוהי תרומה משמעותית לעבודה צוותית, אגירת מידע רב וניידות בלמידה.

למען הסר ספק, אין מאמר זה בא לכסות על האתגרים העומדים בפנינו – הוא בא לטעון שסוג השאלות שאנחנו שואלים בהקשר לחינוך ולמידה צריך להשתנות לאלתר.

 

  1. ממערכת הפעלה ל'אפליקציות'.

תכנה

בכל מפגש עם תלמידים, מורים או עמיתים, בכל הרצאה שלי בתחום, אני נוהג לשאול אנשים אם הם משתמשים בוייז. הרוב המוחץ מצביע. אז אני שואל מי לימד אותם להשתמש בוייז? הם, כמובן, משיבים שאף אחד, הם למדו בעצמם.

מערכות ההפעלה השתנו. מערכות כמו אנדרויד, או IOS, או אפילו חלונות 10 (במצבים מסויימים), אינן מחייבות ידע מוקדם כמעט. מספיק לזהות את האפליקציה, להפעיל אותה בלחיצת אצבע… אין צורך לדעת מאומה על 'קבצים' או 'תיקיות', פשוט מפעילים, הכל ברור. במקרים מסוימים צריך לדעת לשלוח תמונה שצילמתי, אבל גם אז, שימוש פשוט איננו מחייב ניהול קבצים.

נשאל: מה עם התוכנות שבהן אנחנו מרגישים חובה להשתמש – אופיס, גוגל דוקס…?

ילדים לא בוחרים להשתמש בכלים כאלה ביוזמתם, אנחנו דורשים מהם להשתמש בהם. ילדים אפילו לא משתמשים באימייל.

האם צריך? האם אפשר לוותר? כאמור – אלה שאלות חדשות שעלינו לשאול.

  1. הכיתה ה'חכמה'.

באתר תוכנית התקשוב של גף יישומי מחשב בחינוך של משרד החינוך נמצא את ההגדרה הבאה:

כיתה חכמה

לוח חכם בכתה ככלי למורה המקוון – "כתה חכמה"

הוראה מקוונת יעילה בכיתה מבוססת על שילוב מחשב, מקרן, תקשורת לאינטרנט ולוח החכם כמכלול היוצר סביבה

כיתה

כלומר, הכיתה החכמה מכוונת למורה הפרונטאלי, בעוד שהההוראה הפרונטלית הולכת ומפנה מקום ללמידה מבוססת פרויקטים.

התמונה מימין מציגה למידה מהסוג השני, בה צוותי תלמידים עסוקים בחקר והפקה של פרויקט למידה.

 

 

עתה, כשההכרה שלמידה פרונטלית איננה יעילה ברוב המקרים, כשיותר ויותר מורים ומחנכים מאמינים בצורך להעביר את האחריות ללמידה אל הלומד, כשלמידה צוותית, מונעת בעיות וחקר ומונעת יצירה של תוצר משמעותי ללומד, כשאמות הסיפין הפדגוגיות רועדות, עתה ראוי לפתח ולחקור סביבות למידה אחרות. רשימות לא מעטות שרשמתי מכוונות להכרה במשמעות הכלים הדיגיטליים בסביבות הלמידה החדשות: המחשב תורם ללמידה – באבוע…, מותר המחשב, ההבדל בין פדגוגיה חדשה לפדגוגיה חדשה, עקרונות פדגוגיים בעולם של למידה מבוססת פרויקטים/בעיות ( ועוד.

  1. ספרים דיגיטליים

ספר

יש ספרים דיגיטליים, ויש ספרים דיגיטליים. התמונה שמשמאל מראה ספר דיגיטלי שמחליף את הספר המודפס, ואין לי ספק שרבים יסכימו שזוהי דוגמה ליישום רדוד של פוטנציאל הטכנולוגיות המתקדמות. לעומתה, התמונה שמימין מראה ספר דיגיטלי המנצל טכנולוגיה בשם מציאות 'מורחבת' או 'משופרת' (Augmented Reality). הספר השני מציג (דרך מצלמת הטלפון הסלולרי) מודלים תלת-ממדיים בתנועה של התכנים המוצגים בין הדפים. הולוגרמות מופיעות כמרחפות על פני הספר ויכולות גם להיות נשלטות ע"י הקורא. ברור שסוג כזה של ספר מציג בפנינו אתגרים חדשים – מה המשמעות של המחשה זמינה כל כך, מה תהייה ההשפעה על התפתחות הדמיון?

  1. GPS בכל עת ומציאות רבודה (גם מציאות רבודה נקראת לפעמים 'מציאות משופרת' Augmented Reality).

FieldTrip

למידה מבוססת מקום פותחת פתח לקשר ישיר בין סביבת הלמידה לעולם שמחוץ לכותלי בית הספר. מציאות רבודה (מלשון רובד על רובד), מאפשרת להוסיף על גבי המציאות שנצפית דרך מצלמת הסמארטפון, רבדים של מידע טקסטואלי או חזותי, כך שאם למשל משתמש הלומד באפליקציה של מציאות רבודה, מגיע למיקום מוגדר (מזוהה ע"י ה-GPS שבסמארטפון), וצופה בו דרך עינית המצלמה, הוא יכול לקבל מידע נוסף. לדוגמא:

למידה מבוססת מקום

המידע מוסף על גבי שער ברנדנבורג, כשהלומד/ת מסתכל/ת בו.

סוג כזה של טכנולוגיה מאפשר להוציא את הלמידה אל המקומות שבהם התרחשה ההיסטוריה. דוגמה טובה היא משחק ההרפתקאות שפיתחו תלמידי בהשראת הספר 'שביל קליפות התפוזים' של נחום גוטמן, המתרחש ברחובות הרצל ושד' רוטשילד, ודרכו חקרו את תולדות הישוב היהודי בתל-אביב במלחמת העולם השניה.

  1. שליטה ובקרה לכל דכפין

יצירה

פריצת הדרך הגדולה ביותר בעיני, המזמנת הזדמנויות לשינוי חינוכי אמתי ומעמיק, היא הזמינות שמציג העולם הטכנולוגי למערכות שליטה ובקרה אלקטרוניות ללא הצורך ברקע הנדסי קודם. במילים פשוטות: ילדים יכולים ליצור סביבות למידה המביאות אל עולמם אין ספור הזדמנויות להמציא או ליצור מוצרים מורכבים שישמשו אותם לחקר מעמיק של נושאים ובעיות. אם עד היום 'יצירה' באמצעים טכנולוגיים הייתה מוגבלת עד היום, ברוב המקרים, לאמנויות שונות, הרי שעתה אפשר להרחיב את היריעה ולדבר על רובוטים, מודלים מכניים, סביבות מחקר (כמו חממה, למשל), מכונות וכלים שיאפשרו לכל לומד למצוא לעצמו מקום של תרומה לפרויקטים צוותיים.

כרטיס בקרה בשם ארדואינו, שעולה עשרות שקלים בודדות, מאפשר חיבור לחיישנים מכל סוג, עיבוד ושמירת הנתונים, ושליטה במנגנונים מכל סוג כמעט. אפשר למשל, לצרף רכיב  GPS וחיישני גובה, לחץ וטמפרטורה, לבלון שמועף לסטרטוספרה ומשדר נתוני אמת המוצגים על גבי מפות של גוגל ארץ בזמן אמת, ומה שמשמעותי לא פחות מהזדמנויות החקר שבלון כזה מציע לנושאים כמו חלל, מזג אויר, תעופה, אקולוגיה, פיסיקה, מתמטיקה, גיאוגרפיה ועוד, הוא שילדים יכולים לבנות את הכול בעצמם (ראה/י בהמשך בפרק 'השלכות יישומיות', בו יוצע מודל הטמעה בכל בית ספר).

  1. המפגש בין מציאות למציאות 'מדומה'.

אם עד כה, טכנולוגיות מציאות מדומה אפשרו פיתוח סביבות גרפיות תלת-ממדיות כמו Second Life, או MindCraft בהן המשתתף היה מיוצג על ידי אווטר כמו זה (האווטר שלי):

הרי שעתה אנו עדים להופעתן של טכנולוגיות שמאפשרות לך, להטמיע את עצמך במציאות המדומה ולראות דרך העיניים שלך את העולם המדומה כאילו אתה נמצע בתוכו בעלות זמינה לכל נפש, תוך שימוש בסמארטפון כמסך תצוגה.

טכנולוגיה מעוררת עניין במיוחד היא HoloLens של מיקרוסופט:

hololens goggles

 

'משקפיים' אלה מאפשרים להוסיף הולוגרמות על גבי המציאות בה המשתמש נמצא:

hololens

 

  1. Big Data ('נתונים גדולים')

היכולת להתחבר למאגרי נתונים רשמיים ולקבל נתוני אמת בזמן אמת ולייצג אותם בצורה מוחשית וברורה, משנה את אמות המידה (וכמובן את מנעד האפשרויות) להן אנו רגילים כשאנו מדברים על למידה חקרנית. חקר, יכול פתאום להיות חיבור לחללית בדרכה למאדים, חיבור לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נתוני הרשות המקומית, מאגרי ההיסטוריה של הספרייה הלאומית ועוד. ההשלכות על למידה וחינוך כוללות הרחבת המודעות לתופעות אמת, לבעיות חברתיות גלובליות ועוד.

נתונים

אם עד כה התעסקנו בנתונים מוגבלים של סימולציות למיניהן, עתה נתעסק במציאות עצמה.

 

השלכות יישומיות

הקטע הבא מצוטט מתוך המאמר 'מחשב? טבלט? סמארטפון? ובמיוחד כשמדובר ב-פי.בי.אל (למידה מבוססת פרוייקטים)'

"בית הספר כמרכז הפקה

בכדי להפיק פרויקט המכבד את בעליו יש לרכוש מיומנויות בכלי הפקה שונים. גם בעולם שמחוץ לכתלי בית הספר, כשחברה צריכה להפיק סרט תדמית היא שוכרת לשם כך חברת הפקה מקצועית.

לשם הפקה מקצועית של פרויקטים, מוצע להקים בבית הספר קבוצות התמחות של לומדים. זוהי תפישת עולם חינוכית הרואה את הלומד כמשאב עיקרי של בית הלמידה שלו. לומדים שיתמחו, למשל, בהפקת וידאו (כתיבת תסריט, סטוריבורד, בימוי, תפאורה, תאורה, צילום, עריכה, ועוד), יוכלו לשרת את הצוותים בו הם חברים או צוותים אחרים בהפקת סרטוני הוידאו בפרויקטים שלהם.

לשם כך, ראוי שיהיו לרשות מומחי הוידאו ציוד, משאבים ומקום להפקה. בימים אלה, כשכל סמארטפון הוא מצלמת וידאו איכותית וכל מחשב (אפילו טבלט) יכול לשמש כעמדת עריכה, קל לראות איך אפשר להפיק סרטונים של איכות גם ללא משאבי עתק."

קבוצות ההתמחות יכללו מקצועות כמו תכנות ארדואינו, שליטה ובקרה, פיתוח אפליקציות, גרפיקה בדו ותלת-ממד, חיתוך לייזר והדפסה תלת-ממדית, בניית מודלים מחומרים שונים, עיצוב, וידאו (כמוזכר למעלה), ניהול צוותים, ניהול פרויקטים, מידענות, כתיבה ועוד…

כל ילד ימצא לעצמו תפקיד של משמעות.

מרכז יצירה והפקה כזה אפשר להקים כבר מחר בכל בית ספר.

בינתיים, אני מנסה להקים חממת צעירים שהטכנולוגיות שהזכרתי מרגשות עבורם, אותם אלמד מרחוק ומקרוב חלק ממקצועות ההתמחות, שיהיו שותפים לפיתוח רכיבים שיאפשרו לכל בית ספר להקים סביבות למידה משל עצמו ולצקת לתוכן תכנים רלוונטיים לתכניות הלימוד בהן הוא עסוק. אשמח להסביר יותר למתעניינים.

 

סיכום

טענתי שההתפתחויות הטכנולוגיות משנות סדרי עולם ומחייבות אותנו לשינוי האג'נדה המחקרית והיישומית שלנו. יש שאלות חשובות לשאול שהן שונות במהותן מהשאלות שמלוות אותנו בעשורים האחרונים באותו תחום שאנו קוראים לו 'מחשבים בחינוך'.

ניסיתי להראות נקודות מפנה טכנולוגיות מהותיות, חלק מן ההשלכות האפשריות שלהן על סביבות הלמידה והעולם החינוכי ודרך אפשרית ליישום טכנולוגיות אלה בבית הספר כבר מחר.

אני יודע שאני מתפרץ לדלת פתוחה.

 

יישומי מחשב?! יישומים ממוקדי תחום דעת?! ומה עם המורים?!

מאמר זה נכתב בהשראת דיון שהתקיים ד"ר אורית אבידוב, ד"ר עליזה עמיר וד"ר ילנה נפתלייב במכללת אחוה וצוות טכנולוגיה בחינוך לתואר שני בסמינר הקיבוצים.

חשבתם פעם על סטיסטיקאי ללא SPSS; מהנדס ללא MATLAB; גרפיקאי ללא PhotoShop; ארכיטיקט ללא AutoCad; עו"ד ללא Word; רואה חשבון ללא Excel; נהג ללא WAZE?!

אלה דוגמאות מעטות של מקצועות שהתלות שלהם במחשב היא תלות ברורה, סימביוטית. אני מניח שאין ספק שאי אפשר היה לחשוב עליהם מתפקדים במלוא אונם ללא הכלים הדיגיטליים. אגב, במקרים רבים, ובמיוחד כשמדובר בדורות החדשים של המקצוענים, לא היה אפילו צורך ללמד אותם להשתמש בכלים האלה. הם רכשו את המיומנויות תוך כדי תפקוד או בזמן הכשרתם מתוך צורך קיומי אוטנטי.

ואז בא התחום הזה של "מחשבים בחינוך" ומנסה לרתום את המורים לשלב טכנולוגיות דיגיטליות בכתה מתוך איזושהי תחושה של "מאחרים את הרכבת". התחושה שצריך להכין את הדור הבא ל"מיומנויות המאה ה-21", מעוררת את המערכת להשקיע כספים אין קץ בניסיון נואש להפוך את המורים ל"מלמדים דיגיטליים". אין ספור השתלמויות מורים, שעות הנחיה, ומשאבי ציוד וכ"א, מושקעים בניסיון הזה, מזה עשרות שנים, ונראה שלשוא. שום בשורה לא צומחת, שום שינוי משמעותי לא קורה, רוב המורים עדיין משתמשים בטכנולוגיות של הדור הקודם (לוח וגיר), וגם אלה שמשתמשים במחשבים, ב'לוחות חכמים', בטבלטים ובמקרנים לא מציגים שיפור משמעותי (למעט באוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים, שעבורן הטכנולוגיה מציגה פתרון מעצים אמיתי וקיומי – כמו, למשל, לוח תקשורת לחסרי היכולת לדבר).

אני מנסה להבין את ההיגיון… האם יש טכנולוגיות דיגיטליות יעודיות שישלימו את מעשה ההוראה כמו ש-WAZE משלים את מעשה הנהיגה?

יש כלים מנהליים בבית הספר, למשל מערכות להזנת ציונים והפקת תעודות. ברור הוא שמורה צריך להיות מסוגל לתפעל מערכת כזאת, אבל זוהי מערכת שאיננה קשורה ישירות למעשה ההוראה. זוהי איננה 'טכנולוגיה בחינוך'.

ישנם גם כלי ניהול למידה, כמו מוודל שמציעים למורה לבנות אתרים מלווים לתחומי הדעת השונים, אני כולל אותם באותה קטגוריה… כלים שאינם קשורים ישירות למעשה ההוראה.

פרופ' גבי סלומון שהלך לעולמו בשבועות האחרונים, כבר כתב מאמר שצוטט בעיתון הארץ עם הבשורה "המחשב לא תורם ללמידה" (ינואר 2010). כבר אז נזעקתי וכתבתי תגובה בשם "המחשב תורם ללמידה באבוע" ובה השאלה:  איזו פדגוגיה משרתת הטכנולוגיה: פדגוגיה קדם-מודרנית (ואז אין לה סיכוי כמו שאומר פרופ' סלומון) או פדגוגיה מודרנית (ואז יש לה את כל הסיכויים שבעולם).

מה שקראתי אז 'פדגוגיה מודרנית', עיצבתי למונח 'פדגוגיה דיגיטלית':

"אנחנו קוראים לעולם הפדגוגי החדש הזה ”פדגוגיה דיגיטלית". פדגוגיה דיגיטלית הוא התחום בו טכנולוגיה מאפשרת יישומם של רעיונות פדגוגיים באופן מזמן ומשמעותי יותר מאפשרות היישום שלהם ללא טכנולוגיה. הדגש כאן הוא על התפיסה הפדגוגית. לא עוד אוסף אקלקטי (מבוזר) של שיטות למידה, אלא בחירה של תפיסת עולם פדגוגית ועיצוב סביבת הלמידה לרוחה, כך שבעולמי שלי, שבו תפיסת עולמי ביחס ליחסי הגומלין שבין הוראה ללמידה היא תפיסה קונסטרוקטיביסטית–הומניסטית, מאפשרת לי הטכנולוגיה הבניה ועיצוב של סביבות למידה תואמות לרוח התפיסה החינוכית שלי. למידה בסביבה של פדגוגיה דיגיטלית מושתתת על תהליכים צוותיים של ניתוח, עיצוב ויצירה של תוכן כאשר הלומדים משמשים בתפקידים שונים במהלך היצירה". מתוך: יניב, ח. (2011), לב"ה – למידה בסביבה הרפתקנית. אאוריקה – מדע וטכנולוגיה בחינוך, אונ' תל-אביב, מרץ.

בסביבות למידה כאלה, הטכנולוגיה משמשת צורך אוטנטי, קיומי, של הלומד, אבל סוג כזה של פדגוגיה הוא בר סיכוי לשינוי מהותי של מערכת החינוך? התשובה, לדעתי, היא לא! לא בלי מעורבותם המלאה של המורים!

ואז נשאלת שאלה קשה יותר: האם יש טעם בהכשרת מורים ביישומי מחשב גם בסביבה של פדגוגיה קדם דיגיטלית?

ברוח הדברים שהצגתי בראשית המאמר, נשאל את עצמינו – האם בסביבה של הוראה פרונטלית, יש מקום לטכנולוגיות דיגיטליות? האם ה'לוח החכם' הוא ה-WAZE של ההוראה הפרונטלית? האם אפשר, באמת, להציג צורך קיומי של המורה בעולמו המקצועי בו יש למחשב סיכוי להעצים את תפקודו כמורה פרונטלי? עשרות שנים של ניסיון מראים שלא. אין סיכוי.

האם, המחשב ישמש, אולי, כסוס טרויאני (כמו שטענתי כבר בשנות ה-80) ויניע שינוי פדגוגי? גם כאן הניסיון מראה שמעט מאד.

נוכח תמונת מצב עגומה כזאת, מה אני אומר?

לפני שאומר, יש עוד נתון חשוב שצריך לקחת בחשבון:

הילדים מביאים תרבות חדשה לבית הספר – הרשתות החברתיות. הם שם, הם כל הזמן שם, יש להם טכנולוגיות דיגיטליות בהן הם משתמשים כל העת…

שימוש הילדים בטכנולוגיה הדיגיטלית איננו ממוקד צורך מקצועי, אבל הוא, בהחלט, ממוקד צורך קיומי. הטלפון הסלולארי משמש עבור הילדים רובד נוסף בהתפתחות החברתית/תרבותית שלהם. הם שם, אם נרצה או לא נרצה. הטלפון הסלולארי התמקם כרובד משמעותי באורח החיים של הילדים והוא לוקח אותם למחוזות שלנו, המבוגרים, יש מעט מאד שליטה ובקרה עליהם.

ואיפה המורים?

כוחות על המורה

מצד אחד, באה מערכת החינוך ותובעת מהם להיתדקטל. מצד שני, באים כוחות מסחריים ומנסים לפתות אותם בבשורות חדשות. התקשורת מציגה עולם של "לאחר את הרכבת" וסיכונים אין קץ, הילדים באים עם תרבות חדשה, כלים חדשים ואורח חיים חדש, תנועות של שינוי (חלקן אף מתוך מערכת החינוך) קוראות לשינוי פדגוגי, ההשתלמויות המקצועיות מציגות כלים המשמשים את המקצוענים בכל תחום, ומעל כולם, החוקרים בחינוך, טוענים – המחשב לא תורם ללמידה.

אז מה אני אומר?

לשנות לאלתר את תכני ההשתלמויות הטכנולוגיות.

מורים צריכים להכיר היטב את הטכנולוגיות המשמשות את תחומי הדעת עליהם הם מופקדים. הרי לא יתכן שמורה לסטיסטיקה לא יכיר SPSS. אבל…

לא תמיד יש כלים מתאימים לכל דיסציפלינה ולא על כל כלי ישנה הסכמה. קחו למשל את גיאו-גברה. מצד אחד, באים מתמטיקאים ואומרים – כל חוקר במתמטיקה משתמש בגיאו-גברה. מצד שני באים חוקרים במתמטיקה ואומרים – גיאו-גברה? מכיר אבל לא משתמש – זה משעמם, אין בזה כלום. שיקול נוסף הוא אלה הטוענים (כתבתי כבר שתפקיד החינוך, לדעתי, הוא להביא את הילד לאהוב ללמוד ולא להפוך את הילד לחוקר בתחום דעת זה או אחר). אז האמנם כל כלי ממוקד דיסציפלינה מקודש ומחייב למידה ושימוש בבתי הספר?

מכל האמור לעיל, הריני מציע:

  1. להפסיק לאלתר את השתלמויות המורים ביישומי מחשב.
  2. ללמד מורים רק כלים ממוקדי תחום דעת שיש הסכמה רחבה בין אנשי המקצוע לגבי תרומתם להעצמתו המקצועית של המשתמש.
  3. לתת למורים הזדמנות לחוות את העולם התרבותי בו נמצאים הילדים על כל הבטיו.
  4. לתת למורים להתנסות בכלים של 'אורח חיים דיגיטלי'.
  5. לעזור למורים להבין את ההזדמנויות החינוכיות (ערכיות, מוסריות, חברתיות, פדגוגיות) שמזמנות לנו טכנולוגיות דיגיטליות.
  6. להביא מורים לנסח 'ברחל בתך הקטנה' ומתוך מחויבות מקצועית את האמונה הפדגוגית שלהם בעולם של תרבות דיגיטלית.
  7. להכשיר מורים שמוכנים להתנסות במודלים יישומיים של פדגוגיה דיגטלית.
  8. לרתום את הטכנולוגיות שבידי התלמידים לעשייה החינוכית.

אמן

 

 

 

הורים, מורים – וילד באמצע

תגיד/י, מה את/ה זוכר/ת על הילדות שלך? הייתה לך ילדות יפה? מאושרת? אהבת לקום בבוקר? (נחזור לשאלה הזאת גם בסוף המאמר)…

לי היתה ילדות לא קלה. לא שאני לא זוכר רגעים יפים, אבל מעל לכל מרחפת עננה אפורה. קדרות.

זה התחיל כבר בכיתה ב'. ה-30 ביוני. אני עומד על תלולית עפר שבין בית הספר לכביש, מחזיק בידי הקטנה את התעודה ויודע – אין חגיגת יומולדת. הכל בגלל ה'מספיק בקושי' הזה, בהתנהגות. ילד קטן, עצוב הולך הביתה בלב כבד.

ההורים איימו. אמרו שלא תהיה חגיגה אם לא אשתפר – וניסיתי, באמת ניסיתי… אבל זה לא עזר.

השנים הבאות רצופות חוויות דומות. מעגל קסמים. אני משתדל להיות טוב, לא מצליח להתמודד עם השעמום, המורים מדווחים להורים, ההורים מנסים להסביר כמה חשוב ללמוד, כועסים, מענישים, אני מבטיח להיות טוב – וחוזר חלילה.

האוירה בבית בדרך כלל כבדה. תמיד יש משהו כבד ברקע. תמיד אני במתח לקראת האירוע הבא… אני הרי יודע שאמא תגלה את ההערה של המורה ביומן או תמצא את המבחן עם הציון העלוב בתא הנסתר בילקוט, או תחזור מהעבודה ותדרוש שאשב לעשות שיעורי בית, או שהמורה יזמין אותה לשיחה על ה'תכשיט'…

הייתי דוקא ילד טוב. הייתי הולך למכולת לקניות, שמרתי על סבתא כשהם יצאו לבלות, שטפתי כל יום את הרצפה במטבח, הייתי בסך הכל בסדר – חוץ מכל מה שקשור לבית הספר. ובית הספר ידע למסך על הכל.

הטענה המרכזית שלי היא שבית הספר משתמש בהורים ככלי לטיפול בבעיות שאינן מסוגל להתמודד איתן במסגרת המנדט שניתן לו ע"י חוק החינוך. לא, חלילה, שאני טוען שבית הספר ממלא את המנדט שניתן לו ע"י חוק החינוך בקנאות יתרה, נהפוך הוא (ראה 'חוק החינוך? מה העבודה הזאת לכם?!'). סוג זה של התערבות בוטה בחיי המשפחה, מעיב על יחסי הורים ילדים (שלא לדבר על הקשר שבין בני הזוג), בטענה שהכל כשר למען "טובת הילד".

כבר כתבתי לא מעט על האשליה שללמוד לבגרות זו "טובת הילד" ולא ארחיב כאן מהן האלטרנטיבות שאני מציע להכנת ומיון המעוניינים בחינוך אקדמי, אפשר לקרוא על זה כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1143258&sid=126. הפן שאני מנסה להדגיש במאמר הזה נכלל תחת הכותרת "גזילת הילדות" ומתמקד בעינויי הנפש אותם עוברים ילדים "לטובתם" בשל הטעות האנושית המתמשכת הזאת לה קוראים אנו "בית ספר".

אז, כדרכי לאחרונה, אני מנסה לבסס את ההנחות שאני מגבש דרך סקרים אינטרנטיים שאני מפיץ בפייסבוק וזוכים לשיתוף פעולה המאפשר זיהוי ראשוני של כיוונים. הסקר בעניין הקשר בין בית הספור להורים הניב 41 תגובות ותוצאותיו יוצגו להלן.

על הסקר השיבו 36 נשים ו-5 גברים, ורק ל-8 מבין המשיבים אין קשר ישיר או עקיף לחינוך. כמובן שאין זה מדגם מיצג ואין פה גם טענה למהימנות מדעית, כמו שכבר הצהרתי במאמרים קודמים – הסקרים משמשים לבחינה של טענותי ברמה ראשונית (רק לאמת לעצמי שאין אלו גחמות אישיות של ילד חבול). מאמרים אלה נכתבים בבלוג ולא מפורסמים בעיתונות אקדמית כי הם מיועדים לאוכלוסיות שהסיכוי שהעיתונות האקדמית תגיע לפתחן או תעורר אותן לקרוא בה אליהם נמוכה מאד (הורים ומורים ולפעמים גם ילדים). ממוצע הגילים של המשיבים היה 43.

כשאלה ראשונה להבנת תאימות המשיבים (הרי אין להניח שלילדים שעבורם הכל "זרם" כשורה בבית הספר השאלון הזה רלוונטי מידי):

זרימה

אנחנו רואים, אם כן, שלרב המשיבים 75% לא הכל זרם כשורה כל הזמן. עוד 8 אחוז משיבים שעבורם היו מצבים בעייתיים לעיתים רחוקות (אבל היו). מסתבר, אם כן, שלמרות שמבוגרים רבים זוכרים את בית הספר כחוויה חיובית, לרבים מאד מאיתנו היו שם לא מעט תקופות בעיתיות. נתון זה מחזק ממצא של הסקר הראשון בו התבקשו אנשים למנות את סוגי העבירות שבצעו בתקופת בית הספר והרוב המוחץ (98% מנו מעל 10 סוגים – כמובן מבין אלה, היו סוגים שונים שבוצעו פעמים רבות). מה שאפשר להבין מנתונים אלה באופן ברור למדי הוא שלרוב האנשים בית הספר לא היה רק שיט על מי מנוחות.

תגובות ההורים:

לשאלה איך הגיבו ההורים למסרים מבית הספר, ענו המשיבים כך:

עברו לסדר היום –

עברו לסדר היום

כ-50 אחוז מדווחים שההורים עברו לפעמים לסדר היום. מה זה אומר? חוסר אכפתיות? אי אמון בבית הספר? תפישה חינוכית ליברלית?

ההורים שלי לא עברו לסדר היום. אולי מוטב היה אם היו עוברים. אולי, אם היו מבינים שאני פשוט לא בשל, היו מניחים לי בהנחה שאבחר את דרכי כשאהיה בשל יותר? האם הבחירה להמשיך ללמוד, שנים אחרי, הייתה תוצאה של לחץ בלתי פוסק בילדות? האם האווירה הקשה בבית היתה מחויבת המציאות?

אחד המאמרים הנקראים ביותר בבלוג שלי הוא: 'אז מה אם אני לא רוצה ללמוד'. זהו גם אחד מבין המאמרים שהביאו את התגובות המרובות ביותר. הורים לא מעטים פנו אלי בעקבותיו וספרו על צאצאיהם האישיים, על התלאות, על התסכול… תמיד אמרתי – תרפו. כשהילד יהיה בשל יותר הוא ידע לבחור בתבונה את מסלול החיים המתאים לו. אבל תמיד הצעתי ואני מציע עדיין, לנסות ולהציג בפניו את מירב האלטרנטיבות או הגירויים.

שיחות 'מוטיבציה'

שיחות מוטיבציה

אוף!

עונשים קלים:

עונשים קלים

עונשים קשים (ללא מכות):

עונשים כבדים

כעס מתמשך:

כעס מתמשך

ולבסוף – מכות:

מכות

12% מהמשיבים קיבלו מכות מהוריהם בגלל בית הספר. אני לא.

 

בשאלות הבאות נשאלו המשיבים על אחריות בית הספר למצבים הבאים בבית:

מריבות עם ההורים

מריבות הורים

מריבות אחים

מריבות אחים

בנימה אישית, אצלינו בבית, לא היו כמעט מריבות שלא היו קשורות לבית הספר (וכאלה היו המון). חוסר היכולת שלי לעמוד בציפיות, תחושת התיסכול שהשבעתי בה את הורי שלא הצליחו לעורר אותי ללמוד, הניסיונות החוזרים ונשנים שלהם לעודד, לאיים, להעניש, הובילו לאובדן אימון ביננו. לא אהבתי להיות שם, מאד רציתי ללכת לפנימיה, אך הם לא היו מוכנים לשמוע.

בשאלות הבאות ניסיתי להבין כיצד השפיע בית הספר על המצב הנפשי של המשיבים בעיתות מצוקה שנגרמו ע"י בית הספר:

הסתגרות וניתוק:

הסתגרות

דיכאון מתמשך:

דיכאון

רצון לעזוב את הבית:

לעזוב

כאן אפילו הייתי מופתע… 12% רצו לפעמים לעזוב את הבית בגלל בית הספר? תמונה עגומה אף יותר ממה שצפיתי.

הכלים בהם השתמש בית הספר בכדי לידע את הורי היו רבים ומגוונים. לפני שאמנה את הכלים ואת תגובות משתתפי הסקר, אקדיש מספר שורות לניתוח התופעה: בית הספר בוחר (בד"כ) ליידע את ההורים בכל הקשור להתנהלות הילד. לפעמים כמענה לדרישת ההורים (יש התובעים לדעת), ולפעמים כדרך להעביר חלק מהאחריות ל'תיקונו' של הילד אל הבית.

בימים ההם ערוצי התקשורת היו מוגבלים. לא היה אינטרנט! אפילו טלפון הגיע אלינו הביתה (אחרי המתנה של 7 שנים לפעמים) רק בשנות החמישים המאוחרות. כל תקשורת בין המורה להורים היתה מתנהלת דרך היומן (היה שם מקום מיועד ל'הערות המורה'). 'ארשום לך הערה ביומן' היה סוג של איום שמשמעותו – אם לא תתעשת איידע את הוריך. היה ברור שאם יש הערה ביומן, ההורים צריכים לחתום עליה.

ובעניין חתימת ההורים: רבות דנתי בעניין החתימה כסמל לאי אמון, למשל במאמר 'ללא מוצא' ולכן לא אשוב ואלאה אותך הקורא/ת בהגיגי בנושא, אבל אוכל להעיד על עצמי, שכאשר בני היו מביאים לי מכתב מהמורה לחתימה, לא הייתי מסכים לחתום (אלא במקרים של הבעת הסכמת הורים לפעילות בית ספרית). תגובתי, בד"כ היתה – אני רואה בחתימה סוג של אי אמון בבני, אני מאמין לו ולכן אינני רואה סיבה לחתום.

יש להניח שרבים מאיתנו לא זיהו את המשמעות הערכית שבחתימה כי בד"כ חתמו על ציונים טובים ותשדירים חיוביים מבית הספר, אבל אנוכי, בעוונותי, שכל דרישה לחתימת הורי היתה מלווה במצב טראומטי כזה או אחר, יודע כמה הכלי הזה יכול להיות אכזרי.

בימים אלה, ימים של אינטרנט בכל בית, בתי ספר רבים נותנים להורים גישה ישירה לתיקו של הילד ואת האפשרות לעקוב אחרי כל משימה או אירוע בחייו בבית הספר. הורים ומורים מעטים איתם שוחחתי, רואים בערוץ הזה ערוץ מבורך. האמנם?

שאלת הזכות לפרטיות היא שאילה רגישה מאד במקומותינו (ובמיוחד בגלל האיומים הרבים שמציבות הרשתות החברתיות בפני ילדינו הפגיעים). לשאלה זו אקדיש מאמר מיוחד בקרוב. אציג פה רק כמה נקודות למחשבה: האם אווירה של אמון בין הורים לילדים היא ערך חשוב לדעתך? האם חדירה בוטה לעולמו הפרטי של הילד אייננה בבחינת פגיעה באווירת האמון? האם הדרך היחידה לשמירה על הילד היא חדירה לפרטיותו? מה ההשלכות של חדירה לפרטיות על צמיחתו של הילד להיות אדם נותן אמון?

חוץ מהערות ביומן, היו הזימונים לפגישה עם המחנך. הורים רבים לא חוו את החוויה הזאת, אבל אמא שלי היתה מבקרת בבית הספר אחת לבקרים. חברי אפילו התלוצצו על הצורך לבנות לה חדר בבית הספר בכדי לחסוך לה את ההליכה הלוך ושוב…

התגובות לשאלה המתייחסת להשפעת ערוצי התקשורת בין בית הספר לבית על היחס עם ההורים הן מגוונות. להלן התגובות ל-'הזמנה לשיחה מיוחדת עם המורה'.

זימון

כן, היו גם השפעות חיוביות לחלק מאיתנו.

אספות הורים היו תמיד מקור לדאגה. השיא היה באסיפת ההורים של שליש שני כיתה ט' כשהמורה הציג את תמונת המצב של הילד (אני) במילה אחת: 'קטסטרופה'!

מה קורה לילד שהוריו חוזרים הביתה אחרי סוג כזה של מפגש עם המורה?

שנים חלפו, הפכתי לאב, ילדי גדלו והנה אני מוצא את עצמי מול מורתו של בני כשהיא מקריאה לי את רשימת הציונים שלו (מה שנקרא 'אסיפת הורים'). ביקשתי ממנה להפסיק. אמרתי לה שממילא אני רואה בציון סמל לכשלונה העיקרי של מערכת החינוך (כן, בעיני הציון הוא שורש הרע. ראה/י למשל 'בגלל הציון'). ביקשתי שתספר לי על בני. פשוט תספר.

שאלה שתציג, אולי, את תמונת המצב העגומה היא השאלה שהתייחסה למשוב חיובי בין בית הספר לבית. השאלה מנסה לברר אם היה בין סוגי המסרים שעברו מבית הספר הביתה גם דיווח על שיפור בהתנהגות ובלימודים. התוצאות מדברות בעד עצמן:

שיפור

36% מהורי המשיבים לא קיבלו אף פעם מסר חיובי מבית הספר ועוד 31% קיבלו כזה לעיתים רחוקות או רחוקות מאד.

אתמול (13 לינואר, 2016) ביקרתי בבית ספר 'שובו' בבאר שבע. המנהל, הרב יהודה וייטמן, הזמין אותי לבקר שם בעקבות מאמרים אחרונים שפרסמתי בבלוג.

מסתבר ששם, כל מורה, משגרת בכל יום למספר הורים 'רגע של נחת'. היא מתקשרת לספר משהו חיובי על הילד. רק משהו חיובי וקונקרטי (הצלחה בביצוע משימה לימודית, חברות טובה, שיפור ביחס, ועוד). כמה פשוט, כמה נפלא! אקט כזה פשוט שינה את בית הספר. תודה לך הרב וייטמן על ההזמנה ועל רגע של נחת.

לסיכום:

אשליית הבגרות (ההנחה שתעודת בגרות היא טובת הילד, וההנחה שתפקיד בית הספר היא להכין את הילדים להצליח במבחני הבגרות), נותנת לגיטימציה למערכת החינוך (בעיקר בגלל שההורים 'קונים' את האשליה הזאת), להקריב את הקשרים בין ההורים לילדים ומצדיקים שימוש בבית כמניפולציה על הילד (לטובתו). האוירה בבית נפגעת, הקשר בין הורים לילדים נפגע, אושר הילדות מועם והילד יוצא לחיים עם מטען לא קל לנשיאה.

צריך תיקון. מהר!

 

 

אמא – איזה אדם תרצי שאגדל להיות?

"הם רגילים לגירוי מהיר ומתחלף תדירות.
הם משועבדים לעולם הדיגיטלי, ובעיקר לפייסבוק.
באופן כללי הם אינם ממוקדים בעניין אחד, והם שונאים את השקט ואת ההגות הסבלנית שבאה מתוך ניתוק מרעשים.
הם מיומנים בעבודה במקביל, בקליטה רב־ערוצית ובחלוקת קשב (שהיא במקרים רבים חוסר קשב).
זה דור מולטימדיאלי, שהתרגל לרפרף ולקפוץ מחוויה לחוויה ומריגוש לריגוש – צעירים חסרי מנוח, המתקשים להתרכז ולהעמיק במשהו.
הם בזים להיררכיה ולסמכות מכל סוג.
הם מעדיפים יחס אישי, מלטף ואמפתי, כפי שניתן להם בבית, בבית הספר ובשיעורים הפרטיים שההורים מימנו לאורך השנים.
הם אינם יודעים לתפור מילים למשפטים ומשפטים לפסקאות. פסיקים ונקודות הם עבורם תופעה קמאית אנכרוניסטית, והטקסטים שהם כותבים נראים כמו אוסף של מסרונים או תגובות פייסבוק.
הם מעדיפים לסיים משפט בסמיילי, גם כשהתוכן לא ממש מצחיק.
הם אינם מסוגלים לנסח רעיון באופן קוהרנטי, כי ניסוח מצריך חשיבה מסודרת, מאמץ ויכולת מילולית. עילגותם הלשונית בכתב ובעל פה מדהימה."

זהו מקבץ מאפיינים שמשייכים  עוז ותמר אלמוג לדור ה-Y במאמרם "על בוגרים ושקרים" המתפרסם בהד-החינוך בגיליון פברואר 2013. השתמשתי בקטע המלא ברשימה "דיגיפרניה".

עתה אנו עומדים בפני דור ה-Z והדור הבא שגדלים לעינינו הם דור האלפא.

אם נסתכל על הדורות הבאים  דרך המשקפיים של תמי ועוז אלמוג, איזה סוג של אדם מצפה לנו שם? מה יהיו הערכים של תלמידינו, של הסטודנטים שלנו, של הילדים שלהם, איזו תרבות ייצרו?

הרשימה הזאת מתיימרת להציג תיזה שיהיה קל, אולי, לקבל כרעיון, ומאתגר מאד ליישם. אני מנסה לטעון שאנחנו יכולים להשפיע. יותר מכך – חובתינו להשפיע ולעזור להם לגדול בעולם כל כך מבולבל.

בכדי לעזור להם, נצטרך ראשית לכל, לנסח לעצמינו איזה סוג אדם היינו רוצים לראות? האם אנו יכולים לגבש הסכמה על ערכים מסוימים?

כמו בשתי הרשימות הקודמות שלי ("ילדים רעים"), הזמנתי את חברי בפייסבוק לענות על שאלון. שאלון זה ינסה לגשש ולראות אם אמנם אפשר לקיים דיון ציבורי על דמות האדם שהייתי רוצה לראות את ילדי גדלים להיות, אם אפשר לזהות מאפיינים שכולנו נסכים עליהם. אחד מקוראי, ליאור עילם, מצא עניין ברשימות האחרונות שפרסמתי, יצר קשר, ובין השאר הציע להפיץ את השאלון גם בקרב חבריו (תודה מקרב הלב, ליאור). עד כה, ענו לשאלון 105 משיבים שאת סיכום התוצאות שלהם אני מביא כאן, לפניכם (תודה למשיבים ולכל אלה ששיתפו).

חשוב לי להדגיש שאין פה יומרנות להצגת תמונה 'מדעית'. זהו סקר מהיר ואינטואיטיבי שנועד להציג תמונה כללית של הלכי רוח למען בירור הרלוונטיות של קיום דיון ציבורי בשאלות החשובות ביותר העומדות בפנינו כהורים, כמחנכים וכאזרחים. אין כאן ניסיון להטיל אשמה (ובמיוחד שלא על המורים). מטרת סדרת המאמרים (זה והשניים שקדמו לו) הזאת היא להציב מראה בפנינו שתשמש אותנו להבנת הצורך בדיון ציבורי וכאבן דרך בהתוויית התוכן שיכוון אותו.

בכדי להבהיר עוד יותר את מקומה של 'אשמה', הרי שיש פה 'אני מאשים' זועק כלפי המערכת. מהי המערכת? מערכת חינוך שקמה על יוצריה (כמו כל מערכת, כנראה). איפה שהוא, אנחנו שבויים במציאות מדומה – לא לסוג כזה של בית ספר פיללנו, לא לסוג כזה של מטרות ותוצרים (תרבות וחברה). האשמה איננה באנשים שבמערכת, הם נקלעו למציאות המדומה הזאת, כאשר רובינו לא מזהים בכלל שאיננו חיים את המציאות האמיתית.

קצת על אוכלוסית המדגם:

75% נשים (והיתר גברים)

ל-88% יש ילדים, לרובם יש ילדים מעל גיל 9.

38% עוסקים בחינוך (והיתר לא)

בשאלון היו 3 שאלות:

  1. אילו ילדי היינו רוצים לגדל, אילו תכונות או ערכים היינו רוצים לראות בו
  2. מהן המסגרות שיש להן הפוטנציאל הגדול ביותר לאפשר צמיחה של אדם תכונות או ערכים כאלה
  3. מהן המסגרות שמעכבות או מחבלות בהתפתחות תכונות או ערכים כאלה

לפני ניתוח השאלות, ובכדי לא להחזיק אותך הקורא/ת במתח בלתי נסבל, הרי לפניך השורה התחתונה:

המשיבים רואים לבית הספר תפקיד מזערי בקידום התכונות והערכים שהיו רוצים לראות בילדיהם ולהיפך – הם רואים בבית הספר את המעכב העיקרי להתפתחותן.

אחרי ניתוח השאלות על פי התכונות והערכים שמניתי, אציג סיכום ובו ניסיון להבנת המשמעויות ודרכי הפעולה העיקריות העומדות (לדעתי) לפנינו בניסיון להניע שינוי מקצה אל קצה.

השאלה הראשונה:

מבין המאפיינים הבאים, אנא הערך/י אילו מאפיינים היית רוצה לראות אצל ילדייך? (המאפיינים מוצגים להלן ע"פ דירוג התוצאות)

  1. השאיפה לעזור
  2. השאיפה להיות מוסרי
  3. השאיפה להצליח
  4. השאיפה ליצור
  5. השאיפה להיות אהוב
  6. השאיפה לתקן עוולות
  7. השאיפה לגרום עונג
  8. השאיפה להיות מיוחד
  9. השאיפה להנות תמיד
  10. השאיפה להערכה
  11. השאיפה לממש ציפיות
  12. השאיפה להיות טוב

במשפט אחד, היינו רוצים לראות ילדים (שיגדלו להיות בני אדם), שאוהבים לעזור, מוסריים, שואפים להצליח, שואפים ליצור, להיות אהובים ולתקן עוולות…

בשאלה השנייה ניסינו להבין איך המשיבים רואים את מסגרות החיים המטפחות ילדים לשאוף לעזור לאחרים:

לעזור

המקום שתופס, לדעת המשיבים, הבית בטיפוח השאיפה לעזור מושתתת על ההזדמנויות החינוכיות האוטונטיות שיש לילד להתנסות בעזרה בבית, אבל…

כאן המקום להגדיר מהי הזדמנות אוטנטית וכיצד נוכל להבין את התוצאות באופן מעמיק יותר.

הזדמנות אוטנטית היא מצב שקורה בחיים שבו אנו נתקלים באופן אוטנטי (אמיתי) במצב שמאפשר לנו להתפתח וללמוד. הבית מזמן לנו הזדמנויות אוטנטיות בקשר עם המשפחה והקשר עם עצמינו בארבע האמות ששם נרגיש 'שלנו' (אם יש לנו כזה מקום). בית הספר, מזמן לנו הזדמנויות למפגש אוטנטי עם חברה, עם סמכות שאיננה הורית ומסגרת מחייבת וכו'.

למה ל'הזדמנויות אוטנטיות' תפקיד קריטי בטיפוח ערכים?

לא מעט אנשים יסכימו שאי אפשר 'ללמד' ערכים. ערכים נוצרים מתוך בחירה אישית במצבים בהם אדם מתמודד עם הצורך לבחור דרך פעולה במצבים בהם הוא נתקל בדילמה. אם הדילמה היא מוסרית, יש להניח שהבחירה תוביל אותו לתהליך רפלקטיבי שיעזור לו לנסח את השקפותיו הערכיות. גם כשילדי היו קטנים, אף פעם לא 'הרציתי' להם כמה חשוב להיות אדם טוב וישר, פשוט נתתי להם לבחור במצבים שזמנו הזדמנויות אוטנטיות, כאשר אני מקווה להציב בפניהם דוגמה אישית נאותה.

למשל? כשחתולת הרחוב בשכונתינו ילדה גורים, אחד הגורים נלכד בפיו של כלב הזאב השכן ושכב כשברור לנו שהוא פצוע קשה. עמדנו בפני הדילמה – האם להביא אותו לוטרינר (חתול רחוב) ולשלם כסף רב עבור ניתוח, או לתת לו למות. הילדים בחרו בוטרינר (תוך מוכנות להשתתפות בהוצאות הניתוח). האם ברור לכולנו שהזדמנות כזאת שווה יותר מאלף הרצאות יזומות על בעלי חיים? אז וגם היום, לא חשבתי ואינני חושב שיש דרך אמיתית יותר לטיפוח ערכים של חמלה, רגישות לזולת, יחס לבעלי חיים ותחושה של אחריות, מוכנות להקרבה וכד'.

נחזור לשאלה בעניין השאיפה לעזור: האם לא נצפה שבית הספר יתפוס מקום של כבוד ביצירת ההזדמנויות האוטונטיות לטיפוח השאיפה לעזור לאחר? לא רק לבן משפחה או בחלוקת הנטל של אורח החיים המשותף בבית, אלא לאחר באשר הוא?

כיצד, אם כן רק הבית נתפס כמקום שמטפח ערך כזה? אולי משום העובדה שהמשיבים אינם מאמינים שבית הספר יוצר סביבה שמאפשרת להזדמנויות אוטנטיות כאלה להתפתח? אולי מערך הערכים שבית הספר מציג (במציאות, לא בסיסמאות) הוא של ערכים מנוגדים?

לשם כך, הבה נבחן את התוצאות לשאלה הבאה:

מהו הגורם המשפיע ביותר לדעתך על ההתפתחות שלילית של הערך (כלומר – לא לעזור)?

לא לעזוראם היינו מצפים לראות תמונה אחרת כאן במקרה של חברה ותרבות אחרת, הרי שבמקומותינו, המשיבים מעריכים כנראה, תרבות של חוסר עזרה ועידוד לעזרה. ראו את עוצמת התפקיד שממלאים החברים בטיפוח חוסר המוכנות לעזרה…

כאן הוא המקום להצביע על המזימה שמאחורי סדרת המאמרים האחרונה (זה והשניים הקודמים לו). זוהי מזימה שעיקרה להראות שהתרבות שאליה אנו מצמחים את ילדינו היא תרבות שערכיה, במקרים רבים, מנוגדים לערכינו שלנו. איך לשנות את התרבות הזאת ולהביאה להלימה עם ערכינו ומה תפקיד בית הספר כאן – זהו הדיון שמתבקש היום. בסוף המאמר, כמו שהבטחתי, אציע דרכי פעולה שיאפשר שינוי כזה.

נלך לשאיפה הבאה שהיינו רוצים לטפח אצל ילדינו – השאיפה להיות מוסרי:

מוסרי

הבית תופס כאן מקום נכבד, כמובן, אבל עצם העובדה שיתר מסגרות החיים אינן תופסות מקום כמעט בכלל מראה שהמשיבים אינם מחשיבים, כנראה, את חוסנן המוסרי. זוהי (לדעתי) תוצאה ישירה של התופעות אליהן אני מתיחס בשני המאמרים הקודמים שלי. מקומו של בית הספר כמשחת ערכים מופיע בתפישת המשיבים אך פחות ממקומם של החברים. תוצאות אלה מצביעות על החשש של הורים מהשפעתם השלילית של החברים על צמיחתו הערכית של ילדם. המקום שבו יש הזדמנויות אוטנטיות רבות למפגש עם ערכים חברתיים, שבחלקן נוכחים מבוגרים משמעותיים (המורים), הוא כמובן בית הספר, אך הוא איננו נתפש כתורם (למרות הפוטנציאל שלו) ונתפש כמזיק:

לא מוסרי

השאיפה להצלחה

אלה התוצאות:

להצליח

גם כאן מתבלט הבית כמקור השאיפה להצליח. לא הגדרתי איזו הצלחה – השארתי את הערך פתוח להתבוננותו של כל משיב מתוך הנחה שאין זה רלוונטי למטרתו של הסקר. כאן קיבל בית הספר מעט יותר משקל, ולא בכדי – יש גם ילדים שבית הספר שלהם הוא חווית הצלחה מתמשכת.

בתמונת הראי של מסגרות החיים התורמות להצלחה, נמצא את בית הספר בראש הגורמים התורמים באופן שלילי. זהו (לדעתי) תוצר של שנים של 'אי הצלחה' שהיא נחלתם של רוב הילדים בחברה שרואה ב'הצלחה' השגים כמו 'מצוין' או 'טוב מאד', וכאשר בינוניות איננה נחשבת להצלחה – בינוניות נתפשת במקרים רבים כסוג של כשלון – אם אתה לא בין התלמידים המצטיינים – אינך 'מצליח'.

:לא להצליח

נטפל באופן ממוקד בעוד שני מאפיינים שדורגו בראש רשימת ההעדפות המשיבים: השאיפה להיות נאהב והשאיפה לתקן עוולות.

כבר סיפרתי ברשימות קודמות שבמשך שנים רבות אני שואל כל קבוצה של מבוגרים שאני פוגש (בהרצאות או כסטודנטים): אם היית יכול/ה להשפיע על מוקד חינוכו של הילד בבית הספר והיו ניתנות לך שתי האפשרויות הבאות: להיות מצליח או להיות אהוב ונאהב – במה היית בוחר/ת? את השאלה הזאת שאלתי פעמים רבות בארץ ובקנדה וענו לי כבר אלפי משיבים: מעל 80 אחוז בוחרים 'להיות אוהב ונאהב'.

גם כאן, בסקר זה, אנו נתקלים באותה תופעה: אהבה נתפשת כערך עדיף על הצלחה. אין כמובן סתירה בין השניים – אפשר להיות נאהב ומצליח, אבל בחברה בה הצלחה מתורגמת ל'הצטיינות', קשה להיות בראש הרשימה, רק מעטים יכולים, ולפעמים הדרך לצמרת רצופה גופות שעליהן עליך לדרוך, ודריכה על גוויות איננה מובילה, בדרך כלל, את האדם להיות אהוב מידי.

אז למה בית הספר מקדש הצלחה? זו שאלת היסוד ביצירת המציאות המדומה הזאת שאנו קוראים לה מערכת החינוך ועליה אני מנסה להשיב כמעט בכל מאמר בבלוג שלי.

אז המסגרות המזמנות צמיחה של אדם אהוב הן:

אהוב

כיצד בית הספר נדחק למקום כה לא משמעותי? בית הספר דוחק את התלמידים להצליח. ברוב המקרים הצלחה נתפשת ביחס לאחרים. היכולת לפרגן לאחר מוחלפת בסביבה תחרותית כזאת לקנאה ולהתרחקות ולא לאהבה.

לעומת המסגרות המחבלות בצמיחתו של אדם להתפש כאהוב:

לא אהוב

טבעי אך, שכאן בית הספר יהיה בין הגורמים העיקריים המפריעים לצמיחתו של אדם אהוב, וכך יתפשו גם החברים בתרבות של תחרותיות וחוסר פירגון גם מחוץ לבית הספר.

ולבסוף אנו מזהים את השאיפה לתיקון עוולות:

כן, אנחנו רוצים שילדינו יהיו רגישים לסביבתם. כן, אנו רוצים שהם ישאפו לתקן את העולם והחברה. כן, אנו רוצים לתת להם תחושה של סיכוי:

לתקן

האם בית הספר הוא המקום לטיפוח רגישות ומחויבות אקטיביסטית? כמובן! האם הוא נתפש ככזה – לא ולא! המסגרת העיקרית לטיפוח תחושה של צדק וצורך לשנות היא הבית, אך מה קורה בבתים ששם תחושת הצדק נגמרת בהצהרות אקטיביסטיות מול החדשות בטלויזיה?

לא לתקן

מעניין שבית הספר נתפש גם כאן כגורם המפריע להתפתחות חוש צדק ואקטיביזים חברתי. גם כאן אנו רואים פער בין ההצהרות שנושא בית הספר על דגלו ובית המציאות המפוענחת אחרת ע"י ההורים.

סיכום, מסקנות ושביב של תקווה

מאמר זה הוא שלישי בסדרת מאמרים העוסקים בהתפתחות ערכית של ילדינו. שלושת המאמרים מבוססים על סקרים להם הגיבו אנשים רבים חלקם אנשי חינוך וחלקם הורים שאינם עוסקים במקצועות הקשורים לחינוך. המאמר הראשון: ילדים רעים? בית ספר כמשחת ערכים, מציג שורה של סוגי עבירות אותן בצעו משיבי הסקר בבית הספר וממצאיו מראים ש-98% מהם עברו על יותר מ-10 סוגים של עבירות. המאמר השני: 'ילדים רעים – תרבות רעה' מנסה לתהות מה היו השיקולים שעברו במוחם של הילדים והגיגים שעלו בזמן ביצוע העבירה ('ממילא כולם עושים את זה', למשל). הטענה העיקרית שלי לאור ממצאי שני הסקרים הללו היא שבית הספר מציג בפני התלמיד מצבים חסרי מוצא (כמו להחתים את ההורים על ציון כושל במבחן) מהם אין לו מוצא של כבוד – אלא בלבצע עבירה (כמו לזייף את חתימת ההורים). עצם העובדה שהתרבות הבית ספרית מאפשרת לתלמידים לבצע עבירות ללא מודעות מחייבת מידי להשלכות הערכיות שלהן (כולם עושים את זה), מסאבים, לטענתי את תרבות החברה אליה הם גדלים.

המאמר הנוכחי לוקח אותנו שלב אחד קדימה ומנסה לברר האם אפשר לקיים דיון ציבורי על דמות הילד אותו ההורים שואפים להצמיח והאם ההורים מודעים לכך שבית הספר האמור 'לחנך', משחת, למעשה, את דמותם הערכית של תלמידיו.

ולפני הנסיון להציג דרך פעולה לתיקון, כמה משפטים בנימה אישית:

ראשית, אני יודע שאני עושה הכללות שלפעמים אינן הוגנות כלפי צוותים חינוכים שמשקיעים את נשמתם בלגדל ילדים מאושרים, בעלי חוסן מוסרי, ראש פתוח ועתיד זוהר. יש לי הרבה תלמידים כאלה, וביקרתי בבתי ספר רבים שבהם זו עיקר עשייתם החינוכית. הבעיה היא לא במורים – הבעיה במערכת, לא באנשים שבה.

המערכת שבויה באשליה שמטרתה העיקרית היא לגרום למירב הילדים לעבור את בחינות הבגרות בציון גבוה וההורים מאמינים לה, שהרי זו הדלת לחינוך הגבוה ולהצלחה בחיים. במציאות המדומה שלנו זו טענה נכונה, הבעיה שמציאות זו היא מדומה. לא צריך להיות שום קשר בין החינוך הטרום אקדמי לחינוך האקדמי. בתי הספר אינם יכולים להיות כלי שרת לסינון תלמידים בעבור החינוך האקדמי.

עוד משפט בנימה אישית: הסקרים האלה אינם מתיימרים להיות 'מדעיים'. זהו לא מחקר טהור (למרות שאני בטוח שמחקר 'טהור' יציג תוצאות דומות). אני גם לא כותב בפורמט אקדמי – מטרתו של הבלוג הזה היא להגיע לאוכלוסיית היעד העיקרית שלי והיא מורים והורים ולא פרסום בירחונים שפיטים אקדמית הנקראים בד"כ (אם בכלל) בידי אנשי אקדמיה המחפשים מקור לציתות או סטודנטים בעבודות גמר או תיזות כאלה ואחרות. את הכתיבה האקדמית שלי עשיתי למען המסגרות אותן שירתתי ועדין עושה לפעמים למען אלה שאותן אני עדיין משרת.

ולבסוף, ועדיין בנימה אישית, אמנם 'זרקו' אותי מהתיכון, אבל אין פה מסע נקמה. זה מסע שמונע ע"י הצורך לשנות ולהיטיב עם נכדי (מיה כבר בכיתה ב' – הזמן דוחק)… מסע זה הוא מסע של תקוה ואופטימיות, הוא מונע ע"י אמונה שלימה שאפשר לשנות ומציע דרך.

מה עושים הלאה?

מקימים תנועה לשינוי החינוך. זוהי תנועה א-פוליטית, בלתי מזוהה ובלתי שייכת. תנועה ציבורית שמונעת ע"י צורך משותף. מקימים לתנועה מטה שירכז את השלב הבא: הדיון הציבורי.

  • השלב הראשון הוא בירור ציבורי של דמות הילד שאנו רוצים לגדל. אנשים מעוניינים נרשמים במטה התנועה ומקבלים ערכה לעריכת הדיון בביתם. הם מזמינים חברים, שכנים וקרובים מקיימים את הדיון ובסיכומו, אם יש סיכום, משגרים את התוצאות המתועדות שלו (הפורמט מוגדר בערכה) למטה התנועה.
  • מטה התנועה מקבץ ומעבד את התוצאות ובונה אמנה לפיו. האמנה מועברת להערות לקבוצות המעורבות.
  • אמנה זו תשמש להכנת ערכה שניה לחוגי הבית שבה יוגדר פורמט לשותפות בהבניית מטרות בית הספר ע"פ דמות הילד שאותה היינו רוצים לגדל.
  • תוצרי הערכה יוחזרו למטה שיכין מתווה פעולה.
  • יוקם לובי לקידום מטרות המתווה בתקשורת ובכנסת.
  • נקרא להקמת ועדה ציבורית, בלתי תלויה, לברור תפקידו של בית הספר, דמות הבוגר הרצוי ודרכי היישום.
  • אם ניתקל באטימות, נצא לרחובות, אבל הפעם, למודים מניסיונם של אנשי המחאה לצדק חברתי, נצא עם מתווה ברור.

רוצים להצטרף? שלחו מייל לתנועה לשינוי החינוך (תש"ח – סימו לב למשמעות).

 

 

 

 

ילדים רעים – תרבות רעה

בעקבות הסקר "ילדים רעים" מיום חמישי הקודם עליו ענו עד כה למעלה מ-180 אנשים ואנשות ואפילו ילד בן 8 (כל הכבוד), ומאחר שמעל 95% מהמשיבים מדווחים על ביצוע יותר מ-10 "עבירות" (טובה לא אוהבת את המונח "עבירה" היא אומרת שיש לזה קונוטציה פלילית), הגעתי למסקנות הבאות:

1. אורח החיים של בית הספר הקונבנציונאלי מפגיש את רוב הילדים, פעמים רבות במצבים חסרי מוצא, בהם הם מרגישים חרדים וחסרי אונים.

2. בכדי לצאת מן ממצבים כאלה, ילדים בוחרים במודע בדרכי פעולה שלפעמים אינם הולמים את מערך הערכים שלהם.

בכדי לנסות ולהבין מהם התנאים בהם ילדים בוחרים לבצע "עבירות", בניתי שאלון חדש וגם אותו הפצתי בפייסבוק (בשבת, שכחתי שחברים רבים שלי לא פותחים מחשב בשבת). הפעם קיבלתי "רק" 43 תגובות, 66% מהן של מורותאבל גם אלה מספיקות בכדי להסיק את המסקנה שהנחתי שאוכל להסיק. אז ראשית, הנה התוצאות:

כולם עושים את זה 21 %48.8
ידעתי שאין סיכוי שיתפשו אותי 10 %23.3
גם אם היו תופשים אותי – ידעתי שהעונש יהיה קל 13 %30.2
ידעתי שאקבל גיבוי מההורים אם יתפשו אותי 6 %14
ידעתי שלהורים שלי לא יהיה איכפת אם יתפשו אותי 5 %11.6
בעת ביצוע העבירה לא חשבתי על ההשלכות המוסריות 18 %41.9
בעת ביצוע העבירה לא חשבתי בכלל 22 %51.2
בעת ביצוע העבירה כעסתי כל כך שלא היה איכפת לי מכלום 17 %39.5
בעת ביצוע העבירה פחדתי כל כך שלא היה איכפת לי מכלום 9 %20.9
לחצו עלי והייתי מוכרח/ה לשתף פעולה ולבצע את העבירה 7 %16.3
רציתי להיות אחד/אחת מהחבר'ה 19 %44.2
ביצעתי את העבירה כי חשבתי שאני עוזר/ת לקורבן 7 %16.3
ביצעתי את העבירה בכדי למצוא חן בעיני המורה 1 %2.3
ביצעתי את העבירה בכדי להתבלט חברתית 16 %37.2
ביצעתי את העבירה כדי להימלט משיעמום 16 %37.2
ביצעתי את העבירה בכדי להתחמק מכישלון 10 %23.3
ביצעתי את העבירה כי רציתי להצליח יותר 9 %20.9
ביצעתי את העבירה כי רציתי להצליח יותר מחבר/ה 3 %7
ביצעתי את העבירה כי רציתי מאד 5 %11.6
ביצעתי את העבירה כי הרגשתי מנוכר/לא משמעותי 11 %25.6
אחר 6 %14

נשים לב לשני נתונים חשובים בעיני:

כולם עושים את זה (48%)

רציתי להיות אחד מהחבר'ה (44.2%)

עוד הנחת יסוד אחת לפני שאפרוש את המסקנות שלי:

שימו לב לתוצאות האלה:

בעת ביצוע העבירה לא חשבתי על ההשלכות המוסריות (42%) ו-בעת ביצוע העבירה לא חשבתי בבלל (51%).

נתונים אלה תומכים בהנחה שילדים אינם מפעילים שיקול דעת מספק בכדי להיות אחראים למעשיהם (אפילו המערכת המשפטית מכירה בזאת).

למרות שהילדים אינם מפעילים שיקול דעת מספק, הם עדיין מבצעים את העבירות במודע שאלה עבירות. מאמר זה יציג טענה שתרבות בית הספר ממסכת על ההשלכות המוסריות של ביצוע עבירות וממתנת מאד את המחוייבות הערכית של הילדים, למרות ההצהרות הרשמיות שלה.

חשוב לי להבהיר שאין פה הטלת אשמה על המורים – יש פה, בהחלט, זעקת כאב – בית הספר הקונבנציונאלי (וגם כאן יש חריגים) כמוסד, מזיק לילדים ומזיק לחברה!

ועוד הערה לפני המסקנות:

רבים נזעקים כאשר עולה טענה לאחריות מערכת החינוך ליצירה של חברה מסואבת ותרבות קלוקלת. בכל פרסום של "הישראלי היפה" בתקשורת, מיד מצביעה האצבע על מערכת החינוך, ומיד נזעקים אנשים להצביע על חלקו של הבית וחלקה של החברה בחינוך הילדים ושזה "לא רק בית הספר".

ואני טוען שהערות אלה אינן רלוונטיות. כמובן ש"לא רק בית הספר". אלא שלבית הספר (ורק לבית הספר) יש הזדמנות וסיכוי לתקן וליצור חברה מוסרית יותר. בית הספר מחזיק את ילדינו בכח החוק שעות רבות ביום, ימים רבים בשנה. בבית הספר נוצרות ההזדמנויות למפגשים חברתיים ונוצרות הזדמנויות אוטנטיות לניצול מצבים חברתיים/מוסריים כהזדמנויות חינוכיות. לכן – לא רק שבית הספר איננו ממלא את יעודו העיקרי – יצירת חברה מוסרית ותרבות נאורה – בית הספר משפיע על סיאוב החברה באופן שאציג מיד.

נסתכל על החברה שמסביבנו. אנחנו גאים?

פערים סוציו-אקונומיים מהגדולים בעולם, גזענות, חוסר פירגון, תחרותיות, תאבתנות, שחיתות בכל רמה ודרג, אטימות, חוסר חמלה, בהמות (וו' שרוקה), התעלמות…

אחד המאפיינים העיקריים של חברה כזאת היא טשטוש אמות המוסר. אנשים מאבדים את הכבוד לכל חוק ומסגרת. אחד הסממנים הקלאסיים של תרבות כזאת היא "כולם עושים את זה, אז גם לי מותר". דוגמא? כמה אנשים מרמים את מס הכנסה? כמה אנשים משתפים פעולה עם רמאויות כאלה? כמה אנשים מרמים בכלל? יש בעלי מקצוע שלא אעיז להכניס הביתה; כשאני הולך למוסך – הנחת היסוד שלי היא שירמו אותי…

איך נוצרת חברה כזאת?

בואו נחזור לסקר ונראה מה אומרים אלה שביצעו "עבירות" במשך 12 שנים של "חינוך" – "כולם עושים את זה".

זוהי, אם כך, לטענתי, התסמונת: בית הספר יוצר מצבים (באורח החיים הרגיל שלו ולא בגלל מזימה דימונית), שדרך המוצא הקלה ביותר מהם היא עבירה על חוקי וכללי החברה והמוסד. הילדים מאמצים דרכי מוצא כאלה ומטמיעים תרבות של 'כללים אינם מחייבים, מוסר יכול להיות גמיש'. ילדים "עבריינים" אינם הופכים בד"כ למבוגרים עבריינים. רוב הילדים גדלים "בסדר" ואינם עוברים על החוק בד"כ. זוהי התרבות שמסתאבת.

האם אפשר לעשות משהו?

אפשר מאד, לדעתי, וזוהי אולי, תקוותינו היחידה.

אבל לפני ה'מה לעשות' יש עוד מחקר אחד נחוץ.

יש בתי ספר שבהם, להנחתי (שאומתה אתמול בפגישה מרתקת עם מוישיק לרנר, אחד מאבני היסוד של בתי הספר הדמוקרטיים), בהם הילדים נתקלים בפחות מצבים חסרי מוצא. אלה בתי הספר הדמוקרטיים והפתוחים. לא שאני מציע כאן להפוך את בתי הספר לדמוקרטיים או פתוחים – אבל אולי אפשר ללמוד מהם יסודות באורח החיים שלהם.

ההנחה, אם כן, היא שילדים שלמדו בבתי ספר דמוקרטיים או 'פתוחים', ועברו לבתי ספר קונבנציונאליים, יבצעו פחות "עבירות" בהתמודדותם עם מצבים חסרי מוצא. הם ישקרו פחות, יזייפו פחות, יעתיקו פחות, יפגעו פחות באחרים…

לשם כך בניתי סקר לתלמיד, אותו אני מתכוון להעביר לתלמידי חטיבות ביניים ותיכון (שלא למטרות פרסום אקדמי), כאשר אני מנסה להגיע לתלמידים רבים ככל האפשר שעברו מבית ספר דמוקרטי או פתוח לבית ספר קונבנציונלי. בשלב זה, אני מקווה להשיג מספיק (עשרות) תלמידים עם ובלי עבר של חינוך דמוקרטי/פתוח, ללא הצורך לפנות לבתי הספר. לכן, אם אתם (הורים), מוכנים לבקש מילדיכם לענות על הסקר, אנא פנו אלי בפייסבוק, בהודעה פרטית (Hanan Yaniv) ואשלח אליכם את השאלון לאישורכם.

תודה מראש.

ילדים רעים? בית ספר כמשחת ערכים

בימים אלה, ימים עצובים של פילוג, גזענות, שחיתות, ניכור, התעררות ערכית, חובה עלינו לשאול איך זה קורה? איך קורה שערכים הופכים לסיסמאות ריקות מתוכן?

חוקרים והוגי דעות רבים מסכימים שעיקר ההתפתחות המוסרית מתרחשת בשנות הילדות. רבים מסכימים גם עם תפקידו החשוב של הבית בעיצוב התובנות המוסריות של הילדים, אבל אין עוררין רבים גם על תפקיד בית הספר בעיצוב דמותו הערכית של האדם.

מאמר זה בא להציג טענה קשה: בית הספר מעמיד את הילד בפני מצבים חסרי מוצא שבכדי לשרוד אותם חייב הילד לגייס דרכי פעולה שבמודע אינן הולמות את התפישה המוסרית שלו.

לפני הסבר מעמיק יותר של המשפט הקודם, הבה נתבונן בכמה דוגמאות אמיתיות:

לא הייתי מוכן למבחן, פחדתי להיכשל, אז העתקתי; מאד לא רציתי ללכת לבית הספר, אז שיקרתי להורי שאני מרגיש לא טוב; המורה סיפרה להורי שלא הכנתי שיעורי בית אז כתבתי על הלוח שהיא שמנה מגעילה…

ראינו פה, כדוגמה, שלושה מצבים חסרי מוצא:

1. הילד איננו מוכן למבחן ופוחד להיכשל (מוכר?), מוכר אפילו אם הוא התכונן היטב למבחן? סוג כזה של מצב מועצם ככל שהמבחן קובע יותר – למשל מבחן השמה להקבצה במתמטיקה. מבחן כזה יכול להביא ילדים מסויימים למצב חרדה קיצוני. זכור לי מבחן שבו עם קבלת הטופס, הוצפתי זיעה קרה, דופק מהיר, צלצולים באוזניים – וכמובן, חוסר יכולת לתפקד…

2. הילד לא רוצה ללכת לבית הספר. לפעמים זהו מצב קיצוני מאד שגורר אחריו פחד מהשיעמום המצופה שם, או מחשש להיחשף בחוסר הבנה של תוכן שבו הוא מתקשה… הוא מרגיש שהוא מוכרח להישאר בבית ומשקר להוריו…

3. הילד נענש בבית ע"י הוריו בעקבות דיווח (הלשנה) של המורה, הוא מחפש לנקום…

מצבים אלה ורבים אחרים נוצרים בגלל אורח חיים בית ספרי מקובל. אורח חיים זה מקובל כלגיטימי, מתוך הנחת יסוד משכנעת אך שגויה לחלוטין. הנחת היסוד היא שטובת הילד היא ללמוד את תכני תוכניות הלימודים השונות, להצליח בלימודיו משנה לשנה – עד למטרה הנכספת, הדלת הפתוחה להצלחה בחיים: בחינות הבגרות.

זוהי טובת הילד ולכן כל אמצעי כשר.

גם ההורים קונים את האשליה הזאת. גם ההורים מוכנים לשתף פעולה עם בית הספר ולמרר את חייו של הילד למען המטרה הזאת.

כמי שחייו אומללו מאד בבית הספר, יצאתי למסע מעמיק אל תוך הנפש ודליתי משם זכרונות ילדות של מצבים חסרי מוצא ועבירות שעברתי. הבנתי שאני הייתי "ילד רע" במלוא מובנה של המילה (טוב שהייתי חבר פעיל ומדריך בתנועת הנוער בכדי למתן את התחושה הזאת).

המסע הזה הוביל אותי לנסות ולהבין כיצד השפיעו אותן בחירות (לבצע עבירה) על ההתפתחות הערכית שלי, על הדימוי העצמי שלי, על הבחירות שעשיתי ועושה בצמתים שונים בחיים.

אפשר, בודאי, לשער השערות שונות של מה הוביל למה, אבל דבר אחד ברור לי מעל לכל ספק. בית הספר גזל ממני נתחים גדולים של ילדות.

אז יצאתי לשאול 'ילדים אחרים'. רציתי להבין האם עוד אנשים 'נכשלו' בבחירות ערכיות וביצעו עבירות בבית הספר.

זה התחיל מסבב שערכתי השבוע בקרב תלמידי והציף אותי ברשימה מגוונת של עבירות ונמשך לסקר שערכתי אתמול (18/9/2015) בין חברי בפייסבוק שאת התוצאות אני מביא לפניכם.

קיבלתי עד כה 154 תגובות (נתון מדהים בפני עצמו), טווח הגילים נע בין 15 ל-70. 80% מבין המשיבים/ות הן נשים (ממוצע הגילים 45) 30% מהם/ן מורים/ות או גננים/ות ו-10% סטודנטים/יות להוראה.

זייפתי את חתימת ההורים 71 %46.7
זייפתי פתק רפואי 36 %23.7
שיקרתי למורה 108 %71.1
שיקרתי להורים 110 %72.4
שיקרתי לחברים 67 %44.1
ברחתי משיעורים ללא אישור 108 %71.1
עשיתי את עצמי חולה בכדי להתחמק משיעורים 99 %65.1
עשיתי את עצמי חולה בכדי להתחמק מטיול 32 %21.1
עשיתי את עצמי חולה בכדי להתחמק מפעילות חברתית 32 %21.1
עשיתי את עצמי חולה בכדי להתחמק ממבחן 61 %40.1
עשיתי מעשי קונדס בכדי לפגוע במורה 26 %17.1
עשיתי מעשה קונדס בכדי להפריע למהלך הלימודים 42 %27.6
עשיתי מעשה קונדס בכדי לפגוע בחבר/ה 12 %7.9
העתקתי שיעורי בית 111 %73
העתקתי במבחן 93 %61.2
פגעתי בחבר/ה 49 %32.2
פגעתי במורה 25 %16.4
פגעתי באח/ות או חבר/ה בהקשר לבית הספר 17 %11.2
נהגתי באלימות כלפי תלמיד/ה אחר/ת 28 %18.4
נהגתי באלימות כלפי מורה 5 %3.3
התעללתי נפשית (זילזול מופגן, למשל) בתלמיד/ה אחר/ת 24 %15.8
התעללתי נפשית (זילזול מופגן, למשל) במורה 13 %8.6
גרמתי נזק לרכוש בית הספר 23 %15.1
פגעתי בתלמיד/ה אחר/ת פגיעה בהקשרים מיניים (הורדת מכנסיים, למשל) 2 %1.3
נידיתי תלמיד/ה מפעילות חברתית 8 %5.3
הובלתי חרם על תלמיד/ה 2 %1.3
השתתפתי בחרם על תלמיד/ה 23 %15.1
התחצפתי למורה 61 %40.1
לא יצאתי לעזרתו/ה של חבר/ה במצוקה 33 %21.7
גרמתי להשפלה של תלמיד/ה ברבים 11 %7.2
קינאתי בתלמיד/ה 69 %45.4
קינאתי בתלמיד/ה ו'ליכלכתי' עליו/ה בחברה 27 %17.8
הלשנתי על תלמיד/ה מתוך דאגה לשלומם 12 %7.9
הלשנתי על תלמיד/ה כי רציתי להתחמק מעונש 4 %2.6
הלשנתי על תלמיד/ה כי רציתי לפגוע בו/ה 5 %3.3
לא פירגנתי לחבר/ה מצליח/ה 42 %27.6
אחר 8 %5.3

הנתון הראשון שהיפיל אותי מהכיסא היא ש-134 מהמשיבים דיווחו על יותר מ-10 עבירות. מסתבר שלא רק אני הייתי 'ילד רע'.

נשים לב לאחוז המדווחים שנכשל בעבירות ה'פופולריות':

מעל 70% מהמשיבים/ות ברחו מבית הספר

מעל 70% שיקרו להורים או למורים

מעל 70% העתיקו שיעורי בית

מעל 65% התחלו בכדי לא ללכת לבית הספר

מעל 60% העתיקו במבחן

46% זייפו את חתימת ההורים

בהנחה שאלה מאפיינים של תרבות, האם לא ברור עכשיו מהיכן שואבת לה תרבותינו הישראלית המפוארת את היסודות שלה? כיצד הגענו לחברה תחרותית, חסרת פירגון, מסואבת, בה כל דכפין יגזול, ירמוס, יעשוק, יפגע, יתעלם?

אבל חמור מכך: פלא שילדים אינם רוצים ללכת לבית הספר? ישראל 'מככבת' במקומות הראשונים בעולם באי אהבת בית הספר (שנים רבות במקום הראשון).

מה עושה לילד ההכרה שהוא עבריין? הוא הרי יודע להבדיל בין טוב לבין רע, מה 'מותר' ומה 'אסור'…

נכון, גם בתי המשפט אינם מעמידים לדין ילדים מתוך הכרה שאינם בשלים לקבל אחריות על בחירותיהם המוסריות, אבל הילד יודע… אני זייפתי, אני שיקרתי, אני פגעתי… האם אני ילד רע?

בשורה התחתונה, חברים אני אומר – צריך לבוא שינוי מעמיק בהבנת המוסד הזה ומה שהוא מעולל לילדינו ולתרבות אליה הם גדלים.

עקרונות פדגוגיים בעולם של למידה מבוססת פרויקטים/בעיות (פי. בי. אל / PBL)

להלן מסמך שמכוון למנחה פרויקט בסביבת  PBL

רקע

הפרויקט אותו אנו יוצרים במשותף מבוסס על תפישת למידה בשם "PBL" – למידה מבוססת בעיות.

PBL היא שיטה לפיה ידע משמש כמשאב לפתרון בעיות בהן עסוק הלומד. כאשר הידע משמש כמשאב, בהנחה שהבעיה בה עסוק הלומד אמנם משמעותית עבורו, תהליך הלמידה מגרה יותר, מעניין יותר ורלוונטי יותר לצרכיו של הלומד.

לדוגמה: האופנוע של ידידה שלי התקלקל. היא רצתה מאד לתקן אותו בעצמה. שיחות התייעצות עם מכונאים ועמיתים באינטרנט הובילו אותה למסקנה שיש לשפץ את המנוע. היא נערכה לשיפוץ והבינה שהיא זקוקה להבין את המושג קומפרסיה. למען האמת, היא לא ממש מתעניינת בפיזיקה, אבל הצורך להבין מה יש לעשות ואיך למדוד את התוצאה הובילו אותה ללמוד את המושגים הרלוונטיים בפיזיקה. זוהי האנרגיה לה אנו שואפים.

בכדי לגייס אנרגיות כאלה אל סביבת הלמידה שלנו, עלינו להכיר בצורך של כל לומד (סטודנטים, תלמידים, צוות), לראות בבעיות אותן הוא מנסה לפתור בעיות שלו. הוא צריך להרגיש בעלות עליהן.

העקרונות

לשם כך אנו מציעים את מערך העקרונות הבא מתוך תקווה שיכוונו את התקשורת בין השותפים כולם:

  • תן לכל חבר צוות הרגשה שהוא שותף משמעותי במציאת הפתרונות ובביצוע (נסה לגלות מהן נקודות החוזקה של כל חבר ותן לו הזדמנות להשתמש בהן)
  • חלק משימות באופן ברור בצוות – כל חבר יקבל על עצמו אחריות (ללא היררכיה של חשיבות)
  • הצב מועדים ברורים להגשת תוצרים
  • הקשב לרעיונות של כל חבר בצוות ונסה לתמוך בחברים שאינם מעיזים להתבטא
  • נסה למתן חברים שמשתלטים על התהליך כולו (תופסים מנהיגות ואינם משאירים לאחרים מקום)
  • היה ישר (בלי מחמאות מזויפות ותמיכה מעושה), אבל הראה כבוד למגבלותיו של כל חבר צוות ונסה לעזור לו להתמודד
  • היה קשוב לקשיים של כל חבר בצוות ונסה לאלתר פתרונות אפשריים – ניתוב אחר של משימות, לוחות זמנים וכד'.
  • היה רגיש מאד למצבים בהם הצוות מרגיש שאחד מחבריו איננו מגלה אחריות למשימות – זה יכול להוביל למצבים בעייתיים במיוחד בקרב תלמידי התיכון. נסה לתמוך בחלשים ולעזור להם לעמוד במשימות.
  • תחרותיות אישית היא אנרגיה שאין לה מקום במקומותינו. נסה לנטרל כל ניצוץ כזה ונתב את האנרגיות לתחרותיות בין צוותית
  • גאוות יחידה היא אנרגיה חיובית, נסה לטפח אותה – אבל לא באופן מעושה
  • נסה לנתב ניסיונות השתלטות על הצוות למנהיגות בונה ומתחלפת. אפשר למנות מנהיגים לשלבים שונים בתהליך, אבל כדאי לקיים רוטציה של מנהיגות (לא כל אחד חייב)
  • פנה זמן לניקוז רגשות, שיחות גיבוש וכד'.

הסיבה שבגללה מצאתי לנכון להעלות את העקרונות הללו נעוצה בעיקרה בתופעה בה נתקלתי תוך צפייה ביישום מודלים פדגוגיים בכל רובד גילי: המודל ממסך על התהליך. גיליתי שאפשר להניע גם פרויקטים בעלי פוטנציאל חינוכי אדיר באופן לא שונה מרוח הסביבה הלימודית הקונבנציונלית.

מודל פדגוגי איננו יכול להיות מיושם ללא יישום של האוירה החינוכית שהובילה ליצירתו.

הדוגמה הזועקת לשמיים ביותר היא LOGO. סימור פפרט יצר את שפת התכנות לוגו כחלק מתפישה פדגוגית של חקר. התלמיד היה אמור לחקור תופעות מתמטיות (בעיקר) במה שפפרט קרא 'מיקרו עולם'. ברוב המקרים בהם גילית את לוגו מיושם, למדו אותו כשפת תיכנות (הוציאו לו את הנשמה).

בואו לא נחזור לשם.

PBL נולדה מתוך רעיון פדגוגי: התובנה שלמידה משמעותית מתבצעת כשיש צורך אוטנטי בידע. בכדי ליצור צורך אוטנטי בידע אצל הלומד צריך להבין וליישם את העקרונות הפדגוגיים אותם מניתי.

זוהי אמנם רשימה לקונית משהו, אבל כל הבלוג הזה רווי במאמרים המתייחסים לעקרונות אותם מניתי. אתם מוזמנים להעמיק.

איך לא עושים שינוי מהותי בחינוך: בעקבות סדרת הכתבות של עומרי מניב בחדשות ערוץ 10

עם משמושה של שנת הלימודים הבאה עלינו, עם בצבוצו של שר חינוך חדש (וזמירות ישנות), עם תחושה של הלך רוח ציבורי שאיבד את אמונו במערכת החינוך, עקבתי בשקידה אחרי סדרת הכתבות בערוץ 10 שנסתה לבחון את הרלוונטיות של בית הספר בימינו אלה.

זה שצריך שינוי, אני מאמין שאין עוררין. בשורה התחתונה, אמור מאמר זה להציג תפישה שתנסה לאתר לאור הכתבה את מהות השינוי הנדרש ותפישה של אסטרטגיה לחולל אותו.

הפרק הראשון כונה בשם: מצליחנים, גם בלי בגרות: "כיום בית הספר כבר לא רלוונטי למציאות"

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1143345&sid=126

בפרק הזה עלו התמות הבאות:

  1. הידע הנרכש כהכנה לבחינות הבגרות חסר משמעות.
  2. אפשר להצליח בחיים (אפילו בעולם האקדמי) גם אם זורקים אותך מבית הספר התיכון
  3. יש ילדים שאינם מצליחים לשרוד את בית הספר (כאן עלה בעיקר נושא השיעמום)…

במקביל לכתבה, הוזמנתי לכתוב טור באתר החדשות של נענע 10. בחרתי להציג את הצורך במהפכה מן השורש, שתנתק את בתי הספר מן המערכת האקדמית (קראתי להקמת ׳המועצה להשכלה נמוכה).

להלן הקישור לכתבה שלי תחת השם ׳תתארו לכם עולם ללא בחינות בגרות: מדוע דרושה מהפכה במערכת החינוך?׳

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1143258&sid=126

בפרק השני: "בתי הספר הפכו לבייביסיטר": האם בתי הספר הפסיקו לחנך?

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1143549&sid=126

הופיע ד״ר ניר מיכאלי, מי שהיה יושב ראש המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך – וגם הוא  הציג את הצורך לנתק את בתי הספר מן המערכת האקדמית. העמדה של ניר שונה משלי במהות התפישה של כיתה יב׳. אני טוען שהשנה ה-12 צריכה להיות מכינה לאקדמיה – פתוחה לכל ולבטל לחלוטין את הצורך במבחני סינון לאקדמיה, בעוד שניר רואה בכיתה יב׳ שנה של הכנה לבחינות סינון כאלה או אחרות.

הפרק השלישי: אבא עשיר, אבא עני: כיצד יכולה מערכת החינוך לצמצם פערים חברתיים, אם בכלל?

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1143716&sid=126

עסק בחוסר שוויון ההזדמנוית בחינוך והתמקד בבית ספר שמציג הצלחה מרובה גם בשכונה מאותגרת כלכלית (קדמה בקטמונים), לצד ביקורת על שיטת ה׳אינטרגציה׳ של מערכת החינוך המשלבת ילדים מרבדים שונים ותרבויות שונות בבתי ספר שנחשבים טובים, אך תמיד בהסעה מן השכונות אל הרבעים המבוססים של תל-אביב.

הפרק הרביעי דיבר על דיכוי יצירתיות תחת השם: הישראלים שבחרו בחינוך אחר: "אומת הסטארט-אפ זקוקה ליצירתיות גם בביה"ס"

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1143936&sid=126

כאן הוצגו שיטות למידה אחרות המשלבות בין תחומים של יצירה ולמידה תוך מובאות מהרצאת וידאו מפורסמת של סר קן רובינסון – הכוכב העכשווי של הבשורה החינוכית.

מסדרת הכתבות הזאת אפשר להבין שיש תחושה של צורך בשינוי, שיש אלטרנטיבות לבית הספר כפי שאנחנו מכירים אותו,ושיש לבית הספר יעדים חברתיים חשובים לצד יעדי התוכן.

אני מאמין שגדעון סער, כשהיה שר חינוך, הבין את זה, ששר החינוך הקודם, שי פירון, הבין את זה, ואני מאמין שגם שר החינוך הנוכחי מבין את זה. אבל ראו מה קורה ב-3 השנים האחרונות. גדעון סער חרט על דגלו – מדדי הצלחה, שי פירון חרט על דגלו ׳למידה משמעותית׳ ונפתלי בנט עדיין עסוק בלחרוט ׳מדדי הצלחה׳ שוב. טלטלות אלה לצד דגשים שונים ומשונים מביאה אותי למסקנה אחת כואבת:

אי אפשר לצפות לשינוי מהותי שיבוא מלמעלה. המערכת הפוליטית במדינת ישראל איננה יכולה לעמוד ביעד – לשקם את מערכת החינוך שלנו ובנפשינו הוא.

חוסר האונים של המערכת הפוליטית מתבטא בכמה תכונות מובנות:

  1. הקדנציה קצרה מידי מכדי להביא לשינוי עמוק (ואסביר יותר איך לדעתי, מביאים לשינוי עמוק)
  2. שרי החינוך אינם עסוקים (אין להם זמן) בלהקשיב לבעלי העניין (המורים, ההורים והילדים)
  3. שרי החינוך מזוהים פוליטית ומוטים ע״י מטרות פוליטיות שמייצגות רק חלק מהאוכלוסיה
  4. שרי החינוך מוטים ע״י דעת הציבור ודעת הציבור איננה מגובשת דיה להבנת משמעות ועומק השינוי הנדרש (אפשר להסתכל, לדוגמה, על המאבק הציבורי להקטנת מספר התלמידים בכיתות שלטעמי הוא בזבוז אנרגיה חשובה מאד למטרה שולית שלא תביא לשום שינוי מהותי)
  5. ועוד, ועוד, ועוד…

איך בכל זאת מניעים שינוי מעמיק?

יוצרים תנועת מהפכה.

מתחילים מחוגי בית בכל ישוב וישוב (ההורים יבואו, הם בעלי עניין. גם המורים יבואו – חלקם הגדול הורים בעצמם וגם הילדים יבואו – יש להם צרכים משלהם).

עוסקים בשאלות של מהם התפקידים של בית הספר בכלל ומה סדרי העדיפויות שלו – ויותר חשוב: איזה מין אדם היינו רוצים לגדל את ילדינו להיות.

מנסחים עקרונות ויוצרים לובי, מגייסים את התקשורת ויוצאים לרחובות.

הבעיה העיקרית היא הבנת מהות השינוי הנדרש…

כתבתי בפייסבוק אתמול:

זוכרים את הסרט ״מטריקס״? אני חושב שעד שלא ניקח את ה׳גלולה האדומה׳, לא נבין כמה אנחנו חיים במציאות מדומה. המציאות האמיתית היא שיש פה מיסקונספציה בהבנת תפקיד בית הספר. יש הנחת יסוד שהתפקיד החשוב ביותר של בית הספר הוא להכין ילדים לבחינות הבגרות (היסודי מכין לחטיבת הביניים, חטיבת הביניים לתיכון ובתיכון – ברור). הנחת היסוד הזאת מכוונת להנחה ש׳טובת הילד׳ – שהיא בראש סולם הערכים שלנו (והפעם ללא ציניות), היא להכין אותו לבחינות הבגרות כי שם מפתח ההצלחה בחיים. גם ההורים שותפים להערכה הזאת, שנובעת, לדעתי, מערכים של תרבות קלוקלת (תרבות המשיגנות) שגם היא תוצר של מערכת חינוך שאיבדה מזמן את דרכה (ואין פה האשמה – אלא הנחה אישית שלי). בשם קדושת הבגרות אנחנו מוכנים לרמוס הרבה מחוויית הילדות של הילד – את הפרטיות שלו, את תחושת האמון שלנו בו ושלו בעצמו, את הרצונות ׳הילדותיים׳ שלו, ועוד. תלמד, חנן, תלמד, היה מרעים עלי את קולו מחנכי בכיתה י׳. אז אני אומר – הגיע הרגע (וזה תפקיד סדרת התוכניות הזאת לדעתי) לדיון ציבורי מעמיק בתפקיד החינוך ותפקיד בית הספר. זהו רגע של עדנה וחובה עלינו לנצל אותו.