Category Archives: שמעתי ש…

מחשבים לכל ילד בעולם?

דני קם בבוקר, מדליק את המחשב, רואה אם קיבל דואר או אם היו תגובות לבלוג שלו בלילה, בודק מי מחבריו ברשת… הולך להתרחץ, מתלבש, אוכל ארוחת בוקר, לוקח את המחשב הנייד והולך לבית הספר…

 

חזון אחרית הימים? מה פתאום… עשינו כבר פרוייקטים ניסויים של מחשב נייד לכל ילד לפני 10 שנים ויותר. אבל תחשבו שדני גר בחושה בגאנה (ולא כ"כ בטוח שיש לו ארוחת בוקר) והפרספקטיבה משתנה.

 

רוצה לדבר על כמה תהליכים שעוברים על העולם ולדעתי ישנו אותו לבלי הכר (ובמיוחד את בית הספר, אפילו שכבר הבטיחו לנו שינויים מהפכניים מזמן – זוכרים את הטלויזיה הלימודית? מכונות הלמידה? המחשב?).

 

לתובנה שקורה פה משהו אמיתי תורמים מספר ערוצים מקבילים אבל משיקים לפעמים:

 

  • XO  מחשב נייד שאמור היה לעלות 100 דולר ובינתיים עולה 200 מבית MIT
  • gOS ו-gPC המחשב ומערכת ההפעלה של גוגל
  • Eee PC של ASUS (מחשב נייד שעולה 400 דולר ואמור לעלות 250 בערך בגרסה פשוטה יותר)
  • Classmate PC של אינטל שעולה בערך אותו דבר ובגרסה החזקה שלו יכול להריץ חלונות (אם יש מישהו שחושב שזה יתרון – שיקום).
  • לינוקס ועולם הקוד הפתוח (מקור למערכת הפעלה חינמית שרצה גם על מחשבים חלשים וכל תוכנה כמעט לכל צורך ומטרה – גם זו חינם)
  • כל התפישה של גוגל שמעבירה את מקומות האיחסון של התוכנה והמסמכים אל מאגר מרכזי, מאפשרת שיתופיות בלתי מוגבלת ומשחררת אותנו מהצורך בחומרה חזקה ומעודכנת כל הזמן…

ה-XO הוא מחשב חדש לחלוטין. יש לו מערכת הפעלה משלו, מערכת תוכנות (בעיקר למטרות למידה) משלו ואפשר לטעון אותו באמצעות "מנועלה" – ללא צורך במקור חשמלי. כמובן שצריך אינטרנט אלחוטי וזו משימה לא קלה למדינות מתפתחות, אבל עם סיוע הבנק העולמי יש תיקווה. היום, למשל, בקנדה, אתה לא יכול לקנות את המחשב הזה. אתה רוצה בכל זאת? שלח להם 400 דולר והם ישלחו שני מחשבים – אחד לילד במדינה מתפתחת ואחד אליך, לילדך שלך.

 

מה זה יעשה לעולם השלישי?

 

שאלה טובה… שאלה שמעוררת דילמות אתיות לא מעטות… אני חושב שהרבה אפשר ללמוד מהתהליכים שעוברים על קליטת העליה מאתיופיה בארץ.

 

ככה זה נראה:

 

 

הדגש הוא בעיקר על עבודה ברשת, על מעגלים שונים של קהילה. מערכת ההפעלה היא לינוקס (איך לא?!) בהפצת פיאודורה. כל התוכנה מבוססת על קוד פתוח – עולם שלם של יישומים עליו נדבר בהמשך.

 

כך נראה ממשק המחשב.

 

 
 

הכל מכוון שייכות. אני, חברי הקרובים, חברים רחוקים, קהילות שונות  ודברים שאנחנו יכולים לעשות ביחד.

 

מדברים על "לעשות ביחד"?

 

זו לדעתי הבשורה העיקרית של גוגל לעולם ונדבר על זה בהמשך.

 

האם זה קורה? האם מדינה כמו אינדונזיה, יכולה להציב פתרון ל-40 מיליון תלמידים? תקציב החומרה, לא כולל תקשורת ותמיכה, והכשרת מורים מגיע ל-8 ביליון דולר שהוא גדול פי 3.3 מכל תקציב החינוך של אינדונזיה ל-12 השנים הבאות? (תודה ל- Summer Lemon ו-Network World).

 

לא אתעכב יותר על החומרה – זה פחות או יותר אותו הדבר. מעבר לשאלות הכלכליות, האתיות והחברתיות, אני חושב שהבשורה העיקרית להשתנות העולם ובית הספר היא הבשורה של גוגל – סביבה שיתופית מבוססת דפדפן.

 

היום, ללא תשלום, אתה ואני וכל ילדי ואנשי העולם, יכולים לרתום לסביבת הלמידה, היצירה והעבודה שלנו

כלים שמאפשרים לנו לעשות דברים שלא יכולנו לעשות עד היום. אנחנו – לבד, בזוג, בצוות או בקבוצה, נוכחים באותו מקום ובאותו הזמן או מפוזרים בכל העולם ובזמנים שונים, יכולים לכתוב מסמך ביחד, לתכנן ביחד, לסער מוחתינו ביחד, להתבונן ביחד, ללקט ידע ביחד, ליצור אלבומי תמונות וסרטים ביחד.. אין גבולות.

 

שיתופיות היא כבר לא רק ניהול מסמכים משותף או קבוצת דיון, או צ'אט. שיתופיות היא יצירה משותפת.

 

למה אני מתכוון?

 

קחו למשל קבוצה של 10 אנשים שמנסים לכתוב מסמך משותף. משהו כמו אמנה משותפת. כל אחד כותב מה שיש לו בראש באמצעות מעבד תמלילים, שומר את הקובץ ושולח אותו באימייל לכל חברי הקבוצה. אם כולם קוראים ומגיבים – יש לנו כבר 110 קבצים שמסתובבים בינינו – לא הגיוני. ממנים עורך. כולם שולחים את התגובות לעורך, הוא בונה מסמך אחד שמכיל את מה שכולם אמרו ומבטל כפילויות. שולח לכולם להגיב על העריכה וכולם מחזירים לו את הערותיהם והוא עורך מחדש את המסמך המשותף. בינתיים עשרות קבצים עוברים בין האחד לשני, גרסאות שונות ובלבול עצום.

 

לעומת זאת, אם אחד מחברי הקבוצה פותח מסמך במעבד התמלילים המשותף של גוגל ומזמין את כל העשרה להיות שותפים בעריכתו, כולם עובדים על אותו מסמך, אין בעיה של גרסאות, אין צורך בעורך, יש תמיד מסמך אחד – מסמך מקור, שותפות אמיתית.

 

ההבדל בין שתי הגרסאות שהצגתי הוא לפעמים ההבדל בין יהיה או יחדל כשמדברים על פרוייקטים שיתופיים, אצל ילדים בבית הספר או צוות מקצועי בחברת הייטק.

 

הסביבה של לינוקס (שמאחורי כל המערכות שהיצגתי קודם) מאפשרת באמצעות של חומרה זולה, להריץ את כל היישומים השיתופיים הללו כי הכלי המרכזי הוא הדפדפן (בד"כ FireFox).

 

מאחר שלא צריך הרבה זיכרון (היישומים והמסמכים יושבים ברשת), המחשבים יכולים להיות זולים, אמינים ופשוטים (ללא דיסק קשיח).

 

מה זה אומר?

 

לא רחוק היום ולכל ילד ומורה (בינתיים בחברה שלנו, המערבית), יהיה מחשב וסביבה של כלים שיתופיים שיחייבו חשיבה מחודשת על מהי למידה ומהו חינוך ומהו תפקיד בית הספר.

 

ועד אז?

 

מה עד אז ?! זה מחר!

 

 

 

מודעות פרסומת

על משתמטים וחברה

כתבה ראשית בידיעות אחרונות: 40% משתמטים מהצבא לפני או במהלך השירות.

 

ואני? אני הרי מאמין שכל תהליך חברתי הוא תוצר של צמיחה ערכית ותרבותית שמתחילה בבית הספר…

 

אז מה זה אומר?

 

שאנשים מתחמקים מאחריות ציבורית ובוחרים לשרת את מטרותיהם האישיות?

 

או ש…

 

החברה הישראלית הפכה פציפיסטית ואנשים אינם מוכנים להתגייס יותר לצבא ולמלחמות?

 

או ש…

 

אנשים הפכו לביקורתיים יותר, איבדו את האימון במנהיגים ואינם מוכנים להקריב את עצמם על מזבח של אין-אונות?

 

או ש…

 

בכל מקרה, אם התהליך מתחיל בבית הספר, איך מקושרים הערכים שיונקים שם לתופעה הזאת?

 

לדעתי (ואני נסמך לא מעט על דברים שאמר ניל פוסטמן) פשוט נגמר לנו ה"סיפור"…

 

איך יוצרים מערכת מסרים מלכדת שתביא אנשים להכיר בחיוניות צבא ומלחמה? בונים מדינה? שלנו כבר קיימת.

 

מציגים את הצורך בצבא כתנאי לקיום לאומי? כמה כבר אפשר? זה מתחיל לשעמם…

 

מיתוסים עליהם גדלנו – מתמוססים. אפילו מסתבר שטרומפלדור לא כ"כ חשב שטוב למות ולא משנה בשביל מה…

 

אז מה יהיה?

 

אם למורה חסיה אין מדינה להקים או מיתוסים למכור, איך יגדל פה דור נוסף של מקריבים?

 

לאט לאט יבינו מנהיגינו, אולי, שאין להם מאחוריהם יותר עם שמוכן להקריב את נפשו ויבינו שמשימה קיומית הרבה יותר היא לעשות שלום.

 

אה, ולמען הסר ספקות, נכון שאני גר (זמנית) בקנדה עכשיו, אבל שירתתי 11 שנים בצבא, אני כבר משוחרר ממילואים, שני בני בארץ ואף אחד מהם לא משתמט.