ארכיון קטגוריה: קונפליקטים

על ערכים מבולבלים והמורה חסיה

נסכים שהאנושות דפוקה? לא האנשים, האנושות.

 

למה? מלחמה, מחלות, עוני, רעב, שחיתות – מה? חסרות סיבות?!

 

איך קורה שאלפי שנים של תרבויות לא פתרו את זה?

 

אז נגיד שהחינוך הציבורי הוא רעיון חדש יחסית, האם הוא מציע תקווה?

 

כמובן שהוא מציע, אבל לא בדרכו הנוכחית…

 

אז הרעיון הזה שהחינוך צריך ליצור חברה ערכית חדשה הוא לא רעיון חדש. יש זרם פילוסופי שלם בחינוך שנקרא פילוסופיה רדיקאלית (פררה) שקורא לחינוך ליצור אדם חופשי וערכי שישנה את החברה… אבל פתאום הבנתי שזרמים פילוסופיים לא ישנו את החינוך ולא את תוצריו. ססמאות לחוד ומעשים לחוד והילד יוצא מבולבל אל תוך חברה מבובלת…

 

בתקופה האחרונה ביקשתי מתלמידי (רובם מורים מנוסים הלומדים לתואר שני ושלישי), לקחת סקר עצמי על תפישותיהם בחינוך. הסקר (Zinn 1984) מציב חמש פילוסופיות מקובלות בחינוך (הומניסטית, פרוגרסיבית, רדיקאלית, ביהביוריסטית וליבראלית) ועוזר לך באמצעות שאלות עקיפות לזהות פרופיל אישי של עמדות ערכיות.

 

התוצאות הפילו אותי מהכסא..

 

אנשים יצאו עם דרוג גבוה גם בתפישות ממוקדות אדם (השלוש הראשונות) וגם בתפישות ממוקדות ידע (השתיים האחרונות)…

 

בשביל לנסות להבין למה זה משונה, נסתכל על הקטע הבא שבאמצעותו אנסה להבין את הקשר שבין תפישה ערכית, התנהגויות והתפתחות של חברה:

 

נסתכל על הרצף שבין שיתופיות לתחרותיות.

 

יש להניח שכל מחנך שהיה צריך להציב את עמדתו על הרצף הזה היה קרוב יותר לשיתופיות מאשר לתחרותיות. אין, לדעתי, מסר יותר מוסכם בעולם החינוך. אפשר אולי להתווכח אם שיתופיות ותחרותיות חייבים להיות על אותו רצף – אני מאמין שכן, אבל לא הייתי רוצה ל"התפלסף" על זה כאן – זוהי רק דוגמה להמחשת הרעיון – ובסך הכל, אני מקווה שיש הסכמה שהתוצר – החברה – דפוקה.

 

בואו נסתכל על אחד הכלים המקובלים ביותר בבית הספר – הציון. למרות שיטענו רבים שתפקידו של הציון הוא משוב על למידה, אני מקווה שברור שהציון משמש כמקור למוטיבציה (חיצונית כמובן), והכי גרוע – הוא משמש מקור להשוואה…

 

כבר כתבתי על ציונים לא מעט, כאן אני טוען שהציון הוא בסיס להתפחות של תחרותיות כערך. ילדים שנחשפים לשיטות של ציונים (וכן, רבותי, אני מאמין שגם הערכה מילולית היא ציון) במשך 12 שנים 5 ימים בשבוע, 5-8 שעות ביום (וכל מה שאחרי), לומדים לשאוף לקבל את הציונים הגבוהים ביותר (גם אם יש כאלה שנכנעים ומוותרים, עדיין אני בטוח שאין ילד שיכחיש שהיה מעדיף לקבל את הציון טוב ביותר). מה זה אומר? זה אומר שיש אחרים שמקבלים פחות…

 

אז עד כאן:

 

מטרה ערכית: שיתופיות (ממוקדת אדם)

כלי מקובל להשגת מטרות (אחרות, ממוקדות ידע):  ציון

התוצר: חברה תחרותית

 

אז איך קורה שמורים שמאמינים בשיתופיות משמשים כלים ביצירה של אנשים תחרותיים וחברה תחרותית?

 

כמו שאני קורא את התוצאות של הסקר המוזר למעלה, יש נתק בין אמונה אישית ובחירה של כלים.

 

אבל להדגיש – אני לא מדבר על הבדלים בין אמונה אישית ודרישות מערכת. הרי ברור שמורה יכול להאמין בשיתופיות, אבל להיות חייב לתת ציון – המערכת מחייבת… אני טוען שמורים מאמינים גם בשיתופיות וגם בציון ואינם רואים את הניגודיות (זה מה שהסקר שערכתי על תלמידי אומר).

 

אני חושב שהבלבול הוא בין "מה שאני מאמין" לבין "מה שטוב למצב". אני שומע, או קורא בדברי תלמידי היגדים כמו: "יש ילדים שצריכים חיזוקים חיוביים או שליליים – הם לא לומדים בלי…", ואין קישור בין "מה שאני מאמין שהילד הזה צריך" לבין "אני רוצה שיגדל להיות אדם עצמאי וחופשי" ולבין "אני רוצה חברה ערכית, אנושית".

 

אז מה יהיה?

 

אני מאמין שפילוסופיה אישית היא כמו דת. כמו שדת מציבה מסגרת ערכית לחיים, גם התפישות ההומניסטיות מציבות מסגרת ערכית לחיים, מסגרת שצריכה לשמש עבורינו מערכת קריטריונים לבחינה נפשית יומית. כמו שאדם מתפלל, אנו צריכים לעבור ולנסות לזהות מצבים איתם התמודדנו ולבחון אותם מול מערכת האמונה הערכית  שלנו.

 

לערב תפישות ערכיות ממערכות מנוגדות זה כמו לערב בשר וחלב בשביל יהודי דתי. זה כמו להגיד, אני מאד מאמין ביהדות, אבל אני מאד אוהב את הצלב אז אלך עם צלב על צווארי…

 

אבל בכל זאת יש דרישות למערכת, הרי לא יכול/ה מורה לבא ולהגיד, אני לא נותן/ת ציונים (לפחות לא בבית ספר רגיל). אז איך הוא/היא מתמודד/ת עם הצורך להתמודד עם כלים המנוגדים לערכיו/ה?

 

אז הנה מסלול שלדעתי מורה צריך/ה לעבור בשביל להיות מסוגל/ת למלא שליחות של יצירת חברה חדשה וערכית, שלדעתי היא משימתו/ה העיקרית.

 

  • המורה צריך/ה לזהות את תפישת העולם הערכית שלו/ה
  • המורה צריך/ה לזהות ניגודיות שבין מסרים ערכיים של כלים מקובלים לבין המערך הערכי הזה
  • המורה צריך/ה למתן את השפעתם הערכית של הכלים האלה (דוגמה למטה)
  • המורה צריך/ה לשתף את חבריה/חברותיה לחדר המורים ואת ההורים ולחשוב ביחד על מערך ערכי משותף (לרוב בתי הספר יש משהו כזה – זה נקרא "אני מאמין בית ספרי" וגם שם יש ערכים מנוגדים במקרים רבים)
  • המורה צריך/ה לצבוע בצבע המסרים הערכיים האלה את כל האוירה הכיתתית

 

איך ממתנים את השפעתם של כלים "מעוותי ערכים"?

 

אם נותנים ציונים –

  • להשתמש בהם כהזדמנות חינוכית, להדגיש את המסך הכפול שלהם ולבטל לחלוטין את הערך ההשוואתי שלהם
  • להשתמש בשיטות של הערכה עצמית
  • להציף את הכיתה בפעילויות שיתופיות
  • להנחית בהדרגה את חשיבותם הקיומית, להדגיש מדדים חשובים של תפקוד בכתה – שיתופיות, תרומה, עזרה הדדית…
  • לשתף את ההורים במסרים האלה.

 

וכך לגבי כל כלי וכל שיטה.

 

יש תקווה.

 

מחשבות?

הבל החופש ושקר הדמוקרטיה

 
הרבה זמן לא כתבתי. אילם מוסרית. יושב בקנדה (חוזרים חלקית עוד כשנה) וחושב שאין לי זכות להתערב במה שקורה עם התהליכים המקדימים שהובילו לשביתת המורים וההרגשה שהכל מתפספס. אני רואה איך גם השביתה הזאת נשחקת, איך עניינים גולשים מעיקר לטפל, איך ההזדמנות לרסק את המערכת הרקובה הזאת נעלמת והולכת. אח כמה רציתי שהשביתה תתפוש את כל העם, שאנשים יצאו לרחובות, שהממשלה האומללה הזאת תיפול, שהכנסת תפוזר ושתהיינה בחירות חדשות ללא אגורה שחוקה של תקציבי יחצנות ופרסום ואנשים יבחרו על פי מצע אישי עם דגש לאומי ראשון על החינוך.
 
כבר כתבתי עלהניתוק שבין ערכי השלטון לערכי העם שמיצג אותו. הפעם אני רוצה לכתוב על התקווה.
 
למה תקווה? כי אני מאמין שאני מבין את מוקד הבעיה. מבין איך שלטון שמכיל אנשים שלחלקם יש כוונות טובות, הולך ומסתאב, איך מגיע עם למשבר מנהיגות והרגשה של אין מוצא.
 
אז לפני כל הרציונל, הנה השורה התחתונה: דמוקרטיה היא שיטת שילטון גרועה ביותר אם בחירות אינן מושתתות על החלטה מושכלת כלומר – הבנה מדוקדקת של החלופות ומעקב שוטף אחרי הנבחרים.
 
דמוקרטיה כזאת מובילה לבחירות של סיסמאות שבה העם בוחר על פי מה שמכרו לו כ"צו השעה" ולא על פי מבחן מדוקדק של מצע כזה או אחר. העם בוחר על פי כריזמה של מנהיג ותדמיתו התקשורתית ולא על פי הבנת דרכו. העם  בוחר על פי הטיות רגשיות, טינת עבר, לחם ושעשועים ובעיקר – העם בוחר את מה שהוריו בחרו…
 
וכשמנהיג נבחר כבר – הכל כשר. אין קשר בין מצע לבין ביצוע, בין דפוסי התנהגות, רמת מוסר, אמינות, מנהיגות, לבין זכותו להמשיך לשרת. וכמעט שאין קשר בין רמת תפקודו להמשך סיכוייו לשרת בתפקידים רמים יותר.
 
שוב – מודעות.
 
ואני אומר – יש דרך לשנות.
 
שאלת המפתח: איך מביאים את העם להכיר באחריותו למעורבות ומודעות דמוקרטית? מציגים לו תמונת מצב מעודכנת של רמת התפקוד של מנהיגיו ומשנים את הרגלי ההצבעה שלו מבחירה רגשית לבחירה מושכלת.
 
אז מה? מפתחים עוד תוכנית לימודים באזרחות?
 
לא.
 
משתפים את הנוער במשימה להצלת הדמוקרטיה. איך?
 
בונים אשכולות של חמישה בתי ספר תיכוניים מאיזורים שונים ותרבויות שונות.
 
דוגמה לאשכול? לוקחים את הריאלי בחיפה, עירוני ז' ביפו, עינות ירדן באצבע הגליל, גמנסיה הרצליה בת"א ולידה בירושלים.
 
מצוותים תלמידי יא' יב' בצוותים של חמישה (אחד מכל בית ספר), כך שנוצרים בערך 100-200 צוותים.
 
מצמידים להם חבר/ת כנסת (מידעים אותו או אותה, הוא/היא לא צריך/ה להסכים, אבל יהיה טוב אם י/תסכים).
 
נותנים לצוות מפתח לאתר אינטרנט המוקדש לאישיות.
 
באתר יש להם יכולת להעריך את תפקודה של האישיות על פי קריטריונים מוגדרים מראש:
 
למשל:
 
אמינות (הקשר בין מצע לביצוע)
מהימנות – עכביות, יציבות
ערכיות – יצוג עמדות ערכיות אותן הציגה האישיות במצע שלה
אנושיות – רגישות, הקשבה, תמיכה
תרבויות – התנהגות במצבים של מתח, שפה, כבוד האחר
יזמות
מוסר עבודה…
 
הצוות יעריך את האישיות במשך שנה כשמקורות הידע שלו אינם באים מהתקשורת אלא ממעקב ישיר אחרי פועלה של האישיות כפי שהיא מתבטאת בתיעוד הכנסת.
 
הפרופיל יוצג פתוח לכל ויזמן תגובות של האישיות לעניינים בהם יש לה עניין להגיב.
 
אתר מרכזי, יציג פרופילים של תפקוד בחתכים סיעתיים, ועדותיים (על בסיס ועדות), עינייניים וכד'.
 
מורי התיכונים יערכו דיונים מתמשכים עם הנוער בעניינים של מנהיגות, הערכה, אתיקה כשמערך הכשרה מלווה יועמד לרשותם באמצעות הרשת.
 
אה?
 
האם חברי הכנסת ישתנו? אולי, אבל זה לא העיקר…
 
הדור של אותם נערים ונערות יבוא לקלפי בבחירות הבאות. חלקם אולי יהיה חלק ממערך המנהיגות הצעירה לקראת הבחירות שאחרי.
 
הם למדו אזרחות אחרת.
 
הם כנראה יהיו מוכנים לשנות וידעו איך.
 
ולמה שהם ירצו להשתתף? ומאיפה תבוא האנרגיה להשקיע ברצינות?
 
כתבתי כבר על "מדינה מחפשת סיפור" – הנה הסיפור. זה סיפור קיומי.
 
אגב,
 
אם אתם מכירים מנהלי תיכונים שמעוניינים להשתלב, תנו להם את הכתובת של הרשימה הזאת. שיכתבו לי. אני מוכן, אם יהיה עניין, להכין את כל התשתיות הטכנולוגיות לפרוייקט (ללא תשלום או/ו כוונת איזשהו רווח) ולעזור להרים אותו – אפילו מרחוק.
 
בינתיים זהו רק רעיון.

חנן
 

תוגת החינוך הציבורי – אור קשתי, הארץ

להלן קישור למאמר ראשון מתוך סדרת מאמרים על מצב מערכת החינוך. פה מדברים בעיקר על ההיבטים הכלכליים והשלכותיהם. יש פה נתונים חשובים להבנת התמונה בעיקרה.

 

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=897104&contrassID=2&subContrassID=1&sbSubContrassID=0

מדינה מחפשת סיפור

הייתי בביקור באומת "סיקסיקה". אומה אני מתרגם מ"Nation". זוהי קהילה של ילידי "אומה ראשונה" (First Nation), מי שנקראים בארה"ב "אינדיאנים". בקנדה הם בני אומה ראשונה. סיפרתי להם קצת על ישראל והם מאד התעניינו בשפה העברית. שאלו איך יכול להיות ששפה שכמעט מתה הופכת לשפה של מדינה בתוך כמה עשרות שנים. השפה שלהם "רגל שחורה" (Black Foot) כמעט נאלמה (גם עם ע') לחלוטין, ומאחר שהם עסוקים בשאלות של הגדרה עצמית חשוב להם לחדש אותה מאד.

 

אמרתי להם שלדעתי בשביל לחדש שפה צריך "סיפור" – משהו כמו, נגיד, להקים מדינה… ויותר מזה, סיפור טעון ברעיון ההישרדות, התקומה מעפר…

 

מסתבר שבשביל להוציא אנשים משלוותם ולרתום אותם לרעיון משלהב צריך סיפור – סיפור אמיתי.

 

ואני שואל, מה הסיפור שלנו?

 

זה לא שאין בארץ אנרגיה להתנער מהרגשת "הכל במשבר" הזאת…

 

זה לא שאי אפשר לשקם את המנהיגות, את המוסר, את החינוך…

 

כל מה שצריך זה סיפור.

 

אז מה יכול להיות סיפור כזה?

 

צריך לבנות משהו, ליצור משהו, משהו של תקווה… משהו ענק… כמו מדינה… יותר מזה, כמו מדינה מוקפת אויבים…

 

לדעתי מנהיגות של אמת היתה צריכה להכין מצע כזה שמשלב את העם. משהו שלא לוקח את העם כמובן מאליו, מנהיגות שהיתה מעוניינת לשתף, להתחלק, להקשיב ולשנות.

 

אפשר למשל היה לרתום חלקים עצומים של העם בניסיון לשקם את התיירות בארץ (לא כ"כ גדול, אבל התחלה של משהו חשוב), או אולי (אבל זה ממש טעון) לשקם את האומה הפלסטינאית… תחשבו על זה – העם בישראל עוזר לעם הפלסטינאי לבנות לעצמו מדינה…

 

איזו סיפור זה היה יכול להיות…

 

נשמע מוזר? אולי הסיפור הזה מוזר, אבל בלי סיפור – ומהר – לא רואה אור בקצה המנהרה…

 

ואז, כיש סיפור, אפשר לבנות מערכת חינוך אחרת, מלאה בערכים וסיסמאות של אמת, ואפשר היה לקוות לחברה מתחדשת על תשתית בריאה.

 

ולמלשינים לא תהיה תקווה

בשיטוטי בבתי הספר בקלגרי, אני נתקל בתופעה שאני לא בטוח שבלטה כ"כ בשיטוטי בבית הספרי בארץ – מלשיננות. הילדים מלשינים…

 

"גברת פוקס הוא לקח לי את המחברת", "גברת פוקס, הוא אמר שאני מכוערת"…

 

שאלתי את חברי כמה התופעה הזאת מקובלת, ומסתבר שמאד.

 

אוף.

 

כמה שאני חושב שזו תופעה נוראה. היא באה מהמקומות הכי אפלים שלנו. היא באה מהמקום שחוסר פירגון בא ממנו, משרתת את אותן מטרות.

 

מביא אותנו למחשבה על תפקידו של המורה.

 

הרי כל מי שטוען שבית הספר אומנם "מחנך", טוען שהחינוך נעשה בעיקרו בין השורות, בכל המקצועות, בכל המפגשים.

 

ואני מסכים מאד, שהרי כתבתי כבר ברשימות קודמות שלבית הספר התפקיד המשמעותי ביותר ביצירה של חברה, אז רשימה זו באה לנסות ולאתר תהליכים המובילים להתפחות של ערכים חברתיים – מתוך ניסיון להבין תופעות חברתיות – מתוך תקווה להטעמת המודעות העצמית לאחריות העצומה המוטלת על כתפיו של כל מורה.

 

בית הספר הוא מקום למפגש חברתי.

 

זו ההזדמנות היקרה ביותר שבית הספר מציע לנו, שהרי בנוגע לתפקידו כמקור ידע כבר הבעתי את עמדותי הקרירות.

 

ילד מגיע לבית הספר ופוגש חברים. שם, בעיקר שם, הוא נתקל במצבים חברתיים. התמודדותו עם המצבים האלה מושפעת רבות ממה שעבר עליו עד כה בבית ובשכונה, אבל בבית הספר הוא בלב הסערה. הדרך שבה הוא מתמודד תקבע את יחס החברים אליו ובמקרים רבים "תמצב" אותו בהיררכיה החברתית בכיתה. המיצוב הזה, שיכול להיות מבוסס מקרה פרטי עגום יכול לדבוק בו לחיים.

 

אז, יכולנו לדבר רבות על ההבדלים בין "חנונים" ל"קולים", ל"פריקים" (או איך שקוראים להם היום), ויש דברים שאינם בשליטתינו המבוגרים, אבל יש דברים שהם מאד וסיפור ההלשנות מלמעלה הוא דוגמה ל"הזדמנות חינוכית".

 

מהי "הזדמנות חינוכית".

 

יש לזה הרבה שמות בספרות, אבל לא חשוב איך קוראים לזה – הרעיון הוא שיום הלימודים בבית הספר או מפגשים חברתיים בבית ובשכונה להם אנו עדים, מזמנים לנו, המבוגרים, מצבים שבהם אנחנו יכולים, באופן אוטנטי, לתקשר עם הילדים שלנו (מורה או הורה) בשאלות ערכיות.

 

לא אוהב שיחות "חינוך" שאינן אוטנטיות. לא זוכר אפילו פעם אחת שלקחתי את ילדי ל"שיחה". נכון, לפעמים נראה שצריך, שהילד מחפש כיוון, עושה טעות, בוחן גבולות, אבל לא מרגיש לי נכון לקחת אותו הצידה ו"לתקשר" איתו… משהו כמו "…אז למה הרגשת חמודי, שאתה צריך לזרוק על המורה גיר?…" נראה מעושה, חסר ערך. בכלל, ל'הכות על הברזל בעודו חם' במקרה הזה נראה חסר תקווה לחלוטין. הילד נסער, מלא הגנות, מרגיש אשם ממילא ולא קשוב לשיח הגיוני.

 

לפני שנים רבות, זומנתי כהורה לבית הספר (חטיבת ביניים) באופן דחוף לפגישת הורים ערבית. זה היה מהיום להיום ולא פורש.

 

מסתבר שילדינו החמודים, במסיבת יומולדת, ערכו מצעד השפלות ל"משוגעת של השכונה".

 

המורה, בתבונה רבה, ורגישות חינוכית ראויה לציון, זימנה את כל ההורים למפגש דחוף לדיון במשמעויות. מה לדעתכם היתה התגובה הרווחת? כעס. ההורים כעסו על המורה שהיא מטרידה אותם בדחיפות כזאת לדיון בשאלה כזאת. אנוכי הקטן רק בירכתי אותה והודיתי לה. כמעט הרביצו לי.

 

אני חושב שאסור לנו להחמיץ את ההזדמנויות שהעולם מזמן לנו להשפיע על גדילתם של ילדינו בראיה הערכית.

 

אז ראיתי ילד מלשין? הזדמנות חינוכית. אשאל אותו באופן טבעי, ללא "שיחת נשמה", למה חשוב לך לספר לי את זה? פתיחה לשיחה, אולי, אוטנטית, מתזוזמנת נכון, לטיפול בשאלות של קנאה, פירגון וכל מה שקשור, בלי מקום של האשמות או איך צריך, או "כך לא מתנהגים אצלנו".

 

ואם בהלשנות מדובר, הרי יש פה אתגר אמיתי, שהרי כל כך מעודדים אותנו להלשין.

 

ראית חבר שלך מעשן גראס בשירותים, מה אתה עושה? תבוא להלשין – לטובתו…

ראית חבר שתוי מתכוון לנהוג הביתה, לך תלשין, תציל את חייו…

ראית חבר מעתיק בבחינה? תבוא להלשין, אתה רק עוזר לו…

 

איך מתמודדים עם המסר הכפול הזה? 

 

יש גבולות? אולי צריך לעודד אותם להלשיון במצבים מסויימים?

 

 

 

 

אז מה אם אני לא רוצה ללמוד?!

בית הספר יכול להיות סיוט לא קטן להרבה ילדים.

 

שם אתה לומד שאתה לא הכי, הכי בעולם ושם אתה לומד שאבא ואמא שלך הם לא הכי, הכי בעולם, אתה לומד שם שאתה לא תמיד יכול להצליח בכל מה שאתה מנסה אפילו אם אתה מנסה מאד, מאד, שלא כולם אוהבים אותך, אבל הנורא מכל – אתה לומד מהו שיעמום.

 

אתה לומד בבית הספר שההורים שלך לא תמיד איתך, לא תמיד מוכנים להבין אותך, שיש דברים חשובים ש"לטובתך" שעבורם הם ילחמו בך עד חורמה.

 

אתה לומד שחברים הם לא תמיד חברים ושלפעמים קנאה ומאבקי כוחות יכולים למרר לך את החיים. אתה לומד שהילדה הכי יפה בכתה, לא תמיד הכי יפה מבפנים ושבכלל הקטע הזה של אהבה לא עוזר לשמחת החיים שלך.

 

אבל הכי נורא זה השיעמום.

 

השיעמום זה מה שמראה לך שכח הרצון שלך לא חזק כמו שהיית רוצה שיהיה. אתה פשוט לא יכול לגייס כח ולקרוא את הפרק – ולא עוזרים האיומים, ולא עוזרות ההבטחות, ולא עוזרת העובדה שאתה מבין כמה חשוב שתעשה את זה לעתידך ולתפארת מדינת ישראל. אתה יושב שם ובתוך ספר ההיסטוריה מוחבא "פטריק קים", ואתה לא מסוגל לעזוב את זה ולקרוא על ועידת ונציה…

 

ואתה יודע שתכשל במבחן…

ואתה יודע שהוריך ידעו…

ואתה יודע שהמורה תכעס…

ואתה יודע שלא תוכל ללכת לסרט…

ואתה יודע שיהיה רע…

ועדיין, אתה יושב ולא מסוגל לקרוא את הפרק בהסטוריה…

 

אז מה הפלא שכשההורים שלך באים למחנך בפסח של כיתה ט' והוא אומר להם מילה אחת: : "קטסטרופה"

 

לא מעט הורים פנו אלי במשך השנים להתייעץ. הבן שלהם (מעניין, בעיקר בנים – אני מניח שלבנות יש כח רצון עז יותר) לא לומד, צובר שליליים – לא הולך בתלם.

 

משום מה זה מתורגם לכעס. משהו של האשמה. אכזבה מזה שהילד לא מסוגל לגייס כוחות נפשיים ולעשות מה שמצופה ממנו. איך יהיה עורך דין, או רופא?

 

אה… הציפיות, הציפיות…

 

ואני אומר רדו מזה, אנשים.

 

נגמר העולם של הרופאים ועורכי הדין. גם אלה בקושי חיים היום…

 

מתחיל עולם של אנשים שמחפשים שיהיה להם טוב, מעניין, שיהיו שלמים עם מה שהם עושים, שירגישו שהם תורמים, שהם גדלים…

 

העולם היום מציע כל כך הרבה אפשרויות קסומות, בית הספר מתעל אותך למקובלות ביותר וחוסם בד"כ את שדה הראיה הרחב יותר – אז אל תדאגו… יש אלטרנטיבות.

 

צריך תעודת בגרות? לא בטוח… ואם כן, והילד רוצה ללמוד כי גילה שמעניין אותו תחום חדש וקסום? יעשה השלמות, יעשה אקסטרני, ימצא דרך. הוא יבוא לשם מתוך אנרגיות אחרות, עם בשלות ועם כח רצון יותר גדול.

 

אז העולם של "צריך ללמוד בכל מחיר", צריך ללכת בתלם, צריך להצליח בכל ותמיד – העולם הזה כבר לא רלוונטי. הוא בראש של המבוגרים ואין לו עיגון במציאות.

 

תנו להם לגדול.

תגובות ראשי אוניברסיטאות בקנדה לחרם הבריטי על האקדמיה הישראלית

Concept :: Context

הבדיחה העצובה של "תכניות הלימודים"

בבגרות באנגלית קיבלתי 3 (שלוש). נכון, הציון הכי נמוך זה 4 אבל אני קיבלתי 3.

 

בכלל, אנגלית היתה סיוט שלא מהעולם הזה, ומה שהכי מצחיק – ידעתי אנגלית. יוסי שביט, חבר שלי מהתנועה לימד אותי לנגן בגיטרה וחיבר אותי לעולם של שירי עם אמריקאים (פיט סיגר, ג'ון באז, האורגים…). ידעתי המון שירים שלהם, ידעתי לשיר אותם במבטא כמעט אמריקאי. הבנתי אותם. כל מילה היתה חשובה. קניתי ספרי מוזיקה (באנגלית) ולמדתי את השירים בלי לדעת תווים… בבחינה קיבלתי 3.

 

אח"כ נסענו לניו-יורק וחצי שנה ראיתי טלוויזיה בלי תרגום. עבדתי במוסד ישראלי אז דיברתי עברית בעבודה.

 

במקרה לגמרי נרשמתי למכללה בניו-יורק והייתי צריך להשלים את הבגרות. עשיתי מבחן חוזר בקונסוליה (עדיין בניו-יורק) וקיבלתי 9 (תשע)!

 

רק מלראות טלוויזיה בלי תרגום!

 

אז הרשימה הזאת היא רשימה על למידה.

 

כבר כתבתי שמשרד ה"חינוך" צריך להקרא משרד "הקניית התכנים".

 

צריך להפריד בין "תכנים" לבין "מיומנויות".

 

יש כמה מיומנויות יסוד שצריך להקנות (או לתת לילד הזדמנות לרכוש) ועדיף בגיל צעיר.

 

אז מה קורה לנו בבית הספר בשאלת המיומנויות?

 

קריאה וכתיבה: לומדים לקרוא ולכתוב, אבל איך קורה שכל כך הרבה ילדים מפסיקים לקרוא (איזה מזל שיש הארי פוטר), שכל כך מעט ילדים יוצרים בכתיבה?

 

הבינו שללמוד לקרוא זה לא רק מיומנות טכנית, אז החילו שיטה אמריקאית שנקראת "השפה כמכלול". היו בשיטה הזאת הדברים הכי נכונים, אבל היא לא הציעה חלופה להקנייה הטכנית (ואת השיטה הקודמת זרקו, כמובן) ופתאום התברר שהילדים לא יודעים לכתוב בלי שגיאות או לנסח משפט – וזרקו שוב את התינוק עם המים. בארה"ב אפילו הוציאו את השיטה מחץ לחוק. לא ידעו לקחת את הטוב שבשתי השיטות וליצור שיטה משולבת.

 

חשבון? מנצלים את החיוניות שבמיומנויות היסוד של החשבון השימושי (חישובי עודף ומע"מ בקניות, למשל) או חישוב שטח בהנדסה, ומקשרים אותן לעולם תוכן שונה ולא רלוונטי, נפלא ככל שיהיה, והופכים את התחום לאחד מסיוטי הילדות הנוראיים ביותר. למה?

 

 כנ"ל לגבי אנגלית או אפילו עברית… לוקחים כלי תקשורת נחוצות ביותר והופכים אותם לדיסיפלינות. מלמדים את כל מה שאפשר לדעת על שפה והופכים אותה לסיוט לילדים אין ספור… למה?

 

איך זה קורה?

 

אני מאמין שזה קורה בגלל שפונים אל אנשי הדיסיפלינות האקדמיות ומבקשים אותם לפתח את תוכניות הלימודים. תחומי התוכן "מתמטיקה", "לשון עברית", "אנגלית", שונים לחלוטין ממיומנויות היסוד הנחוצות לשליטה בכלים.

 

איך לומדים אנגלית כמיומנות יסוד? ראו סיפור הטלויזיה, או שירי העם האמריקאים…

איך לומדים חשבון כמיומנות יסוד? משחקים "סופרמרקט"…

 

בקיצור משתמשים. כל הזמן משתמשים, ואם אפשר – תוך כדי משחק.

 

ומה עם המתמטיקה? וכל הדיסציפלינות האקדמיות? מי שרוצה, שזה מעניין אותו – שילמד, בגיל מאוחר (אתייחס לשאלת הגיל מאוחר יותר).

 

אילו מיומנויות ראוי שבית הספר יאפשר לרכוש?

 

הרשימה הבאה איננה מסודרת:

 

אנגלית מדוברת ומיומנויות כתיבה וקריאה.

עברית – קריאה וכתיבה, כולל כתיבה יוצרת.

חשבון שימושי בלבד.

נגינה (אין דבר מופלא יותר ממוסיקה). מוסיקה היא עולם חינוכי חשוב ביותר. אני אומר נגינה – אפשר גם הקשבה, אבל בשום אופן לא "הסטוריה של המוסיקה", לא בינתיים.

תנועה (ספורט או/ו מחול)

אגב, נגינה ותנועה חשובים ביותר בגלל שהם מאפשרים הבנה (מתוך התנסות ולא בגלל סיסמאות) של הקישור הישיר בין השקעה ותרגול לבין ביצוע.

יצירה (הצורך יותר מהמדיום) – זהו שילוב של הצורך ליצור, התובנה של מסוגלות ולגיטימציה, והכרת עולם שלם של אפשרויות וחומרים.

סקרנות (זו מיומנות?) – הצורך להסתכל על העולם ולראות בו דברים חדשים ומופלאים כל הזמן.

אינטרנט.

היכולת למודעות עצמית:  לנתח מצבים, כוחות פנימים וחיצוניים וניתוח התמודדות עם דילמות בדיעבד (על זה תבוא רשימה נפרדת).

אמפטיה וקשב לך ולאחר.

אהבה של עצמך, של אנשים, של העולם,

אופטימיות,  שמחת חיים.

איך חוקרים, איך מבודדים בין מציאות לאשליה, איך מבינים נסיבתיות.

 

זהו בערך. עוד מיומנויות יתקבלו בברכה.

 

איך מלמדים את זה? ראשית, לא מלמדים – יוצרים הזדמנויות ללמידה (וגם על זה תבוא רשימה נפרדת). שנית, איך מעריכים את זה? איך מודדים הצלחה? מודדים את האור בעיני הילדים, המורים וההורים.

 

ומה יהיה עם הסטוריה וגיאוגרפיה ופיסיקה ואזרחות ו…

 

חשבתם פעם כמה זמן היה לוקח לכם ללמוד את ספר ההיסטוריה של כיתה ד' בכיתה יב'? שלוש שעות? חמש שעות?

 

תכנים נקלטים ומובנים בגיל מאוחר בקלות רבה יותר מאשר בגיל צעיר, מיומנויות נרכשות בקלות יתר בגיל צעיר…

 

אז. גם אם יש תוכנית לימודים. גם אם חושבים שצריך ללמד תכנים מוכתבים – שיחכו קצת. בגיל מאוחר יותר הם ילמדו בקלות רבה, בזמן קצר ואולי אפילו ישאר מהם משהו.

 

ובינתיים, מאחר שחלק ממיומנויות היסוד נרכשות תוך כדי עשייה, יציע בית הספר פעילויות של חקר בתחומי תוכן שונים לבחירה. איך תוכן הופך לרלוונטי? למגרה? למחבר? על זה נדבר בעוד רשימה.

 

אז לסיכום: בית ספר צריך להפריד בין הרכשת מיומנויות לבין הקניית ידע. מיומנויות, ויש רבות, ראוי להרכיש בשנים הראשונות תוך עשיה בפועל ותכנים בשנים מתקדמות.

 

ואין כאן שום פגיעה במבנה הנוכחי של בחינות הבגרות – שם יש אינטרנסים שילטוניים ומערכתיים שאי אפשר לפגוע בהם, מנוגדים ככל שיהיו לערכי החינוך.

 

ולסיום הנה שיר שכתבתי כמכתב פתיחה לפורום "חינוך אחר" אותו ריכזתי באי. או. אל ואח"כ בנענע לפני שנים:

 

מה למדת בגן היום ילד מתוק שלי?

 

למדתי שחשוב להיות סקרן, אבל שאסור לשאול שאלות (אני כל הזמן מפריע למורה עם השאלות שלי)…

למדתי שלומדים רק מתוך עניין, אבל שהסיבה ללמוד זה הציון…

למדתי לאהוב את רעי כמוני אבל למדתי גם שאם קיבלתי 100 , חשוב שהחברים שלי יקבלו… פחות…

למדתי שאם המורה לא יכולה להסתדר איתי היא תדאג לסבך אותי גם עם ההורים שלי…

למדתי שללמוד זה לחשוב, אבל בשביל להצליח צריך לשנן…

למדתי שחופש זה דבר יחסי, מותר לדבר עליו, אבל אסור ל…

למדתי שאמת היא דבר יחסי, מותר ל"סבן"… זה אפילו מומלץ…

למדתי שדמוקרטיה היא דבר יחסי, מותר ללמוד עליה אבל לעשות רק מה שאומרים לי…

למדתי שאלימות זה רע , אבל כפיה זה בסדר (משמעת)…

למדתי ש…

 

יש סיכוי לשינוי

מערכת החינוך בישראל מובילה בעולם !!! …. מהסוף.

גם בהיעדרויות מורים ותלמידים – ישראל מובילה – אנשיל פפר – הארץ Online

אז נניח שזה לא מדויק, יש ספק שמערכת החינוך על הפנים?

האם יש קשר בין שביעות הרצון של הילדים בבית הספר לבין איכות החינוך? מהי איכות חינוך בכלל?

אני זוכר שהבן הצעיר שלי היה חוזר מבית הספר התיכון עם עיניים כבויות. ניסיתי לשכנע אותו לצאת משם ולעשות משהו שטוב לו, אבל הוא המשיך בגלל החבר'ה. מוכר?

אז למה זה ככה?

אני טוען שיש כמה משתנים בסיסיים עליהם משפיע השלטון המכוונים תהליכים ארוכי טווח במערכת החינוך ויש להם השלכה ישירה על איכות בתי הספר.

הראשון שבהם היא משכורת המורה, כשהמדד הוא האם מספיקה המשכורת לפרנסת משפחה והשני שבהם הוא מספר התלמידים בכיתה (בישראל הוא מהגבוהים בעולם – מקום שלישי ב-2002).

למה משכורת המורה?

בראש ובראשונה כי המשכורת מהווה שער מיון לפונים להוראה.

אני לא טוען, חלילה שהמורים גרועים. המורים, לדעתי הם אנשים רגילים ואי אפשר לקבל את זה. מורים צריכים להיות יחידי סגולה.

יש מורים טובים מאד – ואביא לכך סימוכין.

הבעיה היא שאם משכורת המורה איננה מאפשרת פרנסת משפחה יש מראש מאפיין ברור מי יכול להרשות לעצמו להיות מורה – רק מי שהכנסתו איננה ההכנסה הראשית בבית.

לא משנה כמה ידובר על "שליחות" או על היחס שבין כמות השעות והחופשים למשכורת, עובדה היא שמי שצריך לפרנס משפחה צריך לדאוג להכנסה סבירה. על פי נתונים המפורסמים בגיליון יוני 2007 של "שיעור חופשי" (הסתדרות המורים), מורה מתחיל/ה משתכר/ת 2,800 ש"ח. עתה מבטיחים שעם הסכם "אופק חדש" תשודרג משכורתו/ה ל-5,300 ש"ח עם סיכויים להגיע בסוף חמש שנים ל-8,000 ש"ח).

מי בוחר – אם כך, בהוראה? מי שיכול להרשות לעצמו להשלים את הכנסת המשפחה. האם זה צריך להיות הקריטריון לבחירה במקצוע הראשון בחשיבותו ביצירה של חברה, בהנחה שאנו מקבלים את הטענה שהחינוך אמנם ראשון באחראים ליצירה של חברה?

נכון, גם עורכי דין מתחילים עובדים בשכר רעב, גם רופאים מתחילים נאנקים תחת העול (ורואים את התוצאות), אבל להם, לפחות יש לאן להסתכל. ככל שמתמחים יותר, טובים יותר, רמת ההכנסה עולה מעלה, מעלה, כמעט ללא גבול עליון.

אז השלטון מכוון את איכות מערכות החינוך, בראש ובראשונה, בקביעת הרף של משכורות המורים.

ואני רוצה לחזור ולהדגיש – לא שמגיעים מורים רעים אלא אנו מחמיצים רבים וטובים כי מרחב המיון קטן משמעותית.

המסע לחיפוש אנרגיה חלופית

מהי למידה?

 

תודות לעידודו של חברי פרופ' שפי גבעון, אני עסוק בלהגדיר את עולם המושגים שבו אני משתמש "ברחל ביתך הקטנה".

 

למידה (משמעותית) היא למידה לשם העברה ויישום.

 

אמרו את זה קודם, לפני…

 

למידה משמעותית לדעתי, מובילה למה שניל פוסטמן מכנה "חוכמה": היכולת לפתור בעיות בתחום תוכן אחד באמצעות ידע מעולם תוכן אחר.

 

איך מגיעים ללמידה משמעותית?

 

חייבים מוטיבציה. בלשון הספרות החינוכית והפסיכולוגית "מוטיבציה פנימית". אין למידה משמעותית ללא "התחברות" של הלומד.

 

ציקסנטמיאהי (זה באמת שם של אדם, הונגרי במקורו) מדבר על מצב של "זרימה" (flow). זהו מצב שאתה מחובר טוטאלית, שוכח את העולם שמסביבך, לא מפסיק לחשוב, ממוקד לחלוטין. מזכיר לי מצבים שהייתי כל כך מחובר למשימה בה הייתי עסוק במשך חודשים, שקמתי בבוקר וזרקתי את הגרביים לשירותים…

 

איך משיגים "התחברות" או "זרימה" בעולם תוכן מוכתב ע"י תוכניות לימודים?

 

אה.. פה אני עסוק כבר שנים בלהבין איך להביא אנשים לעשות דברים שלא בא להם (כמו ללמוד בבית הספר אצל רבים). זה בא עוד מאז, מעירוני ד'. מעולם של התעללות בלתי פוסקת באמצעות מכשיר העינויים הנורא מכל – השיעמום.

 

אז התפישה שאני עובד עליה היא שאי אפשר לחפש למידה בעולם של כלים קוגניטיביים בלבד. האדם הוא ייצור מורכב מאד, מונע בכוחות פנימיים שאת חלקם גם הוא בעצמו איננו מכיר ומה שמשפיע על יכולתו לעשות הוא מצב נפשי כולל ולא רק תהליכים קוגניטיביים. בשביל למידה משמעותית צריך "חיבור" (Engagement). אדם צריך אנרגיה בכדי לעשות דברים.

 

בכדי להזריק אנרגיה לעולם שבו יש אנשים שלא אוהבים לעשות (כבר אמרתי ללמוד בבית הספר?) צריך למצוא נשא (carrier) לאנרגיה מלבד התוכן – שכבר אמרנו שאם הוא מוכתב מלמעלה, ברב המקרים הסיכוי שיביא איתו אנרגיה הוא מיקרי בהחלט.

 

המקור לאנרגיה בעולם שבו אני עוסק כבר כ-15 שנה הוא המשחק. יותר מזה – משחק ההרפתקאות. עוד לא ראיתי מקור לאנרגיה  (זה התחיל מלהתבונן על ילדי שלי) יותר מרתק ממשחק הרפתקאות. ילדים מוכנים להתמודד עם כל תסכול במשך ימים ושבועות בכדי להצליח להתקדם במשחק הרפתקאות עשוי היטב.

 

אז הנה מרשם בדוק ל"חיבור" של לומדים לסביבה של תוכן מוכתב:

 

בנה מסלול הרפתקאות…

בנה משימות מרתקות בתוכו…

קשור בין התוכן המוכתב למשימה כך שהמשחק יצטרך להשתמש בידע מתוך עולם התוכן המוכתב בכדי לבצע את המשימה היטב

שב והתבונן עם חיוך של נחת…

 

וכל זה הקדמה לרשימה הבאה שלי על חינוך לשלום.