ארכיון קטגוריה: קונפליקטים

תפילת יום הכיפורים של המורה חסיה

סליחות

 

תלמידי.

 

בימים אלה של בין כסה לעשור, רציתי לבקש ממכם סליחה.

 

יואב: סליחה שלא חיבקתי אותך כשישבת עם ראש מורכן לבדך בכיתה אחרי כישלון צורב, אמרו לי שמסוכן לחבק תלמידים, זה יכול להביא לתביעה על התעללות מינית…

 

יובב: סליחה שהייתי צריכה לספר להורים שלך על ההפרעות שלך בכיתה, אני חייבת לדווח להם כל מה שקורה איתך, למרות שידעתי שבגלל זה יבטלו את מסיבת היומולדת שלך…

 

חובב: סליחה שהמשכתי בשיעור בהיסטוריה למרות שראיתי כמה אתה משתעמם, וסליחה שאני לא ממש יודעת איך להפוך את החומר הזה למרתק, אבל הוא יהיה בבגרות…

 

עידן: סליחה שהשארתי אותך מחוץ לאוטובוס ביום הטיול השנתי, אבל יש הוראה מפורשת של ההנהלה שלא מעלים תלמידים שההורים שלהם לא שילמו…

 

איתן: סליחה שלא האמנתי לך שלא לקחת את התשובות למבחן בתנ"ך, הייתי חייבת לחפש לך בתיק כי המנהל לא ויתר ודרש שאמצא את האשמים…

 

רווית: סליחה שנתתי לך להשתתף במבחן בספרות למרות שידעתי שאין סיכוי שתעברי, למרות שידעתי שאת יודעת היטב את החומר, למרות שידעתי שאת נלחצת כל כך במבחנים… סליחה שישבתי בזמן המבחן וראיתי את החרדה האיומה שלך, וראיתי את הזיעה הקרה על המצח שלך… ולא עשיתי דבר.

 

רן: סליחה שסיפרתי להנהלה שעישנת מריחואנה.. סליחה שנתתי להנהלנ להזמין את המשטרה… סליחה שבגללי פתחו לך תיק… סליחה שבגללי דבק בך אות קין.. סליחה שהאמנתי להם כשאמרו לי שזה לטובתך…

 

שרית: סליחה שלא האמנתי לך שלא הכנת שעורים כי לא היה לך מקום ושקט לעבוד… סליחה שלא הלכתי לבקר בבית שלך… סליחה שלא…

 

מור: סליחה שלא צחקתי לבדיחה שלך בשיעור לטבע.. סליחה שהוצאתי אותך מהכיתה כי הפרעת לי להתרכז… סליחה שאני לא כל לך יודעת טבע, לא כ"כ יודעת ללמד טבע ובכלל – לא כ"כ אוהבת טבע…

 

רגב: סליחה שלא נתתי לך לדבר כשהצבעת בהתרגשות כל השיעור, ידעתי שזה לא יהיה לעניין ואין זמן – חייבים לגמור את החומר לפני מבחני המיצב…

 

שגיא: סליחה שדרשתי שתחתים את ההורים על הציון הנכשל במבחן בגיאוגרפיה, למרות שידעתי שתחזור למחרת עם פרצוף אדום…

 

סליחה תלמידי ש…

 

באתי בבוקר ללא חיוך,

שהתעצבנתי,

שלא פירגנתי,

שלא חמלתי,

שלא הקשבתי,

שלא…

 

סליחה תלמידי שאני מוכנה ללמד בכיתה של 40 תלמידים, תוכנית לימודים ארכאית ובמקום ללמד לחשוב ולהרגיש אני מלמדת לקראת מבחני מיצב…

 

סליחה תלמידי שאני מוכנה ללמד במקום שכל כך רע לי בו, ולא קמה וצועקת די!!!

 

ואני מקווה שבסוף השנה, שאומר לכם במסיבת הסיום כמה שאני אוהבת אתכם, נאמין שלא יהיה כ"כ רע בשנה הבאה.

 

המורה חסיה

מודעות פרסומת

אמא, למה אומרים שאין לי אופי? רשימה שניה

אתה נורא חרוץ, אומרת לי שרקה. אתה קם ב-4 בבוקר ועובד (אני אוהב לכתוב בשעות הקטנות של הבוקר). גם איתי נורא חרוץ, ממשיכה שרקה, הוא יוצא להרים ב-6 בבוקר ונוסע שעות על אופניים…

 

בשתי הדוגמאות הללו ובדוגמאות שמניתי ברשימה הקודמת מסתתר עיקרון שפענוחו יביא מזור לקציצניים שביננו: השמנים ירזו, הכבדים ינועו, ה"עצלנים" יפעלו, חסרי האחריות יהפכו לנמרים…

 

מהי קציצנות (מלשון "קציצה" – רמז לצורה שאתה מקבל אם אתה נהנתן אכלן)?

 

קציצנות היא נהנתנות שיש לה תוצאות הרסניות.

 

הקציצן שנהנה מאוכל סובל מהשלכות בריאותיות. 

 

שאלת יסוד ראשונה: האם צריך לטפל בקציצנות?

תשובה – בודאי – אפשר למות מזה, דימוי עצמי מופחת, ירידה באיכות חיים, אנשים שאכפת להם ממך דואגים כל הזמן…

 

וקציצנות איננה רק אוכל ובריאות, משמעותה המוכללת היא חוסר היכולת לעשות את מה שאתה יודע שטוב בשבילך מחמת "מקדם נאחס" גבוה.

 

זה ברור – לא? אם פעילות מסוימת (או ויתור על פעילות מסוימת) מלווה באנרגיה שלילית – הקציצן ישאף לוותר.

 

תקראו לזה "חוסר אופי", "חוסר כח רצון", "עצלנות"… הכל זה עניין של אנרגיה.

 

ובהגדרת היסוד – הקציצן גורם לעצמו נזק: בריאות, כשלונות בתחומים שונים, הפסדים כספיים, יחסים חברתיים פגועים…

 

שאלת יסוד שניה – האם קציצנים הם מפסידנים ("לוזרים")?

"לוזר" זו מילה קשה. אפשר, אבל, להכליל כך: ככל שדרגת הקציצנות גבוהה יותר (ובמונחים אחרים: ככל שגדל היחס ההפוך שבין מקדם הנאחס לאנרגיה הנדרשת לפעולה) – כך גדל הסיכוי לנזק.

 

דוגמה? נניח שאני משתעמם מהר אז אפילו חומר קצת משעמם, שרב האנשים יצליחו להתמודד איתו (מקדם נאחס נמוך) כבר גורם לי להתנתק (צריך הרבה אנרגיה בשביל לגרור אותי להתמודד עם החומר).

 

מכאן שיש דרגות שונות של קציצנות ויש "התמחויות" שונות (או "דגשים" שונים).

 

יש קציצנים ש:

  • בגלל שמעום לא יצליחו ללמוד, לקרוא, להקשיב להרצאה…
  • בגלל תאוות מזון לא יצליחו לרזות…
  • בגלל החשש ממאמץ לא יצליחו לעשות פעילות גופנית…
  • בגלל הרתיעה מקונפליקטים לא יתמודדו עם אתגרים חברתיים…

 

ויש כאלה שלא מצליחים לעשות כלום, ומבלים את החיים מול הטלויזיה כתפוח אדמה.

 

קציצנות היא בעצם הכח המנוגד ל"הגשמה עצמית".

 

שאלת יסוד שלישית – מה גורם לקציצנות?

אני מניח שקציצנות מתפתחת בשלבים הראשונים של הילדות ומועצמת במשך השנים. קחו למשל פינוק יתר. ילד שיש לו הכל. ילד שמתרגל שמעסיקים אותו בכל שניה ושניה, שלראות טלויזיה הרבה יותר קל מלקרוא ספר, שלקנות עפיפון הרבה יותר קל מלעשות אותו, שבכדי לגרום לאמא נחת צריך לאכול בננה'לה…

 

ילד כזה לא מקבל מספיק הזדמנויות לגלות את הנהנתנות שבהתגברות על אתגר – אין לו אתגרים. ילד כזה לא מפתח את ההערכה העצמית שלו מחוסר התמודדות עם אתגרים (ולא משנה כמה פוצקינו מוצקינו האמא והדודות ירעיפו עליו).

 

נוסיף קורטוב של כשרון, והילד לומד שאפשר להצליח גם מבלי להתאמץ מידי – אז למה להתאמץ?

 

שאלת יסוד רביעית – האם אפשר למזער קציצנות באמצעות חינוך?

שאלה זו איננה מטפלת בשאלה האם אפשר "לרפא" קציצנות – זו השאלה החמישית. שאלה זו (הרביעית) מתייחסת להתפתחות הקציצנות ומציגה עקרון חינוכי שיכול לדעתי לכוון נהנתנות לאפיקים חיוביים ויקטין מאד את הסיכוי להתפתחות קציצנות.

 

התשובה היא העברת האחריות וגירוי לאתגרים, תוך המעטת הצורך במשוב או "חיזוקים". במקום להגיד לילד כמה הוא מוצלח – בואו ניתן לו לגלות את זה בעצמו דרך עשייה ובחינת התוצאה. בואו נפסיק לתת לו פרסים (ובמיוחד על תוצאות מפוקפקות), נפסיק להפחיד ולאיים, נפסיק להעניש… נגרה עשייה, ניתן כלים וחומרי גלם במקום מוצרים מושלמים, נגרה סקרנות, חקירה, גילוי ע"י חשיפה לעולמות שלמים של גירויים…

 

בואו נקשר בין חוויות טובות לערכים חשובים – בואו נקשר למשל בין מפגשים משפחתיים לפעילות ברוכה (במקום בעיקר לאוכל). הרי אפשר למלא מפגשים חברתיים ומשפחתיים בפעילויות של למידה (למשל הליכה משותפת למוזיאון הפלמ"ח, או טיול במצדה), פעילויות ספורט ומשחקי חברה.. מחפשים את המטמון, אפילו גרסה משפחתית מעודנת של "הישרדות"…

 

בואו נתחיל מוקדם, כשעוד יש סיכוי..

 

שאלת יסוד חמישית – האם אפשר לעזור לקציצן להתמודד עם ההשלכות ההרסניות של הקציצנות?

 

לא ניתן, לדעתי, ל"רפא" קציצנות. אפשר אולי לתקן את הנזקים או את חלקם.

 

אפשר למצוא ערוצים עקיפים שבהם מתוך שלא לשמה – יבוא לשמה.

 

אבל על כך, ברשימה הבאה.

אמא, למה אומרים שאין לי אופי? רשימה ראשונה

"קציצה"

"קציצה ענקית"…

 

ככה זוגתי דקת הגזרה קוראת לי כבר שנים.

 

כמה שאני מנסה להסביר שאני "אתלט" ולא "קוטלט", זה לא עוזר…

 

אז אם אתם חושבים שזו רשימה על השמנה, נו… גם. זו רשימה על נהנתנות. על חוסר היכולת לבצע מה שלא כיף או אמיתי בשבילך, אפילו אם אתה יודע כמה זה חשוב, כמה כועסים עליך, כמה דואגים לך, כמה רוצים את טובתך, כמה קשה לך ללכת ולהרגיש אשם כל הזמן…

 

ונגיד שאתה מבין שאתה צריך לרזות (או ללמוד, או לעשות פעילות גופנית, או לעבור על החשבונות, או לצלצל לבזק, או לשאוב את השטיחים…). ונגיד שאתה מבין שאם אפילו הילדים שלך הפסיקו להגניב לך שוקולד מתחת לשולחן – הגיעו מים עד נפש (או כרסך אל בין שיניך)…

 

אתה לא מצליח… אתה רוצה, אתה פשוט לא יכול…

 

אתה "נהנתן".

 

מה זה "נהנתן"?

 

ע"פ מילון בבילון, נהנתן זה "רודף הנאות, רודף תענוגות, מתענג על מנעמי החיים, חי את החיים הטובים, הדוניסט".

 

בשביל באמת להבין מה זה, אני חייב להסמך על פו הדב (הטאו של פו של בנג'מין הוף, בעצם) בציטוט חופשי:

 

"מה הדבר הראשון שעולה במוחך בבוקר, פו?" שואל חזרזיר

"איזה דבר טוב יהיה לאכול היום" עונה פו. "ואתה חזרזיר? מה הדבר הראשון שעולה במוחך בבוקר?"

"איזה דבר מרגש יקרה היום", עונה חזרזיר.

"זה אותו הדבר" פו אמר.

 

אז חוסר היכולת לעשות דיאטה זו לא בעיה של מודעות, לא בעיה של הפחדות, לא בעיה של רגשות אשם. חוסר היכולת לעשות דיאטה אצלי זה חוסר היכולת להפסיק להנות מהחיים.

 

ומי שלא:

 

  • מבין שלאכול ולהתרגש זה אותו הדבר (והרבה רזים הרי אוכלים כי הם רעבים – ולא מבינים שאין קשר בין אכילה לרעב)…
  • זוכר את העולם או את מפת הארץ ע"פ "איפה אוכלים מה"…
  • רואה את היומן שלו ע"פ "איזה כיף הולך להיות מתי (וכיף לא חייב להיות אוכל – כיף יכול להיות אדם שכיף להפגש איתו, "דבר לילדים" שהיה מגיע כל יום שלישי, חזרה ללהקת הזמר בכל יום שני בערב, וכן, גם מנגל על האש בשבת בצהריים)…

לא יכול להבין את עצמת האנרגיות הפנימיות של ה"נהנתן".

 

אז אפילו שאתה גדל תחת צל הפולניות, ומבין שלהנות זה לא מוסרי, אתה לא יכול לשנות את זה ולא משנה מה יעוללו לך. אתה נהנתן.

 

אז כמה תובנות:

 

אצל הנהנתן האנרגיה העיקרית של החיים זה להנות.

נהנתן ימנע ככל האפשר מלעשות דברים עם "מקדם נאחס" גבוה (שאין בהם הנאה).

האנרגיה של ההנאה חזקה יותר לפעמים, מפחד של הרס עצמי.

 

ולכן גבירבותי, אני הולך להציג תפישת עולם לתיקון עצמי, או במילים אחרות: איך יכול הנהנתן להתמודד עם משימות שאין בהן כיף (לעשות התעמלות, לעשות דיאטה, לעשות שיעורי בית, ללמוד למבחן, לצלצל לביטוח לאומי…).

 

אז הנה המבוא להמרת אנרגיה והחיפוש אחרי אנרגיות חלופיות.

 

נתחיל בדוגמה מהחיים:

 

יש לי אופניים. התקנתי על האופניים האלה מנוע עזר חשמלי. זו ערכה שמחליפה את הגלגל הקדמי בגלגל עם מנוע חשמלי במרכזו.

 

בדרך מהבית לאוניברסיטה אני צריך לרדת מהגבעה שעליה ביתנו (משהו כמו 3 ק"מ) ולחזור ולטפס אל האוניברסיטה שגם היא במקום גבוה בעלייה תלולה אבל קצרה יותר. בשני המקרים אם לא היה לי מנוע עזר הייתי מת בדרך. מנוע העזר איננו מחליף את הפדלים בעלייה, הוא רק עוזר לעבור אותה בחיים. מתנשף אבל בחיים…

 

כמה הנחות יסוד:

  • אם לא היה לי מנוע עזר – לא הייתי רוכב על האופניים לאוניברסיטה
  • ככל שאני רוכב יותר, עולה הכושר ואני משמתמש בפחות אנרגיה של המנוע
  • הכושר שאני מפתח משמש מניע (מקור מוטיבציה) לנסות ולהתאמץ קצת יותר בכל פעם כך שזה מעגל שמחזק את עצמו
  • והעיקר: למרות שאצל רב הנהנתנים מהסוג הקציצתי, למאמץ פיזי או פעילות גופנית יש ערך נאחס גבוה, אני רוכב (בששון) על אופני לאוניברסיטה!

 

אה… הנה תופעה שאם נבין אותה, או נפתח ממנה מודל, נוכל, אולי, להניע אנשים לעשות מה שחשוב להם ולא רק מה שהם נהנים ממנו.

 

אז רק עוד שתי דוגמאות ואני עובר להכללות:

 

א. הליכה בעיר זרה:

 

כשזוגתי דקת הגזרה אומרת לי: אתה בא ללכת ברגל? זה בד"כ במסלול כמעט קבוע בשכונה. בשבילי זו פעילות עם מקדם נאחס גבוה. למה?

 

זו פעילות גופנית לשם פעילות גופנית, במסלול מוכר.

 

לעומת זאת, כשאנחנו מגיעים לעיר זרה, אני הולך איתה בששון גם 10 שעות ביום. אני אוהב ללכת בעיר זרה.

 

ב. מסלול הליכה חשמלי

 

בבית אני הולך על מסלול ההליכה החשמלי.

 

אני שם תוכנית של 30 דקות בטלויזיה שממול והולך 30 דקות. רק 30 דקות. אני פוחד שאם אשים תוכנית של שעה ואלך שעה, מקדם הנאחס יגדל כ"כ שאפסיק ללכת בכלל.

 

אבל…

 

לפעמים אני יוצא לכיוון מקום עבודתה של זוגתי דקת הגזרה (מרחק של 6 ק"מ) לקראת סיום עבודתה וחוזר איתה ברכבה הביתה. כלומר – אני הולך לפחות שעה.

 

זהו.

 

טוב, זה מספיק להיום.

 

תובנות, ברשימה הבאה (אולי כבר מחר).

העיניים של מיה

מיה היא הנכדה הראשונה שלי (אם לא לוקחים את רוסי בחשבון כי רוסי הוא חתול).

 

כשאני רואה את מיה, יש לי חגיגה כזאת בלב. אני מרגיש שאני נמס.

 

אני חושב שזה החיוך הממזרי הזה שקורע לי את הצורה.

 

אני מסתכל בעיניים הגדולות והכחולות שלה ומרגיש שאני מתחיל להבין מחדש מה זו הבעה שמשקפת את הנשמה. בלי פילטרים, בלי מנגנוני הגנה… פשוט בבואה ישירה אל תוך נשמה שמגלה את העולם.

 

אני חושב שפתאום אני רואה מהי סקרנות, מהי התגלות, מהי חקירה מחדש…

 

ואני אומר לעצמי – איך שומרים על המבע הזה, איך לא מכבים אותו, איך לא מאבדים אותו – ואני פוחד מהיום שתלך לבית הספר.

 

אני לא כל כך יודע איך לתקשר עם מיה. לא יודע לשחק איתה, אני משתעמם מהר מידי מלעשות בה…בה…..בה… או פרצופים של דביל. אני גם לא יודע ללמד אותה איך אומרים חתול או אבא או אמא או את תולדות האמנסיפציה. מצד אחד, אני מרגיש אשם – מצד שני, אני שואל את עצמי – אולי זה אפילו טוב שיהיה לה מקום לגלות יותר ויותר בעצמה לפני שנבווא אליה עם תשובות והסברים על העולם.

 

כל מה שאני יודע זה להביט למיה בעיניים ולחכות שתגדל ונוכל לדבר על העולם. שנוכל ללמוד אותו ביחד.

אבא, תקנה לי עפיפון…

אתה הולך עם אלכס לגדרות שליד שדה דוב. אתם בוחרים כמה בוסים (וו שרוקה) ישרים ולא עבים (נגיד סנטימטר וחצי קוטר). אתם מנקים את העלים ניקוי ראשוני ונגררים עם הבוסים והאופניים חזרה הביתה. אתם לוקחים את סכין המטבח הכי חדה (היא כבר לא תהיה חדה יותר) ופטיש מהמרפסת למעלה. אתם מנקים בקפידה כל שביב של עלה, בחיבורים שבין וחוצים את הבוסים לאורכם. אם הצלחתם לקבל לפחות 6 חצאים של מטר אורך לפחות – אתם על הסוס, אם לא – אתם יוצאים שוב ללקט בוסים וחוזר חלילה.

 

אח"כ הולכים לאיז'ו, בפינת יהודה המכבי וקונים (אם יש לכם כסף, אם אין, אתם הולכים לחנות הפרחים של ציוני ומקווים שיוסף ייתן לכם לעשות כמה משלוחי פרחים):

  • חוט משיכה (כמה שיותר ארוך)
  • נייר עטיפה בצבעים שונים
  • דבק לנייר (כזה לבן, כמו משחה)

מודדים, קושרים, גוזרים, מדביקים, מכוונים את ה"מאוזן"…

יוצאת טיארה… קצת עקומה, קצת מלאה כתמים של דבק, אבל יוצאת טיארה שאתם בניתם.

אתם מלפפים את החוט על מקל עץ ויוצאים בלב נרגש לטיסת המבחן.

 

עולים לגבעה (איפה שהיה הכפר הערבי ג'ימוסין ואח"כ נקראה גבעת עמל ואח"כ יישרו אותה ובנו שם את בית יד לבנים ואת רחוב פנקס ואת מגדלי אקירוב). לוקחים חופן של חול (אז עוד היה שם חול) וזורים ברוח. רואים מאין נושבת הרוח. אחרי דין ודברים, אלכס לוקח את הטיארה ועומד. אתה לוקח את הפקעת של החוט, משחרר ומתרחק מעט. עומדים שניכם, מרוגשים. אתה צועק: "שחרר" ומתחיל לרוץ… אלכס משחרר והטיארה נופלת על הארץ ונגררת כמה צעדים עד שאתה מבין שהיא לא עפה… הזנב נקרע. חוזרים הביתה. מתקנים… וחוזר חלילה.

 

עד שלא עמדת בשדה הפתוח, מחזיק מקל שחוט קשור אליו… והחוט מתוח מאד, כאילו שואף להרים אותך למעלה, למעלה… ומעליך מתנופפת טיארה שחלקה אדום וחלקה ירוק.. וזו הטיארה שאתה ואלכס בניתם במו ידיכם, לא הבנת מהי התרממות הרוח.

 

פסח, 2009.

 

יצאנו לראות את תחרות הפיסול בחול בחוף בית ינאי. היו שם מאות עפיפונים באויר, לא הייתה שם אפילו טיארה אחת.

 

את כל העפיפונים שבאויר עשו צ'אנג וליאנג, וצ'ינג במפעל סיני לעפיפונים. איזה עפיפונים יפים. כולם מבד, לא מנייר עטיפה. אני מניח שיחזיקו שנים. חלקם נראים כמו אוירון, חלקם כמו דרקונים… שלל מרהיב של צבעים וצורות. אין שם אף טיארה אחת מנייר עטיפה עם זנב של שרשרת חוליות נייר כמו שעשינו כשקישטנו את הכיתה בפורים…

 

כבר לא עושים כלום לבד.

 

כבר לא עושים נפצים מחוט, מפתח ישן של ארון (כזה שיש לו חור כמו בקנה) וגפרורים מגורדים, טלפון מקופסאות שימורים ריקות, קביים מקרשי בניה, רוגטקה מענף עץ בצורה של Y… כל משחק – פרוייקט יזמי.

 

דרכו של עולם, תגידו? בודאי, אבל באיזה מחיר?

 

נגיד שהייתם מנסים לעצב תוכנית לימודים שבה ירכשו הלומדים את הערכים הבאים:

 

יוזמה, תיכנון, אילתור, ניהול משאבים, הפקה, הערכה, ניסוי, התמודדות עם תסכול, מוטיבציה פנימית, שיתוף פעולה, עבודת צוות, רעות…

 

יש דרך יותר טובה מלתת להם את הזמן והמקום לבנות עפיפון? לא מקיט, חלילה, ולא מחומרים שתספקו להם… ולא מכסף של אבא ואמא…

 

אז לא שאני נגד נינטנדו ופליי-סטיישן… אני יודע כמה דברים נפלאים יכולים לקרות גם שם, אבל איך מעוררים מחדש את הצורך ליצור משהו אמיתי, מוחשי, שאפשר להעיף בשמיים?

 

 

מה עזה עושה לחינוך לערכים ואיך מתמודדים עם זה

לצד כל הדברים שמדלגים במלחמה הזאת מאימייל לאימייל, קבלתי היום אמירה של גולדה מאיר:

 

אני מתרגם חופשית מאנגלית:

 

'נוכל לסלוח לערבים על הריגת ילדינו, לא נוכל לסלוח להם על שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם. שלום עם הערבים יתאפשר רק שהם יאהבו את ילדיהם יותר ממה שהם שונאים אותנו.'

 

ברגע הראשון התרגשתי, אני מניח שהבילבול הערכי בו אני מוצא את עצמי מאז תחילת המלחמה הזאת מסכך על המנגנונים שאני מפעיל בד"כ כל פעם שאני שומע מנהיג מדבר או קורא את דבריו.

 

לאט, לאט התחילה לטפטף המשמעות של מה שגולדה אמרה ואיך זה מתקשר לעולם שבו אנחנו מגדלים את ילדינו. פתאום הבנתי איזו אמירה תבוסתנית זו, איזו אמירה של העברת אחריות, של ניקיון כפיים…

 

אז עוד לפני שאדבר על הכללות, על העליהום התקשורתי שעושים דורשי טובתנו על האסלאם ועל המוסלמים, על הלגטימציה להציג את האסלאם כולו דרך עדשות שמזכירות קמפיין תקשורתי של דור אחד אחורה, נגדינו, הייתי רוצה לנסות ולנתח את המקור לבילבול הערכי בו אני מוצא את עצמי.

 

אני חי בעולם ערכי מערבי בעיקרו. העולם הזה, למרות הסתירות הפנימיות שלו (ערך החיים הוא עליון, אבל כמה דולרים שווים חיי אדם), איננו יכול להבין איך אפשר להסתתר מאחורי נשים וילדים ולירות רקטות ללא אבחנה. העולם הזה, מוכן אפילו להבין (אני רואה את הדרך שבה מגיבים כמה מחברי הקנדים) ירי אל תוך אוכלוסיה אזרחית בכדי למנוע את האיום הזה. אפילו אני מוצא את עצמי מוכן לקבל שאין ברירה, שהאסטרטגיה שאמצו לעצמם חיזבאלה וחמאס של להסתתר בתוך איזורים אזרחיים ולירות משם מובילה לסכנה אפילו קיומית עבורינו. הצלחתי לשכנע את עצמי שזו דרך של אין ברירה ושרק כשהם יבינו ששכונות מגורים, בתי ספר ובתי חולים אינם יכולים להוות מסתור בטוח, אולי יתחילו להבין שכדאי להם לשנות את דרכם.

 

אבל אז, אני חושב על המורה חסיה.

 

מה תגיד המורה חסיה לתלמידיה כשיביאו לכיתה תמונות של ילדים פלסטינאים פגועים? תביא תמונות של ילדים יהודיים פגועים?

 

מה שקורה, ואני מסכים עם גולדה בקטע הראשון של האמירה שלה, החמאס מכריח אותנו להרוג את הילדים שלהם, איך מתמודדים עם זה?

 

לדעתי, אי אפשר להתמודד עם זה – הנזק הוא בלתי הפיך. הילדים שלנו, כמונו, נקלעו למה שנקרא בפסיכולוגיה "דיסוננס קוגניטיבי". מה שקורה להם בפנים זה קול קטן שלוחש "אסור להרוג" ויותר מזה "אסור נורא להרוג ילדים"… ומצד שני, קול אחר אומר להם "הם הורגים את הילדים שלנו, חייבים להרוג אותם ונפגעים גם ילדים כי הם משתמשים בהם כמגן חי"…

 

ואז הילדים שלנו, שצריכים איכשהו לפתור את הדיסוננס, שואלים את עצמם: "אולי אני פחות אנושי ממה שחשבתי אם אני מוכן להרוג ילדים", או, מצד שני, אולי: "אולי זה לא כ"כ נורא להרוג ילדים – ויש מצבים שצריך"…

 

את האמירה האחרונה הרבה יותר קל לקבל – שהרי היא נותנת לנו מוצא מבלי הצורך לשנות את הדימוי העצמי שלנו – ואני חושב שלכך גולדה התכוונה.

 

איך מתמודדים עם זה?

 

אני חושב שמדברים על זה. שנותנים לילדים להבין את הדיסוננס הזה, להבין שאנחנו כולנו עסוקים בו… שאנחנו כולנו קרועים בין הצורך הקיומי אליו נקלענו לבין המערך הערכי שלנו. עצם העיסוק בשאלה הערכית הזו – ולא ההדחקה שלה אל פינת החדר בטענה שכולנו סולידריים כשהתותחים רועמים וכולם תומכים ומחבקים… עצם העיסוק הכנה, הנוקב, הוא שיביא את הילדים להבין את הדילמה הנוראית בה אנחנו מוצאים את עצמנו. השאלות של כמה הערכים שלנו לא נותנים לנו מנוח וכמה גם אסור לנו לשנות את התפישות הערכיות שלנו יביאו אותנו להתמודד עם התובנה שבעצם אנחנו לא כ"כ אנושיים כמו שהיינו רוצים להיות ואנחנו צריכים לעבוד על זה… שלא תהיה המלחמה הבאה.

 

ולחלק השני של דברי גולדה – אנחנו במאבק בין תרבויות. אין ספק שתרבות של קנאות איסלאמית קיצונית (ולא כל האיסלאם) היא תרבות של סדרי עדיפויות שונים משלנו. האם נעביר אליהם את האחריות ונתנה שלום עם העם הערבי בהשתנות שלהם? האם השלום עם מצריים נבע משינוי תרבותי בן יום? רק צעד כמו שעשה סדאת וההענות של בגין הביאו את השלום הזה.

 

 אז המורה חסיה, לא גולדה הביאה את השלום ולא אמירות כמו שלה יביאו אותו. רק את תוכלי אם תצליחי לגדל ילדים שיבינו שאי אפשר לקיים מלחמה של שפיות ושאין למלחמה מקום בתרבות האנושית.

 

הזדמנות שניה

הערה: התמונות ברשימה לוקטו מאתרים שונים בסקונד לייף.

 

דני קם, דנה קמה והולכים לבית הספר.

 

דני בכיתה י"א, דנה בכתה ה'.

 

דני היום עסוק בניתוח דגימות DNA שלוקטו בזירת הפשע. הוא צריך להחליט אם אחת הדוגמאות תואמת דגימות DNA שלוקטו מהחשודים העיקריים. דני נכנס למעבדה ומפעיל את המחשבים והציוד הטכני…

 

 

דנה היום חוקרת את תרבות המאיה. היא בצ'יצ'יניצה (מקסיקו) מטפסת במדרגות הפירמידה הגדולה. מעניין אותה אם באמת הקריבו שם קורבנות אדם. היא תגלה שיש מקום אחר שבו הוקרבו קורבנות האדם ותצלול למעמקי האגם שלתוכו הושלכו הקורבנות לחפש שם עצמות.

 

 

כן, דנה ודני לומדים בבית הספר ב"סקונד לייף".

 

בית הספר שבו לומדים דני ודנה הוא בית ספר וירטואלי. המושג "וירטואלי" תופש בשנים האחרונות תפקיד חשוב בחיינו. בעברית הוא מתרוגם בד"כ ל"מדומה" שהרי "מציאות וירטואלית" או Virtual Reality היא "מציאות מדומה". האם "מדומה" הוא פחות אמיתי?

דנה ודני לומדים בבית ספר אמיתי. יש שם תלמידים ומורים ואולי אפילו אחות ומנהל ושרת…

אז אולי "מדומה" הוא "שאיננו קיים פיזית"? הא… נסו לדבר על קיימות פיזית עם אנשים שמתעסקים בפיזיקה קוואנטית או פילוסופים… יש כזה דבר בכלל?

אז אולי נסכים שבית הספר של דנה ודני הוא בית ספר שאיננו מחייב את גופם הגשמי להיות נוכח בו. הם מיוצגים על ידי אוואטר. האוואטר הוא דמות תלת-מימדית שנשלטת ע"י הדמות האמיתית באמצאות לוח המקשים והעכבר (יש עוד אפשרויות אבל לא אלאה אתכם).

לדוגמה הנה האוואטר שלי:

 

במאמר מוסגר: אני לבוש יפה היום, אני מרצה בכנס אקדמי על חינוך ב"סקונד לייף" שיהיה בקמפוס של אוניברסיטת איסט קרוליינה. את החוויות של לבקר בכנס וירטואלי, אני מבטיח לתעד ולרשום כאן.

 

על משמעויות הייצוג של ה"אני" במציאות מדומה עוד יחקר וידובר רבות, אני רק מזמין את מי שטרם נתן לחוויה הזאת צ'אנס, שינסה – אבל ינסה באמת (לא להסתפק בדקות ספורות של חיבור לסקונד לייף ולהגיד "זה לא בשבילי". לנסות להיטמע, ללמוד איך זזים, איך מתקשרים ולטייל במקומות קסומים – זה הכל חינם).

 

דני ודנה לומדים בבית ספר בסקונד לייף. הנה באה טכנולוגיה ומציעה לנו שוב הזדמנות להפוך את המושג "בית ספר" על פניו.

 

ההזדמנות הראשונה היתה לדעתי בסוף שנות ה-70 עם חשיפתו של המחשב האישי. למה אני לא מדבר על הטלוויזיה עוד לפני? כי הטלויזיה איננה מדיום אינטראקטיבי. אינטראקציה חיונית ללמידה. קרו דברים רבים ויפים מאז הכנסת המחשב אל בית הספר, אבל שינוי של ממש לא היה.

 

איך קורה ששלושים שנה של מחקר, חשיבה, יצירה ופיתוח ואין שינוי מהותי?

 

ביל גייטס וכל מה שהוא מסמל.

 

ביל גזל את ההזדמנות לשינוי כי ביל דחף לתוך מערכת החינוך מערכות שלא נבנו ע"י אנשי חינוך… כל ניסיון לפתח מערכות משמעותיות בחינוך נכשל מראש בגלל חוסר תקציבים – לפקידים היה יותר קל לקנות "אופיס" – תפסתם? לא "קלאסרום" – אופיס.

 

המחשב (גם אפל לא הרבה יותר טוב) איננו אינטואיטיבי. הוא איננו פשוט להפעלה כמו מקרר. מערכות ההפעלה מסורבלות, מחייבות ידע מוקדם והעיקר – המון אנרגיה בשביל ללמוד אותם – המשמעות: פיספסנו את המורים.

 

אז הנה ההזדמנות השניה:

 

סקונד לייף או מערכות דומות מציגות ממשק מסוג אחר.

 

עולמות תלת-מימדיים, עשירי גירויים, שיתופיות, תקשורת, יצירה ללא גבולות של מציאות וזמן.

 

תגידו: הנה אדם עם רעיון לבית ספר מסוג אחר. בית ספר שבו:

 

  • לומדים תוך יצירה ועיצוב למידה
  • לכל תלמיד יש מקום לבטא את מיטב עניינו וכישוריו
  • ידע תמיד בא בתוך קונטקסט ומתוך צורך לבצע משימות של אתגר
  • אין גבולות של זמן ומרחב – כל דבר (כמעט) אפשרי

 

בית ספר שבו לומדים במעבדה של החיים (סביבות למידה כמו: מוזיאונים, מעברות חלל, אתרים הסטוריים, בתי משפט, בתי קברות, בתי חולים, גני משחק, מרכזי קניות, מזבלות, במות תאטרון ועוד.. ללא גבולות… ובכל זמן – מערות האדם הקדמון, צייד המכשפות באנגליה, אהלי שבט אינדיאני בזמן ההתיישבות בארה"ב, או סמטאות לונדון בתקופת שרלוק הולמס…)

 

 מה הסיכוי להעמיד רעיון כזה במבחן של מציאות?

 

בסקונד-לייף אפשר.. ובקלות יחסית.

 

בניתי.

 

זה נקרא "המבוך".

 

זה בתחילת הדרך, ואני מחפש עוד הוזים כמוני למלא אותו תוכן…

 

אז:

 

הנה קישור לאתר שמציג את המבוך

 

להשתמע

 

חנן

 

חיים אמיתיים? חיים וירטואליים? מציאות?

אז החיים ב-Second Life הם אמיתיים או לא?

 

היום שוחחנו, זוגתי שתחיה (ענת) ואני על Second Life. קשה לה להבין את ההתלהבות שלי… לא מבינה איך אני יכול לקחת את הדבר ה"לא אמיתי" הזה ברצינות כזאת.

 

אולי, מן הראוי, שאסביר קצת מה קורה לי בשבועות האחרונים מאז שגיליתי את SL מחדש…

 

בפעם הראשונה שהתחברתי (לפני שנים), לא התחברתי. לא הצלחתי לדלג על מקדם הלמידה הראשוני – ללמוד ללכת, לעבור ממקום למקום, להזדהות… לא היתה לי סבלנות. ניסיתי קצת ועזבתי.

 

הפעם נפל לי האסימון. זה לא עולם סטטי שבו אנשים באים לפגוש אחד את השני. זה עולם צומח. פתאום הבנתי שאם המצב הנוכחי של SL הוא המציאות – זוהי רק הזמנה והזדמנות לשנות אותה.

 

תארו לכם.. מציאות שאפשר לשנות בזמן אמיתי.

 

אנשים בונים לעצמם יישות חלופית. מה זו היישות החלופית הזאת? זו יישות אמיתית?

 

אתה רואה את האווטר שלך במציאות אחרת, משליך עליו תכונות והתנהגויות מול אווטרים אחרים – זה אתה?

 

יותר ויותר מתברר לי שכמובן שזה אתה. זו יישות אחרת שלך. יישות אוטופית (אולי), ללא סיכויי הישרדות במציאות העולם הפיזי, אבל זו יישות שלך, אמיתית לכל דבר. אתה שם, אתה מתנהג, מדבר, לומד, יוצר… הכל אמיתי, רק לא פיזי…

 

וכאן קבור הכלב.

 

קחו למשל תפישה רדיקאלית של החיים: אנשים טובים אבל: האנושות דפוקה, החברה דפוקה, החינוך דפוק, ממשלות דפוקות, מנהיגים דפוקים, דמוקרטיה דפוקה.. עולם קרוב מאד לעולם האמונה שלי.

 

צריך לשנות.

 

לא אנארכיה, לא הרס לשם הרס – לשנות בשביל לבנות חדש.

 

אז יש סיכוי לשינוי המציאות? נו… למי יש סבלנות???

 

אבל, פתאום יש מקום למציאות חדשה… פתאום יש מקום ליצור מציאות וירטואלית, אבל אמיתית יותר מהמציאות המסולפת בה אנחנו חיים.

 

אז, קחו למשל את המורה חסיה…

 

נגיד שהיא מאמינה כמוני שהחינוך דפוק. האם היא יכולה ליצור חינוך חדש? כמובן שלא, זה תהליך של דורות רבים שעד עכשיו נכשל למרות אנשים נפלאים שניסו להשפיע עליו… אפילו יולי תמיר לא יכולה לשנות… וגם אם תצליח במשהו, תבוא לימור בקדנציה הבאה (טפו, טפו, טפו) ותהרוס מחדש…

 

אז המורה חסיה, בונה לעצמה אווטר ב-SL, מצטרפת לבית ספר וירטואלי אליו באים אווטרים של ילדים אמיתיים, ומשפיעה על בנית המציאות של בית הספר הזה (אל תחפשו עדיין) הוא עוד יקום, אספר לכם מתי.

 

ושם? שם, כשמאמינים באמונה שלמה שאי אפשר לחנך להומניזם בעולם שבו יש ציונים – לא נותנים ציונים…

 

ושם מטפחים אנושיות ולא מצליחנות, שיתוף ולא תחרותיות, עניין ולא תוכנית לימודים, אחריות אישית ולא מנהיגות, הגשמה עצמית ולא מנהיגות או מונהגות… שם לומדים לגדול. זה אמיתי או וירטואלי?

 

אתם באים?

 

אז אנשים, אם יש כאן אנשים שרוצים לטייל איתי שם, תרשמו פה כתגובה, נתאם זמן ואדריך אתכם מה לעשות בשביל להצטרף אלי לסיור מונחה… זה לא עולה כלום, רק שעה של חוויה אחרת.

 

חנן

חיים שניים (Second Life) – פני הדור כפני הכלב (סליחה כלב)

פתאום קם אדם בבוקר, מחליט שהוא עם ויוצא לדרך… הוא מתיישב ליד המחשב שלו ומתחבר לסקנד לייף. האווטר שלו – אותה דמות תלת-מימדית אותה בחר מתוך מרחב אפשרויות קטן למדי, נראה חיוור ועלוב. אין ספק, צריך לשפר משהו אחרת אף אחת מהדמויות הנשיות המהממות שמסתובבות בסביבה לא תשים עליו. מה עושים? יוצאים לקניות…

וזו, רבותי המציאות היום יומית של Second Life.

על פי הנתונים באתר Second Life רשומים בעולם הוירטואלי הזה מעל 12 מליון "תושבים". כל שבוע מחוברים חצי מיליון אנשים. נכון שהנתונים מטעים כי לא כל אדם רשום הוא תושב פעיל, יש רבים שהתחברו פעם אחת, הלכו לאיבוד או התייאשו ולא התחברו שוב (מה שקרה לי אחרי שהתחברתי פעם ראשונה לפני שנה או שנתיים), אבל בכל זאת, חצי מליון מחוברים בשבוע…

מה זה?

מבחינה טכנולוגית, בשבילי, זו התגלות כמו בפעם הראשונה שראיתי את ה-APPLE הראשון ב-1981.

סקנד לייף הוא עולם תלת-מימדי, פתוח לכל (למעט עולם הצעירים שעליו נדבר אח"כ). העולם הזה מציע לכל אדם לבנות לעצמו דמות וירטואלית (AVATAR) תלת-מימדית המייצגת אותו בעולם הוירטואלי.

לאנשים המוכנים לשלם בשביל זה (בסביבות 10 דולר לחודש) מציע העולם גם חלקת אדמה עליה הוא יכול לבנות לעצמו בית או עסק ולהתרחב עד כדי בעלות על אי או אפילו יותר.

אחרי שפתחת חשבון (חינם), אתה בוחר דמות מתוך מבחר מצומצם של דמויות, אבל יש להניח שתשנה אותה במשך הזמן, ויוצא לדרך. אתה נע (באמצעות החיצים על לוח המקשים) בין עולמות קסומים של מבנים עתידניים, נוף משגע, צמחיה, כלי רכב, דמויות – והכל… והכל…

הכל תוצרים של תושבי העולם הזה, שלי ושלך…

בעידן זה, עידן של ווב 2.0 עולם של ידע שנוצר ע"י משתמשי הרשת (בניגוד לעידן הקודם שבו ידע נוצר ע"י ספקי ידע) יש שתי תנועות של יצירת ידע משותף שאני מזהה שהובילו למוצרים משני תרבות: ויקיפדיה וסקנד-לייף.

בויקיפדיה משתמשים יצרו עולם של ידע אינציקלופדי שהפך עבור אנשים רבים מקור מידע ראשוני בכל תחום. בסקנד לייף יצרו המשתמשים עולם שלם.

לפני ימים ספורים, אחרי שעות רבות של סיור בעולם המופלא הזה, נכנסתי למעלית באוניברסיטה (בחיים האמיתיים) והיתה שם כבר אשה שאני מכיר. לרגע תפסתי את עצמי בגבול שבין העולם הוירטואלי לעולם האמיתי ולהרף עיין שאלתי את עצמי אם היא דמות וירטואלית או אמיתית. הגבולות מטשטשים… כשראינו לראשונה את מטריקס, שאלנו את עצמנו מה יהיו הגבולות בקשר של עולם וירטואלי לאמיתי – אבל זו היתה שאלה תיאורטית. פתאום הקשר הזה נהיה אמיתי מאד…

יותר מכל – סקנד לייף היא סביבת יצירה.

יש בסקנד לייף שני סוגים של אנשים: כאלה שמחלקים את העולם לשני סוגים של אנשים… וכאלה שלא (סתאם).

סוג אחד הוא היוצרים. אלה שבונים, שמפתחים, שמוסיפים. מניע פופולרי ליצירה הוא כמובן מניע כלכלי. אנשים מוכרים את יצירותיהם (בגדים, תכשיטים, כלי רכב, אביזרים, מבנים…). הכסף הוא "לינדן דולר" אבל אפשר להמיר אותו בכסף אמיתי.

סוג אחר של תושבים הם המשתמשים. הם קונים מוצרים וירטואליים, הם לובשים בגדים וירטואלים, הם נוסעים במכוניות וירטואליות וגרים בבתים וירטואליים.

רוב המפתחים הם גם תושבים ומבלים ימים רבים ברשת (עד כדי התמכרות).

עיקר הפעילות בסקנד לייף היא קניות. יש שם מרכזי קניות מדהימים וחנויות מכל סוג. כמו שאמרתי קונים חפצים וירטואליים, אבל המון עסקים משתמשים ביישות הסקנד לייפית שלהם לקידום מכירות של שירותים ומוצרים בעולם האמיתי. המון דגש על צורה חיצונית, המון על התקשטות, המון דגש על חזות מושכת, מיוחדת, מפתה…  כולם נראים צעירים ויפים. בא לי לשנות את הדמות שלי למשהו יותר כמו שאני נראה במציאות – אז אהיה ממש מיוחד.

אני יודע שיש הרבה מין בסקנד לייף, אבל צריך לחפש אותו. מאז שאני מתרוצץ שם בשביל להבין את הסביבה הזאת כסביבת פיתוח בכדי להבין לאן העולם הולך, לא נתקלתי בסקס בוטה בשום דרך שהיא.

העיסוק במין תחום לאיזורים העוסקים במין ומסומנים על המפה, רוב האיזורים הציבוריים אינם מתירים מין פתוח. מה שמביא אותנו לדבר על Teen Life.

טין לייף הוא איזור השמור לצעירים (מתחת לגיל 18). מבוגרים אינם יכולים להכנס לשם אלא אם יש להם עניין מיוחד של עבודה עם צעירים – המון פרוייקטים חינוכיים. בשביל להכנס כמבוגר לטין לייף אתה צריך לעבור בדיקה בטחונית דרך שירותי בידוק אמיתיים. רק אחרי אישור כזה אתה יכול להכנס וגם אז תחום רק לפרוייקט אליו אתה שייך. אותי זה מבחיל… חשבתי לעשות שם משהו יחודי, עם המון פוטנציאל, אבל כשראיתי את המדיניות הזאת שינתי כיוון – כף רגלי לא תדרוך שם.

אז מה בשורה התחתונה?

טכנולוגיה מדהימה, עולם מדהים של הזדמנויות לחינוך ולמידה, ליצירת חברה ערכית חדשה..

מצחיק – ליצור חברה ערכית בעולם וירטואלי כי העולם האמיתי הוא בעצם עולם מדומה.

אני יודע שזו לא כתבה אחרונה בסדרה.

ציון החדשה והדת של המורה חסיה

הטיעון שבמרכזה של רשימה זו הוא פשוט למדי. המורה חסיה צריכה לאמץ לעצמה דת חדשה.

 

אמש היה לי שיעור עם תלמידי (ההם, מהרשימה הקודמת) ובו ניסיתי להתמודד עם חוסר ההגיון עליו הצבעתי ברשימה  – ערוב כלים ושיטות בין מערכות ערכים ממוקדות אדם ובין מערכות ערכים ממוקדות ידע. נראה שרבים מהם לא ישנו הלילה… התרגיל הבא שלנו הוא בניה של "דת" חדשה לחינוך. למה דת, איזו דת ובשביל מה דת אנסה להסביר בשורות הבאות.

 

אז קודם על המטפורה שבפתיח – "המטריקס"..

 

המטריקס (טרילוגיה שנוצרה בידי האחים Wachowski) היא מציאות מדומה שנראית כמציאות האמיתית. האנושות חיה בשקר. אנשים קמים בבוקר, נושקים לאשה, לילדים ולכלב, נכנסים למכונית ונוסעים לעבודה… למעשה, המציאות המדומה הזאת מוזרקת למוחות האנשים ומנהלת להם את החיים כאילו זו האמת לאמיתה.

 

הוגים רבים טיפלו כבר בשאלה הזאת – האם אנחנו חיים במציאות מדומה, מהי אמת והאם יש כזאת. סרט שניסה להפגיש בין תפישות עולם שונות ותחומי דעת שונים מול השאלות האלה הוא "What the blip do we know" שעורר סערה לא מעטה לפני כשנתיים.

 

המציאות שלנו כבר לא כ"כ מדומה… יש אולי עוד מורים שמאמינים שבסדר, שנכון יש קשיים, אבל כל מורה יעשה את מיטב יכולתו והעניינים יסתדרו.

 

לא, אנשים. העניינים לא מסתדרים. קחו את הגלולה האדומה (מטריקס) ונתחיל לראות את המציאות האמיתית.

 

כשאין מערכת ערכים מוגדרת שמשמשת לנו סמן חיצוני לבחינת הפעולות שלנו – אין תקווה לסדר חברתי וערכי.

 

הנוסחה שהצגתי ברשימה הקודמת מציבה את הקשר שבין כלי חינוכי (למשל ציון) לבין המסר הערכי העקיף שלו (תחרותיות) המוזן במשך 12 שנים 5 שעות ביום, 5 ימים בשבוע (למעט חגים) שגורר התפתחות חברה תחרותית המנוגדת לערכינו הבסיסיים כאנשים וחברה.

 

איך שוברים את המעגל הזה?

 

ראשית כמה הנחות יסוד:

 

  • האדם, ביסודו, הוא טוב. מרק האוזר טוען בספרו "Moral Minds" (תודה יוסי), שאנחנו "מתוכנתים" עם ערכי מוסר בסיסיים.
  • החברה – מושחתת (כבר הזכרתי את פררה) ומשחיתה
  • ההתפתחות הערכית המסולפת של החברה שהיא תוצאה של התפתחות ערכית מסולפת של פרטיה מוזנת ע"י כלים חינוכיים משחתי ערכים.

 

ועוד הנחה בסיסית – המורים אינם מודעים לנזק הערכי הנגרם בשל ההנחה הקודמת, הם משוכנעים שבאישיותם ובמסירותם הם גורמים לצמיחה ערכית נכונה של אדם וחברה.

 

ואין אני מאשים!

 

מה שאנחנו צריכים זהו כלי שיעזור למורים לזהות את המטען הערכי של כל כלי ופעולה שהם מבצעים בכתה והשלכותיו בטווח קצר וארוך. אנחנו צריכים דת.

 

מהי דת?

 

איזו יומרה… טוב. אז אני לא מנסה להגדיר או להבין דת בכללותה. אני רוצה להתייחס לדת כתורה חברתית בלבד. רוצה להסתכל על דת כעל מכלול של כללים וחוקים להתנהגות אנושית שמטרתה יצירה של חברה צודקת וערכית.

 

דת היא מסגרת מוסרית.

 

לדת יש כלים בהם משתמשים המבקשים לנהל אורח חיים דתי. אחד הכלים של הדת הוא התפילה.

 

מהי תפילה?

 

על פי תפישתי כאדם חילוני, תפילה היא מנגנון להתבוננות פנימית. מין רשימה (צ'ק-ליסט) של מבחן ערכי… משהו כמו פנקס הבדיקות שיש לטייס בו הוא משתמש לפני טיסה לבדיקת התקינות של מערכות המטוס.

 

אז אם נסתכל על דת כמטאפורה, מה שאנחנו צריכים זה לבנות דת לחינוך. דת של חינוך.

 

עשרת הדברות של הדת שלנו תהיה רשימת עשה ואל-תעשה עם תובנה של ההשלכות של כל פעולה וכלי לצד תפילה שמאפשרת לנו לבחון את עצמנו יום יום מול אותה רשימה.

 

אז איך מגיעים לרשימה הזאת? יש מן המוכן… היא נקראת "הומניזם".

ויהיה קונצנזוס? כמובן שיהיה… הערכים ההומניסטיים מופיעים בכל תורה חברתית, בכל הדתות.

 

ואיך מבינים את ההשלכות של "עשה" ו"אל תעשה"?

 

מקיימים דיונים של הורים ומורים וילדים ויוצרים ביחד… קוראים הרבה…

 

ויש סיכוי?