למען האמת, נמאס כבר לשמוע כמה מערכת החינוך סובלת. למען האמת, נמאס לי כבר לכתוב על זה… אז נגיד שפתאום קם אדם בבוקר ואומר לעצמו – די! צריך לעשות מעשה! צריך לשנות…
אה.
סיפור קצר על ג'ו קליין. ג'ו קליין הוא איש רציני. הוא היה התובע שהוליך את המאבק המשפטי נגד המונופוליזציה של מיקרוסופט. בתשע שנים האחרונות הוא ניסה להניע שינוי מערכתי מעמיק במערכת החינוך של העיר ניו-יורק ועכשיו פורש.
ג'ו קליין מפרסם החודש (יוני 2011) מאמר בירחון "האטלנטי" בשם "תמונות מהמאבק בכיתה" (Scenes from the Class Struggle) ובו מתאר את מסלול המכשולים שעומד בפני הניסיון להנעת שינוי במערכת כזאת. קליין הצליח אולי לגרד קצת את פני השטח, אבל בוודאי לא להניע שינוי מעמיק. אני מביא את קליין לדוגמה לא בשביל לנתח את השינוי שניסה לעשות (תפוקות, מבחנים…), אלא בשביל להציג את מסלול המכשולים העומד בפני כל ניסיון לשינוי מערכת כל כך מורכבת של אינטרסים מנוגדים. קליין מציג במאמר את אירגוני המורים כמכשול עיקרי, אבל אני מאמין שאם היה מנסה לחשוב חינוך בקנה מידה אחר לגמרי – בניסיון לקרב בין חוק החינוך למציאות בשטח, היה רואה שיש מכשולים הרבה יותר גדולים.
חוק החינוך הממלכתי של מדינת ישראל[1] (עודכן בשנת 2000) מביא רשימה של 11 סעיפים:
(1) לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו;
(2) להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים;
(3) ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל;
(4) ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם;
(5) לפתח את אישיות הילד והילדה, את יצירתיותם ואת כשרונותיהם השונים, למיצוי מלוא יכולתם כבני אדם החיים חיים של איכות ושל משמעות;
(6) לבסס את ידיעותיהם של הילד והילדה בתחומי הדעת והמדע השונים, ביצירה האנושית לסוגיה ולדורותיה, ובמיומנויות היסוד שיידרשו להם בחייהם כבני אדם בוגרים בחברה חופשית, ולעודד פעילות גופנית ותרבות פנאי;
(7) לחזק את כוח השיפוט והביקורת, לטפח סקרנות אינטלקטואלית, מחשבה עצמאית ויוזמה, ולפתח מודעות וערנות לתמורות ולחידושים;
(8) להעניק שוויון הזדמנויות לכל ילד וילדה, לאפשר להם להתפתח על פי דרכם וליצור אווירה המעודדת את השונה והתומכת בו;
(9) לטפח מעורבות בחיי החברה הישראלית, נכונות לקבל תפקידים ולמלאם מתוך מסירות ואחריות, רצון לעזרה הדדית, תרומה לקהילה, התנדבות וחתירה לצדק חברתי במדינת ישראל;
(10) לפתח יחס של כבוד ואחריות לסביבה הטבעית וזיקה לארץ, לנופיה, לחי ולצומח;
(11) להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסייה אחרות במדינת ישראל, ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל.
מקסים, לא? מעורר חמלה, לא?
כיצד יכול שר החינוך שנאבק על קידום מבחני מיצב המטפלים בעיקר בתוכן, ללכת לישון בשקט?! הרי זה המנדט שלו! מתוך 11 הסעיפים, 10 הם ממוקדי אדם (גם סעיפים 3 ו-4) ורק אחד (6) ממוקד תוכן. כיצד יכול להיות שאותו סעיף: לבסס את ידיעותיהם של הילד והילדה בתחומי הדעת והמדע השונים, ביצירה האנושית לסוגיה ולדורותיה, ובמיומנויות היסוד שיידרשו להם בחייהם כבני אדם בוגרים בחברה חופשית, ולעודד פעילות גופנית ותרבות פנאי – כשגם סעיף זה מסורס בעיקרו במציאות החינוכית שלנו ומטופל בעיקר בחלק הראשון שלו? מה עם כל היתר? סיסמאות ריקות?!
אין פה קריאה מול שר חינוך זה או אחר, יש פה ניסיון להבין תהליך שתוצאותיו הרות אסון לחברה הישראלית, למרות שכל היסודות התחוקתיים שעליהם מערכת החינוך מושתתת – מכוונים למטרה אחרת לחלוטין.
אז מהו מסלול המכשולים שניצב בפני כל ניסיון להובלת שינוי במערכת החינוך בארץ?
ראשית ננסה להכיר את בעלי העניין:
- שלטון (ממשלה, שלטון מקומי): בשלושה היבטים: היבט מנהלי, היבט מקצועי והיבט פוליטי.
- המערכת האקדמית (המערכת הקולטת את יוצאי מערכת החינוך הקדם אקדמית)
- מערכת הביטחון
- ההורים
- המורים
- ארגוני המורים
- התלמידים
- הקהילה (מעבר למוסדות המשרתים בה)
- המדינה (מעבר לשלטון ושיקולים פוליטיים)
- התרבות האנושית
כל אחד מבעלי העניין רתום לשני מוקדי כוח: מציאות (קיומיות במציאות הנוכחית) ואידיאל, כאשר האחרון שבהם לעיתים סמוי ובלתי מזוהה גם ע"י בעל העניין עצמו.
בכדי להבין את המשפט הקודם, נבחן את הדוגמה הבאה: רוב ההורים מונעים ע"י אידיאל הומניסטי (בדקתי). הם היו מעוניינים לראות את ילדיהם גדלים בראש ובראשונה להיות אנשים אוהבי אדם (אידיאל). לעומת זאת, הם יהיו הראשונים שיתבעו ממערכת החינוך להוביל את ילדיהם להצלחה במבחני הבגרות (קיומי). לא תמיד הקונפליקט שבין האידיאל למציאות ברור להם. הם לא תמיד מבינים שהמלחמה על הבגרות והציונים איננה מאפשרת לילדיהם לגדול להיות אוהבי אדם – הם גדלים להיות מכווני תחרותיות והצלחה אישית. ואיזה הורה יהיה מוכן להקריב את "הצלחת" ילדיו (במושגים מעוותים של התרבות העכשווית) על מזבח ערכים כמו "אהבת האדם"?
אז מה עושים? קיומיות או אידיאל?
השאלה לאיזה טווח מסתכלים זכורה לי עוד מימי בפלחה בקיבוץ.
כשאתה עובד על טרקטור בשדה רחב ידיים, מאופק עד אופק, ועליך לנסוע בקו ישר, אתה לוקח נקודה רחוקה באופק ונוסע אליה. מסתכל רק אליה, לא מוריד את מבטך. ככל שתתמיד להסתכל אל הנקודה באופק, הקו שתמתח יהיה ישר יותר והתוצר (למשל השדה הזרוע) קרוב יותר למטרה (כמות מרבית של זרעים לדונם ביחס לכמות הזרעים המושקעת). אם תסתכל אל השטח שלפני הטרקטור, יצא מסלול הנסיעה פתלתל ובזבזני.
בכדי לחזור לשאלת מטרת החינוך, המטרה שבאופק היא לכאורה " לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו", אבל יש מטרה רחוקה יותר שנמהלת במשפט הזה (המטרה הראשונה בחוק החינוך): "להיות אוהב אדם".
להיות אוהב אדם הוא משפט מחייב מאד (כל תורת ישראל מושתתת על המשפט הזה). הוא מתייחס לא רק ליהודים, לא רק לערבים – הוא מתייחס לכל אדם באשר הוא – לילד הרעב הגוסס מאיידס או מושמד בידי קלגסים באפריקה, לילד שאביו נרצח ברחובות לוב או סוריה בידי שלטון עריצים… לכל אדם באשר הוא. האידיאל האנושי כמו שאני מבין אותו הוא תרבות אנושית ללא מלחמות, עוני, רעב, מחלות ושנאה.
אין ספק, זוהי מטרה רחוקה מאד, ובוודאי שאיננה עומדת בקנה אחד עם הצורך להצליח בבחינת הבגרות מחר בבוקר.
בכדי להבין איך אפשר בכל זאת להציב נקודת מטרה הרחק באופק ולנסות להגיע אליה (בעוד דורות), צריך לזהות את מוקדי הקונפליקט העיקרי שעומד בפני מערכת החינוך:
אדם מול תוכן.
לא מעט מבעלי העניין שהצגתי מקודם ממוקדי תוכן. וראשונה בהם – המערכת האקדמית. האמנם?!
האם באמת חשוב לאוניברסיטאות שהסטודנטים יגיעו לשער ובאמתחתם בסיס של ידע שישרת אותם בהמשך לימודיהם? הרי את כל שנחוץ בכדי ללמוד בחוג מסוים אפשר ללמוד במכינה, אז מה באמת מסתתר מאחורי האינטרס של המערכת האקדמית? המיון. המערכת האקדמית מבקשת למיין את הלומדים ולנבא מראש את סיכויי ההצלחה שלהם. מבחני הבגרות הם קודם כל מבחן מיון. כמה אנרגיה מושקעת במשך 12 שנים, 5-6 ימים בשבוע, 5-8 שעות ביום בשביל מבחן המיון לאוניברסיטה?! לכאורה מבוא ללא מוצא – איך ממיינים ללא תעודת בגרות?
המערכת האקדמית עומדת גם בד"כ מאחורי פיתוח תכניות לימודים. אנשי הדיסציפלינות מפתחים תכניות לימודים ומקורות ידע המכוונים להכשרת חוקרים בעולם האקדמי ומלאי מושגים מקצועיים שבלעדיהם "אי אפשר". על תכניות לימודים ודיסציפלינות כגורם מרכזי ללחץ הרסני בסביבה החינוכית וכאויב יכולת ההעברה (למידה משמעותית) כבר כתבתי לא מעט ועוד אכתוב רבות.
עוד בעל עניין ממוקד תוכן הוא השלטון. כאן המניע אחר – מדדי הצלחה.
כל שלטון מחויב להציג הצלחה. מהי ההצלחה בממדים של "חינוך" – הצלחה בבחינות הבגרות.
כיצד מכוונים להגדלת הזכאים והעלאת הממוצע? מבחני מיצב למיניהם.
אז… בהנחה ששלטון צריך להוכיח הצלחה,
מול התובנה שהצלחה קל להוכיח באמצעות מדדים כמותיים,
לאור העובדה שמדדים כמותיים אפשר להציב בעיקר בתחום התוכן,
האינטרס השלטוני הוא אינטרס של קידום התוכן (ועכשיו ברור למה סעיף התוכן בחוק החינוך מקבל עדיפות כזאת).
אז למה אף אחד לא קם?! כי השלטון משרת (כביכול) את האינטרס של ההורים – בחינות הבגרות!
מה האינטרס של מערכת הביטחון?
מערכת הביטחון נהנית מאד מיכולת המיון של מבחני הבגרות לתפקידים מיוחדים, אבל מערכת הביטחון צריכה גם צעירים/ות חדורי שליחות, שטופי מיתוסים, מורגלים בעבודת צוות, מוכנים לצייתנות ללא תנאי כמעט, מוכנים להקרבה של עצמם ושל אחרים.. חלק מהאינטרסים של מערכת הביטחון אינם, אם כן, ממוקדי תוכן, אבל לא תמיד ממוקדי אהבת האדם. האינטרסים של מערכת הביטחון מורכבים מאד במדינה שבה יש צורך קיומי יומיומי בצבא. אין יכולת לשלב בין מוסר של מלחמה לשום מערכת מוסרית שאפשר להבין במונחים של תרבות הומניסטית ולכן יש רק תקווה אחת – שלום (או לפחות הסרת האיום הקיומי). עד אז, אין יכולת לנטרל את השפעת האינטרסים הביטחוניים על הכוונה למערכת ערכית הומניסטית, אפשר רק לעורר מודעות לשאלות המוסריות ולקוות לטוב.
בעלי עניין מרכזי מאד במערכת החינוך הם ארגוני המורים. מחד, מכוונים ארגוני המורים לשיפור מצבם של המורים, ובעיקר תנאי העסקתם הכלכליים, אבל האם אין הם מחויבים להקטנת השחיקה של מורים, לשיפור הדימוי העצמי והחברתי שלהם? כמה הם מצליחים, אפשר לקרא ברשימה "המקצוע השוחק ביותר בעולם". בכל מקרה, מיקוד בתוכן נותן בידי השלטון גם מדדים כמותיים לבחינת מיומנויותיהם של המורים (זה היה הכיוון שניסה ג'ו קליין להוביל) – וכאן גם נחסם ע"י ארגוני המורים.
הבעיה העיקרית במערכת ממוקדת תוכן היא המטען הערכי הנספח לכל אחד מהכלים המשמשים אותה להשגה מרבית של מטרותיה: ציונים, מבחנים, לחץ וכבר כתבתי לא מעט על ההשלכות שלהם. אין לי ספק שהמשימה העיקרית שצריכה לעמוד בפני שלטון המודע למחויבותו לחוק החינוך כרוחו וכלשונו היא הטיה משמעותית של מוקד החינוך מתוכן ל-אדם. אפשר לעשות את זה רק ע"י ביטול לאלתר של בחינות הבגרות והתעלמות מידית ממבחני ה-OECD למיניהם. איך עושים את זה ועדיין ממיינים לאוניברסיטה?
כאן, רבותי, צריך להיות מאד נועזים ולהגיד – לא ממיינים! כל מי שרוצה ללמוד מתקבל לשנה ראשונה… הסינון יהיה טבעי. ומה הסיכויים של תלמידים שבאים עם רקע פחות מאפשר? אני בטוח שארגונים שמספקים מנגנוני תמיכה להצלחה בבגרות ימירו את מוקד פעילותם בעזרה לתלמידים הזקוקים לעזרה, אבל לפחות העזרה הפעם תהיה הרבה יותר ממוקדת מטרה.
אין לי ספק שאף אחד לא הולך מחר בבוקר לבטל את בחינות הבגרות. אני מקווה רק שרשימה זו וכמותה יובילו לשינוי המודעות בשטח ויובילו להכרה ציבורית שצריך דרך אחרת וצריך לנוע לקראתה.
