ארכיון קטגוריה: פדגוגיה דיגיטלית

הרפתקה בקניון: מודל פתוח ללמידה מבוססת הרפתקאות

1 בינואר 2014 – 10:39 pm

שנים רבות אני עסוק בלנסות ולהבין כיצד להביא מורים להאמין בעצמם. כל קבוצה חדשה של מורים בה אני פוגש מזה שנים רבות, מעמידה בפני את האתגר האמתי – לשחרר אותם מעבותות החינוך שלאורו גדלו (אני יודע שאני עושה הכללות לא הוגנות, אבל למטרת העניין), חינוך של סיסמאות נבובות, שליטה מלמעלה (מורה או מערכת), רדידות (ראה לעיל ערך "עיקרון ההשטחה"), פסילה מוחלטת של הזכות לטעות או לשגות, שרירותיות חסרת פשרות ועוד ארוכה הרשימה.

ההשלכות של חינוך כזה הן רבות וכואבות. ברשימה הזאת אנסה להתמקד ביכולת של מורים להאמין בעצמם כאנשים יצירתיים, בעלי חשיבה פתוחה וביכולת שלהם ליצור סביבות למידה מעוררות מוטיבציה פנימית, בכל תחום תוכן לכל רובד גילי ורקע אישי של תלמידיהם.

מזה שנים אני עסוק בלנסות ולפתח מודלים שיעזרו למורים לראות את עצמם כיוצרים, אך אליה וקוץ בה: שימוש במודלים בהנחיית מורים יכול לסכן את החופש שיש להם ליצור ומקבע את התלות בתבניות ללא מקום מספק לחשיבה עצמית. במקביל אנו עדים לסוג אחר של איום על היכולת של מורים ליצור: עיקרון ההשטחה. להלן קטע שיובא ממאמר בשם "מה אני עושה עם זה מחר בבוקר" שפרסמתי כאן ב-2011.

"…לוגו לא היה הרעיון הראשון שהושפע ע"י 'עיקרון ההשטחה'. רעיונות כמו 'למידה התנסותית', 'קונסטרוקטיביזם', 'למידת חקר', 'למידה פעילה', 'השפה כמכלול' ועוד, התרסקו על סלעי המציאות בכיתות בית הספר. 'מה אני עושה עם זה מחר בבוקר' (שהוא צורך הישרדותי לגיטימי של מורים), הובילו את מורי המורים למתן מאד את הציפיות שלהם. רעיונות פדגוגיים הופכים לתבניות ומרשמים של יישום טכני ללא שאר רוח, ללא נשמה.

מיתון הציפיות של מורי המורים, הוביל, לדעתי, גם את המורים למתן את הציפיות שלהם מעצמם. המשפט 'מה אני עושה עם זה מחר בבוקר בכיתה' הפך למכשול העיקרי שעומד בפני הצורך להעמיק, להבין, לבחון משמעויות, להשתתף ביצירה של חינוך חדש. מורי המורים במוסדות להכשרת מורים, או בשטח (בהשתלמויות), מכוונים את תכניות ההכשרה לעמוד בציפיות של המורים: כלים ויישומם הקונקרטי,  והתוצאה ברב המקרים היא של מרשמים חסרי נשמה.

אני מגדיר את עיקרון ההשטחה כך: רעיון חינוכי שצומח על ברכי תפישות פילוסופיות מעמיקות, ישוטח בדרכו ליישום בשטח."

בעת שהותי באוניברסיטה של קלגרי בקנדה, עסקתי כמו כל חבר הפקולטה לחינוך, בהכשרה פדגוגית של פרחי הוראה בשדה. שם המונח הבולט ביותר שהיה חרוט על דגל הקדמה החינוכית היה "למידת חקר". מסלול הכשרת המורים היה מושתת כולו על "למידה מבוססת בעיות" (PBL)[1]

למידת חקר היה מונח כללי ולא מוגדר. רוב הסטודנטים לא הבינו מה רוצים מהם וברב המקרים גם המרצים. ניסיונות שלי להביא אל התלמידים משימות של פיתוח סביבות למידה מבוססות חקר היו נתקלים בשבלוניות וחוסר מעוף והפרויקטים היו נגועים במטפורות חבוטות, סיסמאות ריקות מתוכן ותובנה – יובש נוראי.

לקח לי סמסטר אחד להבין שצריך לעשות משהו קיצוני ("לבעוט להם בבטן"). הייתי צריך להוציא את הסטודנטים מאותו מרחב ביטחון שהגן עליהם מסיכון לטעות: לקחתי אותם לקניון (מרכז הקניות הגדול ביותר בקלגרי) ואמרתי להם ללקט רמזים שיובילו להרפתקת למידה בתחום תוכן על פי בחירתם. שחררתי אותם עם דפי הנחיות בצוותים של ארבעה סטודנטים וקבענו להיפגש בתוך שעה וחצי לסיכום החוויה.

עם תום הזמן, התקבצנו למקום מבודד יחסית והצוותים הציגו את המשחק שתכננו.

זה הפך להיט בין לילה. בכל מקום בו פגשו בי עמיתים (ואפילו מזכירות בית הספר לחינוך) נשאלתי – מה עשית להם שם בקניון? הם לא מפסיקים לדבר על זה. גם בהערכות הקורס שכתבו הסטודנטים בתום הסמסטר לא נפקדה ההתייחסות לפרויקט עם אמירות כמו – הפעם הראשונה שהבינונו מהו חקר, או, את הפרויקט הזה צריך לעשות בסמסטר הראשון ולא האחרון – וכהנה וכהנה…

מאות סטודנטים עברו איתי את התהליך הזה בשבע השנים בהן לימדתי באוניברסיטה של קלגרי והתגובות היו תמיד מעודדות מאד. לא היה צוות מבין עשרות הצוותים שעבדו איתי שלא הצליח ליצר הרפתקת למידה ייחודית מרתקת.

ביום חמישי שעבר (26 לדצמבר, 2013), לקחתי את תלמידי לקניון עזריאלי ונתתי להם את הדפים המוצגים לעיל, אך למען גילוי נאות, הכנו את עצמינו:

למדנו את מודל לב"ה (למידה בסביבה הרפתקנית) – עליו אני עמל שנים רבות,

למדנו איך מעצבים סצנה ואיך מטמיעים בה רמזים שיעזרו למשחק להבין יותר את הסצנה ואת המשימה המובנית לתוכה שתוביל אותו לאחת הסצנות הבאות,

למדנו להכיר תוכנה בשם Quandary 2, שהיא תוכנה חמודה וקלה ליצירת מבוכי הרפתקאות,

למדנו על משימות למידה של קבלת החלטות, וזהו…

הסטודנטים ואנוכי התאספנו לנו במקום שנקבע מראש בקניון, כן, היו גם קרמבואים, התחלקנו לצוותים (מראש), סנכרנו שעונים ואת קבוצת הוואטסאפ שלנו ויצאנו למשימה. הנה הדפים שקיבלו (בקניון), לא רציתי לתת להם זמן להתכונן ולקבע את פוטנציאל היצירה שלהם מול גודש הגירויים בקניון…

 

 

הרפתקה בקניון

המרחב הקהילתי כסביבת למידה משחקית

שלום לכם וברוכים הבאים.

משימתכם לבנות משחק הרפתקאות רצוף רמזים (שאפשר יהיה ליישם באמצעות Quandary), כאשר הקניון משמש כזירת המשחק.

המאפיינים והמשימות:

  • עליכם להגות את סיפור ההרפתקה ולכתוב תקציר שלו (להצגה במפגש בגוגל)
  • עליכם לזהות לפחות 3 צמתים בקניון (בינתיים[2]) שבהם יצטרך המשחק לקבל החלטה
  • ההחלטה בצומת תוביל את המשחק לאחד משניים או שלושה מסלולים אפשריים לצומת הבאה
  • ההחלטה תחייב שימוש במידע מתוך תחום לימודי כלשהו
  • כל צומת יהיה מלווה בסצנה דמיונית שתשרת את ההרפתקה, אך תהיה ממוקמת במקום בקניון. עליכם לנצל פרטים בתוך המיקום להעברת מידע סמוי או גלוי שאותו יצטרך המשחק בכדי להבין את המשימה.
  • במפגש בגוגל תציגו את תקציר העלילה, את הסצנות ואת משימות ההחלטה
  • בסיום המסלול עליכם ליצור סצנת סיום ובה יבין המשחק שסיים את המשחק בהצלחה

לדוגמה:

תקציר הסיפור

בסיור במתחם תחנה המרכזית הישנה, פגשת בנער פליט מאפריקה שסיפר על הרעב והדלות שבארצו. בין השאר מסתבר שלמרות יבול היהלומים הבלתי נדלה, חברות ענק מערביות גוזלות את המשאבים ומעבידים את האוכלוסייה המקומית בתנאי עבדות מחפירים. רבים מתים במכרות. הוריו של הנער עבדו במכרה כזה, האב נורה בחשד שניסה לגנוב יהלום והאם מתה מתשישות ורעב. הנער ברח והגיע לארץ דרך סודן.

משיקים לתוכנית הלימודים: גיאוגרפיה, חברה, ניצול…

שכבת הגיל: ח'-יא'

נושא ההרפתקה: מקרים של ניצול כלכלי

הסצנות: חנות תכשיטים (יהלומים), חנות בגדים (הניצול בדרום מזרח אסיה), חנות מחשבים (הניצול בסין)

הרמזים המוטמעים בסצנות (תוויות על הבגדים, בירור עם המוכר/ת בחנות התכשיטים לגבי מקורות היהלומים, בירור מקורות הציוד בחנות המחשבים)

ידע נדרש: כתבות באינטרנט על ניצול ותנועות מחאה במדינות המקור, מאמרים על משאבי הכלכלה של המדינות ועל סחר בינלאומי בתחומים הנידונים…

משימת החלטה לדוגמה:

אם גיבור הסיפור שלנו הוא יזם המבקש לבנות קניון חדש, הוא מגיע לצומת התכשיטים ועליו להבין קצת את שוק היהלומים העולמי. הוא מברר מהיכן היהלומים ונתקל במדינה שממנה ברח הנער. עליו להחליט האם לקבל לקניון חנות מאותה רשת ועליו לברר אט מקור היהלומים שלה הוא החברות המנצלות.

עליו להחליט אם הוא מוכן לקבל את הרשת לקניון שלו או לא. אם אמנם קיבל, יופנה לחנות בגדים המנצלת כוח אדם זול בדרום מזרח אסיה בתנאי עבדות. אם לא קיבל, יופנה לאתר צדק חברתי שמכוון לשאלות הניצול. ומשם יופנה לבחון מקורות נוספים של ניצול מחפיר בקניון (למשל השומר בכניסה, או המנקים, או חנות אחרת)

לא לכל המסלולים האפשריים צריך להציב סצנה מוגמרת.

בסצנת הסיום יבורך המשחק על בחירותיו הערכיות (אם היו כאלה) ואם לא, יבורך על הצלחתו הכלכלית של הקניון החדש שבנה, אבל יופנה לצפייה בסרטים בהם הנושא מוצג במלא חומרתו (אני מכיר לפחות סרט אחד על היהלומים והמון סדרות טלויזיה שבהן מוצגים התנאים המחפירים של עובדים כעבדים במדינות המקור.

במהלך הסיור שלכם בקניון, צלמו את הסצנות, צלמו מקורות מידע ורמזים – בקיצור כל מה שיעזור לכם בעתיד להציג בפני המשחק תמונה חזותית ככל האפשר של הסצנות והרמזים.

את המשחק כולו נעלה לאפליקציית מציאות רבודה שאציג במפגש הבא ואפשר יהיה לשחק אותו באמת.

בהצלחה!

אני מזמין את תלמידי שיקראו את הרשימה הזאת להעלות את ההרפתקאות שיצרו כתגובות לרשימה זו, את חוויותיהם ואת שאר הקוראים לשאול שאלות או להעיר הערות או…

[1] ל PBL יש שתי תצורות מקובלות: Problem Based Learning ו- Project Based Learning

[2] בינתיים אומר שאם תרצו בעתיד להוסיף למשחק צמתים ולהפיק אותו, אתם מוזמנים ואשמח לעזור לכם

מאת חנן יניב | פורסם גם בהכשרת מורים | תגובות (15)

מכתב למורה של ילדה דיגיטלית

23 בדצמבר 2013 – 6:06 am

שלום מורתי,

קוראים לי מיה. אני רק בת שנתיים, כך שיש לנו עוד כמה שנים עד שניפגש, אבל הייתי רוצה, אם תסכימי, לתאם ציפיות. אני חושבת שכדאי, מה גם שיש לנו עוד זמן להכין את עצמנו – אני לכיתה שלך ואת לעולם שלי.

נכון שכולם מדברים על מיומנויות הלמידה במאה העשרים ואחת, אבל אני לא חושבת שלהקנות לי את המיומנויות האלה זה האתגר הגדול ביותר שעומד לפנייך. לעניות דעתי, את צריכה קודם כול לדעת איך אבוא לכיתה שלך: אני גדלה עם טלפון חכם ביד… ולפעמים בפה. לא שאני כבר יודעת להחליף לו רינגטונים, אבל אני מבטיחה לך שבעוד שנה אדע להחליף לו את תמונת הרקע. אני יודעת להפעיל את השלט של הטלוויזיה (אפילו אמא כל הזמן מתבלבלת). אני יודעת לדבר עם סבא וסבתא בסקייפ (זו תוכנה שמדברים דרכה ורואים את סבא וסבתא במצלמה של המחשב). אני יודעת להפעיל את מערכת הקריוקי שקיבלתי ליומולדת ובכלל, יש לי המון צעצועים אלקטרוניים שמנגנים, רוקדים, מדליקים אורות ומשגעים את אבא ואמא. בקיצור, למידת התפעול של מכשירים אלקטרוניים היא טבעית עבורי, זמינה מאוד ואני לא צריכה שילמדו אותי להשתמש בהם. אגב, אני יודעת שלא כל הילדים מביאים מיומנויות כאלה מהבית, אבל אני בטוחה שברגע שתינתן להם ההזדמנות הם ישתלטו עליהן ויפעילו את כל הכלים האלקטרוניים בקלות.

מה שחשוב לא פחות, ואולי הרבה יותר, הוא שאני גדלה לעולם של תפיסה מסוג אחר. אני גדלה עם סרטים ומשחקים של מציאויות משתנות. תלת־ממד, קצב מהיר של גירויים, ביזור קשב ועוד דברים שמשנים לגמרי את החוויה שלי. אני מסוגלת לחוות חוויות אמיתיות בעולם של מציאות מדומה דרך האווטר שלי (זו דמות גרפית שאני שולטת בה והיא מייצגת אותי בעולם תלת־ממדי). אני גדלה בעולם שבו חברות נתפסת במושגים אחרים. אס־אמ־אס, פייסבוק, מסנג'ר וסקייפ מאפשרים לי לתקשר עם חברים בשפה אחרת. לחברוּת שלי יש ממדים שלא היו לחברוּת שלך. אני לא משחקת מחבואים בשכונה, אבל אני כן משחקת משחקי הרפתקאות רבי משתתפים באקס־בוקס 360.

אני לומדת שאפשר לדעת הכול, תמיד ומיד. אתמול ראינו סרט אנימציה לשיר של לאה גולדברג. אמא ראתה שאני אוהבת אותו ונזכרה בספר שקראה בילדותה על קוף אחד. היא חיפשה בגוגל ומצאה שקוראים לספר "נסים ונפלאות" ואמרה שהוא עוד לא בשבילי אבל שתקנה לי אותו כשאגדל. אחר כך קראנו את הספר "אלה קרי הילדה מלפלנד". נורא מצא חן בעיניי. אמא מיד העלתה בגוגל תמונות של בעלי חיים שחיים בלפלנד. אני רוצה לנסוע לשם.

את מבינה, מורתי? אני באה עם מיומנויות שמאפשרות לי למידה מסוג אחר. האם את צריכה את כל המיומנויות האלה בשביל לאפשר לי למידה במרב הפוטנציאל שלי? חנן, סבא שלי, אומר שהוא יתייחס לשאלה הזאת ולשאלות אחרות שהעליתי בהמשך. אמרתי מקודם שיש לנו אתגרים אחרים, חשובים יותר. סבא לחש לי שהכוונה בין השאר לתפקיד שלך כמחנכת ולתפקיד המשתנה של בית הספר.

סבא אומר שאת צריכה לעזור לי לגדול להיות בן אדם טוב, אוהב ונאהב. סבא מספר שבמחקרים שלו בכל מיני מקומות בעולם הוא שואל אנשים: "אם הייתם יכולים להשפיע על הדגש הערכי של חינוך ילדיכם, האם הייתם בוחרים בחינוך להצלחה או בחינוך לאהבה?". 85% בוחרים באהבה! אז את צריכה, כמו שסבא אומר, לעזור לי להיות אדם שמודע לעולם שסביבו, לגדול לאדם אכפתי ורגיש שמוכן לפעול למען הכלל. לעזור לי להיות מסוגלת לחשוב אחרת, להעז, ליזום, ליצור. לעזור לי לגדול להיות אדם משתף ולא תחרותי. לעזור לי לזהות תחומי עניין מרובים, לאתר יכולות וכישרונות חבויים. את צריכה לעזור לי להאמין בעצמי.

אז נכון, גם ההורים שלי מנסים לעשות את זה, אבל לא תמיד יש להם זמן וידע מספיקים. אין להם גם מספיק הזדמנויות, כי עיקר הצמיחה החברתית שלי לא תתרחש רק בפייסבוק; היא תקרה בעיקר במקום שבו יש לי הזדמנות לפגוש ילדים אחרים, להיתקל במצבים חברתיים; היא תקרה בבית הספר (סבא שלי אומר שזה התפקיד החשוב ביותר של בית הספר ולכן אסור לבטל אותו. הוא גם אומר שזה התפקיד הכי חשוב של המורה, כי היא שם והיא יכולה לנצל את המצבים החברתיים האלה להזדמנויות חינוכיות).

את חושבת שצריך לקבל הכשרה להיות מורה כזאת?

שלך, מיה

נ"ב עכשיו אני נותנת את המחשב לסבא, שכל הזמן מסתובב בחדר בחוסר סבלנות כי הוא רוצה גם לכתוב לך משהו.

"המורה החדש: מחנך, מזמן למידה, מפיק ומנצח"

למורה ענת שלום רב,

אני כותב לך כי אני יודע שהיום, בשלהי העשור הראשון של המאה העשרים ואחת, את ניצבת מול כיתתך ויודעת שאת במבוי סתום. תפקיד המורה מעולם לא היה מבלבל, מתסכל, מאיים וחסר סיכוי (לכאורה) כמו היום: הדימוי של המורים בשפל המדרגה; האלימות בבתי הספר גוברת; ילדים אינם שמחים ללכת לבית הספר; ההישגים של ילדי ישראל בתחתית הדירוג של המבחנים הלאומיים והבין־לאומיים; ההורים מתערבים בנעשה בבית הספר, לעתים באלימות; אי־אפשר לפרנס משפחה ממשכורת של מורה, וזה לא הכול.

אבל מיה, נכדתי, תגיע אלייך לכיתה א' בעוד ארבע שנים ואני מאוד מקווה שיהיה לה טוב שם – אתך, עם חבריה ועם תהליך הלמידה. האם יש סיכוי לכך?

בעקבות תהליכים שעוברים על מערכות חינוך בעולם בשנים האחרונות, שעיקרם התפכחות משנים של קהות חושים ואשליה של "אין דרך אחרת", נוצרים זרמים חדשים של חשיבה חינוכית וניסיונות להגדרה מחודשת של המציאות, הצרכים והפתרונות. אחד הזרמים החדשים שאנו עדים לו הוא הניסיון להתוות "תכנית לאומית לתקשוב מערכת החינוך". איפשהו, מישהו מאמין ש"תכנית לאומית לתקשוב" (נשמע מרשים, לא?) תענה על תחלואי מערכת החינוך ותמצב את ישראל מחדש בצמרת ההישגים של מבחני OECD.

אבל התחושה הציבורית של כישלון החינוך והסיבות למיצוב ישראל בראש הטבלה הבין־לאומית של תיעוב תלמידים את בית הספר אינה נעוצה דווקא באתגר הזה. החינוך עולה כנאשם על דוכן השיח הציבורי בעיקר בעניינים של תרבות וערכים שבין אדם לחברו: אלימות, חוסר משמעת, חוסר רגישות, התנהגות ציבורית בוטה, חומרנות, תחרותיות, חוסר צדק. הסיבות העיקריות לכישלון מיוחסות למעמד המורה, להידרדרות ערכית ותרבותית של המשפחות ושל החברה ולהתנערות ההדרגתית של ההורים מהאחריות לצמיחתם הערכית של ילדיהם.

מטרתו העיקרית של החינוך אינה לשפר את מיצובה של ישראל בטבלת ההישגים של OECD; מטרתו העיקרית של החינוך היא ליצור חברה ישראלית אנושית יותר. לשם כך תצטרך מערכת החינוך להגדיר מחדש את ציפיותיה ממקצוע ההוראה.

אז מיהו, ענת, המורה של מחר, של היום?

כל הנושאים שהחינוך העדכני מחשיב ליסודותיו שאובים מהפילוסופיה ההומניסטית. ההוגים הנחשבים למובילי הזרם הם ג'ון דיואי, קרל רוג'רס, אברהם מאסלו וממשיכים רבים וטובים שלהם, למשל פאולו פריירה (שאני אוהב מאוד). הפילוסופיה ההומניסטית ממוקדת באדם. האדם בסביבה החינוכית אינו רק התלמיד; יש בה עוד בני אדם – המורה, המנהל, איש המנהלה, התחזוקן, ההורה ועוד. הסביבה החינוכית אינה שדה עימות בין בני האדם המאכלסים אותה; עליה לחתור להרמוניה אנושית המושתתת על אינטרס משותף: צמיחתו של הילד וגם צמיחתו של המורה.

שני תחומי אחריות עיקריים כלולים בתפקידו של המורה: תחום הלמידה ותחום החינוך. את ההגות והמעשה החינוכיים בני ימינו מאפיינת העתקת מרכז הכובד מלמידה לחינוך, ובכלל זה – העתקת מוקד האחריות ללמידה מהמורה כמלמד אל התלמיד כלומד. אלברט איינשטיין אמר בהקשר זה שהוא לא מלמד את תלמידיו, הוא מזמן להם תנאים שבהם יוכלו ללמוד.

הנה בקצרה, ענת, מכלול תפקידי המורה (אגב, גם את המונח "מורה" יש לשנות בעקבות השינוי בהגדרת תפקידו) בסביבה חינוכית המייצרת הזדמנויות לטיפוח מודעות חברתית, למחויבות ערכית ולמימוש עצמי.

הנחיה אישית (Coaching)

המורה עוזר לתלמיד לזהות תחומי עניין מגוונים;

המורה עוזר לתלמיד לזהות סקרנות פנימית;

המורה עוזר לתלמיד לזהות כוחות פנימיים ולפתח אותם;

המורה נוטע בתלמיד הרגשה של "אני יכול";

המורה מעודד את התלמיד ליצור;

המורה מכוון את התלמיד לקבל אחריות על עצמו;

המורה עוזר לכל ילד לזהות את מקומו בקבוצה.

הנחיה בלימוד

המורה עוזר לכל תלמיד לזהות תחומי עניין ולצלול לתוכם;

המורה עוזר לתלמיד לזהות אסטרטגיות למידה וחשיבה תואמות ולשכלל אותן;

המורה עוזר לתלמיד להבין את תרומתו הפוטנציאלית לקבוצת הלימוד;

המורה עוזר לתלמיד לשפר את הכלים שיש לו לכתוב, ליצור, לעצב, לעבד ולהפיק;

המורה עוזר לכל ילד להבין תהליכים ומושגים שהוא מתקשה בהם ומפנה אותו למקורות של המחשה;

המורה מכוון לתהליכים של חקר ופיתוח פרויקטים צוותיים ותומך בהם;

המורה עוזר לתלמידיו לחוש את העולם האמיתי.

הנחיה חברתית

המורה עוזר לאתר מצבים חברתיים שיסייעו לתלמידיו להבין את עצמם ואת זיקתם לאחרים;

המורה מכוון את התלמידים להגדיר את הקוד האתי ואת המערכת הערכית של סביבתם החברתית;

המורה מדגיש מצבי למידה שבהם תלמידים יזהו את המשמעות של ערכים כגון שותפות ושיתופיות, הוגנות, קבלת השונה וכיבוד הזולת;

המורה מציע ומנחה מסלולים מגוונים למפגשים ותקשורת;

המורה מוביל את התלמידים להזדמנויות מעוררות מודעות לעולם שסביבם.

בקרת איכות תוצרי התלמידים

המורה עוזר לתלמידים לוודא שהתוצאות האפשריות למשימות קבלת החלטות נסמכות על ידע מספק, מקיף ואמין;

המורה עוזר לתלמידים להבין קריטריונים של איכות שעל פיהם תיקבע התאמת הפרויקטים שלהם;

המורה עוזר לתלמידים להבין את יסודות ההערכה המעצבת שעל פיה ישתתפו בהערכת עבודות עמיתיהם ועבודותיהם שלהם;

המורה עוזר לתלמידים לבחור את רמת הגימור ואיכות התוצר של עבודותיהם.

קישור ואחריות לתכנים של תכנית הלימודים ולדיסציפלינה

המורה מזהה בתכנית הלימודים תכנים רלוונטיים לפרויקטים שנעשים בכיתה ועוזר לתלמידים ליזום פעילויות למידה שיכילו את התכנים הנדרשים כחלק ממערך הידע הנדרש להתמודדות עם הפעילות;

המורה מזהה יחסי גומלין בין־תחומיים בין ידע שהתלמידים עסוקים בו לבין פרטי ידע מוגדרים בתכנית הלימודים;

המורה עוזר לוודא שמושגים ונושאים מתוך תכנית הלימודים מלווים בעזרים מגוונים להבנתם;

המורה עוזר לתלמידים לוודא שנושאים עיקריים מופיעים בתוך פעילויות הלמידה;

המורה מאמת קשר בין התכנים שבתכנית הלימודים, התכנים שהתלמידים מיישמים והתכנים שמציגים את מצב הידע העדכני בתחומים הדיסציפלינריים וביניהם.

הערה: העקרונות שביסוד הזיקה לתכנית הלימודים תלויים מאוד בסוג המודל הלימודי שמיושם בכיתה מסוימת בבית ספר מסוים. מאפייני התפקיד של המורה בהיבט הזה הובאו כאן מתוך מודל למידה שאני עסוק בפיתוחו מזה שנים רבות, ושימשו כאן רק לדוגמה.

ואז, ענת, נשאלת שאלת השאלות: מה עם הטכנולוגיה? איך תיראה סביבת הלמידה בעוד ארבע שנים, כאשר מיה תיכנס לכיתה א'?

בסביבת הלמידה החדשה בית הספר והכיתה הופכים למרכז הפקה. הלומדים מעצבים ומפיקים פעילויות למידה עבור לומדים אחרים. תפקידו העיקרי של הלומד הוא ליצור דימויי מציאות שיאתגרו אותו לפתור בעיות ולקבל החלטות.

מיה, למשל, עם עוד שלושה מחבריה, מטיילים ביערות הגשם. לא, הם לא נסעו לברזיל; הם יושבים בכיסאותיהם מול מחשב אישי ומכוונים את האווטר שלהם (דמות גרפית שמייצגת אותם) בשבילי היער התלת־ממדי. זוהי מציאות מדומה. מיה וחבריה מעצבים עכשיו סיפור על ילד וילדה שנקלעו ליער הגשם ולא יודעים כיצד לצאת. הילדים חוקרים איך מנווטים ביער הגשם, אילו צמחים צומחים שם, אילו ראויים למאכל ואילו מסוכנים, מאילו חיות צריך להישמר ועוד.

מה תפקידך, ענת, בכל הפעילות הזאת?

את לא חייבת להתמצא בטכנולוגיה של מציאות מדומה כמו התלמידים הצעירים שלך, אלא אם כן יש לך עניין מיוחד בכך. כשם שמנצח אינו חייב לנגן על הכלים שבתזמורת כדי ליצור הרמוניה, כך גם את לא צריכה לקבל עלייך אחריות לתפעול סביבות טכנולוגיות מתקדמות. אבל את כן צריכה להבין את הקשר בין היכולת לדמות כל מציאות בכל זמן לבין החזון של דיואי על למידה התנסותית. את לא צריכה לזהות בעצמך את הטכנולוגיות החדשניות המאפשרות למידה מסוג אחר; יהיו סביבך אנשים שתפקידם לזהות, לפתח ולהפיץ את הטכנולוגיות הללו בהקשרן הפדגוגי (היום קוראים להם "רכזי תקשוב", אבל מגמת הכשרתם ומהות תפקידם ישונו). אז מה בכל זאת יהיה תפקידך בתחום הלמידה?

לחשוף את התלמידים לגירויים אין־ספור;

להציע להם סביבות למידה שמאפשרות חקירה נוספת של גירויים מסקרנים;

לאתר קשיים ולנתב התנסויות;

לקשר לתכנים של תכנית הלימודים;

להעריך את התהליך ולהנחות את התלמידים בהערכת התוצר שלהם;

להיות עם התלמידים.

כמו שאת יכולה לראות, התפקיד שלך הולך ומתפתח לקראת תפקיד של מחנך, מזמֵן למידה, מפיק ומנצח.

בברכה, חנן

המאמר הזה הוזמן ממני על ידי הד-החינוך ופורסם ב-2010. מיה היום בת 5 וחצי והולכת בשנה הבאה לבית הספר… האם השתנה משהו?

מאת חנן יניב | פורסם גם באתגרים, הכשרת מורים | תגובות (12)

הערכה ולמידה פרויקטאלית – רשימה שלישית בסדרה של עולם חדש

17 במאי 2013 – 6:25 am

הערכה בעולם של למידה פרויקטאלית

התערערות מבני הדעת גוררת בחובה סוג נוסף של אתגר: התערערות היכולת להעריך. אם עד כה הציעו מבני הדעת אשליה של הערכה – היו מבנים מוגדרים של חוקים וידע, היה אפשר ללמד מקצועות ולבחון (ויש המאמינים שהמבחנים ייצגו ידיעה), הרי שמבנים אלה חרבו משכבר. אם עד היום היו כאלה שהאמינו שהמורה הוא מקור הידע, צריך להיות כזה וזכאי להעריך את הישגי תלמידיו – הולך ופוחת הדור. הלמידה הפרונטאלית הולכת ומאבדת גובה (אלא במקרים של אשליית ה'אין ברירה') ומודלים חדשים של למידה צצים לבקרים.

אווירת הספקנות הפוסט-מודרניסטית מטילה מצילה על ה'אמיתות' שהיוו עד כה את האקסיומות המקובלות של הפדגוגיה. גלים של 'ספקני מבחנים' מכים על חופי המעוז האחרון של הממסד המחפש לעצמו דרכים לקבל תמונת מצב עדכנית של השטח. הסיסמאות החרוטות על דגלי בתי הספר תחת הכותרת 'אני מאמין בית ספרי' נראות פתאום מחייבות יותר…

הפופולאריות ההולכת וגדלה של למידה פרויקטאלית ברוח תפישות פילוסופיות הומניסטיות – קונסטרוקטיביסטיות, פותחת צוהר חדש להבנת המושג 'העברת האחריות ללמידה אל התלמיד' תחת הכותרת 'לומד עצמאי'. המושג הערכה מקבל ממדים חדשים.

איך מעריכים פרויקט בין תחומי?

על מי מוטלת האחריות להערכה ובידי מי הזכות להעריך בעולם של מבני דעת מעורערים? בעולם של תפישה חינוכית/ערכית ממוקדת אנוש (הומניסטית/פרוגרסיבית/רדיקלית)?

לאור הפופולאריות הגדלה של פרויקטים לימודיים שתוצרם מארז מופק בכלים טכנולוגיים (אתר, בלוג, מאגר מידע, משחק למידה, סרטון אנימציה, סרטון וידאו ועוד), צומחת לה הזדמנות ליישום מודל הערכה חדש – מחקר שימושיות (Usability Study).

מחקר שימושיות משמש למחקר בתחומי הערכת "חווית המשתמש" בתחומים שונים, כשהוא מקובל מאד כשיטה לניתוח השימושיות של אתרי אינטרנט ומערכות תוכנה. זוהי מתודולוגיה שלימה שנועדה לבחון את התאמת התוצר למטרותיו של המפתח. מאמר זה מציע להתאים ולאמץ שיטה זו להערכת התוצרים שמפיקים הלומדים במסגרת עבודתם על פרויקטים צוותיים או אישיים במסגרת למידה מבוססת פרויקטים. עיקרו של הרעיון הוא שהלומדים, עם סיום עבודת ההפקה או עם סיום תוצרי ביניים בתוך כדי תהליך ההפקה, יבצעו מחקר שימושיות תוך שימוש בעמיתים מהכיתה שלהם או מכיתות אחרות. בכך יוכלו הלומדים להעריך את איכות התוצר שהפיקו ולתקן אותו לרמת האיכות שהם שואפים לה.

נכון הוא שתמיד טענתי נגד יבוא מודלים לעולם החינוך מתחומי התעשייה בטענה שהתעשייה עסוקה בתוצר בעוד שהחינוך עסוק בתהליך. אינני רואה כאן סתירה משום שאמנם התפישה החינוכית של למידה מבוססת פרויקטים עסוקה בתהליך, אך מכוונת את הלומדים לעסוק בתוצר. תפקיד המורה הוא ללוות ולכוון את התהליך על כל משמעויותיו: איכות המקורות, איכות התכנים, רמת ההעמקה, המתודולוגיה, עבודת הצוות (בראיה אירגונית ובראיה חברתית), מקורות האנרגיה, יישום המטרות וכד', בעוד שתפקיד הלומד הוא להפיק תוצר קרוב ככל האפשר למטרות הצוות.

בכדי להבהיר את מהלך ההערכה המתואר, להלן דוגמה:

תלמידי בקורס לתואר שני (כמובן שהשיטה מתאימה לכל גיל), בנו בלוג בשם פילוסוף לפי בחירתם. הבלוג הזה יועד לתאר הגיגים בשם ההוגה בהתייחסות לסוגיות חינוכיות עדכניות. התוצר, אם כן, הוא הבלוג. הם יכולים עתה לבקש מקבוצת חברים שלהם לקרוא את הבלוג ולצפות בהם בעת הקריאה. תוך כדי צפייה הם יכולים לבדוק כמה פשוט לקוראים להבין את שכתבו, כמה הם מסכימים עם העמדות המוצגות, כמה הם חושבים שהעמדות אמנם מייצגות את ההוגה שבשמו/ה נכתבו, כמה זמן הם מבלים על הבלוג לפני שהם פוזלים לכיוונים אחרים, כמה הם מבינים את שעליהם לבצע, כמה נגיש להם חומר הרקע וכמה הם משתמשים בו… ועוד.

הצוות המפיק מכין דו"ח שימושיות לבלוג שיצרו אחרי ניתוח הממצאים ומכינים רשימת תיקונים נחוצים. כאן הם יכולים לבחור מה מידת ההשקעה שירצו להשקיע בתוצר הסופי (ולפי זה יוכלו להעריך את הציון המגיע להם בעצמם או במשותף עם המורה – אם דרוש ציון).

 

התערערות הלמידה הקונבנציונאלית והתפתחות מודלים של למידה פרוייקטאלית

המעבר ללמידה פרוייקטאלית הופך למפתה בגלל הזמינות והנגישות שמציאה הטכנולוגיה למידע ללא גבולות. אנו עדים לתהליכי התפקחות שאופפים את עולם הטכנולוגיה בחינוך. מאמרים בספרות המקצועית מצביעים על אכזבה מהשפעת הכנסת הטכנולוגיה למערכות חינוך בשלושת העשורים האחרונים.  לכאורה, למה שנופתע? כל עוד משתמשים במחשב בסביבות למידה קונבנציונאליות, כל עוד המורה הוא מקור הידע, הלמידה הפרונטאלית היא הפורמט המקובל של התרחשות לימודית – כל עוד המחשב איננו מנוצל לתת בידי הלומדים כלי עוצמתי למחקר, ארגון והפקה, מדוע שיהיה שינוי? אבל…

מה שכן מפתיע הוא שלוקח כ"כ הרבה זמן למערכות חינוך להבין את הפוטנציאל הטמון במחשב להנעת שינוי בתפישת תפקידי המורה והתלמיד. כיצד קורה שמורים ממשיכים להוות את מקור הידע העיקרי והלומדים ממשיכים להיות כלי הקיבול הפסיבי (נכון שיש ניצוצות של שינוי, אבל עוד לא שינוי גורף)?

אחד האתגרים החשובים העומדים בפנינו – הפדגוגים הדיגיטליים, הוא התוויית האלטרנטיבה ללמידה הקונבנציונאלית. פיתוח למידה מסוג אחר, מכוונת תלמיד, משחררת מכבלים ותבניות, מכוונת יצירה.

אם עד כה עיקר המנוע עליו נשענה מערכת החינוך ליצירת אנרגיה בסביבת הלמידה הייתה חיצונית: מבחנים, פרסים, עונשים, ציונים – היה זה מחוסר ברירה. מוטיבציה פנימית לא יכולה לצמוח במקום בו התוכן מוכתב מלמעלה שהרי המשמעות העיקרית של 'פנימית' הוא עניין צרוף בתוכן: 'אני רוצה ללמוד כי מעניין אותי ללמוד את התכנים האלה, הם מסקרנים אותי' ולא 'אני לומד כי אני צריך לבצע את המשימות המוטלות עלי'. התערערות מבני הדעת והתערערות הלמידה הפרונטאלית יוצרים הזדמנות חדשה להזרקת אנרגיות חדשות לסביבת הלמידה – אנרגיה מונעת לומד. למידה פרוייקטאלית משמעותית היא לרוב מונעת לומד ושזורה משימות שחשוב לו להתמודד איתן.

מודלים של למידה פרוייקטאלית (למידה מבוססת בעיות, למשל), מכילים בד"כ את הרכיבים הבאים:

  • הצגת הבעיה (בד"כ באופן מעורר חוויה)
  • משימות לפתרון הבעיה (באחריות המורה או/ו הלומדים)
  • מאגר הידע הנחוץ לביצוע המשימות (בד"כ באחריות הלומדים)

השימוש במחשב מאפשר לנו לשלב מערכות סימולציה בהצגת הבעיה, הוצאת הבעיה אל מחוץ לכיתה, ייצוג מצבים באמצעות וידאו או/ו אנימציה וכד'.

עיקר האתגר הוא בתכנון משימות משמעותיות שירכזו לתוכן תוכן ואנרגיה בתמהיל מעורר מספיק בכדי להניע את הלומד לרצות לעצב ולהפיק אותן, או לפחות לבצע אותן.

ניסיון ומחקר רב שנים בו אני עוסק מראה שהסוג המתאים ביותר לאתגר הוא משימות של קבלת החלטות.

על פי מודל של למידה מבוססת בעיות עליו אני עמל מזה עשרות בשנים בשם לב"ה (למידה בסביבה הרפתקנית), משימות של קבלת החלטות מאופיינות בתהליך השוואה שיטתית בין פתרונות חלופיים לבעיה. ההשוואה נעשית תוך הערכת כל חלופה אל מול רשימה של תבחינים (קריטריונים) משותפת. ההשוואה יוצרת דירוג החלופות בסדר יורד ומאפשרת למקבל ההחלטות לבחור את המתאימה ביותר. מאחר שהתהליך הוא מורכב ומחייב מעבר שיטתי על כל תבחין מול כל חלופה, פיתחתי כלי ממוחשב בשם 'שיקול דעת' שעוזר לעצב, להפיק ולשקול בעיות ופתרונות חלופיים ביחיד ובצוות. זוהי עוד דוגמה לניצול הטכנולוגיה להעצמת תהליכי חשיבה מורכבים כחלופות לתהליכי למידה מקובלים.

מאת חנן יניב | תגובות (11)

יום נוסף בחייה של מורה דיגיטלית – הפעם בבית הספר…

16 במאי 2012 – 3:11 am

הרשימה שפרסמתי אתמול "יום בחייו של מורה דיגיטלי" שברה את שיאי הצפיה בבלוג שלי. ברור שהיום שתיעדתי שם (אורח החיים שלי), הוא רק חלק מהתמונה ובחרתי להוסיף (בהרשאתה ובהשראתה) של תלמידתי מיכל.

היום המתואר כאן, הוא שילוב של פעילות שמובילה מיכל בבית הספר (כיתה ה'), ופעילויות שאני מניח שהיא עושה או תעשה בקרוב.

גילוי נאות: אני מניח שהרשימה הזאת מציגה דברים שאני יוצר (מודל לב"ה, "שיקול דעת", "מד-אור בעיניים"). זה מזכיר לי קצת את תוכניות הבישול עם הפרסום הסמוי לסכינים, לסירים, לכיריים ואפילו לנייר האפייה. יש הבדלים משמעותיים: ראשית אני יוצר תשובות לצרכים פדגוגיים אוטנטיים שאני מזהה כמלמד מורים וכלומד תמידי. שנית, את כל הדברים שאני יוצר אני יוצר במסגרת אקדמית וחוקר במשך שנים רבות וכולם משמשים מורים אמיתיים בסביבות למידה אמיתיות.

יום שני. קמתי…

עוד לפני ארוחת הבוקר, רצתי חסרת סבלנות אל המחשב, אני מתה לראות אם הם עשו משהו בלילה. למען האמת, זו לי פעם ראשונה שאני מחכה כל כך לעבודות שלהם… אני מתחברת בקוצר רוח לאתר הכיתה שהקמתי עבורם בגוגל סייטס.

כבר במבט ראשון אני רואה שיש תוספות. כל הצוותים למעט אחד הוסיפו למסמכים המשותפים בגוגל דוקס את הקריטריונים אותם הגו לבחירת ישוב חדש למגורי המשפחה שלהם…

אני כבר לא יכולה לחכות ליום שישי שימלאו את מד-אור בעיניים. אני רוצה לראות אם סף התסכול של ש. לא מרקיע שחקים (הוא ילד משולב). אני רוצה לראות גם כמה הם מרגישים מחוברים למשימות האלה, כמה הם מבינים שמתרחשת למידה משמעותית.

אה, רגע, אתם עוד לא יודעים על מה אני מדברת…

אז אנחנו עובדים על פרוייקט בגיאורפיה לפי מודל לב"ה (למידה בסביבה הרפתקנית). על פי המודל, הילדים מעצבים תסריט ובו משפחה בדרכה לעזוב את תל-אביב ולעבור להתיישב ביישוב אחר. התהליך כולל עיצוב תמונות שונות מחיי המשפחה מנקודות מבט של אבא, אמא, בן ובת, כאשר כולם ביחד צריכים להחליט לאן לעבור, אך כל דמות מייצגת את האינטרסים שלה.

  • בשלב הראשון עליהם להתמודד עם ההחלטה אם לעזוב את תל-אביב. כל אחד מבני המשפחה צריך להביא טיעונים בעד ונגד נסמכים על עובדות שליקט בתהליך חקר שביצע בהקשר לדמות בה בחר.
  • בשלב השני הם אמורים לגבש קריטריונים לבחירת ישוב אליו יבחרו להגר.
  • בשלב השלישי הם אמורים לבחון ישובים אפשריים המייצגים צורות ישוב שונות ולהעריך כל אחד לאור רשימת הקריטריונים (תבחינים), ואז לבחור יחד את הישוב המתאים ביותר לצרכיהם של כל בני המשפחה.

בכל התהליך הזה, הם אמורים לבסס את טיעוניהם ובחירותיהם על עובדות אמיתיות ולנסות לשכנע את חברי הצוות לבחור בישוב אליו היו רוצים לעבור כשהם משחקים את הדמות שלהם במשפחה.

לשם כך:

  • ערכתי סרט וידאו שמציג את המשפחה ובו קטעי סרטונים שליקטתי ממקורות שונים ברשת
  • למדתי לבנות אתר בגוגל סייטס (קלי קלות)
  • הקמתי אתר לפרוייקט והזנתי לתוכו מקורות מידע, קישורים, משימות ואת הסרט
  • בניתי טפסים עם טבלאות מושגים (בוורד) לשם ילקט כך צוות את המושגים בהם הם נתקלים
  • חקרתי, בחרתי וקישרתי אתרי ישובים שיכולים לשמש את התלמידים לבחירת מקום היישוב המועדף עליהם
  • ליקטתי תמונות, ערכתי את חלקן והוספתי לאתר
  • ארגנתי את חדר הכיתה עם מחשבים ניידים לכל צוות ומקרן להצגת מקורות ותוצרים
  • נתתי בידיהם את "שיקול דעת" שהוא כלי לפיתוח משימות למידה המבוססות על קבלת החלטות
  • רשמתי אותם ל"מד-אור בעיניים" שבאמצעותו הם מדווחים לי מידי שבוע על מצבם, כך שאני יכולה לאתר בעיות מתפתחות אצל כל תלמיד או בכיתה כולה בעודן באיבן ולטפל בהן…

מאחר שהילדים עובדים על הפרוייקט גם בבתיהם ומשתמשים בגוגל דוקס לשם עריכת מסמכים משותפים, כשאני שותפה למסמכים האלה, אני נכנסת (בבית או עוד בכיתה) לכל מסמך בו יש תוספות או שינויים מידי יום ביומו, מעירה ומאירה, מציעה כיוונים נוספים…

אני זמינה לתלמידים באמצעות הדואר האלקטרוני, מד-אור בעיניים, סקייפ ופייסבוק (יש לי חשבון בפייסבוק המיוחד לעבודתי כמורה – בנפרד מהחשבון שיש לי למטרותי הפרטיות) ועוזרת להם בכל עת אם מתעוררות בעיות.

לפעמים, כשאני צריכה עזרה או עידוד, אני פונה לחברותי בפורום המורים הגדול, מספרת מה שקורה בפרוייקט ומבקשת עצה, כלי או סיוע טכני… לפורום הזה, בו אני חברה כבר שנים רבות, אני נכנסת לפחות פעמיים בשבוע (לפעמים בכל יום), מגיבה, מעלה חומרים, משתמשת בחומרים ומקורות שחברותי העלו, משתתפת בדיונים…

ועכשיו האתגר האמיתי:

יש לכם ילדים (פרטיים או תלמידים) שהיו מוכנים להרים את הכפפה ולשלוח לי "יום בחייו של ילד דיגיטלי" ו"יום בחייו של תלמיד דיגיטלי"? אני מבטיח לפרסם את הרשימות בשמם של הילדים (עם אישור ההורים שלהם) וללא שיפוט וסינון – רק עריכה במידת הצורך.

תודה – אני חושב שכולנו נוכל ללמוד מהם…

מאת חנן יניב | פורסם גם באתגרים | לכתוב תגובה

יום בחייו של מורה דיגיטלי

15 במאי 2012 – 3:03 am

כולם מדברים על "מיומנויות המאה ה-21". ברור לכולנו שקורה משהו לאורח החיים שלנו (או לפחות צריך שיקרה). למה צריך? כי אנחנו יכולים לעשות הרבה יותר דברים ממה שעשינו בעבר, וכלומדים – על אחת כמה וכמה.

נסיתי להבין מהן המיומנויות האלה, במה הן שונות ממיומנויות עבר.

ישבתי וכתבתי לעצמי תיעוד של יום בחיי…

קמתי בבוקר…

דבר ראשון אני בודק אימייל. יש לי כמה חשבונות:

חשבון Hotmail בשביל להסתיר את הזהות שלי במקרים של אתרי תוכן המבקשים רישום,

חשבון המכללה אליו מנותב כל הדואר הכללי והמנהלתי של המכללה

חשבון Gmail שאיתו אני מנהל קשר עם תלמידי והעולם החיצוני והוא משמש לשימוש בכל הכלים השיתופיים של Google.

כל חשבונות הדואר האלקטרוני שלי מסונכרנים בין המחשב השולחני שלי בבית ובמשרד, המחשב הנייד שלי, הטלפון הסלולרי שלי והאייפד שלי, כך שאני יכול לראות אותם בכל עת ובכל מקום.

נכון, יש לי הכל מכל:

  • מחשב שולחני בבית, עליו אני בדרך כלל עובד כשאני בבית,
  • מחשב שולחני במשרד, עליו אני עובד בד"כ כשאני במשרד,
  • מחשב נייד, עליו אני עובד כשאני בדרכים או בכנסים,
  • אייפד 2, איתו אני קורא בד"כ או גולש כשאני בדרכים או בכנסים (ראו הערה בהמשך לגבי מתי אני משתמש באייפד ומתי במחשב הנייד),
  • טלפון חכם מאד.
  • יש לי גם חשבון אינטרנט סלולרי בו אני משתמש בדרכים עם שני סימים (אחד בטלפון ואחד באייפד), כך שבשניהם יש לי אינטרנט גם אם אין שרות WiFi בסביבה.

לגבי השאלה מתי אני משתמש במחשב הנייד ומתי באייפד, תלוי במה אני מתכוון לעשות איתו בדרכים. אם יש לי דברים וזמן לכתוב, אקח בד"כ את הנייד – יותר נוח לכתוב איתו.

נחזור לקמתי בבוקר…

  1. הגיע מסמך שעליו אני צריך לעבוד ולשלוח שוב,
  2. הגיע טופס שאני צריך לחתום עליו,
  3. הגיעה הודעה שמישהי שאני מכיר רוצה להראות לי תמונות באתר תמונות חדש וקישור לראות את התמונות האלה,
  4. הגיעה 15 הודעות מפייסבוק על הודעות חדשות בקבוצה עליה אני מנוי
  5. הגיעה פרסומת לויאגרה,
  6. הגיע מכתב מסנגל של מישהי שרוצה להעביר דרכי 160 מליון דולר
  7. הגיעה הודעה משירות הדואר שלי שהתיבה שלי הולכת להתמלא ואני צריך להכנס ולנקות אותה…

אז אני:

  1. מוריד, את המסמך לספרייה המתאימה במחשב שלי, ופותח אותו באמצעות וורד, עורך אותו ומוסיף עליו בעוד אני משתמש בפונקציה של מעקב אחרי שינויים.
  2. פותח את הטופס שעליו אני צריך לחתום באמצעות עורך גרפי ומוסיף לו את תמונת החתימה שלי מתוך קובץ סרוק.
  3. אני מגלה שהקישור לוקח אותי ליישום אליו אני צריך להרשם בכדי לראות את התמונות. אני מניח שזה עוד יישום ששולח הודעה אוטמטית לכל הכתובות שברשימת הכתובות של השולחת ומוותר…
  4. אני מבטל את האופציה לקבל הודעה לתיבת הדואר שלי עם כל תוספת לקבוצה בפייסבוק.
  5. אני מוחק
  6. אני מוחק
  7. אני בודק היטב אם זה לא עוד ניסיון לגנוב את הסיסמה שלי ורואה שאומנם ההודעה מכוונת אותי לכתובת בלתי מוכרת. אני מוחק.

אני מתחבר לאתר הבלוג שלי, בוחן כמה קריאות היו לי אתמול, מה היו המקורות המפנים ואילו מושגים חיפשו הקוראים בגוגל בכדי להגיע לבלוג, אני מגלה שיש כמה תגובות חדשות לרשימה החדשה שפרסמי, עונה על התגובות ומפרסם רשימה חדשה. אני מתייג את הרשימה החדשה במילות מפתח שיעזרו לגוגל להפנות אליה קוראים.

אני מתחבר לאתר הפורטל החוגי (במוודל) ובוחן אם יש דברים חדשים, הוא מרכז לתוכו את החדשות מכל אתרי הקורסים שאני מלמד… אני מוסיף משימה לאחד הקורסים ומצרף לינק וקובץ מאמר שהבטחתי לתלמידי.

אני מתחבר לאתרי חדשות טכנולוגיות (כמו קפטן איננטרנט באתר הארץ) וקורא מה חדש, אני מגלה שיצא כלי חדש למיפוי מושגי, מאתר את אתר החברה ומשתכנע שכדאי לי לבחון את הכלי. אני מוריד אותו, מתקין אותו ומנסה לעבוד איתו. הוא נראה לי מתאים ואני חוזר לפורטל החוגי וממליץ לעמיתי ותלמידי לנסות אותו.

אני מתחבר לפייסבוק. אני רואה מה נוסף לקיר הכללי, לא מעניין. אני בודק אם הרשימה החדשה שפרסמתי בבלוג אמנם הגיעה לשם – ואכן, יש לי כבר המון לייקים. אני מצ'וטט קצת עם צביה ומגיב לתמונה שפרסמה כלתי של הנכד החדש שלי. אני רואה שבקבוצת "ועדת החינוך של מאהל רוטשילד" מדברים על ביטול בחינות הבגרות, אני כותב שם את דעתי בנידון ומציע הצעה. מעניין אם יש מי שיגיב…

נילי קוראת לי בסקייפ, אני מקבל את השיחה עם וידאו ואנחנו מדברים על דא ועל הא,

הטלפון הסלולרי שלי מגהק, קיבלתי הודעת טקסט מחבר. אני שומר את החבר ברשימת החברים שלי, מספר הטלפון שלו כבר יסונכרן לרשימת הטלפונים שלי בג'ימייל.

התרחצתי, צחצחתי שיניים, התלבשתי, אכלתי ארוחת בוקר והתיישבתי ליד שולחן העבודה שלי לעבוד.

אני עובד על הצעת מחקר בנושא חלוקת קשב והפרעות קשב. אני רואה באימייל שקיבלתי לינק לתוכנה שמקריאה טקסט בדיבור ממוחשב. היא שואלת אם התוכנה יכולה להתאים לצרכינו. אני גולש לאתר החברה ורואה שיש גרסאות שונות. אני בודק את גרסת החלונות המתאימה לי ושם לב שיש לה אפילו אפליקציה לאייפד. אני מוריד ומתקין את שתי הגרסאות, האחת על המחשב שלי והשניה על האייפד. אני מנסה את התוכנה. מניסיון ראשוני אני רואה שהיא יכולה להתאים לצרכינו ומודיע על כך לחברתי.

אני בודק האם באתר החברה יש קישור לקבוצת דיון של משתמשי התוכנה ואיזכור של מחקרים ששולבה בהם. אני מוצא את קבוצת הדיון, קורא את ההתרשמויות של חברי הקבוצה, מזהה את המגבלות העיקריות עליהן דיווחו החברים, את תגובות נציגי החברה. אני רואה שיש באתר החברה רשימה שלמה של מאמרים מחקריים בהם התוכנה משולבת ובוחן את הרשימה לראות אם מישהו כבר חקר שאלות שאנחנו מתכננים.

אני כותב את מסקנותי במסמך הגוגל המשותף לצוות המחקר ורואה שיש כמה עדכונים חדשים שבטי וגלית הוסיפו. אני עובר על העדכונים שלהם ורואה שבטי עובדת על סקירת ספרות בשאלות של הפרעות קשב באוכלוסיות כלליות. אני זוכר שיש לי כמה מאמרים בנדון ונכנס ל-Evernote  לחפש אותם. אני מעתיק אותם למאגר המשותף שלנו ב-Evernote ונכנס לגוגל סקולר לחפש מאמרים נוספים. את אלה שמצאתי, אני מוריד מאתר הספריה של האוניברסיטה בקנדה ואת אלה שנראים לי מתאימים מכניס למאגר הביליוגרפי שלי ב-Zotero, הם יופיעו גם במאגר המשותף לצוות המחקר.

עולה במוחי השאלה: כמה מבין אוכלוסית תלמידים כללית (שאינם מאותרים ומאובחנים) אינם מסוגלים לגייס את כח הרצון בכדי לקרוא טקסט משעמם. כמה באמת אנשים מסביבי סובלים מאותה בעיה שאני גורר איתי מאז ימי בית הספר היסודי?

אני בונה סקר בגוגל ומפרסם אותו בקהילות המורים בפייסבוק, ובפורטלים אחרים שאני מכיר.

אני מחפש בגוגל קבוצות עניין שמתעסקות בהפרעות קשב ומגלה כמה משמעותיות. אני נכנס לפורומים ומפרסם שאלה בעניין פעילויות שאינן משיחות את הדעת. בעוד כמה שעות אכנס לבדוק אם יש תגובות.

היומן נותן לי התראה. אני צריך לנסוע לחיפה לתת הרצאה… אני אורז את האייפד ונוסע לתחנת הרכבת.

ברכבת, אני פותח את האייפד, מפעיל אפליקציה בשם Prezi ועורך ומתאים את המצגת שאציג בהרצאה. כשאני משוכנע שהיא במיטבה, אני עובר לאפליקציה של "ישראל היום" וקורא את העיתון עד לתחנת היעד. את המצגת אציג כבר מהמחשב שהכינו עבורי שם.

מולי ברכבת יושבות שתי נערות ומדברות אחת עם השניה. בעודן מדברות הן מסמסות ללא הפסק בלי להסיר את העיניים האחת מהשניה. איך הן עושות את זה?!

מאת חנן יניב | תגובות (8)

דיון בעקבות 'מה אני עושה עם זה מחר בבוקר'

15 במאי 2011 – 10:42 pm

לא הרבה אנשים חוזרים לקרוא רשימה ואת הדיון שמתפתח בעקבותיה…

מאחר שלדעתי הדיון בעקבות הרשימה 'מה אני עושה עם זה…' נראה לי מרתק במיוחד, בחרתי להעלות אותו ברשימה נפרדת ולקוות שעוד אנשים יקראו ויגיבו.

חנן

תגובות

  • אחת העם   ביום 29 באפריל 2011 בשעה 7:47 am

    קראתי את דבריך בעניין ואני מסכימה איתך, אבל אני לא "במערכת". אני מניחה שמי שבתוך "המערכת", וכפוף לתכתיבי תוכנית לימודים, דרישות ההנהלה , רכזת המקצוע, הפיקוח וכו', וכן דרישות התפקיד עצמו ללמד כל יום חמש שעות, "להחזיק כיתה" וכו' – בדר"כ אין לו פנאי ויכולת להתמודד עם שאלות יסוד.

    • חנן יניב  ביום 5 במאי 2011 בשעה 8:34 am

      אחת העם,

      הכל תלוי במנהל/ת בית הספר. אני מכיר לא מעט בתי ספר שמתמודדים בגבורה עם המציאות אל מול שאלות היסוד. אני חושב ששינוי בדרך הכשרת המורים (לא שינוי כואב, רק שינוי של דגשים) יביא את המורים החדשים עם יותר מוכנות לבית הספר, מה שיפחית את ההתנגדויות בהן נתקלים מנהלים חדורי שליחות בדרכם לרתום את הצוות לחזון המתגבש.

  • גלית   ביום 29 באפריל 2011 בשעה 5:20 pm

    התופעה שאתה מתאר מוכרת לי מאוד מעולמות תוכן אחרים – הוראת הסטטסטיקה, ההסתברות וחקר הביצועים, ובעיקר בחוגים לכלכלה וניהול. הסטודנטים מעוניינים ב"שורה תחתונה", ב"תלמדו אותי דברים שמחר בבוקר עושים אותי מנהל בכיר" (מנהל של מה? למה להיות מנהל?), "תלמדו אותי דברים שיעשו אותי עשיר". בדרך כלל הטקסט של הסטודנטים הוא: "מה היישום של זה?", "תיאורטי מידי" וכיוב'.
    זה מתחיל כבר בבחירת מקצוע הלימוד. כבר מספר שנים שישנה מגמה בה הלימודים של מקצועות אקדמיים באמת כגון ספרות, מתמטיקה, פיזיקה, פילוסופיה ואפילו סטטיסטיקה נמצאים בירידת ביקושים מתמדת, בעוד שהביקוש ללימודים שהם "לימודי מקצוע" (סילחו לי על ריבוי הגרשיים) – כלכלה, ניהול, משפטים, הנדסה ומדעי מחשב נמצא בנסיקה. מאוד מאוד דחוף לסטודנטים ללמוד משהו שהם מאמינים שיאפשר להם להתפרנס.
    נדמה לי שזו השפעה משולבת של תאוות הבצע בתרבות שלנו, עם קושי אמיתי להתפרנס ולזכות ביציבות כלכלית.
    והמורים, כמו רבים מאיתנו – מעט מותשים מהניסיון לאזן בין עבודה ומשפחה, מאוד רוצים להרגיש טוב עם עצמם ועם המקצוע ושהם עושים את העבודה שלהם בצורה הטובה ביותר. ואם מגיע מישהו עם "מילים גבוהות" וחזון, לא תמיד מצוי הפנאי לחקור בעצמך מה כדאי לעשות עם זה – יותר נוח לבקש "מתכון" – לחשוב לבד זה מעייף…

    • חנן יניב  ביום 5 במאי 2011 בשעה 8:48 am

      גלית, אני מסכים עם המשפט 'להרגיש טוב עם עצמם'… כמה מורים את מכירה שמרגישים 'טוב עם עצמם'? מקצוע ההוראה הוא המקצוע השוחק ביותר בעולם. אחת הבעיות היא שאי אפשר 'להרגיש טוב עם עצמך' כשאתה פועל יום אחרי יום בניגוד לתפישת העולם הערכי שלך. הרשימה הבאה שלי היא על ארבעה סוגים של מלכוד בעבודת ההוראה (בלי קשר למשכורת ולגודל הכיתות. אנסה להציג את מוקדי השחיקה ולעורר חשיבה של איך מתמודדים איתם.

  • sbsd  ביום 29 באפריל 2011 בשעה 7:58 pm

    1. אהבתי את הכותרת.
    2. אהבתי את ההערה החשובה .
    3. תוך כדי קריאה ברשימה נזכרתי בקטע מתוך הסרט 'בריאן כוכב עליון' של מונטי פייטון, האנשים/העם מחכה למוצא פיו של בריאן.. והם חוזרים אחרי כל מה שהוא אומר. אני לא יודעת אם זה ביצה ותרנגולת, רוב האנשים לא 'פותחים את הראש'.. 'מה תפקיד הלומד?' הבסיס הוא לחשוב, לא? אבל הסביבה (בית ספר) לאו דווקא מעודדת חשיבה, חשיבה אמיתית.
    4. החינוך בבית ספר זה כמו איקאה, יש מארז ברגים והוראות ויש תוצאה אחת, אותה שורה תחתונה שכולם מחכים להגיע אליה/לשבת עליה/לישון עליה. (מארז=הקניית כלים)
    החינוך בבית ספר לא מכוון לדמיון, ליצירה ובעיקר לחשיבה.
    5. נהנתי מאוד לקרוא את הרשימה הלוואי ואנשי חינוך/הדרכה היו נרדמים כל לילה עם הרשימה הזאת..איזה בוקר טוב היה לתלמידים באשר הם…
    ותודה.

  • שרה רוטקופ הרמתי   ביום 3 במאי 2011 בשעה 12:19 pm

    הצבת המצפן הערכי בראש מעייניו של המורה, ופירוקו להיבטים חינוכיים פדגוגיים וטכנולוגיים הוא נפלא. כמכשירת מורים, לוקחת אתי מכה על חטא בהיבט אחד והוא ההמללה. לא לעשות את הדברים – ושישתמעו מתוך העשייה, אלא לקרוא להם בשם, להבהיר את הצד הערכי, לדון בו, ולחבר את העשייה – ערכית ככל שתהיה – לחשיבת העל, לתהליך רפלקטיבי (בלתי נלאה) הבוחן את ההיבטים הערכיים של החינוך ובכך מניף אותו קדימה.

    • חנן יניב  ביום 4 במאי 2011 בשעה 7:42 pm

      תודה, שרה.
      אני מנסה את זה הערב במפגש מקוון עם מנחים של בתי ספר מדגימים לתקשוב. אספר איך היה.

      • חנן יניב  ביום 5 במאי 2011 בשעה 8:05 am

        טוב, אז אמש ניהלנו מפגש מקוון ראשון של קהילת מנחי בתי הספר המדגימים. היתה נוכחות מרשימה. הנושא היה בניית תוכנית מיקוד להטמעת התיקשוב בבית הספר כבית ספר מדגים. הטיעון שלי (וכאן הקשר לרשימה הזאת) שצריך להתחיל מתפישה פילוסופית – איזשהו מערך ערכי יציב שבית הספר מנסח לעצמו והצגתי הצעה לבניית תכנית כזאת בניסוח הקשר בין התפישה החינוכית של בית הספר (פעם קראו לזה 'אני מאמין בית ספרי', אולי גם היום), לבין המגמות הפדגוגיות שלו והקשר לסביבה הטכנולוגית שמאפשרת העצמה של תלהיכים פדגוגיים אלו. כשאני אומר 'אני מאמין בית ספרי' אני מתכוון בעצם לתפישה הפילוסופית של בית הספר. אולי היא לא מנוסחת ככזאת, ואולי אין בה הפניות למקורות של הוגים שונים, אבל זו הפינה. ה'אני מאמין הבית ספרי' זכה להרבה הערות ציניות כי בדרך כלל ללא כ"כ רואים את הקשר בין הסיסמאות על הקיר לבין המציאות בכיתות, אבל אני חושב ששם התחלת הדרך. לכן טענתי שלקשר בין מה שבית הספר אומר שהוא מאמין לבין תכנית שמציעה מה ואיך הוא השלב הבא וכל העניין הוא הדגש שנותנים לשאלות שהצגתי ברשימה בכל דיון של הצוות, בכל בחינת מודל חדש, כלי חדש – או אפילו – מורה חדש/ה.

        רוצה לספר סיפור קטן באותו הקשר. לפני הרבה הרבה שנים, כשבני הצעיר רועי נכנס לבית הספר התיכון בעיר גדולה בשרון (לא חשוב איזו, אבל השם שלה מורכב משתי מילים שהראשונה מתחילה ב-כפר והשניה היא סוג של קשר משפחתי), התכנסנו הורי כיתה י' למפגש עם בית הספר. היועצת החינוכית עלתה והציגה חזון חינוכי מלהיב, ממש פואמה פדגוגית (בלי ציניות). אחריה עלה המנהל והציג את שיטות הציונים, מחויבויות התלמידים, הכללים והחוקים. אנוכי, בעוונותי, קמתי ושאלתי את המנהל איך תמונת המציאות שהוא מציג קשורה לחזון החינוכי שהציגה היועצת… אחסוך מכם את תשובתו, לא נעים, אפילו שאתם לא יודעים באיזו עיר מדובר.

  • אברום רותם  ביום 4 במאי 2011 בשעה 7:05 pm

    שלום חנן. התזה בהחלט מושכת אתה עין, אך אני מודה שלא בדיוק הבנתי מה תפקיד עקרון ההשטחה.
    בהכשרת מורים יש שתי מטרות: 1- העשרה אישית והעצמה אישית 2- כלים ומתודות לעבודה בכתה.
    למה צריך להשטיח עקרונות פילוסופים עמוקים? אולי פשוט המורים לא צריכים זאת לצורך עבודתם? ובקשר לעניין האישי – רובם מן הסתם לא מתעניינים בלגו למשל (שאכן נכשל ובגדול במערכתה חינוך על אף הפוטנציאל התיאורטי שלכאורה יש בו אחלה פיתוח חשיבה לוגית וכד')
    אני מצטרף לדעתך המלומדה, שעודף קונרטיזציה היא לרועץ ("מה המורה יעשה עם זה מחר בכתה), אבל למה להפיל על המורים המסכנים במסגרת שינוי כה גדול – שילוב טכנולוגית מידע ותקשורת בהוראה ובלמידה גם בכתה, עוד "רעיונות פילוסופיים עמוקים", הרחבת הדעת וכיו'ב? אולי זה תפקיד מוסדות הכשרת המורים והשבתונים, ולא להפיל עליהם תאוריות מלומדות, גם אם מושטחות, ב- 30-60 שעות שהמערכת נתנה ברוב טובה, ללמד, מה לעשות עם המחשב/ הלו"א בכתה?
    ברור שכולנו רוצים מורים עמוקים ולא שטוחים, סקרנים ומועצמים. אך לצפות לעשות זאת תוך כדי שינוי גדול ממילא של פרדיגמת הוראה בסביבת הוראה-למידה מקוונת בכתה, עם כל כך מעט שעות הנחיה והכשרה ממילא – ניראית לי לא ריאלית.
    אז בוא נשטיח את הציפיות, ונתאימן למה שיש כרגע, ואת העצמה האישית להפנות למוסדות ההכשרה והשבתונים למורים… ואולי אז גם לא נצטרך השטחות…
    רק טוף :>)

    • חנן יניב  ביום 4 במאי 2011 בשעה 7:31 pm

      אברום, לונג טיים… התגעגעתי. תודה על התגובה.

      אז מה הייתי עושה עם ההערות שלך מחר בבוקר?

      הייתי מכניס שני שינויים מרכזיים: הייתי משנה את שנה א' במכללות להכשרת מורים והייתי משייך את כל המורים לקהילות לומדים שהייתה ממשיכה את הכשרת המורים אל החיים בשטח. אגב, אני בהחלט לא בעד "להטיל על המורים המסכנים"… "רעיונות פילוסופיים עמוקים", הרחבת הדעת וכיו'ב כמו שאתה טוען שלא טוב, אני לא מתכוון להטיל עליהם, רחמנא לצלן, ללמוד פילוסופיה… מה שאני מתכוון הוא לתת בידם כלים והרגשה של מחוייבות לנסח את אמונתם החינוכית לפני שהם נוגעים בנפשו של ילד. אני לא מסכים איתך עם המטרות שניסחת להכשרת המורים – אני חושב שקודם כל צריך לתת למורים יכולת להבין את הסיאוב הערכי שמסביבם, לנסח לעצמם אמת משלהם (נתמכת ברעיונות ערכיים מקובלים) ולטעת בהם את הרגשת השליחות שהם הסיכוי היחידי שעוד נשאר…

  • יעל ירון ג.   ביום 4 במאי 2011 בשעה 7:39 pm

    "מה אני עושה עם זה מחר בבוקר?" או גרוע מזה "מה יוצא לי מזה?" הן שאלות שאני נתקלת בהם לא פעם כמי שמדריכה מורים בהטמעה של התקשוב בדרכי הוראה/למידה. יחד עם זאת אני חייבת לציין שבמסגרת עבודתי אני פוגשת לא מעט מורים הנכונים "לפתוח את הראש" לדרכי הוראה חדשות, מה שמצריך מצדם גם שינוי בתפיסות החינוכיות אותם החזיקו שנים רבות. כפי שאמרת "האתגר העיקרי… העומד בפני מערכות הכשרת המורים הוא לחנך את המורים מיומם הראשון… אני לא בטוחה שיש רבים במוסדות להכשרת מורים שחושבים כמוך. לאחרונה נאלצנו להפסיק שתי השתלמויות ת שניתנו ע"י שתי מכללות בגלל שלא היו מחוברים לשטח ולימדו מיומנויות מחשב ולא פדגוגיה חדשנית. האם הסנדלר הולך (במקרה זה אתה) הולך יחף?

    • חנן יניב  ביום 5 במאי 2011 בשעה 8:54 am

      יעל, אני מסכים עם האתגר להטמיע את השינוי במוסדות להכשרת המורים, ונכון – החיבור לשטח הוא קריטי. אני, אגב, לא הולך יחף, רק אתמול קיבלתי כפכפי הוואינס מברזיל (רק עוד לא הבנתי מה ההבדל בינם לבין 'נעלי האצבע' שהיינו הולכים איתם לים), אבל זה אולי נושא לרשימה אחרת.

  • עריכה לשונית  ביום 5 במאי 2011 בשעה 5:30 am

    קשה עד מאוד לשנות תפיסות חינוכיות ותהליכי ההטמעה דורשים המון סבלנות.

  • רותי סלומון   ביום 5 במאי 2011 בשעה 10:33 pm

    שלום חנן
    ראשית, אני רוצה לומר שנדרש ממני אומץ להיות הראשונה מבין תלמידיך (בתוכנית) להתייחס למה שכתבת..
    כפי שסיפרתי לך, הפוסט שלך ליווה אותי כל השבוע והטריד אותי. א. כי אני מסכימה עם מה שכתבת ו-ב. כי מה שאתה מתאר זה תוצר של מציאות קיימת בלתי אפשרית שבו המורים עמוסים ועוסקים כל היום במולטיטאסקינג, בלי אוויר ובלי פנאי פיזי וריגשי או מחשבתי לעסוק בחשיבה, למידה וחקר כדי לבנות את האני החינוכי הערכי שלהם – שזה יתווה להם את הדרך החינוכית מעשית שלהם.
    גם אם זה יקרה במכללות למורים, והסטודנטים יקבלו כלים להבין וללמוד פילוסופיות ותפיסות חינוכיות, הם יכנסו לשטח ואחרי כמה חודשים בבית הספר ימצאו את עצמם במצב "הישרדות", מתזזים בין מטלה למטלה, בין כיבוי שריפה אחד לשני. יהיה להם זמן לחשוב בכלל? לתכנן תהליכי הוראה משמעותיים? כדרך חיים?! יש לי תחושה שאחרי מעט זמן יהיה להם מאד קשה לזכור או להיצמד לפילוסופיה חינוכית כלשהו..

    ההרגשה שלי זה ש-או שישתנו תנאי העבודה הבלתי נסבלים של המורים (לא נראה שזה יקרה בקרוב) או שהגיע הזמן שאנחנו, העוסקים בהטמעת טכנולוגיות בתהליכי הוראה ולמידה נוריד ציפיות וגם נוריד לחץ .
    בדיוק כמו שאמרת לנו היום בשיעור על המנהלת שהבינה שהיא מאלצת את הטכנולוגיה ובעצם אין ערך מוסף בשילוב טכנולוגיה לא רלוונטית בדרכי הוראה כך גם אי אפשר לאלץ את המורים לפתח תהליכי הוראה קונסטרוקטיביסטים, עשירים ורחבים. הם יעשו את זה פעם אחד, עם המדריכה, כי היא יושבת להם על הראש – אבל זה לא יהפוך לדרך העבודה שלהם. כי זה לא שייך. ויש להם דברים חשובים יותר.
    אני חושבת שתפקידנו היא פשוט ללמד אותם שכאשר הם משלבים טכנולוגיה בהוראה לחפש ערך מוסף. כל ערך מוסף זה טוב. שתמיד ישאלו את עצמם, מה הטכנולוגיה תרם ללמידה? מה הטכנולוגיה תרם למטרות החינוכיות שלי?
    לדוגמה:
    מטלת יצירת סרט באנגלית: תורמת לעניין, לאתגר, לשיפור הקריאה ע"י חזרה שוב ושוב על קריאת טקסט באנגלית. מצוין! ערך מוסף.
    שימוש במקרן בכיתה להציג סימולציה של הר געש? או הצגת סרטון על הרג געש? תורם להבנת התופעה, להמחשה, מצוין! ערך מוסף.
    אני יודעת שעל פי התפיסות הרווחות של הטמעה מיטבית של טכנולוגיה בחינוך – הדוגמאות האלה מייצגות שימוש ברמה בינונית . כי זה לא למידת צוות, חקר, הבניית ידע, ועוד.
    אבל זה כן ריאלי. ואם נוריד קצת את הלחץ מהמורים, נפנה אותם אולי קצת לחשוב על פילוספיות חינוכיות… :-)

    • חנן יניב  ביום 13 במאי 2011 בשעה 4:58 am

      רותי, אכן כל הכבוד על התעוזה, ותודה על התגובה.

      את כותבת: "גם אם זה יקרה במכללות למורים, והסטודנטים יקבלו כלים להבין וללמוד פילוסופיות ותפיסות חינוכיות, הם יכנסו לשטח ואחרי כמה חודשים בבית הספר ימצאו את עצמם במצב "הישרדות", מתזזים בין מטלה למטלה, בין כיבוי שריפה אחד לשני. יהיה להם זמן לחשוב בכלל? לתכנן תהליכי הוראה משמעותיים? כדרך חיים?! יש לי תחושה שאחרי מעט זמן יהיה להם מאד קשה לזכור או להיצמד לפילוסופיה חינוכית כלשהו.."

      תחשבי על המכללה כעל 'מכינה קדם צבאית'. תחשבי על התפישה הפילוסופית שלך כעל 'דת'.

      הרי בפרספקטיבה מסוימת, להיות דתי פירושו לחיות על פי מערך של ערכים מוגדר ולבחון את עצמך יום, יום מול אותו מערך.

      תחשבי על מורה שמגיעה למערכת אחרי שגיבשה לעצמה מערך של ערכים כזה ו'התחזקה בו'.

      את חושבת שאפשר לקעקע לה אותו באמצעות לחץ הישרדותי יומיומי?

      נכון, יכול להיות שהיא לא 'תניח תפילין' כל בוקר, לא יהיה לה זמן…

      יכול להיות גם שלפעמים לא כל כך תקפיד על ענייני כשרות…

      אבל כשהדילמה שהיא תצטרך להתמודד איתה היא האם לשלוח ילד להחתים את ההורים על כשלון במבחן (ראי רשימה שלי בשם 'ללא מוצא' בבלוג הזה ביולי 2007), היא תעמוד במבחן.

      בשבוע שעבר היה בסמינר כנס של המסלול לניהול חינוכי (תואר שני). הכנס, שאורגן כולו בידי סטודנטים, התחיל בסיפורים של חמישה מנהלים שהזומנו להשתתף בו. ארהלה רוטשיין מנהל קריית חינוך 'שער הנגב' סיפר קצת על חיים בצל טילים, ובין השאר אמר שהאתגר העיקרי שלהם היום במציאות כזאת הוא ללמד לא לשנוא.

      אני בטוח שהסיפור הזה יראה לך למה אני מתכוון באנלוגיה לדת.

  • עליזה צ'אפל   ביום 7 במאי 2011 בשעה 5:47 pm

    חנן שלום,
    הצגת באחד השיעורים טבלה בשם "חמש השקפות חינוכיות" והפנת אותנו למבחן שתוצאותיו שיקפו לנו איזה מן אדם / מורה אנו.
    הכלי הזה שיקף לי שדרך עבודתי מנוהלת על פי פילוסופית החיים שלי. אמנם אני עובדת במערכת החינוך אך בנישת ההוראה שלי החופש הוא עצום (אמנות), עובדה המאפשרת לי להיות אותנטית בדרך ההוראה שלי. השאלה היא האם כל מורה, בכל מקצוע יכול לעשות זאת? אני מאמינה שיש צורך בשינוי רחב בינהם: מוסדות להכשרת מורים, מנהלים ומפקחים, האנשים ההם ששולחים משימות, מבדקים, מיצבים וכו' ללא ליאות וכמובן המורים.עושה רושם שסדר העדיפויות בראש ובראשונה הוא השגיו הלימודיים של הילד. אמנם מדובר במוסד לימודי אך הוא גם חינוכי ולכן יש לשנות את הגישה ולגשת אל התלמיד קודם כאדם כחלק מקהילה, כשותף בקהילה, כתורם, יוזם ומשפיע ורק לאחר מכן כתלמיד.
    למערכת החינוך תפקיד חשוב בעיצוב דמות הבוגר הרצוי. לא יכול להיות שלא נתפנה לחלק זה בגלל שיש עומס מטלות לימודיות שלא המורים בחרו בהן ום מתנגדים לרבים מהמטלות אך מי שואל אותם… אולי הרעיון בכלל לתת למורים חופש בהחלטה מה, איך וכמה ללמד כל דיסציפלינה. אולי הוא יבחר לפי נושא מרכז ולא לפי פרקים/ דיסציפלינות והתלמידים יבינו את ההקשרים כי הלמידה תהיה רוחבית .כך יוכל המורה גם להיות יצירתי יחד עם תלמידיו יבנה יחידות לימוד מעניינות… עצם הכתיבה מעלה המון רעיונות … אעצור כאן. שבוע טוב.

    • חנן יניב  ביום 8 במאי 2011 בשעה 3:39 am

      עליזה, אכן ואמן. מחקרים רבים על שחיקת מורים (ראי למשל מאמר של פרידמן וגביש ב"בין הצלצולים" 2003) מצביעים על חוסר שיתוף המורים בתהליכים של קבלת החלטות בנושאים פדגוגיים כגורם מרכזי בשחיקתם. אין ספק שזוהי תוצאה של חוסר אמון. אני בטוח ששינוי תפישה (יותר מכל דבר אחר) בהכשרת המורים ובציפיות שלנו, מכשירי המורים, יש מהם ישנו את האמון שיש למורים בעצמם ולמערכת בהם. זה ישנה הכל, לא?!

      חנן

  • נדב קבלרציק  ביום 8 במאי 2011 בשעה 12:23 pm

    הייתי מעוניין להתייחס לפן מסוים בלבד של המאמר, נוגע לתחום המקצועיות שלי, הפן הטכנולוגי. (חשוב לציין! אין לי השכלה, ידע והכשרה פדגוגיים)

    משתמשי מערכת מוודל (Moodle) נהנים בשנה האחרונה מתוסף חדש בשם: "מחולל הנחיות למשימה פדגוגית, ברוח הטקסונומיה (המעודכנת) של בלום".

    אשר נוצר, בין היתר, כמענה לשאלה:
    "מה אני עושה עם [הטקסונומיה של בלום] מחר בבוקר"

    הכלי נועד להנגיש את תפיסות החשיבה הגבוהות של בלום, באופן מעשי, עבור מורים במכללות להכשרת מורים ועבור מורים בבתי הספר. כדי להעשיר ולא "לשטח" את רמת ההנחיות אשר ניתנות לסטודנטים במכללות ולתלמידים בבתי הספר.

    להערכתי, הטכנולוגיה יכולה לסייע למורים ליישם ולממש תפישות פילוסופיות גבוהות בעזרת כלים מתאימים. אני מניח שחשיבה יצירתית ושיתוף פעולה בעת בניית הכלים, יכולה להביא לתוצאות מרגשות אשר יוכלו לשמור על הרמה הפילוסופית הגבוהה של התפיסה הפדגוגית ביחד עם יישום ושימוש יום יומי במוסדות החינוך השונים.

    קישור להתנסות בכלי :
    http://dev-online.macam.ac.il/lib/editor/htmlarea/custom_plugins/askbloom/dialog.php?id=1989&username=guest

    • חנן יניב  ביום 9 במאי 2011 בשעה 4:56 am

      נדב, מה שצריך, לדעתי, בשביל לכוון מורים להשתמש במערכת כזאת בתבונה (אחרת עיקרון ההשטחה יפעל גם על התוצרים שלה), אלה אותם ההדגשים עליהם אני מדבר ברשימה הזאת… אי אפשר להשתמש בטקסונומיה של בלום לעומק בלי להבין את הקונטקסט האישי (הפילוסופי), והפדגוגי.

      ואפרופו לשטח – שמעת מה היה כתוב על המציבה של יעקב אחרי שדרס אותו מכבש?

      "והיה יעקב למישור…" (תמיד אהבתי את הבדיחה הזאת, אולי אפילו המצאתי אותה יש אולי שלא יבינו כי הם לא מכירים את א. א. קבק (עוד לומדים אותו לבגרות?)

      תודה על הקישור, אני מקווה שישכילו להשתמש במערכת הזאת ולא ישתמשו בה שלא בתבונה. אני מבין את הפוטנציאל.

  • גבארה פואד   ביום 9 במאי 2011 בשעה 8:51 am

    קראתי את השאלות שהעליתה שהן עולות כאשר אני מתווכח עם חבראי המורים במקצוע ולפעמים כשאתה בא לישם משהוא חדש שלמדתה ואז אתה נתקל במוסד שקופה עליך את ההוראות כמו צריך לכסות את החומר יש מבחן מיצב ץ
    ואז עולות השאלות שחלק גדול מהם העליתה ושאני מסכים איתם במאה אחוז ולפי דעתי על המפקחים והמנהלים לשאול את עצמם את השאלות האלה אז לפי דעתי יתחיל השינוי אחרת לפי המצב הקיים לעולם לא יהיה תהליך למידה שוויוני כי מה שאני רואה הכל מסתובב סביב מבחן המיצב TIMZ אין שאלות על התלמיד מה מרגיש האם מתרחש תהליך למידה או הבין וכו….

    • חנן יניב  ביום 10 במאי 2011 בשעה 4:46 am

      תודה, פואד. אני מסכים עם התפקיד המשחת שיש למבחני המיצב למיניהם, אבל אי אפשר להתכחש לצורך הלגיטימי של הפוליטיקאים לכמת תפוקות במערכת החינוך ולהצביע דרכן על תהליכים. זה קורה בכל העולם. אתמול הייתי בבית ספר שבו המורים סדרו לעצמם את מערך הערכים שלהם – למה הם שואפים? במה הם מאמינים?

      הנתונים מראים כמה מורי בית הספר ממוקדי אדם: אני מבחין בין פילוסופיות ממוקדות אדם (ההומניסטיות למיניהן) לבין פילוסופיות ממוקדות תוכן (הביהביוריסטיות למיניהן).

      אם היית קורא חוזרי מנכ"ל למיניהן היית רואה שגם משרד החינוך מצהיר על פילוסופיות ממוקדות אדם – אבל מניע את המערכת לתפוקות תוכן. זהו הקונפילט העיקרי שאיתו בתי הספר חייבים להתמודד – אין ברירה… אבל את יודע מה? אני חושב שאפשר. אני כותב על זה ברשימה הבאה: 'המקצוע הכי שוחק בעולם'.

  • לוגואיסט לשעבר   ביום 10 במאי 2011 בשעה 7:13 pm

    שלום חנן ותודה על הפוסט.

    להלן מחשבות עצמיות שחשבתי לשתף, אני לא משוכנע שהן חשובות במיוחד….

    אני דווקא זוכר לוגו. למדתי זאת שהייתי בכיתה ג' בחוג בבית ברל. יותר מהשיעורים עצמם אני זוכר כמה דברים : הפליאה, שאני מצליח, ממש כמו בסרטים ובדימיון, לדבר עם המכונה הזאת. את המשחקים שלנו, שאני לא זוכר עם מורה הנחה או אנחנו יצרנו, שאומרים אחד לשני הוראות איך להתקדם ולחקור את הקמפוס של בית ברל. ואת ההליכה שלי שהשתנתה מייד אחר כך. בו אני מנסה להבין איך זה להיות מן צב כזה, שזז או מסתובב. בתור, כנראה משהביא את זה, תודה.

    קיבלתי את המייל ממורה עמית בבית הספר.
    מאוד שמחתי לקרוא, כי אני חושב שהוא מבטא תהליכים רבים שאני חווה בשנותיי המועטות ב"מערכת".
    נראה כי רעיונות גדולים ויפים מושטחים עד דלא ידע. מחינוך ערכי, שהתרגם לשעה שבועית בתוכנית מערכתית ועד להוראות מסרסות יציאה לטיולים. והיד באמצע ומכול הכיוונים עוד נטוייה.
    אבל גם רעיונות שאני חש שאנחנו מנסים לקדם בביה"ס הרבה פעמים דורשים כח עז כדי לשמור על חיותם. על יכולתם להשתנות, ולא להפוך לשיטה עם מסגרת וללא לב פועם ומורים שממשיכים לברר וללמוד.

    גם המחשבות על הטכנולוגיה בחינוך מטרידות אותי. אני, כמו שאולי אפשר להבין מתוך התייחסותי ללוגו, מתחבר לטכנולוגיה, מתכנת מעט, ומדבר עם מחשבים ומידע בכול מיני רמות. אך, לצערי טרם הצלחתי למצוא איזה שימוש, לא טכני ומלמד מיומנות מינימאלית (שכבודה במקומה מונח), אלא כזה שבשיעורי מדעים או אחרים אני מוצא.
    מה ששמתי לב, בעבות פוסט זה, הוא שבעצם מחשבותיי הפילוסופיות על מקומי כמחנך, מורה ואדם, עוד לא ממש טבלו לתוך בריכת הטכנולוגיה שלי. וככול הנראה שם ההתחלה.

    • חנן יניב  ביום 13 במאי 2011 בשעה 5:19 am

      לוגואיסט, אני חושב שלא מחשבותיך הפילוסופיות הן אלה שצריכות 'לטבול בבריכת הטכנולוגיה שלך', אולי ההיפך.

      אצלי התהליך עובד ככה: אני מגלה טכנולוגיה חדשה (למשל סקונד לייף)…
      אם אני מרגיש זיק של עניין, אני מנסה לחקור אותה, לחוות אותה, להרגיש כמה והאם היא עושה לי משהו…

      יש מקרים שבהם אני מרגיש 'התגלות'… קורה לי משהו אחר…

      שים לב, זהו לא תהליך מושכל, אנליטי, זה תהליך של התחברות אישית ועדיין לא התחלתי לחשוב פילוסופיה, פדגוגיה או/ו מה שביניהם, ובודאי לא 'מה אני עושה עם זה מחר בבוקר'. אני מניח שלא כל מורה יכול להקדיש שעות רבות כמוני בבדיקת טכנולוגיות חדשות – אבל לכן אני רואה במה שתיארתי עד עכשיו סוג של שליחות… אני מאמין שתפקידנו, הפדגוגים הדיגיטלים, הוא להביא את הבשורה אל השטח…

      אבל, בכדי לעמוד בפני פיתוייו של עיקרון ההשטחה, אני עדיין לא עושה את זה.

      גיליתי את הטכנולוגיה החדשה (עדיין אני בסקונד לייף כדוגמה), אני מרגיש שזה סוג חדש של חוויה עבורי. סוג חדש של התנסות. אני מרגיש שיש פה פוטנציאל, מתחיל להבין שיש פה משהו אמיתי וממשיך לחקור ביתר עניין, עד שאני מגלה את ה'הולודק' (ראה רשימה על 'הזדמנות שניה') – אז אני כבר מתחיל להבין כמה הטכנולוגיה הזאת יכולה לשרת את התפישות החינוכיות שלי (למידה התנסותית, האדם כיוצר המציאות של עצמו, שיתופיות מסוג אחר וכד')…

      או, אז אני מנסה לפתות סטודנטים ועמיתים שלי לחוות את ה'בשורה' הזאת ומתחיל לחפש דרכים לשלב אותה אל התפישה שלי של סביבת למידה.

      עכשיו…

      אנחנו מדברים על קודם כל תפישת עולם ערכית, אח"כ תפישה פדגוגית ואח"כ 'מה הטכנולוגיה יכולה לעשות בכדי לאפשר לנו ליישם את התפישה שלנו טוב יותר'. אני בטוח שאם תצלול ל'בריכת הטכנולוגיה' בראש כזה, תוכל לגלות את ההקשרים עליהם אני מצביע, זו חוויה נהדרת… ואנא, אל תטבע…:)

  • ישר פנינה   ביום 12 במאי 2011 בשעה 6:17 pm

    חנן ערב טוב,
    קראתי את שכתבת וכמו שאתה כבר יודע אני מסכימה עם כל מילה שלך וכיום אף חושבת כמוך. אני רוצה להגיב ולומר שלנו המורים מאד קל לעמוד מאחורי האמירה "המערכת מכתיבה", אין קל מזה להיות מורה שכבר יש לו חומר מוכן בבית הוא שולף ומעביר את זמן הלמידה כפי שמצפים ממנו. התלמיד ישב בכתה,הקשיב,הוציא במבחן ציונים גבוהים וכולם מרוצים. השאלה שנשאלת מה קורה עם הלמידה הזאת אחרי המבחן? האם הילד הפנים? האם עכשיו זה עושה אותו ידען גדול? הוכחה לכך שכל שנה אנחנו המורים שבוחנים ידע קודם של תלמיד אנו חושבים שהקודמים לנו לא עשו דבר, ואלה שיבאו אחרינו יחשבו בדיוק אותו דבר. התלמיד אינו זוכר כלום אם הלמידה לא היתה משמעותית עבורו.

    כיום בהכנסת התקשוב לבתי הספר "המטמעים" שמשרד החינוך הכשיר עוד לא השכילו לעשות שינוי בתפיסה. הם מנסים להעביר לנו המורים שכל מה שעשינו בדף ועפרון עכשיו יעשה במחשב וכולם יהיו מרוצים וילכו גאים שבית ספרם הכניס את המחשבים ללמידה.

    אני כבר שלוש שנים עוברת את תהליך הכנסת המחשב בהוראה ורק לאחרונה הבנתי שמה שעשיתי הוא טוב יעיל אך לא מספיק. יש צורך בשינוי בתפיסה כדי שהשילוב של הטכנולוגיה בחינוך יהיה משמעותי.

    אני למדתי שמורה וגם התלמידים עצמם צריכים להבין שמרכז הידע לא נמצא אצל המורה הוא נמצא בכל אחד מאיתנו וכל אחד מאיתנו צריך ללמוד להשתמש בכלים העומדים לרשותנו היום כדי להנות מהלמידה ולהפוך אותה משמעותית.

    אני מלווה סטודנטית להוראה במהלך הכשרתה במכללה למורים, אני בהחלט שמתי לב שבתהליך הכשרה היא מצפה לתכלס " אז מה אני עושה עם זה מחר בבוקר". וכשאני אומרת לה להיות יצרתית לנסות להביא את עצמה לתוך התהליך אני נתקלת במבטים של "מה זאת רוצה ממני עכשיו". אני מסכימה עם מה שכתבת "האתגר העיקרי, לדעתי, העומד בפני מערכות הכשרת המורים הוא לחנך את המורים מיומם הראשון במוסדות להכשרת מורים לצפות מעצמם לנסח את זהותם מול מערכת ערכית ברורה ויציבה. מערכת כזאת יכולה להתגבש לא רק בהכרת חלופות של מערכות ערכים (למשל תפישות פילוסופיות שונות), אלא בעיקר ביכולת להבין את הקשר שבין מערכת הערכים הזאת לבחירות היומיומית לחיים בכיתה, להתמודדות עם המציאות."

    אני יודעת שהגבתי די הרבה אבל אני חייבת לומר שהיום אני עם כל "הכתבות המערכת" מביאה את התפיסה החינוכית שלי ללמידה אני משלבת טכנולוגיה בחינוך בצורה מושכלת ורואה את השינוי שחל בלומדים שלי. נכון זה דורש ממני הערכות שונה נכון זה דורש ממני עבודה מרובה יותר אבל אני נהנת שאני רואה את תלמידיי לומדים מתוך רצון שהלמידה שלהם הופכת להיות משמעותית חוויתית ומהנה. בשיחות איתם הם חוזרים ומדגשים שדרך למידה שכזאת מעניינת אותם יותר ומשמעותית מאד עבורם.

    • חנן יניב  ביום 13 במאי 2011 בשעה 5:33 am

      פנינה, אני מנסה להבין את המשפט הזה שלך: "אני למדתי שמורה וגם התלמידים עצמם צריכים להבין שמרכז הידע לא נמצא אצל המורה הוא נמצא בכל אחד מאיתנו וכל אחד מאיתנו צריך ללמוד להשתמש בכלים העומדים לרשותנו היום כדי להנות מהלמידה ולהפוך אותה משמעותית".

      אני חושב שהתכוונת להגיד במקום 'מרכז הידע' – האחריות לידע?

      שאלה נוספת: האם את מתכוונת שאנחנו צריכים ללמוד להשתמש בכלים העומדים לרשותנו כדי להנות מלמידה? איך אפשר אם אין עוד כלים (וכמו שהגבתי ללוגואיסט) – מי יביא אותם לסביבה החינוכית?

      אני מאמין ששוב, את מתכוונת לעיקרון האחריות. הלומד צריך לראות את עצמו אחראי ללמידה של עצמו, המורה צריך לתת לו את ההזדמנות והמשאבים לקבל את האחריות הזאת ולעזור לו לממש אותה, הפדגוג הדיגיטלי צריך להראות למורה איך לעשות את זה, עם מה, ואיך לא לאבד עומק.

מאת חנן יניב | פורסם גם באתגרים, הכשרת מורים | תגובות (3)

המקצוע הכי שוחק בעולם

10 במאי 2011 – 5:39 am

מכירים את הסיפור על דני?

אימא באה לחדרו וקוראת: "דני, קום! אתה מאחר לבית הספר"

דני ממשיך לישון…

אימא פותחת את הווילונות ואור בהיר מציף את החדר: "דני קום, אתה מאחר!" ומסירה ממנו את השמיכה…

"אימא, עוד קצת, אני רוצה עוד לישון", מנסה דני למשוך חזרה את השמיכה…

"אין זמן, קום!"

"אבל אימא, לא טוב לי שם, הילדים צוחקים ממני, מקללים אותי, מזלזלים בי… אני לא רוצה ללכת לשם"

"אבל, דני, אתה חייב! אתה מנהל בית הספר!"

אין מקצוע שוחק יותר ממקצוע ההוראה. למרות המשקל הרב של גורמים אירגוניים: שכר, גודל כיתה, הצורך להתמודד עם בעיות משמעת ועוד (ראה למשל מאמר של פרידמן וגביש ב"בין הצלצולים" 2003), אין הגורמים האלה מוקד הרשימה הזאת. רשימה זו באה להציע מקורות לשחיקה הנובעים מחוסר היכולת לממש ציפיות… ציפיות של מורים מעצמם, של המערכת מהם, של הורי התלמידים וחשוב מכל של תלמידיהם.

"משעמם לי"

כבר כתבתי על השעמום ועל מוטיבציה פנימית ברשימה "המסע לחיפוש אנרגיה חלופית", ואני מופתע כל פעם מחדש כשאני רואה תכניות לימודים חדשות או נפגש עם מפתחי חומרי למידה – כיצד יתכן שאין שואלים את שאלת השאלות: למה שהילד ירצה לעשות את זה?

יש במחוזותינו מין הנחה שהילד יעשה מה שאומרים לו. אצל רוב הילדים זה אמנם עובד – הם עושים דפי עבודה, שיעורי בית, מתכוננים למבחנים וכד'… אבל אין למידה משמעותית (למידה לקראת העברה ויישום) ללא מוטיבציה פנימית. עצם העובדה שהילד עושה איננה מוכיחה על למידה.

אני יכול להעיד על עצמי שאין דבר מתסכל יותר מעיניים משועממות של תלמידים. אבל אין דרך לעורר את רוב התלמידים למוטיבציה פנימית (עניין צרוף בחומר) בתכנים מוכתבים ע"י תכנית לימודים.

הציפיות שיש ממורים לעורר תלמידים למוטיבציה פנימית בתכנים מוכתבים ע"י גורם חיצוני אינן הוגנות. המורה ניצב במצב של חוסר סיכוי וחייב לגייס מסלולי אנרגיה שאינם מונעי תוכן.

אז אתגר ראשון במעלה היא למצוא מקור אנרגיה חלופית ל – 'עניין צרוף בתוכן'.  בהמשך אציג מודל עליו אני עמל מזה שנים רבות בשם לב"ה – (למידה בסביבה הרפתקנית) שמציג דרך אחת מיני רבות להדליק לתלמידים 'אור בעיניים'.

אבל…

וכאן אני מובלים אל מערך מוקד הציפיות הבא:

"אין זמן"

חיפוש מקורות אנרגיה חלופית בסביבת הלמידה, אנרגיה שאיננה מונעת תוכן, הוא  הלחץ "להספיק את החומר" מונע ע"י מספר גורמים. הגורם הראשון הוא מבחני המיצב והצורך להוכיח שבית הספר עומד בציפיות. הסטנדרטים נקבעים ע"י משרד החינוך – מחד גיסא, וע"י ה-OECD  מאידך גיסא. הגורם השני הוא תכניות הלימודים התובעניות. מהלך יצירת תכנית הלימודים בידי מרכזים אקדמיים ראוי למבחן מחודש. אנשי הדיסציפלינות מניחים, כנראה, שהתכתיבים למה ילדים צריכים לדעת צריכים לבא מניתוח התפקיד של חוקר מקצועי בדיסציפלינות השונות ודוחסים לתוך תכנית הלימודים את כל מה שאפשר. סוג כזה של עומס יוצר צורך בהתייעלות מרבית של סביבת הלמידה וחוסם כל אפשרות לניסוי של תהליכים משמעותיים יותר, אך פחות יעילים ברמת ההספק שלהם. הסיכוי לשלב פרויקטים צוותיים של חקר הולך וקטן עם התגברות תחושת הלחץ.

הרעיון של למידה לקראת סטנדרטים איננו המצאה ישראלית – זהו תהליך עולמי מסוכן מאין כמוהו. תהליך כזה מנתב את מערכות החינוך לשכוח כל מה שאנחנו יודעים על למידה משמעותית ולחזור אל כשלי העבר של למידה לשם ציונים.

את המורה חסייה, תהליכים כאלה מובילים אל המקום שהצגתי ברשימה הקודמת "מה אני עושה עם זה מחר בבוקר"… אל הצורך במרשמים שבלוניים וחסרי מעוף וחזון פדגוגי.

"הילד לא יודע כלום"

הילד לא יכול לדעת באמת, לפחות את מה ש"למד" בבית הספר (ראה הרשימה 'הבדיחה העצובה של תכניות הלימודים').

מה זה "לדעת"?

לשם מה לומדים בכלל?

למה אנו שומעים את ההטחה הזאת "הילד לא יודע כלום" השכם והערב?

"לדעת" זה להשתמש. לומדים בכדי להשתמש בידע. לומדים בכדי להיות מסוגלים לפתור בעיות גם בתחומים שלא למדנו עליהם בבית הספר. לדעת זה להיות מסוגל לאתר מקורות עם מידע רלוונטי, להיסמך במומחים, לגבש עמדה מושכלת, לדעת זה להיות מסוגלים לנתח תופעות, להסיק מסקנות, לדעת זה לקבל אחריות על אמינות המידע והעמדות שאתה מציג, לדעת זה לא לקבל דברים כמובנים מאליהם, לדעת זה לשאול את השאלות הנכונות…

בכדי לדעת, לומדים צריכים להיות מסוגלים ל"העביר". המכשול העיקרי העומד, לדעתי, בפני היכולת להעברה (שימוש בידע מתחום אחד בתחומים אחרים) הוא החלוקה לתחומי דעת. תיאוריה של חשיבה גמישה של ספירו, עליה עמלים חוקרים רבים נוספים, מציגה תהליכים שמכוונים ליכולת העברה. עקרונות החשיבה הגמישה ומחקרים נוספים מצביעים על תנאי חיוני ללמידה לשם העברה: למידה בין-תחומית (אינטר-דיסציפלינרית).

המושג 'למידה בין-תחומית' שוטח לא מעט תחת מכבשו של 'עיקרון ההשטחה' שהגדרתי ברשימה הקודמת. הנטייה לחשוב שאם מחברים באופן מלאכותי תחומי דעת שונים תחת אותה כותרת הלמידה היא בין-תחומית בטעות יסודה. ההבחנה בין רב-תחומי לבין-תחומי שהייתה במרכז הדיון הציבורי בלמידה בין-תחומית בשנות התשעים הצביעה כבר אז על הצורך להגדיר מה הופך למידה בין-תחומית למשמעותית. הערך העיקרי בהבנת ה'בין-תחומיות' הוא 'תימה'. תימה היא נושא מרכז, מוכלל שעיקר משימתנו כמלמדים היא להביא את הלומד להיות מסוגל להעביר. דוגמה שאני משתמש בה לא מעט היא המושג 'פונקציה'. לכאורה לכולנו ברור שהמושג 'פונקציה' הוא מושג שלומדים במתמטיקה וקשור לגרף עם ציר 'X' וציר 'Y'. הבעיה מתחילה כשאני שואל מורים (ולפעמים מורים למתמטיקה) למה אומרים בעברית 'אתה לא פונקציה'. מי שמבין את המונח 'פונקציה' לעומקו, יכול להבין את השימוש בו במשפט הזה…

אז מה אתם חושבים? למה אומרים את זה?

אז אם 'פונקציה' היא דוגמה ל'תימה', ו'תימה' היא המושא לצורך העברה (Transfer of Learning), הרי שלמידה בין-תחומית צריכה לכלול תהליכים שיעזרו ללומד לשייך את התימה לתחומים השונים בהם יש לה משמעות. חלוקת הידע האנושי לתחומי דעת (כורח אנושי של ארגון ידע לפני עידן הגוגל),

אם לא לומדים באופן המאפשר העברה – לא יודעים.

השאלה שצריכה להישאל עכשיו היא 'איך אני עושה את זה מחר בבוקר', במיוחד עם תכנית לימודים דיסציפלינרית כל כך…

גם לשאלה זו מתייחס המודל לב"ה אותו הזכרתי קודם, ואציג אותו כמובטח.

"הילד לא יודע להתנהג"

שכרות; ביריונות;  אטימות; אלימות; פשע… הרי כל אירוע שעולה לתקשורת מלווה באצבע מאשימה אל מערכת החינוך, ואתם יודעים – אני מאמין שעלינו לקבל על עצמנו את האתגר, אין סיכוי אחר.

על חינוך לערכים הצבעתי כבר בכמה רשימות, אבל החשובה שבהן לדעתי היא 'ציון החדשה והדת של המורה חסיה'.

אני כאן מעט ממשנתו של פאולו פריירה, אבי החינוך הרדיקלי (ראה הספרים 'פדגוגיה של מדוכאים' ו'פדגוגיה של שחרור').  הוא טוען שהחינוך צריך להוביל את האדם להיות מסוגל יצור את המציאות שלו בעצמו.

זה הדגל שהייתי מניף מעל בית הספר שלי (אם הייתי מורה או מנהל). אין לתרבות האנושית תקווה אחרת.

איך עושים את זה? אני מניח שאם קראתם את הרשימה הקודמת 'מה אני עושה עם זה מחר בבוקר', השאלה הזאת מצביעה על הצורך להעמיק, לנסח מערך ערכים ברור, לעמוד מאחוריו ולהציג בפני הקהילה והמערכת תפישת עולם חינוכית שתשמש כאבן בוחן לכל עשייה בבית הספר. נכון, לא תמיד אפשר להתעלם ממשקלה הכבד של המציאות הרובצת על כתפינו, אבל אם יש תפישת עולם מגובשת (ברמת בית הספר – ואם אפשר גם ברמת הקהילה), הרי אני חושב שאפשר ל'כפר' על הקונפליקט המובנה בין אינטרסים ממוקדי  תוכן (ממסד), לבין תפישת עולם ממוקדת אדם (מה שאני קורא בכל 'אני מאמין' בית ספרי).

איך בונים תפישת עולם בית ספרית שתשמש בסיס איתן להתייצבות מול ערכים סותרים ואיך בוחנים שהעשייה החינוכית של בית הספר אמנם הולמת אותו – ברשימות הבאות..

בינתיים, כמובטח, מודל לב"ה

לב"ה (למידה בסביבה הרפתקנית), הוא מודל עיצוב למידה להפעלת תלמידים בעיצוב והפקה של סביבות למידה. אני מאמין שלב"ה, עליו אני עמל כ-25 שנים, מציב תשובות אמתיות לאתגרים רבים אותם אני מציג בהקשרים של למידה (אנרגיות של למידה, למידה לקראת העברה, פיתוח חשיבה, פיתוח צוות – ורבים אחרים). לב"ה בנוי על אינטרפרטציה הומניסטית (ממוקדם אדם) של המושג החבוט כל כך 'קונסטרוקטיביזם'. המודל בליווי דוגמאות יישום מתואר במאמר שהוזמן ע"י 'אאוריקה' ויפורסם (כמובטח) בגיליון הבא שלו (32).

אוסיף את הקישור לאתר 'אאוריקה' כשיהיו לי פרטים נוספים.

סיכום?

מקצוע ההוראה שוחק, אבל אפשר לעמעם את מקדם השחיקה שלו. בחינה וניסוח של תפישה ערכית ברורה ונתינת כלים למורים להאמין ביכולתם לפעול על פיה איננה מחייבת משאבים חדשים במערכת החינוך או איננה מחייבת שינויים מרחיקי לכת. כל מה שהיא מחייבת זה שינוי ראש. שינוי ראש יכול לקרות אם בית הספר משמש מוקד תמיכה למורה שיאפשר לו לפעול על פי תפישותיו החינוכיות. המורה יוכל לבחון את פעליו מול מקבץ של ערכים מוגדר, לזהות דיסוננסים ולפעול לתיקונם.

שם, לדעתי, הוא היעד הראשון.  גודל כיתה? תכנית לימודים לוחצת? שכר לא הוגן שאיננו מאפשר לפרנס? כל אלה, לדעתי, יסתדרו אם המורים יגבשו חוט שידרה ערכי שייתן להם את הכוח להרים את הראש בגאון (טוב, יום העצמאות היום, אני עוד תחת ההשפעה של נאומי מנהיגינו מאמש)…

מאת חנן יניב | פורסם גם באתגרים, הכשרת מורים, חינוך ערכי, קונפליקטים | תגובות (2)

ראיון במקצוענים 10 עם שירה פליקס

5 בינואר 2011 – 4:44 pm

http://boker.nana10.co.il/Article/?ArticleID=770341

על האח הגדול: 25:13
פדגוגיה דיגיטלית: 37:07

מאת חנן יניב | תגובות (1)

על כהנים ונביאים ועל שינוי בחינוך

18 בדצמבר 2010 – 2:43 pm

"אין לך רעיון גדול בעולם שהגיע למדרגת כוח פועל, אשר לא נמצאו לו בראשיתו אנשים המסורים לו, ורק לו, בכל כוחות גופם ונפשם. אנשים כאלו מביטים על כל החיים רק מצד רעיונם בלבד ורק על פיו בלבד יחפצו 'לתקן עולם', מבלי תת חלק לכל יתר הכוחות שאינם נשמעים לו ומבלי להשגיח גם על חוקי הטבע השסמים מעצור לפעולתם, אלא – 'יקוֹב הדין את ההר'. ואף על פי שלא הכוחות האחרים ולא חוקי הטבע אינם נסוגים אחור מפניהם וההר נשאר בלתי נקוםב, הנה אין עבודתם בכל זאת לבטלה : הרעיון החדש נעשסה על ידם לכוח מקורי, המושך עמו את החיים לצד אחד מיוחד, כמו שכך עושסים יתר הכוחות, איש לצדו ; וההרמוניא השסוררת בחיי החברה, בהיותה תוצאת התנגשותם של כל הכוחות, מוכרחת איפוא להשתנות מעט או הרבה על ידי תוספת כוח חדש. – ולפי שאין שום כוח מגיע לעולם לידי נצחון שלם ומוחלט, לכן אין שום אחד יכול להתקים לעולם בלי שמירה מעולה מצד אותם האנשים המסורים לו. ואם – מה שיקרה פעמים רבות – לאחר שעשסה הרעיון החדש רושם ידוע על מהלך החיים, נעשסים בעליו עצמם 'רחביכלב', המכירים ומודים, שאיכאפשר להטות הכל לצד אחד בלבד, והרי הם שסמחים בחלקם ומסתפקים באותה ה'פשרה' המוכרחת שיצאה מאליה על ידי התנגשות הכוחות, – אז ימצאו אולי הם עצמם חן יתר הרבה בעיני המון בני החברה, נושסאי ההרמוניא הכללית ; אבל יחד עם זה יחדל רעיונם מהיות עוד כוח מקורי בפני עצמו, וגם הרושם שכבר נעשסה על ידו הולך ומשתנה ומתמעט על ידי פעולתם של כוחות אחרים, ישנים וחדשים, העומדים על משמרתם ושואפים להתמלא איש מחורבנו של חברו, בעוד שהוא אין לו עוד נושסא מיוחד, אשר ישמרהו ויתאמץ להגדיל חוג פעולתו על חשבון האחרים.

וההבדל הזה בין שני מיני העבודה המוסרית לשם רעיון אחד הוא שהפריד בימי קדם בין הכהנים והנביאים.

הנביא הוא 'בעל צד אחד'. רעיון מוסרי ידוע ממלא כל חדרי לבו ובולע אותו כולו, עם כל חושיו ורגשותיו, עד שאין ביכלתו להסיח דעתו ממנו אף רגע ; אינו יכול לראות את העולם אלא דרך אספקלריא של רעיונו, וכל חפצו ועמלו הוא להגשים את האחרון בשלמותו בכל חזיונות החיים. בעד האידיאל הזה נלחם הנביא כל ימיו עד מקום שידו מַגעת, הולך ומפזר כוחותיו בלי חמלה ובלי חשבון ושסימתכלב לתנאי החיים ולדרישת ההרמוניא הכללית. הוא צופה תמיד רק במה שצריך להיות לפי ההכרה הפרטית שבלבו, לא במה שאפשר להיות לפי המצב הכללי מחוצה לו. – הנביא הוא על כן כוח מקורי. פעולתו עושסה רושם על תכונת ההרמוֹניא הכללית, בעוד שהוא עצמו אינו נגרר אחר הרמוניא זו, אלא נשאר תמיד בפרטיותו, קיצוני, מצומצם, שומר משמרת צד אחד ועינו צרה בכל נטיה לצד אחר. ובאֵין לאֵל ידו לעולם להשסיג חפצו במלואו, לכן מלא הוא תמיד כעס ומכאובים ונשאר כל ימיו 'איש ריב ואיש מדון לכל הארץ'. ולא עוד אלא שהמון בני חברתו, אותם הגמדים 'מרוביכצדדים', ילידי ההרמוניא הכללית, קוראים אחריו : 'אויל הנביא משוגע איש הרוח', ובגאוה ובוז יביטו על 'צמצומו' וקיצוניותו מבלי שיבינו, כי הם וחייהם עם כל צדדיהם הרבים אינם אלא 'קרקע עולם', שספגה אל תוכה את השפע היוצא מתוך התנגשות פעולותיהם של ענקים מצומצמים כאלו.

לא כך הוא הכהן. הוא עולה על הבמה אחר שכבר הצליחה הנבואה לפלס נתיב לרעיונה, להטות את 'התנועה הבינונית' במדה ידועה אל 'צדה' ולכוֹנן ככה 'הרמוניא כללית' חדשה בין הכוחות הפועלים. ואף על פי שגם הוא, הכהן, משמש את הרעיון וחפץ בקיומו, אבל הוא אינו מבני ענק, ובאין בלבו העוז הדרוש למלחמת עולם נגד ההכרח והמציאוםת, נוטה הוא יותר להרכםין ראשו לפני ההכרח ולכרוֹת ברית עם המציאוםת. תחת להשאר בצמצומו של הנביא ולדרוש מאת החיים מה שלא יוכלו לתת, מרחיב הוא את דעתו והשקפתו על היחס שבינם ובין רעיונו ואינו מבקש 'מה שצריך להיות', כי אם רק 'מה שאפשר להיות'. כלומר, לא עצם הרעיון בכל פרטיותו ושלמותו, כי אם אותה 'ההרמוניא' המורכבת שיצאה אל הפועל מתערובתו עם כוחות אחרים – זהו דגלו של הכהן, אותו ישמור ובעדו ילחם, לא עוד נגד המציאוםת, כי אם אדרבא, בשם המציאות נגד כל הקמים עליה. הרעיון הכהני איננו איפוא עוד כוח מקורי, אלא הַרכםבה מקרית מכוחות שונים, שאין בינם שום יחס עצמי, זולת מה שפגשו אלו באלו במקרה והתנגשו יחד על שסדה החיים בזמן ידוע והיו אנוסים על ידי זה לשתף פעולותיהם בתנועה בינונית אחת. הרעיון החי, המוחלט, השואף לבלוע הכל ולמשול בכםל, המבלה ומחדש צורת החיים החיצונית והוא עצמו בלתי משתנה, – הרעיון המקורי הזה עבר ובטל ביחד עם נביאיו, ולא נשאר ממנו אלא כוח מעשסיו חותים שטחי אשר הספיקה לו השעה להטביע בצורת החיים המורכבת ששלטה בזמנו ; והכהנים עוטרים את הצורה הזאת הישנה ומשתדלים לשמרה כולה כמו שהיא, בשביל אותו החותם הנבואי שעליה."

מתוך אחד העם – "כהן ונביא" תרנ"ג (1893).

תודות לפרוייקט בן-יהודה http://benyehuda.org/

לאור תהליכים שעוברים על מערכות חינוך בשנים האחרונות (ולא רק בארץ), שעיקרן התפכחות משנים של כהות חושים ואשליה של 'אין דרך אחרת', נוצרים זרמים חדשים של חשיבה חינוכית וניסיונות להגדרה מחודשת של מציאות, צרכים ופתרונות. אחד הזרמים החדשים לו אנו עדים מתוך זיקה של שליחות ושייכות הוא הניסיון להתוות תוכנית לאומית לתקשוב מערכת החינוך. איפה שהוא, מישהו מאמין שתוכנית לאומית לתיקשוב (נשמע מרשים, לא?!) תענה על תחלואי מערכת החינוך ותמצב את ישראל מחדש בצמרת ההישגים של מבחני ה-OECD. הנה כמה מושגים ששמעתי בכנסים שונים של ארגונים שונים הנעוצים בבסיס הגדרות הצורך של תוכניות תיקשוב למיניהן:

מיומנויות המאה ה-21
סביבות למידה קונסטרוקטיביסטיות
לומד אוטונומי
בעיקרון, מטרות מבוססות למידה או מיומנויות למידה. נכון, אפשר בכל אחת מהן לזהות גם מרכיבים ערכיים, אבל המיקוד הוא למידה ורכישת מיומנויות ותכנים.

לעומת זאת, התחושה הציבורית של כישלון החינוך, והסיבות למיצוב ישראל בראש הטבלה הבינלאומית של שנאת בית הספר (מקום של כבוד, ללא ספק), איננה נעוצה דוקא באתגרים הללו. החינוך עולה כנאשם על דוכן הדיון הציבורי בעיקר בעניינים של תרבות וערכים שבין אדם לחברו: (אלימות, חוסר משמעת, חוסר רגישות, התנהגות ציבורית בוטה, חומרניות, תחרותיות, חוסר צדק). בימים אלא של יומלודת לחורבן – הסיבה העיקרית בה תולים המפרשים את חורבן שני הבתים היא "שנאת חינם" וזו לדעתי, בשתי מילים, המשמעות העיקרית של תחושת כישלון החינוך והאתגר הגדול ביותר העומד בפנינו. הסיבות העיקריות בהן נתלה הכישלון הן מעמד המורה, התדרדרות ערכית ותרבותית של הבית ושל החברה והתנערות הדרגתית של ההורים מהאחריות לצמיחתם הערכית של ילדיהם.

מטרתו ההעיקרית של החינוך איננה, איפה, לשפר את מיצובה של ישראל בטבלת ההישגים של ה-OECD. מטרתו העיקרית של החינוך היא ליצור חברה ישראלית אנושית יותר.

את כל זה אני אומר כי לא ראיתי התייחסות לשאלות הללו בתוכניות הלאומיות לתיקשוב מערכת החינוך (ראיתי כבר 3 מהן). נראה כאילו יש איזו שהיא הנחה שתיקשוב בחינוך איננו קשור בטבורו לשאלות של תרבות. נראה כאילו אפשר לפרק את מטרות החינוך לשני תחומים: למידה ו"חינוך".. וכאילו שאין קשר בין השניים. כאילו העת הזאת היא עת של כהנים…

בהיבט המציאותי אני יכול להבין את ההתפחות של הרציונל המעוות הזה וכבר כתבתי עליו לא מעט, למשל כאן: על ערכים מבולבלים והמורה חסיה או כאן: התרמית השניה בגודלה בתולדות האנושות, וכאן עולה האתגר העיקרי העומד בפנינו: הגדרה מחודשת של חינוך בכלל ותפקידו של התקשוב בחינוך בפרט – מתוך ראיה שאם אמנם נפתח חלון של הזדמנויות בגלל התפתחויות טכנולוגיות והתעצמות הצורך בשינוי – מן הראוי שנתלכד כולנו למשימה הלאומית הזאת.

ופה, סוף, סוף, אני חוזר לפתיחת הרשימה ולאחד העם שתבונתו מנערת אותי כל פעם מחדש.

מה אנחנו צריכים עכשיו? כהנים או נביאים?

מה אנחנו צריכים לעודד כמחנכים – 'כהנות' או 'נביאות'?

ואם אתם מבינים כמוני שזו העת לנבואה בארץ ישראל, בואו נצא לשער העיר, נעטה שקים ונצעק בראש חוצות: קום התנערה עם חלכה…

מאת חנן יניב | פורסם גם באתגרים, הכשרת מורים | לכתוב תגובה

ההבדל בין פדגוגיה חדשה לפדגוגיה חדשה

18 בדצמבר 2010 – 2:37 pm

רשימה זו התפרסמה באתר רשימות בבלוג זה ב-12 ליולי 2010 ועתה מעודכנת באתר החדש.

בכנס מו"ח (מחשבים וחינוך) שהתקיים אתמול במכון מופ"ת ובכנס ב-6 ליולי עליו כתבתי קצת ברשימה הקודמת, דיברו רבים על ההבדלים בין הפדגוגיות עליהם ניסיתי לעמוד עוד ברשימות קודמות. אין ספק שהנושא מורכב ומסובך להסברה לכאלה שאינם מעורים בדיון הזה ברמה יומיומית. אז הנה נסיון לפשט את ההבדל:

איינשטיין (אלברט, לא אריק) אמר "אני אף פעם לא מלמד את התלמידים שלי; אני רק מנסה להעניק להם את התנאים בהם יוכלו ללמוד".

אם, רבי עקיבא כלל את התורה כולה בכלל "ואהבת לרעך כמוך", אני חושב שזו למעשה, לדעתי, היא תמצית הפדגוגיה ה"חדשה" כולה.

העברת האחריות ללמידה מן המורה לתלמיד, שינוי התפישה המקצועית של המורה ממקור תוכן ל"מאפשר למידה" ומנחה, יצירת סביבת למידה מזמנת למידה אישית או צוותית – אלה הם (לדעתי) עיקרן של עקרונות ההישתנות בתפישת החינוך שרבים מסכימים להן.

יש, כמובן, מטרות נוספות לחינוך שאינן קשורות ישירות ללמידה (יצירה של חברה ותרבות אנושית) של תוכנית הלימודים, אבל כל הרעיונות הפדגוגיים המוטמעים בכלל שהצגתי למעלה מושתתים על תפישה הומניסטית של רוח האדם המקובלת על רבים בחברה הישראלית על כל פלגיה ובחברה העולמית – מערב כמזרח (ראה ערך רבי עקיבא).

אז הנה תשובות קצרות לכמה שאלות בסיסיות:

למה לשנות? החברה האנושית דפוקה (מלחמה, מחלות, רעב, זיהום..), מוסד בית הספר (כמו שאנחנו מכירים אותו) איננו מתאים לתקופתנו ויעדנו.

מה לשנות? את הנטיה שלנו לפזר ססמאות ריקות מתוכן ואת היכולת שלנו לבקר את הפער בינן לבין המציאות.

איך לשנות? להבין שפדגוגיה חדשה וישנה אינן יכולות לדור באותה דירה (הן סותרות האחת את השניה).

מה תפקיד המחשב? לתת תנאים לפדגוגיה החדשה לקרות במיטבה.

איך נעריך את השינוי? ע"פ האור בעיניי התלמידים, המורים ואולי ההורים.

ומה עם תוכנית הלימודים והמבחנים הסטנדרטיים? אפשר לעשות פדגוגיה חדשה עם אחריות לא פחותה (ויש להניח שרבה יותר) לתכנית הלימודים והמבחנים הסטנדרטים המקובלים.

עם מי לשנות? עם כל הקהילה הרלוונטית לבית הספר.

ומה עם מיומנויות המאה ה-21? הכל כלול…

צריך ללמד מחשבים? על פי נסיוני צריך להשתמש בהם – הלמידה כבר באה באופן טבעי.

ועוד תובנה שעלתה במוחי אתמול ועיקרה הכשרת המורים בשטח ופרחי ההוראה… לצד הצפת השטח במאגרי תוכן (כל המרבה יבורך) צריך לתת לשטח כלים לבנות כאלה בעצמו (בעיקר לתלמידים). ראינו דוגמה מדהימה של פרוייקט שעשו רוני אבולפיה ושירי פרציגר כהן מהמרכז הבינתחומי. הפרוייקט מציג את יומניו של רפאל אבולפיה (סבא של רוני)  באמצעות בלוג: http://www.rafaelaboulafia.com, אלבום תמונות בפליקר: http://www.flickr.com/photos/49407511@N06

שהיה חייל בגדוד נהגי הפרדות במלחמת העולם הראשונה. הנה דוגמה של פרוייקט ברוח הפדגוגיה החדשה, הנה דוגמה של שימוש בטכנולוגיות מעצימות… תפקיד המורה? כתבתי על זה והזכרתי את זה.

ועוד תובנה… שתדגיש שוב את האתגר העצום העומד בפנינו המחנכים המתמחים בטכנולגיות למידה:

אני מסכים שתפישה פדגוגית צריכה להכתיב את מבנה סביבת הלמידה וערכיה (ולא טכנולוגיות כלשהן). אבל…

צריך לדעת בכל עת מה הם החידושים הטכנולוגיים המאפשרים לפדגוגיה לקרות במיטבה  – וכל הזמן יש חידושים שיכולים לעזור לנו לעשות דברים (כן, פדגוגיים) שבעבר יכולנו רק לחלום עליהם.

ברור שכל אחת מהטענות המובאות למעלה מחייבת העמקה מרובה וסימוכין מחקריים, אשמח להתדיין ולהגן על כולן, כאן או מעל כל במה אקדמית.

מאת חנן יניב | תגובות (2)