ארכיון קטגוריה: חינוך ערכי

האח הגדול, היפה והחנון, הישרדות… תרבות של ערכים חלופיים

רוב תחלואי החברה הישראלית מוטלים (ובמידה רבה של צדק) על כתפי מערכת החינוך. אלימות, אטימות, בהמות, בריונות הם סממנים תרבותיים שבית הספר מצופה להציב להם פתרון, ובשעות הרבות בהן הוא מקבל חזקה בלעדית על ילדי ישראל, הוא מצופה ל"חנך" אותם להיות אנשים טובים.

נכון, תלוי את מי שואלים… משרד החינוך יגיד שלצד הציפיות הללו, בית הספר מצופה גם להכין את התלמידים לקראת מבחנים סטנדרטיים, אבל אלה אינטרסים של שלטון שכבר דיברתי עליהם בעבר לא מעט. למרות זאת, אני מניח שרובינו נסכים עם משפט הפתיחה.

ואז חוזר הילד הביתה, מדליק את הטלויזיה או/ו הפייסבוק שלו ומתחנך אחרת…

שמעתי מחברי ד"ר עדה גרינברג ורענן ארבל המניעים את בית הספר "מופת חופים" בגבעת אולגה ש'חברות' היום זה לא מה שהיה פעם. חברות היום נמדדת בכמות החברים שיש לך בפייסבוק. שלאבד חבר בחיים זה פחות מסובך, בפייסבוק אם אתה מאבד חבר, רמת הפופלריות שלך יורדת. מכאן שהערך חברות מקבל פתאום מימד חומרי. אין חברות כבר ערך עליון של קשר עם ילד, חברות היא מדד אגוצנטרי לפופולריות שלי. אני. לא אני עם האחר, אלא אני מול האחר. אפילו מימד החברות הופך למדד כמותי במסע להיות 'הכי טוב', 'הכי יפה', 'הכי עשיר'…

מסתבר ש'בריתות' ו'חרמים' שהיו בזמננו אמצעים קיצוניים מאד הופכים לעניינים של יומיום, אבל אני מתעודד בעובדה שהם מאבדים הרבה מהמשמעות  החברתית שלהם…

ואז אנחנו רואים האח הגדול או היפה והחנון או…

מציצנות ללא שמץ של בושה, השפלה ללא גבול, מניפולציות, מלכודות מכוונות, ששון לאד… איזה כיף לראות אנשים מתרסקים, אנשים בוכים, אנשים מודחים.

והכל לגיטימי. הכל למען הרייטינג.

לכאורה, מה לעשות, זה מה שהעם רוצה, לא?!

ובכן, יש פה שתי בעיות עיקריות:

הראשונה – בעיה אתית. מה שהתוכניות האלה מרשות לעצמן, שום גוף מחקרי מסודר לא היה מעז לעשות, ואם היה מנסה, לא היה מקבל אישור למחקר כזה משום ועדה של אתיקה מקצועית (וכל מחקר הקשור לאנשים או חיות מחוייב באישור ועדת אתיקה של המוסד). נכון, הרבה מהמניעים של המוסדות האקדמיים הוא חשש מתביעות של נפגעים בניסוי, אבל עדיין – יש מחוייבות, יש פיקוח, יש חשיבה, יש לקיחת אחריות.

השניה – בעיה חינוכית ממדרגה ראשונה. התוכניות האלה נותנות לגיטימציה למערך של ערכים פסולים, ללא בקרה. התוכניות האלה משנות את התרבות של ילדינו.

נשב ונשתוק?

אז מה עושים? צנזורה ? חלילה לנו מלתת עוד שוט של שררה בידי שלטון, זה יותר מסוכן אפילו מלראות את היפה והחנון במשך שנים.

אני קורא למרי אזרחי. בואו נחרים את התוכניות האלה, בואו נוריד להן את רמת הרייטינג לזבל. בואו נשלם להם במטבע שלהם ונשפיל אותם עד עפר.

ויחד עם זאת, אני קורא להורים – לא צנזורה (אני לא מאמין בשליטה חד-צדדית בחינוך), אבל הידברות.

תסבירו לילדים שלכם כמה רוע יש בתוכניות האלה, כמה זלזול ברוח האדם, כמה סכנה לכל נסיון של יצירת חברה שפויה.

 

ואתם, נפגעי האח הגדול או תוכניות כאלה, אנא צרו קשר.

מודעות פרסומת

חינוך לשלום? חינוך ללא מלחמה?

אני בונה (עם צוות סטודנטים) מרכז חינוכי של מוזיאון צבאי בקנדה.

 

המרכז הזה בנוי על דילמות טעונות רגשית בתוך מבוך הרפתקאות שבו צוות של תלמדים (4) אמור לבחור דרך פעולה בכדי להתקדם.

 

רק בעת האחרונה, בגלל מאמר שכתבתי לכנס על חינוך לשלום בוונקובר, אני מתחיל להבין בעצם שהמבוך לא מחנך ל"שלום", הוא מחנך "שמלחמה זו לא אופציה".

 

האם זה חינוך לשלום?

 

איך משנים ערכים בכלל? ואני לא מנסה לגרד את המשמעות האתית של חינוך ערכי, ראיתי אפילו ניסיון של משרד החינוך לבנות סטנדרטים של חינוך ערכי… משונה…

 

התובנה של מהות הבעיה התעצמה כשראיתי את הסרט "בופור". מפקד המוצב מגיע למצב שבו הוא אומר שאותו לא יבריחו משם… הוא יצא בראש מורם… (משהו כזה).

 

וואלה, לרגע הזדהתי. הרגשתי שגם אני אם הייתי שם הייתי מוכן להקריב את חיי (זה ככה הרגיש לי), ולא לתת שיבריחו אותי משם. ואז התחלתי לשאול את עצמי שאלות קשות על מהות החיים ורעיון ההקרבה. ופתאום הבנתי כמה יסודות ערכיים מוטמעים בתוכנו ולא משנה כמה נבנה לעצמנו רציונל של סיסמאות אחרות.

 

זה בערך כמו שאתה מאד בטוח שאתה לא גזעני ואתה מאד מזדהה עם הרעיון של לא גזענות, ופתאום, במצב כזה או אחר, נפלטת לך איזו מחשבה גזענית בתוך הראש ואתה לא מבין מאיפה זה בא.

 

אז "מלחמה" ו"כבוד" ו"אני גבר" וכל מיני שדים כאלה טמונים עמוק עמוק בתת המודע שלנו, ואין לנו יכולת לכסות עליהם בכל מצב או לנבא אם ומתי יתעוררו. וזה די מפחיד אותי.

 

אז אמרתי כבר שמלחמה זו התרמית הראשונה בתולדות האנושות. היא בדרך כלל (בדרך כלל) משרתת אינטרסים של בעלי השפעה – שלטון ומקורביו, או אימפוטנציה של מנהיגים בלהביא שלום. מנהיגים בונים על התגייסות של העם למלחמה תוך בנייה על מערכת של אמונות ופחדים כמו כבוד וקיום… כמו שדתות מסוימות בנויות על אמונה מתוך הפחד מהגהנום.

 

אז מללמוד משני מקרים של שלום שיש לנו (מצריים וירדן), מי שהביא את השלום אלו מנהיגים (אבל קודם כל ובעיקר – אנואר סדאת) שהחליטו שאי אפשר יותר להילחם. לא היה שינוי ערכי ביחס של המצרים אלינו שהביא לשלום. העם המצרי, שגם הוא חונך על הסטוריה של פחדים ומטענים רגשיים קיבל את השלום כעובדה קיומית… ויש שלום.

 

אז מנהיגים יכולים לעשות שלום – אין לי ספק. אבל האם חינוך יכול להשפיע על שלום בעתיד? האם אפשר לחנך דור של אנשים שיבינו שמלחמה זו לא אופציה?

 

האם מנהיגים שיצמחו מתוך דור כזה, יוכלו לעשות שלום מול מנהיגים שצמחו עם אמת אחרת?

 

האם אפשר לחנך אנשים לסיסמאות?

 

אני מאמין שכן, אבל לא מאמין שדרך הראש.

 

מה זה "חינוך" בכלל?

 

אז קודם – מה זה לא…

 

חינוך זה לא הקניית ידע. משרד החינוך שלנו צריך להיקרא "משרד הקניית הידע" אולי, אבל חינוך הוא לא מסוגל לעשות – ולא בגלל שיושבים שם אנשים רעים או טפשים, אלא בגלל ששלטון לא מסוגל לחנך באמצעות מערכות חינוך קונבנציונאליות – כל תפישת החינוך צריכה להשתנות פתאום ושינוי כזה אי אפשר לעשות רק מלמעלה ובודאי לא בקדנציה של 4 שנים (אם זה מחזיק מעמד בין מהפך למהפך).

 

אז מה כן?

 

חינוך היא תהליך מורכב שקורה בראש ובלב ובמה שביניהם.

 

חינוך, לדעתי, הוא שילוב של למידה של יסודות להתנהגות האדם, עם היכולת לזהות ולבחור מתוך תהליך רגשי ושיכלתני בדרכי התנהגות תואמות לתוואי מודע של הסתכלות על החיים.

 

כלומר: אתה יודע במה אתה מאמין, יותר מיודע, אתה אוהב את מה שאתה מאמין בו וכשאתה נתקל בבעיה שמחייבת בחירת דרך פעולה, אתה מסוגל, למרות כל השדים שעדיין קיימים בך, לבחור בדרך התואמת את אמונותך.

 

אז זה כמו להיות דתי?

 

אני מניח שכן, אם אתה בחרת את מה שאתה מאמין בו ואוהב אותו, אבל גם חילוניות היא מערכת של אמונות וערכים, או אם תרצו, "הומניזם" בשבילי, הוא סוג של דת.

 

אז איך מחנכים?

 

דרך הבטן. ולא במקרה או כלאחר יד. במודע ובצורה מכוונת.

 

לכן מערכת החינוך איננה מערכת חינוך אם היא מצפה שערכים יבואו בדרך אגב, בגלל שיש כיתה ויש מורה. ומערכת חינוך איננה יכולה ל"הורות" חינוך, כך שאפילו אם כל מה שהיו לומדים בבית הספר היו "ערכים" בשיטה של תוכנית לימודים, שיעורי לוח, דפי עבודה… לא היה יוצא חינוך.

 

חינוך הוא תהליך המשלב תהליך רגשי ותהליך שכלתני.

 

איך משלבים?

 

מתקילים ילדים במצבים שבהם הם צריכים לקבל החלטות מתוך מצב רגשי, מצב שבו הם מחוברים לסיפור, רואים את עצמם בתוכו, מזדהים עם דמויות – משהו כמו סרט, אבל שהם בו דמויות שיש להן יכולת לבחור ולהשפיע.

 

כי סרט, או תיאטרון, או מספרי סיפורים, יכולים להביא ילדים למצבים של מודעות רגשית (אני יודע שאני עצוב בגלל שאמא של במבי מתה), אבל אין להם יכולת להשפיע על מהלך ההתרחשויות…

 

אבל אז, כשהם מעורבים רגשית, הם יכולים באמת להתחבר לכל הערכים שהיינו רוצים לראות אותם גדלים לתוכם, כי יותר עמוק מהשדים למינהם, מסתתרים היסודות האנושים האמיתיים – נקיים מחרדות, וציפיות ורציות..(מלשון רצון)… מסתתרת האהבה הבסיסית לאדם באשר הוא.

 

אז אנחנו בונים מוזיאון של חינוך לשלום בדרך של להפגיש ילדים עם דילמות של מלחמה, אנחנו בונים מערכת חוויתית של הרפתקאות שישלבו דימיון ומציאות ויעוררו (כך אני מקווה) ילדים לתחושה, לרגש.

 

ואז, תוך התמודדות עם דילמות ערכיות כאלה, הם יצטרכו לבחור דרך פעולה שאיננה פשוטה, דרך שתחייב אותם לבחור משהו על פי קריטריונים של אמונה ומציאות. לבחור ולראות איך חלק מהעולם הערכי שלהם מתנפץ מול עולם של מציאות לא שפויה.

 

ואז, תשב איתם המורה, בקבוצות קטנות, והם ידברו על מה שהרגישו ועל מה שבחרו ועל ההשלכות…

 

ואז, אני מקווה, תונח אבן הפינה לתובנה שמלחמה – זו לא אופציה.

 

ולסיכום – פינה לזכרו של חבר שלי שאיתו עבדתי הרבה על התובנות של שילוב של רגש ושכל, לזכרו של מנחם עייני – שחקן ובמאי. מנחם עבד איתי במסגרת פרוייקט שקראו לו "מחר 98 באצבע הגליל". ניסינו, צוות של אנשים חדורי אמונה (גם רענן ארבל ועדה גרינברג) לבנות חינוך אחר (קראנו לו "אור בעיניים"). את מנחם ביקשתי להצטרף בכדי להביא אל העולם השכלתני הזה את עולם הרגש, הדימיון והחוויה דרך עולם התיאטרון ויחד גילינו מה זה חינוך. אז מנחם, אחי, תשמור עלינו מלמעלה, העולם הזה צריך אנשים כמוך.

 

ללא מוצא

לקחתי שתי נערות טרמפ. שמעתי אותן מתכננות איך לתחמן את המורה. התברר שברחו מבית הספר לאיזה שעה ומחפשות דרך להראות לה שהיו במשימה לימודית.
שאלתי אותן – ומה יקרה אם תספרו את האמת?
אמרו – השתגעת? יהיה אסון.

לא נראה לכם, אנשים, שמקום שמציב תלמידים במצבים שבהם המפלט היחידי הוא לשקר או לזייף משפיע על ההתפתחות הערכית שלהם אחרת ממה שהיה רוצה?

חיי בית הספר מלאים במצבים ללא מוצא.

עוד סיפור:

אני שחר ואני ילד נבון. כל המבדקים הראו שאני נבון מאד. עד כיתה ו' הייתי תלמיד טוב מאד ומקובל מאד כאחד התלמידים הטובים בכיתה, למרות שלא אחת, התגלו בעיות התנהגותיות: דיבורים בזמן השיעור, אי הכנת שעורים לפרקים, התחמקות משיעורים לביצוע משימות אחרות (למשל פלקטים בשירות אחות בית הספר), אבל, כל הציונים של י היו טובים מאד והורי, אנשי חינוך, היו מדושני עונג.
בכיתה ז' התחיל תהליך ההתדרדרות. הפסקתי להשקיע בלימודים כמעט בכלל, הפסקתי להתכונן למבחנים ולהכין שיעורים והמצב הלך והחמיר ללא מודעות ההורים.
המבחן האחרון בגיאוגרפיה היה חמור במיוחד. היה ברור לי שהתחלקתי בגדול. לא התכונתי ולא למדתי את הפרטים וכשהגיע טופס הבחינה, חשכו עיני, ולא ידעתי להשיב על מירב השאלות.
מרגע סיום הבחינה, הלכתי עם משקל כבד על ליבי. החשש מיום החזרת הבחינה היה מעיק מנשוא. וכמו כל מיני דברים בלתי נמנעים, הגיע המעמד הגורלי ובו המורה עומדת ומחזירה את המבחנים. עם הקראת שמי, הרגשתי שלבי מחסיר פעימה. ניגשתי לקבל את המבחן וחשכו עיני – 53. זהו הציון הנמוך ביותר שקיבלתי אי פעם. אפילו לא שמעתי את משפט התוכחה-דאגה שהשמיעה המורה. חזרתי למקומי ובלי להראות אותו לחברי, החבאתי את המבחן בתיק. עם סיום הלימודים מיהרתי הביתה ולא השתתפתי בשיחות ההשוואה של חברי – כמה קיבלת? כמה קיבלת?
הבית שלי הוא בית תובעני ללא פשרות בנושא הלימודים. דברי תוכחה של "אתה יכול יותר"… "אתה יכול להיות הטוב מכולם"… "אתה חייב ללמוד ולהצליח"… היו נחלה של יום-יום. ביקורת אמי על מצב שיעורי, המבחנים, העבודות היא קפדנית ביותר.
מרגע החזרה למקום בכיתה הייתי עסוק בלתכנן כיצד להסתיר את ה מבחן מעיני אימי. שאלותיה: "החזירו כבר את המבחן בגיאוגרפיה?" חזרו ונשנו מידי יום…
הוראת המורה להחתים את ההורים נחתה עלי ללא הכנה מוקדמת.
ואז התחיל סיוט הדחייה.
ניסיתי לדחות את הרגע המר מיום ליום. אמנם, החיים חזרו למסלולם, לכאורה (היה לי שבוע עד למועד השיעור הבא), אבל כתם אפל רבץ עלי והעיב על שלוותי הנפשית. "ערב לפני השיעור אראה את המבחן לאמא ואבקש את חתימתה", אמרתי לעצמי.
רגע ההשפלה של הצגת כישלוני היה קשה לי ביותר, רגשות האשם על שלא למדתי, הצטרפו לחשש משינוי תדמיתי בעיני הורי, חברי והמורים ואל הפחד מהצפוי לי מהעונשים שאקבל על חרפתי (מניעה מללכת לתנועה, לסרט ובעיקר האווירה הקשה שתשתרר בבית).
לא הבאתי את המבחן חתום במועד!
החשש מהרגע הנורא הלך וגבר. זיעה קרה כיסתה את פני וכשהמורה נכנסה לכיתה והבחינה במצבי, שאלה אותי אם אני מרגיש טוב. לרגע ניצת בי שביב של תיקווה – אולי אלך לאחות ואשלח לביתי? המורה כיבתה את השביב באחת: "טוב, קודם נבדוק את המבחנים ואח"כ תלך לאחות". שקעתי במקומי.
"ובכן, ילדים, נא להחזיר לי את המבחנים החתומים" אמרה המורה.
לא זזתי.
"מה אתך?, שחר" אמרה המורה.
התכווצתי בכיסאי. 80 עיניים הופנו לעברי.
"שכחתי את המבחן בבית" אמרתי, "נתתי לאימא ושכחתי לקחת חזרה".
פני המורה נתכרכמו. "אבקש שתביא את המבחן חתום בשבוע הבא אחרת אצטרך להזמין את אימא לשיחה".
אבן גדולה הוסרה מעל לבי, שהתחיל לחזור לקצב נורמאלי… הסכנה המיידית חלפה.
עוד שבוע של דחייה והבוקר הגורלי הגיע.
שלפתי את המבחן ממחבואו (שאימא לא תגלה אותו בתיק), הסתכלתי עליו פעמיים, וחתמתי את שם אמי.

מרגע זה, החיים הפכו קלים יותר.

יו כמה חסר פה איור של מיכל פרנקל.

בית הספר הוא מקום של קונפליקטים ומסרים כפולים כי יש בו ניגוד אינטרסטים ברור בין הצרכים של הילד לבין הצרכים של המערכת כמו שהם מוכתבים מלמעלה. אלה רוצים שיהיה להם כיף, מסעיר, מעניין, מרגש, משלהב, מסקרן, מרתק… וזו רוצה שילמדו את תוכנית הלימודים, שיתמידו גם אם משעמם, שיצליחו גם אם הם לא יכולים…

הטראומות שעוברים ילדים כמו שחר אינם ברורים למורה לפעמים.

הסיפור של שחר נכתב על ידי (אני שחר – זה די ברור, לא?) כאשר אחת מבכירות תלמידותי(מורה מצטיינת) באה לספר לי ששלחה את הילדים להחתים את ההורים על הציונים. נפלתי מהכסא… לי היא מספרת את זה? היא לא מבינה את הבעיה?

היא, המורה לא מתכוונת להתקיל את שחר במצב ללא מוצא. היא לא מחפשת דרכים להוסיף על גבו שרצים לאלה שכבר ממילא הוא סוחב אל תוך חייו. היא לא מתכוונת לערער את מערך ערכיו – אבל היא עושה את זה יום, יום והיא לא מודעת לכך.

ניסיתי להבין איך זה קורה? איך קורה שמורה רגישה ונבונה, נשמה טובה, איננה מודעת?

יש לי הנחה שכבר בדקתי על כמה מאות אנשים: רוב המורים היו תלמידים טובים ולא חוו את הטראומות שעברו עלי.

כשאתה מביא להורים מבחן עם ציון של 85, אין טראומה, אתה נותן להם לחתום, לפעמים צריך להסביר למה זה לא 100 – וזהו.

חנן