לפני ימים ספורים, פורסמה כתבה בידיעות אחרונות (13 בדצמבר 2021) על הפער בסיכוי של ילדים בפריפריה לעומת ילדים במרכז הארץ להצליח בחיים.
הצלחה בחיים נמדדה בכתבה דרך חמש יחידות במתמטיקה, שירות צבאי ב-8200 ושילוב בהייטק.
עגל הזהב.
יכול להיות שלילדים בפריפריה קשה יותר להגיע ל-5 יחידות במתמטיקה בתעודת הבגרות, להתקבל ל-8200 (אולי, רחמנא ליצלן, יגיעו ליחידת קרבית, טפו.. טפו.. טפו).
אנו גאים בהישגי המדינה בהייטק, אבל אני בטוח שתמיד יהיו יזמים ומפתחים ויוצרים וממציאים גם בלי מערכת החינוך (או למרות). במדינתנו, אנחנו מתמודדים עם אתגרים קשים יותר וחשובים יותר.
הצלחה בחיים נמדדת בהרמוניה בחיים ולא דווקא בהישגים כלכליים או יוקרה אופנתית. הצלחה בחיים היא תמיד ללמוד, תמיד ליצור, תמיד לאהוב… גם את עצמך. הצלחה בחיים היא להיות שותף לתרבות אכפתית, לתחושה של ביחד…
אז תסלחו לי רבותי מקרן טראמפ, שדוחפים למערכת כספים אין קץ בשביל לגדל אנשי הייטק, תסלחו לי לוט ועדתו – אנחנו מחכים למשה.
מה, בעצם, נחשבת הצלחה בחיים? האם יש לה קשר להגשמה עצמית? האם ילד יכול להגיע להגשמה עצמית מול מטרה מסומנת מלמעלה?
מרינה, סטודנטית שלי שאלה אותי פעם – חנן, אתה חושב שאתה מגשים את עצמך?
אמרתי לה שאני לא מאמין שיש אבן דרך אחת ל"הגשמה עצמית"… יש לי הרבה תחומים בחיים בהם לא הגעתי להגשמה עצמית, ואין סיכוי שאגיע… החיים לקחו אותי למקומות אחרים.
סיפרתי למרינה שאני מרגיש החמצה גדולה בחיי, בעניין המוזיקה. יש לי תחושה של החמצה שלא הגעתי להבנה מעמיקה יותר של התיאוריה, שלא התאמנתי מספיק בנגינה על הצ'לו, שלא…
לעומת זאת, אני מרגיש "מוגשם" בענייני האקדמיה – איך? פשוט הגעתי לתובנה של מה היא האקדמיה בשבילי, בחרתי לעצמי מקום ברוח זו, ואני מרגיש שהגעתי למיצוי השאיפות שלי לקידום אקדמי ועסוק בניצול המיצוי הזה לתחושת השליחות שהגדרתי לעצמי בחיים – לעשות טוב… בחינוך.
האם אפשר להניח, אם כן, שהגשמה עצמית יכולה בתחום מסויים, יכולה להיות קשורה למיצוי אישי של הכלים שהתחום נותן בידיך להגשמת מטרה גבוהה?
מהי, אם כך, מטרה גבוהה?
יש אין ספור הגדרות למטרה גבוהה – יש הקוראים למונח הזה אפילו "מטרה נשגבת", איך מודדים "גובה" של מטרה?
אמונתי היא שאין כלי מדידה שיכולים לעזור לאדם לזהות שהוא ממלא "מטרה נשגבת" אלא תחושותיו הפנימיות.
האם הקמת סטארט-אפ, ומכירתו במיליונים, יכולה להיות "מטרה נשגבת"? אולי, אבל בעולמי שלי, עולם שיש להניח שהושפע לא מעט מהתקופה בה גדלתי, מהאווירה בבית, מהספרים אותם קראתי, מאורחות החיים שלי, מהאנשים אותם פגשתי, מובילים אותי לתחושה ש"מטרה נשגבת" צריכה להיות קשורה לתרומה לאחרים.
יש אנשים שיגידו – שהרבה סטארט-אפ'ים תורמים רבות לאנושות – נכון, ויכול להיות שלהמציא משהו שתורם לאנושות זו הגשמה של "מטרה נשגבת", אבל נשאל – האם הישג חד-פעמי הוא הגשמה עצמית? מה קורה אח"כ? האם אדם שזכה והמציא ומימש ונח על זרי דפנתו, האם זהו? זוהי הצלחה (ואני לא מודד את הישגיו בממון), אני שואל אם עצם התרומה החד-פעמית לאנושות, מספיקה עבורו להגיד לעצמו – כן, אני מוגשם עצמית?
אז אם נכנס את כל התובנות האלה משמעות תחושת ההצלחה בחיים, הייתי מגדיר, בשלב זה (אולי יצוצו תובנות חדשות עד תום המאמר הזה, ואז ננסה להבין איך אפשר לגדל ילדים לתחושה של הצלחה, הצלחה בחיים ותרבות של שפיות): אני מצליח בתחום מסוים, אם אני מרגיש שאני ממצה את עצמי בשימוש בכלים שנותן לי התחום למען מימוש מטרה נשגבת, לאורך חיי, ועושה את זה תוך תשוקה ואמונה בדרכי.
וואו…
איך מגדלים ילדים לסוג כזה של חיים? מה תפקיד בית הספר? מה צריך להיות מורה כדי להיות מסוגל לכוון ילדים לתחושה של הצלחה?
אז יש אנשים שהולכים ומתעדים אורחות חיים של מי שנחשב מצליחנים בתקופה מסוימת ובתרבות מסוימת. יש שמתעדים אנשים שהצליחו להגיע לתפקידי ניהול בכירים, יש שהצליחו כלכלית, מאד, יש שיחפשו דווקא את אנשי הרוח, אנשי המדע, "סלבים" למיניהם, ויש שיחפשו מנהיגים רוחניים או גורואים למיניהם…
אבל…
אין, לדעתי, הצלחה נמדדת, אלא בעיני האדם.האשה עצמו.ה.
אפילו חז"לינו אמרו – "איזהו עשיר – השמח בחלקו". חז"ל לא אמרו השמח בחלקם של אחרים, הם אמרו "השמח בחלקו".
אז איך עוזרים לילדים לגלות את "חלקם"? למכור להם חמש יחידות בגרות במתמטיקה? למכור להם לעבוד ב"גוגל" או דומיה? להאמין שלהיות אלוף אולימפי זה שיא ההצלחה? להיות טוב מאחרים?
ראיתי הבוקר את לינוי אשרם. מדלית זהב!!! ילדונת שכבשה את העולם. שאלו אותה על הקרבת הילדות. אמרה שלא מתחרטת. ואני שואל, ומה עכשיו? התחילה ללמוד לתואר ראשון בוינגייט. ומה אם לא תצטיין בלימודים? איך תתמודד עם כישלון? ברור שאיננו יודעים, האם יש לנו את הזכות לנסות? האם לילד שנורא רוצה להיות אלוף אולימפי צריכים ההורים לעזור? אלה שאלות שאי אפשר להשיב עליהן, ואני מאמין שאפילו ללינוי אין תשובה ברורה.
אחת הבעיות עם ילדים.ות היא שהם צעירים. הם עוד לא גילו עולם ומלואו. רובם.ן גם עוד לא מבינים.ות את ההשלכות של בחירה, מחויבות, התמדה, הקרבה למען…
העולם שלהם מלא במצליחנים שמלקטים מיליוני עוקבים ברשתות החברתיות – ואלה בדרך כלל מוכרים לנו צורה חיצונית… כריזמה אישית…
אוי, אוי, אוי, הכריזמה. כמה ילדים הלכו אחרי החלילן מהמלין…
איך מפתים ילדים.וות לראות את העולם, שלא רק דרך משקפי הטיקטוק והאינסטגרם?
ראשית חושפים אותם לאין ספור גירויים. דברים שיפתו אותם לרצות לדעת יותר.
איך עושים את זה? ספרים, יוטיוב, ספריות, מוזיאונים (יש היום כבר הרבה מודעות לחווית המבקר במוזיאונים רבים – דוגמה מעולה היא בית הפלמ״ח), סיורים… בונים תוכנית חודשית של פעילויות ״חכה של אלף פתיונות״. מגייסים כל מכר פוטנציאלי שיכול להפגיש אותם עם חוויה חדשה.
עוזרים להם ״לפתוח אנטנות״ – להבין שיש דברים ששווים תשומת לב, אפילו אם הם לא בקצב של חלקי שנייה על מסך.
״חכה של אלף פתיונות״ אינה יכולה להישאר שעונה רק על הבית – היא גם אחריות בית הספר והקהילה. הם יכולים לאגם משאבים. בית הספר יכול להביא אנשים מרתקים לדבר עם הילדים, מופעים, סיורים, טכנולוגיות מתקדמות… קחו, למשל, את מרכזי החדשנות שקמו בבתי ספר רבים – האצילו סוג כזה של אחריות על מי שעומד בראשם… שנו את יעודם מ״מרכז חדשנות״ – ל״מרכז התחדשות״, בקשו מהם לבנות תוכנית “חכה של אלף פתיונות״ (חאש״פ) לכל שכבה. בקשו מהם ליצור קהילת רכזי חאש״פ שיחליפו ביניהם חוויות ורעיונות…
שנית, עוזרים להם להבין שלא כל הנוצץ – זהב. יש דברים שנראים מאד מפתים, אבל לא הפיתוי חולף עובר..
עוזרים להבין שכדי לתת סיכוי להיכרות עם משהו מסקרן, משהו שמגרה לרצות לדעת עליו יותר, צריך להשקיע מעט ולחוש אותו.
כ-20% מעורכי הדין שהתקבלו ללשכת עורכי הדין, אינם עוסקים במקצועם… שאלתם את עצמכם איך זה קורה שאדם משקיע את שנות צעירותו בלימוד מקצוע שלא יעסוק בו בעתיד? האם לשם היינו רוצים להסליל את מסלול חייהם של ילדינו?
צריך גם לעזור לילדים להבין איך לבחור. איך לבחור במה להשקיע, איך להתחייב לתחום מסויים, איך לזהות התאמה לתחום ואיך ומתי לוותר אם אין…
צריך גם לדעת לוותר להם – אפילו אם הם לא צועדים במסלול בו בחרו, צריך להבין שילדים עדיין לא בשלים לבחור בחירות מחייבות וארוכות טווח.
בחרו משהו, מה עושים עם זה?
שששש…
בזהירות, בזהירות מציעים להם עוד ועוד מקורות שיאפשרו להם לדעת יותר.
עובד איתי נער שלא הולך לבית הספר כבר שנתיים. הוא גילה בסדנה שלי, בסיור אקראי כמעט, זרוע רובוטית שעניינה אותו. עניינה אותו מספיק לשוחח איתי על דא ועל הא… איכשהו הגענו לדבר על אופנועים. ראיתי שנדלקו לו העיניים… סיפרתי לו על האופנועים שהיו לי, על זה שיש לי עכשיו… שאל אותי איך עובד הגיר (תיבת ההילוכים האוטומטית בקטנועים). הסברתי לו קצת על הוריאטור. בערב, שלחתי לו סרטון יוטיוב שמסביר איך עובד וריאטור… סיפר לי שמצא מנוע של קטנוע… הצעתי לו להביאו לסדנה ונשפץ אותו יחדיו… הביא את המנוע… חושבים שזהו? שהוא מחובר? רחוק מזה עדיין, אבל אני ממשיך לקוות שסוג כזה של מחוברות, יחזיר אותו לתובנה שאפשר וכדאי ללמוד קצת יותר וחשוב יותר, שהוא מסוגל.
בית ספר יכול לעמוד בסוג כזה של קשר עם תלמיד? בוודאי שכן.
מרכז החידושיות ימפה את תחומי העניין האישיים של כל באי בית הספר. הוא ימנה לכל ילד שרוצה לדעת יותר על משהו – חונך אישי שיפגש איתו לפחות פעם בשבוע בתחום העניין שמעניין אותו. החונך (יכול גם להיות ילד או בן משפחה, או שכן, או סטודנט ממכללה בסביבה), יראה תשוקה לנושא ורמת ידע סבירה שתאפשר לו להציע מקורות חדשים לידע… קהילת החונכים תקים לעצמה מאגר מקורות בו ישתפו ידע קיים וגילויים חדשים.
לכל ילד יבנה מסלול העמקה לכל תחום בו יראה עניין. מסלולי ההעמקה האישיים ינותבו לתוך פרויקט צוותי שיש בו מרכיב חברתי/ערכי. פוטנציאל הידע של הפרויקט בתחומים בהם הוא עוסק יסונכרנו עם תכניות לימודים סדירות ככל האפשר.
מנגנון הערכה עצמית וצוותית ילווה את התהליך וישמש לשיפור התוצרים.
התוצרים יוצגו בכנס בית ספרי שנתי, ובאתר בית הספר. אלה שניתנים ליישום ייושמו בקרב אוכלוסיית היעד שלהם בליווי היוצרים.
לכאורה, תכנית אפשרית, ניתנת ליישום בכל בית ספר, נכון? אלא שזה לא כל כך פשוט.
במקום מה? מי יוביל, מהיכן המשאבים, איך עושים מזה תעודת בגרות?
לוח הזמנים של בית הספר, עמוס עד עייפה. אין סיכוי להכניס סיכה. מידי פעם מצליחים לרבע עיגול או שניים, ולהציג פרויקט חדשני, כחלק מתכנית לימודים כזו או אחרת.
בסה"כ, אנחנו במלכוד. מערכת שקמה על יוצריה!
איך שוברים את תקרת הזכוכית? איך פורצים את מגבלות מערכת השעות, המבנה הארגוני של בית הספר, תוכנית הלימודים ובחינות הבגרות והכשרת המורים?
בתי ספר ייחודיים עושים את זה, בחלקם, אבל אלה טובים רק לי שיכול לשלם. איך עושים את זה ברמה לאומית? איך מביאים לשינוי מערכתי? הרי אפילו התרסקותה של המערכת בתקופת הקורונה, לא הביאה בינתיים לשום שינוי מהותי.
יש שתי דרכים – יוצאים לרחובות, השניה – בית ספר, בית ספר… (או כמו שגל גדות אומרת: "Cow, Cow").
האם שינוי יכול לבוא מלמטה? ובכן – מלמעלה כבר ראינו שלא.
תגובות
אהבתי מאוד את המאמר. תשוקה של חונך יחד עם רמת ידע סבירה תקח כל פרוייקט לגבהים. זה הבסיס להצלחה