רגעים של אמת – רגעים מכוננים בסרטי חינוך – Front of the Class (בחזית הכיתה)

יש לי בקשה מיוחדת.

לפני שאתם קוראים את הרשימה הבאה, אנא צפו בקטע הוידאו הבא: https://www.youtube.com/watch?v=2U–4w6tL5I מדקה 29:00 עד דקה 35:00.

מי מאיתנו לא הזיל דמעה (כן, קורה לי לפעמים, אפילו בסרטים מצוירים), כשהאנטי-גיבור של הסרט, שכל חייו צחקו לו, שהיה אמור להיות מושפל קבל עם ועדה, קם על רגליו… ואז, (וזה מתחיל בד"כ במחיאת כף של אדם אחד, ועוד אדם מצטרף, ועוד.. ועוד.. ופתאום האולם כולו קם על רגליו לכבוד גיבורינו ומריע). ואתה מרגיש איך הלב שלך מרביץ סוג של ניעור, והדמעות עולות, ואתה זונח את הציניות, לרגע, ומרגיש שאולי אתה נהיה בן אדם קצת יותר טוב

אז זה קרה לי אתמול, שוב… וחשבתי לעצמי שאולי כדאי לנסות להתחיל סדרה של הגיגים כאלה, הגיגים של רגעים מכוננים בסרטים שעיסוקם הוא חינוך (בעיקר).

אני מנסה, נראה איך זה עובד…

אז הסרט שאני רוצה לדבר עליו הוא סרט (סיפור אמיתי) בשם Front of the Class או בעברית "בחזית הכיתה". זהו סרט מ-2008 ובו סיפורו של בראד כהן, מורה מצטיין חולה בסינדרום טוראט.

כרזת הסרט באנגלית

ואני לא רוצה לדבר על בראד – אני רוצה לדבר על המנהל.

קורה לנו שאנחנו נמצאים במצבים שהדרך שלפנינו ברורה. אנחנו במעמד של "פותרי בעיות" (יש לנו את הסמכות האירגונית), אנחנו במצב בו מוצגת לפנינו בעייה ואנחנו מצופים לטפל בה. יש להניח שרבים היו "פותרים את הבעיה", יוצרים מציאות שבה הגורם להפרעה איננו מפריע… זה לא היה צריך להיות סוג של עונש, זה היה יכול להיות פתרון ברוח אנושית מאד… הרי בראד בעצמו הצהיר שאיננו מתכוון ללכת לקונצרט – הוא ידע שיפריע. אבל כמה מאיתנו היו, באמת, רואים כאן הזדמנות חינוכית? כמה מאיתנו היו מביאים את הילד בפני כל בית הספר להציגו כאתגר אנושי לבית הספר כולו?

נכון, אני מניח שהעובדות הוקצנו ליצור דרמה.

סביר שהמנהל לא באמת הביא את בראד לבמה ללא הכנה מוקדמת, אבל זה לא העיקר. העיקר הוא המעמד בו אנחנו, תלמידים ומורים, פוגשים בתופעה שיכולה בקלות לגרור אותנו למקום של לעג לרש. והנה מנהל שמשתמש בהזדמנות האותנטית שנוצרה לו לגעת בכולם.

העניין של אותנטיות הוא קריטי בעיני. אני זוכר פעמים לא מעטות שבהם היתה ממני ציפייה ל"חנך" את ילדי. לדבר איתם על התנהגות לא ראויה בבית או בבית הספר. אף פעם לא ניהלתי איתם שיחה כזאת בלא התייחסות למצב אותנטי שנוצר ובו כולנו נוכחים. אני מניח שחלק (ולו קטן) ממסרי הגיע לבני, אני בסך הכל מאד גאה בהם כבנים וכהורים.

יש לי עוד עשרות סרטים ורגעים מכוננים בקנה. יש עניין בעוד כאלה?

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • איילה קליין  ביום 26 בדצמבר 2020 בשעה 7:59 pm

    בהחלט כן

  • דב  ביום 28 בדצמבר 2020 בשעה 1:33 pm

    מרגש
    אפשר עוד ?

  • arikbenedek  ביום 28 בדצמבר 2020 בשעה 10:08 pm

    מתברר שכיתה י' 3 צפתה בסרט. הזכרתי אותו בהקשר אחר, מהי מלודרמה, ואמרתי להם שאשמח שנצפה בו יחד, בהזדמנות הקרובה. אבל ראינו את זה, הם אמרו לי. 🙂 אני בכיתי, בדמעות, אבל אני בוכה ידוע בסרטים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: