ילדים מוטי עתיד – שולחן למידה היברידית – מה ללמוד ומה לא ללמוד

לפני כמה שבועות, כתבתי על מסגרת פדגוגית מתאימה ללמידה מרחוק: מה אפשר לעשות בלמידה מרחוק 3 ימים בשבוע? מסגרת פדגוגית ללמידה משמעותית במיטבה.

כאן אני מתכוון להציג נקודת מבט אחרת על תכניות לימודים והסללה – מה ללמוד ומה לא ללמוד. זוהי הצעה לשולחן למידה היברידית.

הביקורות על למידה מרחוק בזום מרקיעות שחקים. התחושה שזה לא עובד מרחפת מעל ראשינו. ילדים, הורים ומורים בתקשורת חוזרים וטוענים שאי אפשר ללמוד ככה. מונחים כמו "הדור האבוד" הולכים וצצים כפטריות אחר הגשם. פרשנים מנתחים את סיכויי הקבלה של הדור הזה לעבודה בגוגל או בפייסבוק, כאילו שזו מטרת החיים של האנושות…

תחושה של 'אין פתרון' מלווה כל שיח בין מחנכים.

אז יש לי חדשות בשבילינו – אין לנו ברירה (וכבר אמרתי – זהו רגע של עדנה).

אקסיומות חצובות בסלע הולכות ומתרופפות… איך לומדים, מה תפקיד המורה, מה תפקיד הילד, איך מעריכים, על מה מקבלים תעודה, מהי בכלל תעודת הבגרות, מה תפקיד בית הספר, מה תפקיד הקהילה, איך מתקבלים לאוניברסיטה עם תעודת בגרות של תקופת הקורונה? – הכל לבחינה מחודשת – ובעיני, בעיקר, מה לומדים.

אלטרנטיבות צצות מפה ולשם. שמענו על גמנסיה הרצליה שמנסה לקיים מפגשים חברתיים/לימודיים בקהילה, מסביב למורים שירכזו קבוצות ילדים מגילים שונים במקומות בחוץ וידברו איתם על החיים, החברה, דמוקרטיה…

כאן מועברת האחריות המלאה אל כתפיו של המורה, אתגר אדיר, ללא ספק. אני בטוח שנפגוש יוזמות נוספות להתמודדות עם האתגר העיקרי שעומד בפנינו:

איך ממלאים את זמנם של ילדי ישראל בפעילויות מעוררות, מצמיחות, מגרות למידה, באופנים שבהם הם יוכלו להשתתף בהן גם מרחוק, תוך שימור ערכים חברתיים וקשר אנושי.

דיברתי על רגע של עדנה? מביצה לקרמבו? אז הנה זה בא…

המרכיב העיקרי של הקרמבו שלנו נעוץ בשאלה הבאה:

אם היית יכול/ה לבחור, מה היית רוצה שילדיכם יקבלו בבית הספר: את הכלים להיות חוקרים בתחומי התוכן אותם הם לומדים, או שפשוט ילמדו לאהוב את תחום התוכן הזה?

שאלה פשוטה, לכאורה, אך מורכבת מאין כמוה…

טענתי העיקרית שמוקדם מידי להסליל לילדים מסלול מקצועי זה או אחר, מוקדם מידי אפילו בגיל התיכון. נכון, יש מקצועות נחשקים (בעיקר ע"י ההורים), אבל יוקרת המקצוע או תנאי השכר בו, אינם יכולים להוות מתווה לילד או נער שמחפש את עולמו.

אז, מחד יש את שאלת הבשלות לבחור… אגב, שיהיה ברור, לדחוף ילדים ללימודי מחשבים, מתמטיקה בחמש יחידות, פיסיקה בחמש יחידות אלה מסוג ההסללות עליהן אני מדבר.

מצד שני לאן מכוונת תוכנית הלימודים?

האמנם בשביל ללמוד ספרות אני צריך להבין את מבנה הסיפור הקצר? בשבילי זו היתה הדרך הבדוקה להרחיק אותי מאהבתי לקרוא… האם יש דבר יותר מסרס מ"יומן קריאה"? האם אני צריך להבין את מניעיו הנסתרים של הגיבור בכדי להנות מהעלילה?

כמה טוב היה אם במקום "ללמוד ספרות" היינו קוראים יחד, מספרים סיפורים, שרים שירים… סתם שירים וסיפורים של כיף. תחשבו כמה הארי פוטר עשה לאהבת הקריאה של דורות שלמים של ילדים. צריך "ללמוד" אותו?

ובכל זאת? מה לומדים? יש לנו 5-6 ימים בשבוע, 6 שעות ביום?

אני מניח שאפשר להסתכל על הדוגמה שאביא עכשיו ולזהות בה את העקרונות המעצבים אליהם אני חותר בהצעתי למורים לבחור את הפעילויות אליהם יכוונו את החודשים הבאים. ומי שחושש לתעודת הבגרות? אל דאגה, אפשר להתכונן לבחינות הבגרות ב-3 חודשים ולעבור אותן בהצלחה.

אז בואו ננתח יום בחייה של מיה (מקסימיה), נכדתי בת ה-12, אבל בואו ננתח יום בעתיד, בעוד חמש שנים בערך. בחרתי במיה בגלל גילה (אורי, אור, מעיין עופרי וולה ולורה – לא להיפגע).

מיה חוזרת מבית הספר. המכונית האוטונומית מורידה אותה ליד הבית, הדלת, מרגישה שמיה מתקרבת, מזהה אותה ע"פ תמונתה ונפתחת בפניה. מיה נכנסת הביתה, היא לבד עכשיו, אורי בחוג כדורגל, ההורים בעבודה. ולה מתחמם על הספסל שלו בגינה. המיקרו נדלק במטבח, האוכל מתחמם (אפשר, כמובן, להוסיף כאן שהאוכל, בעצם, הודפס במדפסת ע"פ בחירתה של מיה ובושל כשרק עלתה להסעה בבית הספר, אבל זה לא נחוץ, בשביל להבין את הפואנטה).

מיה נכנסת לחדר שלה, הטמפרטורה והלחות מתאימות להעדפות שלה, המזגן נדלק כשהיא נכנסה הביתה. מוזיקה נעימה ברקע, מוזיקה שמיה מעדיפה לשמוע כשהיא חוזרת מבית הספר. מיה אומרת לבית להחליף מוזיקה למשהו רגוע יותר ונשכבת לנוח מעט, הוילון נסגר, אפלולית נעימה בחדר…

אפשר, כמובן, להמשיך ולתאר את העולם של מיה בעוד 10 שנים, אבל הנקודה ברורה – טכנולוגיה תמלא את עולמינו בכל פינה, כמעט, בחיינו. העולם ידע מה אנחנו אוהבים ויכוון את עצמו לבנות לנו מרחבי מחיה תואמים. מרחבי מחיה בטוחים יותר, ירוקים יותר, בריאים יותר, נוחים יותר… אני חושב שהמשמעות הולכת ומתבהרת דוקא בתקופת הקורונה הזאת – אנחנו נחשפים ליותר ויותר טכנולוגיות של רפואה מרחוק, תקשורת חלופית, למידה בסביבות עתירות טכנולוגיה… הכל בקצב מואץ – אין ברירה… כורח הישרדותי.

מי חשב שסבא בן ה-98, יתקשר איתנו בזום? היינו בטוחים שטכנולוגיות תקשורת חלפו על פניו כבר מזמן.

מה מיה צריכה לדעת בכדי לגדול לתוך עולם כזה? זיכרו, זוהי רק דוגמה של תחום אחד, יש המון דברים שהייתי רוצה שמיה תלמד ואינם פחות חשובים!

אפשר לשאול – האם מיה צריכה להיות שותפה ביצירת עולם טכנולוגי כזה? ואז התשובה די ברורה: כדאי שתלמד הנדסה. מה שמציג כמה שאלות יסוד:

האם יש לנו מספיק נתונים בשביל להסליל את מיה למסלול התפתחות הנדסי?

כבר טענתי שלא, ומכמה סיבות:

מיה עוד לא חוותה את העולם מספיק בכדי להכיר מנעד עצום של אפשרויות צמיחה… בכדי לבחור מה שמעניין אותה ואליו תתחייב למשך חייה.

מיה עוד לא התנסתה מספיק בשביל להכיר את יכולותיה, את הניצוץ שאולי יש בה שאיתו תגדל להיות יוצר וירטואוזי… כמה ילדים שמעתי אומרים – אני לא טוב בזה… כמה מורים שמעתי אומרים – אני בכלל לא יצירתי, כמה פוחדים מלגעת בטכנולוגיה, במכחול, בספר…

מיה צריכה להיות ילדה. היא צריכה לשחק עם ילדים בגילה… אני אחוז בעתה כשאני רואה את המבוגרים הקטנים מחקים סלבריטאים בבית ספר למוזיקה.

אז אם לא להסליל את מיה למעורבות ביצירת העולם החדש – האם היא צריכה להכיר אותו? האם היא צריכה להתיידד איתו? האם היא צריכה לגייס לעצמה תחושה של שליטה בו? לא לפחד מפניו?

אני חושב שפה הנקודה…

כמו שאני לא רוצה שמיה תוסלל להיות חוקר בכל תחום אלא לאהוב אותו, הרי שאני חושב שכילדה היא צריכה לשחק בעולם המחר, להכיר מה הוא הולך להיות ולא ללמוד לתכנת אותו (כן! יש פה הנחת יסוד שלא צריך ללמד את כל ילדי כיתה ד' לתכנת, ואפילו לא בכלים פשוטים יחסית. אין לי בעיה עם ילדים שהולכים לחוג תכנות, אבל רוב הילדים לא יתכנתו ולא יצטרכו לתכנת, ואת רוב הילדים, לימודי תכנות בגיל צעיר רק יכבו אותם, ידגישו כמה שאינם בשלים, יגדילו אצלם את תחושת חוסר המסוגלות – כמו לימודי חשבון.

אז בואו נשחק בחשבון, בואו נשחק בטכנולוגיה, בוא נשמע סיפורים ונשחק בהיסטוריה, במדע, באמנות, בלי מבחנים, בלי ציפיות, בלי ציונים, בלי כישלונות. בואו ניתן לילדים הזדמנות לחוות, להתנסות, לגעת ולהיות מסוגלים לבחור רק בעוד שנים…

איך זה קשור לזום? ללמידה היברידית?

אנחנו חייבים להתחיל להבין שבית הספר לא יחזור להיות מה שהיה לפני עידן הקורונה. התחושה שצריך ואפשר לשנות היא רגע העדנה שלפנינו. בכדי לתת לילדים ללמוד בעצמם, צריך להציע להם את היכולת להתנסות, לגעת, להרכיב, ליצור…

לשם כך צריכה המערכת להערך לסביבות לימודים היברידיות שמשלבות ערכות למידה שחלקן מידע ברשת, חלקן כלים ממוחשבים, חלקן מערכות תיקשורת וחלקן ערכות התנסות ויצירה.

כן, המחשב או הסלולרי אינם מספיקים.

שולחן למידה היברידי צריך לכלול, לטעמי, ערכת כלים בסיסית, חומרי יצירה, ערכות מדעים לניסוי ובניה עצמית, אה… וכן, גם מחשב וטלפון סלולרי.

מאיפה הכסף? זה לא הרבה כסף ויש כסף, יש הרבה כסף, צריך, פשוט, להפסיק לבזבז אותו על שטויות. צריך להבין שהילדים שיבחרו להיות היוצרים של סביבות המחר, יגיעו לשם גם בלעדינו. תנו להם זמן לגדול.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מירב אילן  ביום 15 באוקטובר 2020 בשעה 6:47 pm

    מעניין מאוד, וכתוב בצורה יפה ומושכת את הלב. העניין הוא שתפיסתך היא באמת חשיבה מחוץ לקופסא, ומצריכה מערך של הפקת אמצעי המחשה, משחוק, הדמיות תלת מימד של יחידות נושאיות… ובקיצור המון עבודת יצירת תכני הוראה.
    איפה מתחילים?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: