בית הספר ההרפתקני – מיון והכשרת המורים

מאמר זה הוא מאמר המשך למאמר "בית הספר ההרפתקני" בו מוצג מודל בית ספר שבו משרתים בהרמוניה העקרונות המעצבים הבאים

  • הילד כאדם, ולא התוכן, ולא המערכת – תמיד במוקד המטרה
  • בית הספר הוא חכה של 1000 פתיונות המיועדים לעורר בילדים את התשוקה לדעת יותר (לפחות על גירוי אחד)
  • תוכן לימודי נרכש תמיד מתוך צורך אותנטי, והופך לכלי יישומי בביצוע משימה נחשקת
  • היצירה היא חלק בלתי נפרד מתהליך הלמידה – לכל מהלך למידה יש תוצר משמעותי בקצהו.
  • ילדים מתמחים במקצועות הפקה וייצור שונים (על פי בחירתם) ומשמשים כמשאב קהילתי
  • מודעות ערכית וחברתית מלווה כל עשייה
  • מבוגר משמעותי תמיד נוכח לתמוך, לעורר ולכוון
  • הערכה היא תהליך רפלקטיבי, אישי, אותו מבצע כל לומד באופן מונחה בכל מהלך הלמידה כשבסוף המהלך מתבצע חקר שימושיות על תוצר הלמידה

העיקרון המעצב הראשון "הילד כאדם", איננו עומד בהלימה עם מערכת חינוך ממוקדת תוכן כמו שלנו (למרות הצהרות כמו "התלמיד במרכז". מערכת החינוך שלנו ממוקדת תוכן וכתבתי על זה לא מעט במאמרים רבים בבלוג הזה, ודיברתי על זה (למשל כאן: https://wp.me/pSn4s-hJA).

בפוסטים שפרסמתי לאחרונה בפייסבוק, התייחסתי ל"הבל הבגרות". זה התחיל משאלה כמו:

אם ממוצע הבגרות שלי 78, מה אני יכול לעשות עם זה (זה היה ממוצע ציוני הבגרות הארצי ב-2014)? התשובות הנפוצות היו "כמעט כלום" ו-"להיות מורה". תגידו, אבל חנן, אתה בועט בכל מה שקשור לבחינות הבגרות ומשתמש בציון הממוצע כטיעון לניגוח?

ובכן, אני לא עסוק בניגוח בנקודה הזאת, אני מנסה להציג טיעון בהיסמכות על עובדות מספריות ובו התייחסות לכשל המערכת בהשגת המטרה העיקרית שהציבה לעצמה (באופן שרירותי ומנוגד למנדט שהיא מקבלת מחוק החינוך – כתבתי על זה במאמר "חוק החינוך – מה העבודה הזאת לכם"). 

ואז הלכתי לחקור קצת יותר את הזכאות לבגרות. כבר הבנתי שאם הממוצע 78 וממוצע הפסיכומטרי הוא 535 עם סטיית תקן של 109, אין הרבה מה לעשות באקדמיה. התחושה שתעודת הבגרות פותחת לפניך הזדמנויות רבות להצלחה בחיים הולכת ומתגלה בערוותה לרוב תלמידי ישראל, אפילו אם יש להם זכאות לבגרות (כ-70% על פי הנתונים הרשמיים).

כשהבנתי כמה נושא הזכאות לבגרות הוא פארסה, הסתכלתי קצת על המפה וראיתי שמקום כמו תל-שבע, למשל, בעל אחוז אחד של זכאות לבגרות, מה שעושה את "הישגיו" של שר החינוך הקודם לכל כך מעוררי חמלה (וזעם).

ואז הלכתי לבדוק כמה מתלמידי ישראל אמנם מתקבלים לאקדמיה: 40%.

אז…

אם מערכת החינוך שמה לעצמה למטרה לפתוח את דלתי האקדמיה בפני בוגריה, ומקריבה לפחות 3 שנות תיכון למען המטרה הזאת – מה קורה ליתר תלמידי התיכון שאינם מצליחים להתקבל לאקדמיה? מה קרה להם בכל השנים בבית הספר? מה הם לוקחים משם?

התובנה העיקרית שמשתמעת מכאן היא שמערכת הכשרת המורים שמשרתת את מערכת החינוך, תקועה בשירות של מערכת כושלת על פי כל מדד.

אז איך בונים בית ספר חדש, בית ספר אחר? בית ספר שעונה על העקרונות המעצבים שלמעלה? ואיך מכשירים לו מורים? ברור שמורה שעבר/ה את מסלול הכשרת המורים הקונבנציונלי איננו מוכשר ללמד בבית ספר כזה…

האם צריך הכשרה מיוחדת? האם כל אחד מתאים? האם צריך תעודת בגרות בכדי להיות מורה כזה? האם צריך ציון גבוה?

נכון, יש מסלולים חריגים במערכת הכשרת המורים, ונכון, אולי יש מהם שמתאימים לסוג כזה של הכשרה, אבל מי מגיע לשם?

בואו נדבר קצת על מיון (רק קצת רקע: יש לי תואר שני בפסיכולוגיה מחקרית והייתי מעורב במערכות המיון המורכבות ביותר בצה"ל).

לפני שבונים מערכת מיון, עושים מה שנקרא: "ניתוח עיסוק".

ניתוח עיסוק כולל התבוננות במקצוען מומחה מבצע את תפקידו תוך רישום הפעולות שהוא מבצע. האם אפשר לנתח את עיסוק המורה בבית הספר ההרפתקני?

איך עושים את זה?

בשבוע האחרון הייתי בביקור בבית ספר יסודי אצל מורה בשם טובי חמו. כיתה א'. 29 ילדים וחתול. 

הילדים מפוזרים בכיתה, במסדרון (קיר זכוכית), חלק בחוץ.. כולם עסוקים בלמידה – בצוות או בודדים. הם מבצעים משימות מגוונות – אבל לא על זה רציתי לדבר. הסתכלתי על טובי. טובי עומדת וילדים ניגשים אליה, היא פנויה לכולם. הילדים משתפים אותה בדברים שעשו, דברים שחשובים להם להראות. היא חביבה לכולם, יש לה סבלנות לכולם, היא שמחה להיות איתם, היא אוהבת להיות איתם…

אפשר ללמוד את זה?

אפשר לבנות קורסים במכללה להכשרת מורים שילמדו לאהוב ילדים? לאהוב להיות איתם? להיות רגישה ונגישה באופן אותנטי לכל ילד? לא לאבד את הסבלנות? לראות כל אחד מהם?

והתבוננתי היטב – לא היו שם ילדים שקופים. אפילו לא אחד.

איך מוצאים כאלה אנשים? מראיינים אותם? נותנים להם למלא שאלונים? קורות חיים? ממוצע בגרות? מספר נעליים?

איזה סוג של ילדים הם היו בבית הספר? בבית? בתנועת הנוער? איך מעריכים את זה?

איך מתגמלים אותם? שכר גבוה? יוקרה? מעמד חברתי?

כמה מאמרים מדעיים בחינוך הם צריכים לקרוא ולהציג עד שיוכשרו להיות מורים כאלה?

אז להגיד את האמת? אני לא באמת יודע, אבל הנה כמה עקרונות מעצבים:

המורה שאני מחפש לבית הספר ההרפתקני (ומבחינתי זה יכול להיות רק בית ספר ציבורי)

  • ת/יראה עדויות לאהבתו/ה ילדים
  • ת/יראה עדויות למודעות חברתית
  • ת/יראה עדויות ליישום ערכיו במצבים של דילמות מוסריות
  • ת/יראה עדויות לחשיבה ביקורתית
  • ת/יראה עדויות ללמידה עצמית ויצירה עצמית (לפחות בתחום אחד)
  • ת/יראה עדויות לפעילויות שביצע/ה מתוך צורך פנימי
  • ת/יראה עדויות לכך שבעט/ה במערכת (כל מערכת)
  • ת/יאהב לשחק

מזמין אתכם, קוראי, להוסיף עדויות…

איפה נחפש אותם?

בצבא, בבתי הספר התיכוניים, בתנועות הנוער…

נרתום את כל הגורמים האפשריים לאתר לנו מועמדים (כמו שעושים לתפקידים מיוחדים בצבא).

אני בטוח שנמצא.

מה נלמד אותם? 

הנה המפה מהמאמר הקודם:

בית ספר הרפתקני - תחומי הכשרה

מה תהייה הזיקה לאקדמיה?

יש יתרון מקצועי ביכולת להציג טיעון ברמה אקדמית. יש מסלולים יחודיים גם באקדמיה. נבנה תוכנית שתעמוד בדרישות אקדמיות, בלי לוותר על הרוח והנשמה. 

אפשר?

מחר?

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: