"בית ספר בית": מודל לעיצוב סביבות למידה וחיים בבית הספר.

יש ילדים ויש ילדים.

יש ילדים שמוצאים בבית ספר מקום להיות בו – נגיד מעבדה מדעית, סדנת אמנות (או סדנת עיצוב, או מכטרוניקה, או חדר מחשבים, או חדר מוזיקה, או חממה, או…). הם באים לשם בכל פעם שאין להם שיעור או שלא בא להם ללכת לשיעור כזה או אחר. הם עוזרים לצוות, הם עוסקים בפרוייקט משל עצמם, הם פשוט באים לשם.

הדוגמה המרתקת ביותר היא החממה בעין שמר, בה הצליח אביטל גבע לבנות לילדי התיכון סוג של עיר מקלט. הם באים לשם, מבשלים מרק, עוזרים בעבודות החממה, חוקרים במשותף עם מוסדות מדעיים – זה הבית השני שלהם.

רשימה זו מציעה מודל חדש של התייחסות לסביבות למידה וחיים בבית הספר. היא בנויה על רעיון שנוצר מתוך צורך אמיתי וכואב של ילדים שלא מתחברים (והם הרבה יותר משאפשר לשער, כי רבים מהם מצליחים לשרוד למרות הכל במחיר לא פשוט). המודל המוצע מנוסה מזה שנה בגמנסיה הרצליה בת"א, ורק עכשיו, כשראיתי מה קורה לחבורת התלמידים שם (אנחנו משתתפים בהאקתון ליזמות חברתית בסמינר הקיבוצים), הבנתי שאפשר לספר עליו – הוא "מחזיק מים".

הכל התחיל מפניות רבות של הורים במצוקה שהגיעו אלי בגלל דברים שאני כותב בבלוג או אמרתי בראיונות שונים בטלויזיה שחלקם הפכו "ויראליים". הם פונים בעיקר כי הם רואים שגם ילד שזרקו אותו מהתיכון יכול להיות פרופסור. הם שואלים מה לעשות עם הילדים שלהם שאינם מסוגלים ללמוד.

הורים כאלה באים עם המון כאב, עם תחושה של דאגה עמוקה, אחרי שנים של מאבק, ניסיונות כושלים ותחושה של חוסר אונים – שום דבר לא עוזר, הילד לא רוצה ללמוד.

עד לפני שנה בערך, ניסיתי להרגיע, להציע מסגרות חלופיות, להסביר שהילד ימצא את עצמו כשיהיה בשל יותר, ששום דבר לא "בוער", שתעודה בגרות היום היא לא תנאי להצלחה בחיים, שאפשר גם לעשות תעודת בגרות בחיים שאחרי הצבא והטיול להודו… כל זה עד שהבנתי שצריך לעשות משהו אמיתי.

מה שהיה "הקש ששבר את גב הגמל" (נו, מילא, אני דומה יותר לדוב מאשר לגמל), היה הסיפור על "סמכות הורית". הסתבר לי שהרשויות ומערכת החינוך שולחים הורים שילדיהם הפסיקו ללכת לבית הספר ליעוץ (כפוי במקרים רבים) בסוגים שונים של מסגרות שבהן המסר הוא חד משמעי: גייסו "סמכות הורית".

מה שזה אומר במילים אחרות: הילד שלכם אשם בזה שהוא לא הולך לבית הספר. הכל כאן עניין של משמעת. גייסו סמכות הורית ותעמידו אותו במקומו.

רתחתי.

אין לך דבר יותר הרסני מסוג כזה של עצה. הילד לא צריך עכשיו משמעת, הילד צריך עכשיו חיבוק. זה לא שהוא לא הולך לבית ספר, לא מכין שיעורים או לא מתכונן למבחנים או מפריע בגלל שהוא פרוע ועצלן. זה בגלל שהוא אבוד. הוא לא מסוגל להתמודד עם המסגרת הזאת, עם השיעמום, עם תחושת בזבוז הזמן, בזבוז החיים, אבדן הילדות… סוג כזה של עצה הורס משפחות.

החלטתי שחייבים "לעשות מעשה". פרסמתי בפייסבוק שאני מחפש ילדים שלא מסתדרים עם בית הספר והפסיקו ללכת לשם. התחילו פניות של הורים אותם הזמנתי אלי הביתה עם הילדים והיכרנו.

אחד ההורים אפילו הביע נכונות לסייע בהקמת הקבוצה, והתחלנו לעבוד. בכדי ללמוד את ישימות הרעיון, פניתי למנהלת בית ספר תיכון גדול והצעתי לה להקים כיתה "שלא לומדים בה". כיתה רב גילית שתעסוק בלמצוא לילדים כאלה משהו אחד שהיו רוצים לדעת עליו יותר. המפגש לקח כ-5 דקות שבה המסר היה ברור: השתגעת? כולם היו רוצים ללמוד שם…

נחזור לטענה הזאת בהמשך.

פניתי אז לחברי ד"ר זאב דגני מנהל גמנסיה הרצליה בתל אביב, והוא הסכים מיד. במסגרת ה"כיתה שלא לומדים בה" – או כיתת "לומדים אחרת" (כמו שההורים ביקשו לקרוא לכיתה) יש ילדים שלא הסתדרו עם בית הספר. הם "פיטרו" את בית הספר והפסיקו ללכת לשם. עכשיו הם באים.

למה אני מספר את כל הסיפור הזה – בגלל שמאחורי הרעיון הזה (שאחרי כמעט שנת לימודים שלמה נראה שהוא חי ובועט), מסתתר ערוץ חלופי למסלול הלימודים הקונבנציונאלי בבית ספר (בית ספר בתוך בית ספר) שיכול להפוך את בית הספר מסיוט לבית שני עבור ילדים לא מעטים.

זוהי לא רשימה על הקבוצה, (הקבוצה שעליה ראוי, וסביר שאף יכתב, ספר שלם, היא הגירוי להתפתחות המודל). מטרת הרשימה הזאת היא, כאמור להציע מודל לעיצוב מערך החיים וסביבות הלמידה בבית הספר, ועליו ארחיב להלן.

אז סביבת הלמידה שאנחנו (שותפי לרעיון – קרדיטים בסוף הרשימה, ואנוכי) מעצבים עכשיו היא בהשראת גורמים רבים. המשמעותי ביותר (הייטק היי בסן דייגו, קליפורניה, אבל יש עוד), תראה יותר כמו WeWork רק בגוונים וחומרים אחרים.

hightech high

אבל לפני הכל – מילה של אזהרה: כל אגורה שתושקע בעיצוב סביבות למידה ללא מודל פדגוגי ברור ומיושם בבית הספר לעומקו (כדאי לחפש כאן בבלוג מה שאני כותב על "עיקרון ההשטחה"), היא בזבוז משווע של כסף, אפילו עם קונים כיסאות ל"כיתות מוטות עתיד" ב-2000 ש"ח לכיסא…שום דבר לא יקרה שם (ראה ערך "לוח חכם").

הסביבה מדברת על סוגים שונים של מרחבים:

המרחב האישי – לכל ילד יש שולחן קבוע משלו ופינה משלו (עם או בלי מחיצות) אותו הוא מעצב כראות עיניו והוא רק שלו.

המרחב הצוותי – מקום לעבודה משותפת של צוות בן מספר קטן של אנשים (שולחן ישיבות, מסך גדול, מדפסת, חיבור לרשת).

המרחב הקבוצתי – מרחב לקבוצה בגודל של עד 40 אנשים שבו אפשר להערך לשיחה קבוצתית, מצגת, או על פעילות המחייבת שיתוף בין אנשים וצוותים.

מרחבים פונקציונליים – כמו סדנאות יצירה, מעבדות, אולפנים, גלריות וכד'.

חומרים לבניה? המון עץ, המון חלונות שקופים (בכל מרחב), המון צמחים, המון מקומות להשתרע בחברותא, המון ספרים, המון תוצרי תלמידים ברמה ראויה (לא גוש צמר גפן בקופסת נעליים – איגלו) – זה כמובן בהשראת הייטק היי – נכנסת לשם לראשונה ואתה בהלם תרבותי.

אם הייתי בונה היום בית ספר במו ידי, הייתי שואף להנגר גבוה, ללא מחיצות פנימיות שבו הייתי בונה מפלסים שונים של מרחבים ומבוך של מדרגות ומבואות שמובלים אליהם (כמו כוורת?).

ואז, בהנחה שהמודל הפדגוגי של בית הספר וסדר היום אמנם הולמים חללי למידה כאלה, נראה ילדים שבאים לשם לא רק כי אין להם ברירה. לרבים מהם זה יהיה בית שני.

אפשר?

בודאי שאפשר. אתמול הייתי בביקור בכפר הנוער יוענה (כן, עם עין) ז'בוטינסקי בבאר יעקב. הם הולכים לעצב סככה לסביבת למידה. חשבנו יחד על האתגר, הצגתי את הקונספט ולא זרקו עלי אבנים. נראה שאפשר.

נחזור לטענה של אותה מנהלת שסרבה להקים את כיתת "לומדים אחרת" בבית ספרה בטענה שכולם ירצו ללמוד ככה: אני מזמין אותך לראות את ילדי הכיתה הזאת בפעולה – תביני שכדאי מאד שכולם יעברו ללמוד ככה – ומהר.

שותפים לחלום הזה היא תמי בן-צבי והילדים (שאיני יכול לציין בשמם).

בקרוב אצלכם.

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • לאה ויסוצקי  ביום 25 במאי 2018 בשעה 7:06 am

    תודה, חנן!
    כל כך נהניתי לקרוא…
    מחכה לעוד!

  • פנינה לבל  ביום 26 במאי 2018 בשעה 5:28 pm

    לפני מספר שבועות קראתי על בית ספר, שהולך ונבנה באיזור חוף הכרמל. המנהל שלו, אריק מנדלבאום, החליט לעשות מעשה ולהקים בית ספר דומה… הנה קטע מדבריו ומעניין אם לכך אתה מתכוונן "בית ספר ציבורי בישראל, בלי קירות בלי כיתות, למנהל (לי 😊) אין משרד מתוך בחירה קיומית. למידה רב גילית ומפת למידה והתפתחות אישית לפי צרכיו של הלומד. בטבורו של בית החינוך ספרייה שעולה כמגדלור הצופה לים ולמבצר עתלית, בליבה של הספרייה מגלשה ענקית. אוטונומיה מלאה לצוות. התלמידים שותפים בניהול הלמידה ובניהול בית הספר. חלומות מתגשמים, זה קורה בחוף הכרמל ממש ממש עכשיו. מוכרחים לעשות את החינוך הציבורי טוב יותר, זו המשמרת שלנו !!!"

  • jחנה זכאי כרמל  ביום 26 במאי 2018 בשעה 9:04 pm

    אין ספק שסביבת הלמידה בכל בתי הספר צריכה להשתנות. תודה לך ויישר כח. חנה זכאי כרמל, סדנת עיצוב סביבות למידה, בית ברל MA בללקויות למידה.

  • ענת בוג'יו  ביום 26 במאי 2018 בשעה 11:47 pm

    מרגש מאוד שמנהלים מאפשרים ל"חולמים " ליישם בתוך המרחב שלהם שינויים והכל מתוך אמונה כי פעולה -תנועה –
    פעימה חדשה .
    חזק ואמץ חנן
    כן ירבו החולמים
    כן ירבו המנהלים המאפשרים .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: