אושר הילדות


ילדים מטבעם נולדים מאושרים.

כמה קל להעלות חיוך על פניו של תינוק.

לפעמים ילדים בוכים. הם בוכים כי משהו מציק להם או כי הם רוצים משהו והמבוגרים לא מבינים מה, אבל הם נרגעים ברגע שהמצוקה חולפת או הצורך נענה.

הילדים גדלים והולכים לגן. הם נפגשים עם אחרים, משחקים, רבים לפעמים, אבל בד"כ טוב להם שם. אין מהם יותר מידי ציפיות. אפילו את הקשקוש המקושקש שעשו הגננת נותנת בגאווה להורים שתולים אותו בגאווה מרובה על המקרר.

 

ואז הם מגיעים לבית הספר…

פתאום אין להם חופש לבחור מה ומתי לעשות. היום שלהם מנוהל על פי צלצולים, טורים, משימות, ותכנים מוכתבים מלמעלה. פתאום הבחירה החופשית שלהם הופכת להיות "התנהגות חריגה". פתאום הבחירה החופשית שלהם הופכת למפריעה להתנהלות בלתי רצויה. פתאום חלק מהם הופכים ל"ילדים רעים" בעל כורחם.

השבועה ההיפוקריטית של הרופאים מכילה את המשפט "פרימום נון נוקרה" – אל תגרום נזק.

למרות שדובר לא מעט על הצורך בשבועה כזאת למורים (ועוד אין), זה המשפט שהייתי בוחר להתחיל ממנו.

יש ילדים רבים שלא טוב להם בבית הספר. יש ילדים רבים שרע להם בבית הספר.

יש ילדים שכל כך רע להם שם שנגזלת מהם זכותם לילדות מאושרת.

יש ילדים שכל כך רע להם שם, שהדימוי העצמי שלהם נפגע ויהיה להם קשה לשקם אותו כל ימי חייהם.

מכירים כאלה?

אני הייתי כזה!

בית הספר לא עושה לילדים רע בכוונה. כל האנשים במערכת כולל ההורים, רוצים שיהיה לילדים טוב. הם מאמינים שמטרת העל של בית הספר היא לפתוח לילדים הזדמנויות להצלחה בעתיד. הם מאמינים שהמטרה מקדשת את האמצעים. הם גם לא תמיד מבינים כמה אמצעים רבים בהם בית הספר משתמש ואפילו חייב להשתמש (בלחץ מערכת החינוך) גורמים לנזק בלתי הפיך אצל ילדים רבים.

אחת הבעיות העיקריות של מערכת החינוך היא הבנת המטרה של בית הספר.

המטרה של בית הספר איננה צריכה להיות הכנה לבחינות הבגרות. היא איננה צריכה להיות מערכת סינון לאקדמיה. המטרה של בית הספר היא להצמיח ילדים שלמים בנפשם, בעלי דימוי עצמי חיובי, סקרנים ואוהבי למידה, מכוונים ללמידה עצמית ובצוות, אוהבי אדם ומודעים לסביבתם…

אם מערכת החינוך הייתה מבינה כך את תפקיד בית הספר, מתנערת מאינטרסים פסולים של פוליטיקה וכוחנות, יש להניח שבית הספר היה הופך למקום שמציע לתלמידיו אין ספור גירויים במטרה לעורר אותם לרצות לדעת עוד ויותר מזה – בית הספר הוא המקום המשמעותי ביותר לצמיחה חברתית מבוקרת.

אם מערכת החינוך הייתה מבינה את תפקיד בית הספר, יש להניח שבית הספר היה אחר לחלוטין (ויש בתי ספר אחרים).

בואו נתקן את בית הספר. בואו נבנה בית ספר על פי אמונתנו החינוכית.

בכדי לתקן כל דבר, יש לנתח מה מקולקל.

הזכרתי לא מעט את הרעיון שבית הספר גוזל מילדים רבים את הזכות לילדות מאושרת. בכדי להבין איך זה קורה, רשמתי פה רשימת זכויות שבית הספר גוזל מילדים על מזבח "ההצלחה" (בעיקר על מזבח ההצלחה בבחינות הבגרות).

 

ברור שזוהי הכללה פראית. יש בתי ספר אחרים ויש מורים אחרים. אני מביא פה את רשימת הזכויות שאני מאמין שנגזלו ממני, אני מאמין שרבות מהן נגזלו גם מילדי ואתם מוזמנים לבחור אילו מהן נגזלו מכם אם בכלל.

 

  1. הזכות לא להיות מושווה לאחרים – אני אדם בזכות עצמי. כל השואה לאחרים יכולה להוביל לירידת ערך עצמי בעיני או להתנשאות. קבלו אותי כמו שאני ואלמד לקבל את עצמי ככזה.
  2. הזכות לא להשתעמם – אין לך סיוט גרוע יותר מלשבת שעות על גבי שעות ולספור את הדקות
  3. הזכות לא להתחייב ולא להיות מחויב – אני ילד! שיקולי הבחירה שלי מוגבלים לניסיון החיים המצומצם שלי. אין סיבה לחייב אותי לבחירות עבר לא בשלות.
  4. הזכות לגבש עמדה והזכות לשנות אותה. אל תשטפו לי את המוח
  5. הזכות לאהוב את עצמי – איך אני יכול אם אני כל הזמן נכשל ולא ממלא ציפיות בעולם שבו אסור להיכשל וחובה למלא ציפות?!
  6. הזכות לאהוב להיות בבית הספר – אז למה ילדי ישראל לא אוהבים להיות בבית הספר יותר מכל ילדי העולם?
  7. הזכות לאהוב ללמוד – אז למה אני שונא ללמוד? כל לך אהבתי את זה כשהייתי צעיר יותר…
  8. הזכות לאהוב לקרוא – איך אפשר לאהוב לקרוא כשאתה צריך לקרוא קטעים משעממים, כשאתה נכשל, כשאתה מעדיף לצפות בטלוויזיה ולשחק במחשב?
  9. הזכות לאמון – אז למה כל הזמן לא מאמינים לי? מחייבים אותי להביא פתק מהמזכירות, מכתב או חתימה מההורים?
  10. הזכות לבנות את הקשר עם הורי ללא התערבות בית הספר – אז למה ההורים כל כך כועסים עלי כשאני לא מכין שיעורים או לא מתכונן למבחן?!
  11. הזכות להבנה ולאי שרירותיות – אז למה למורה אין סבלנות להקשיב לי אפילו אם חרגתי מעט מהכללים?
  12. הזכות למיצוב חברתי הולם – אז למה כל הזמן יש לי הרגשה שחושבים שאני פחות טוב מחברי, מלשינים עלי ("בכדי לעזור לי"), או יותר גרוע – מפתים אותי להלשין עליהם ("בכדי לעזור להם")?!
  13. הזכות להיות מיוחד – אז למה מצפים ממני להתלבש כמו כולם, להתנהג כמו כולם, לעשות מה שכולם עושים?!
  14. הזכות להרגיש בר משמעות – אז למה כל פעם שאני מנסה להציע משהו, אין לאף אחד סבלנות להקשיב לי?!
  15. הזכות להשתטות – אז למה מספרים להורים שאני "ליצן הכיתה" ושאני מפריע כל הזמן?!
  16. הזכות לחוות חוויות משמעותיות – אז למה סוגרים אותי בין 4 קירות ל-6 שעות ביום, חמישה ימים בשבוע?
  17. הזכות לחלום – אז למה המורה כל הזמן צועקת עלי כשאני חולם בהקיץ וכשהיא כבר מצווה עלי לספר על מה חלמתי היא וכולם צוחקים עלי?
  18. הזכות לחשוב – אז למה כשאני חושב שיש לי מחשבה מקורית לא נותנים לי לדבר או לא מתייחסים לרעיונות שלי?!
  19. הזכות לחשיפה לעולם של גירויים – אז למה כל הזמן אני לומד את המקצועות שבספרי הלימוד?!
  20. הזכות לטעות – אז למה כשאני טועה צוחקים עלי, כועסים עלי, נותנים לי ציון גרוע, או מתעלמים ממני?!
  21. הזכות ליצור – אז למה אין לי הזדמנות וזמן ליצור כלום, אין לי כלים, אין לי תמיכה ועזרה ואין לי אף אחד שיעודד אותי?!
  22. הזכות לעצב תפישת עולם משלי – אז למה משפיעים על הדעות שלי והאמונות שלי ולא נותנים לי לבחור לבד במה אני מאמין?!
  23. הזכות לקבוע את איכות התוצר שלי – אז למה כל הזמן דורשים ממני להצטיין?!
  24. הזכות לקשר עם מבוגר משמעותי – למה לא יוצא לי לדבר עם המורים שלי אף פעם לבד?!
  25. הזכות לתחושת מעורבות בקביעת אורח החיים שלי בבית הספר – אז למה הכול מחליטים בשבילי וכשאני מנסה להציע אומרים לי – "בית הספר הוא לא דמוקרטיה"!
  26. הזכות לחמלה – למה אף אחד לא מחבק אותי כשעצוב לי או כשאני טועה?!
  27. הזכות לזמן פנוי משלי – אז למה אתם מציפים אותי בשיעורי בית ובמבחנים כך שאין לי זמן פנוי אפילו אחרי שעות הלימודים?
  28. הזכות להתנהג על פי דרכי – אז למה אתם "מעצבים" לי את ההתנהגות?

עושים עם זה?

בונים בית ספר ממוקד אושרו של ילד. בוחנים בכל דרך אפשרית, איך למרות אילוצי המערכת, בונים סביבה חינוכית בריאה.

אני יודע איך, אני בטוח שגם אתם!

ולסיכום?

ריכזתי לכאן רשימות מהבלוג שאני רואה להן רלוונטיות עם הנאמר ברשימה הנוכחית.

יניב, ח', (29 יוני, 2007). התרמית השניה בגודלה בתולדות האנושות [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (16 יולי, 2007). ללא מוצא [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (6 אוגוסט, 2007). הבדיחה העצובה של "תכניות הלימודים" [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (16 אוגוסט, 2007). אז מה אם אני לא רוצה ללמוד?! [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (19 אוגוסט, 2007). ולמלשינים לא תהיה תקווה [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (21 פברואר, 2008). על ערכים מבולבלים והמורה חסיה [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (17 אפריל, 2009). אבא, תקנה לי עפיפון… [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (2 מאי, 2009). אמא, למה אומרים שאין לי אופי? רשימה ראשונה [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (17 מאי, 2009). אמא, למה אומרים שאין לי אופי? רשימה שניה [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (19 ספטמבר, 2009). תפילת יום הכיפורים של המורה חסיה [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (12 אוקטובר, 2009). אמא, אני יודע שאני לא "לומד בשבילך", אבל גם בשבילי אני לא יכול [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (2 מרץ, 2010). עליהום. בעקבות האונס הקבוצתי בצפון ת"א [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (28 פברואר, 2011). המסע לחיפוש הגשמה עצמית [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (30 מאי, 2012). "ספרות זולה" או כיצד ספרי הלימוד בהיסטוריה מסרסים את הנשמה [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (22 יוני, 2013). בגלל הציון [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (16 יולי, 2015). ילדות מאושרת [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (19 נובמבר, 2015).  ילדים רעים? בית ספר כמשחת ערכים [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (30 דצמבר, 2015). אמא – איזה אדם תרצי שאגדל להיות? [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

יניב, ח', (14 ינואר, 2016). הורים, מורים – וילד באמצע [מאמר בבלוג "חינוך אחר"]

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אילן בר שלום  On 5 באוקטובר 2017 at 10:06 am

    חנן יקירי,
    כשאלוהים ברא את האדם הוא ברא גם שליחים! אתה כבר מבין…

    • חנן יניב  On 5 באוקטובר 2017 at 9:17 am

      שתגעת?

      • אילן בר שלום  On 5 באוקטובר 2017 at 9:26 am

        אם לא הייתי קורא וכותב על אותם דברים, מתנהג ויוצר בועות כאלו לפחות בזמן שאני פוגש את ילדי-(תלמידי), נערי-(הסטודנטים שלי) הייתי מקבל את אמירתך ש"שתגעתי". פשוט ניסחת את זה יותר טוב ממני-פרופסור! לא?

  • 1avshalom  On 6 באוקטובר 2017 at 4:57 am

    מסכים עם כל מילה. בית הספר הממלכתי-דתי בו למדתי ("תחכמוני" ברחובות) היה מקום הרבה יותר גרוע משלך. עונשי גוף היו עדיין רווחים בבתי-ספר כאלה עד שנות השבעים והחוק לא עשה דבר. מפליא שחלק מחבריי לא זוכרים אותם או אפילו מכחישים.
    אבשלום אליצור

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: