אז מה זה ולמה זה "טכנולוגיה" בחינוך?


בעקבות המאמר "טכנולוגיה בחינוך – הדור הבא" והדיון שהתפתח בעקבותיו, נראה שהגיע הזמן לנסח מחדש תובנות ישנות.

לא מעט פעמים דיברתי על עולם התחבורה כדוגמה לשינויים שעוברים על העולם בעקבות חידושים טכנולוגיים. המעבר מסוס ועגלה ל"עגלה ללא סוסים" הוביל את העולם לשינוי שנגע בכל אדם, בכל תחום (כמעט), אבל לא לפני שקרה משהו חשוב שאנו נוטים, אולי, לשכוח: ב-1908 הוציא הנרי פורד לשוק את פורד מודל T. מודל T היתה המכונית הראשונה שיוצרה בפס יצור המוני. עד יצורו של מודל T היתה המכונית בלתי נגישה לקהל הרחב מכמה טעמים: היא היתה קשה מידי לתפעול, יקרה מידי, וחדשה מידי.

הטענה הראשונה שלי, אם כך היא:

בכדי שחידושים טכנולוגיים יוכלו להשפיע על העולם הם צריכים להיות נגישים להמונים ולהציע להם ערך מוסף ברור שישנה דפוסי פעולה שאבד עליהם הכלח.

נגישות יכולה להימדד בכמה מדדים:

  • נפוצות (לאיזה אחוז מההמונים יש כזאת טכנולוגיה ברמת נגישות גבוהה)
  • עלות (כמה מההמונים יכולים להרשות לעצמם להפעיל את הטכנולוגיה באופן יעיל)
  • נגישות (קלות ההפעלה)
  • ערך מוסף ברור וגבוה מספיק
  • מאפשרת שינוי בדרכי פעולה שאיבדו את הרלוונטיות שלהן והתאמתן למטרות מתחדשות

מכאן נובעת הטענה השניה שלי:

הכלים הטכנולוגיים המשמשים במקומתינו (מוסדות החינוך וההשכלה הגבוהה) לא עונים על מירב המדדים שהוזכרו בפסקה הקודמת:

  • נפוצות? למרות שיש טכנולוגיות נפוצות בידי התלמידים באשר הם, מערכת החינוך נכנעת לאתגרים התרבותיים והאירגוניים שהשימוש בהן מציב בפנינו (סמארטפונים) ומתעקשת להמשיך ולהשתמש במחשבים נגישים הרבה פחות.
  • עלות? מילא, נסתדר
  • נגישות? לטענתי מאד לא
  • ערך מוסף? רחוק ממימוש הפוטנציאל הגלום בטכנולוגיות החדשות
  • מאפשרת שינוי? מרביתם של הכלים הקיימים משרתים מטרות אירגוניות של המערכת המתגוננת מפני שינויים קיצוניים.

אז הנה דוגמה שאולי תעזור להבין את הפוטנציאל (מתוך הפוסט "מהו לומד עצמאי ואיך מגדלים כזה"):

עוד כשהייתי ילד בן 12, גיליתי את הספר "רדיו הרי זה כה פשוט".

רדיו

הספר הזה עשה לי משהו. היום אני קורא לזה "חוויה מכוננת". הספר עורר אצלי יצר עצום של סקרנות והוביל אותי לגלות ירחון בשם "הטכנאי הצעיר", שהפך להיות עבורי מקור בלתי נדלה של עניין ותשוקה לדעת וליצור.

הספר והירחון הובילו אותי לחנויות האלקטרוניקה בשד' הר-ציון וברחוב אלנבי בת"א, בהם הייתי מסתכל בכמיהה ברכיבים ובכלים וחולם על היום שבו תהיה לי מעבדת אלקטרוניקה משלי. באותם ימים גיליתי ערוץ הכנסה (משלוחי פרחים), הייתי מסתובב ברחובות העיר על אופניי ומוביל פרחים לשבת או לחג, מה שאפשר לי לרכוש מעט רכיבים ולנסות לבנות כלים משלי (בניתי לי, למשל, מלחם לפי תכניות שמצאתי באחת החוברות, שפתח לי עולם חדש של התנסות: ניסיתי לתקן רדיו גדול מקולקל שמצאתי בחצרו של סבא, שרפתי את לוח החשמל בבית וכד').

מקורות הידע שעמדו לרשותי אז, היו דלים מאד, כמובן.

הספר, החוברות והמוכרים בחנויות האלקטרוניקה (שהיו, בד"כ, עסוקים מידי).

היום יש ארדואינו:

ארדואינו

זהו כרטיס אלקטרוני זול (חיקוי סיני שלו עולה בסביבות 20 ש"ח, ביבוא מסין), שמאפשר אליו חיבור של עשרות סוגים של חיישנים, מנועים, בקרים וכד'.

בלשון ההנדסה זהו "כרטיס שליטה ובקרה".

מעבר למה שאפשר לחבר אליו, הארדואינו מחייב גם הבנה בסיסית של תכנות, כי צריך לתכנת אותו.

 מפחיד, אך בעצם פשוט להפליא ומאפשר גם לחסרי רקע מקצועי בהנדסת אלקטרוניקה לבנות מכשירים מופלאים אחרי שעות לימוד בודדות.

כלומר (מוסר השכל): יש היום טכנולוגיות שמציעות פוטנציאל עצום לפיתוי לומדים רבים לרצות לדעת יותר. האם הן מונגשות לכל לומד?

הארדואינו מבחינתי הוא כמעט הפורד מודל T, חסרים לו רק כמה מנגנונים שיאפשרו לו להיות אבן דרך משמעותית בשינוי מערכת החינוך:

חסר לו עדיין ממשק משתמש נבון ונגיש, ומערכת ידע שתאפשר לכל לומד לקשר בין מה שהארדואינו מציע לבין רעיונותיו שלו והידע המתבקש ליישמם.

אבל כאן יקפצו רבים מאיתנו (מערכת החינוך ממש טובה בלעשות את זה) ויזעקו – ארדואינו? אנחנו עושים את זה, יש לנו חוג בבית הספר… כמובן שלא לכך אני מתכוון. ארדואינו או שכמותו צריכים להיות חלק מאורח החיים.

עד כאן, הדוגמאות שהבאתי היו מאד טכנולוגיות, בואו ננסה לגעת באדמה רגישה יותר: בואו נדבר על גוגל דוקס.

בפוסט הקודם הצגתי כלים שעלינו לפתח:

  • למשל ארגז כלים ללומד העצמאי שיפשר לו לאתר, ללקט, לעבד, לארגן ולאגור ידע שיוכל לשמש אותו עכשיו או בעתיד.
  • למשל כלי יצירה משותפים – הרי אנחנו מבינים (אני מקווה) את העליבות של כלים מסחריים המשמשים אותנו ביומיום יחסית לפוטנציאל של כלי יצירת ידע שהטכנולוגיה מאפשרת לנו עכשיו ליצור…
  • למשל כלי ניהול מתקדמים שיהפכו את השימוש במערכות ארגוניות למזמן (במקום דוחה) וישולבו באופן אינטגרלי (וטבעי) במערכות ניהול הידע האישי והארגוני…
  • למשל מערכות תמיכה והדרכה "לומדות" המושתתות על מנגנונים של "בינה רשתית" ומאפשרים להפיק ידע מפרטים לא קשורים לכאורה,
  • למשל מערכות מומחה שיעזרו ללומד לאתר קשיים או חסכים במערך הידע שלו ויתפרו מסלולי התמחות ממוקדים בצרכים המיוחדים של כל לומד…
  • למשל כלים לייצוג ידע באופנים שונים שיאפשרו גם ללומדים המתמודדים עם אתגרים וקשיים מיוחדים למצוא לעצמם את הדרך הנכונה…
  • למשל כלי ייצוג של מציאויות שונות שיאפשרו הפקה מקצועית של תכנים ברמת בית הספר,
  • למשל סדנאות פאב-לאב (מה שפעם היינו קוראים חדר מלאכה, רק שהיום הרבה כלים הם דיגיטליים) בית ספריות שיאפשרו לכל לומד ליצור, להמציא, לפתח…

יש שיטענו שגוגל דוקס, למשל, או מוודל, עונים על מירב הצרכים. האמנם?!

אז זהו – שלא!

גוגל דוקס או אופיס 360 או מוודל שייכים בעיני לדור הקודם למודל T. הם אינם עונים על מאפייני הלומד אותו אנו שואפים לפתח.

לשם תמיכה בטענה זו נחוץ מאמר שלם (או אולי אפילו ספר), אבל הנה כמה עקרונות שלדעתי חסרים בסביבות הטכנולוגיות שהזכרתי:

ניהול הידע האישי, הצוותי והקבוצתי לוקה בחסר (וזהו מרכיב עיקרי, לדעתי, שנחוץ להיות בליבה של כל מערכת מכוונת למידה)

יכולות ה"למידה" של המערכות הללו מכוונות בעיקר לשיפור מנגנוני הזיקה שהם מציעים בין אדם למה שהוא רוצה לקנות – וגם אז יותר למה שלמערכת כדאי יותר למכור לו (ולא למה שהוא רוצה לדעת או ליצור).

יכולת ייצוג הידע של מערכות האלה והזיקה בין נתונים ממקורות שונים להצגתם באמצעים מגוונים המתאימים לכל לומד על פי העדפותיו וצרכיו המיוחדים מוגבלת ביותר.

מנגנוני הדיון הקבוצתי המוצעים בסביבות הנ"ל עלובים עד כדי חמלה.

ועוד, ועוד, ועוד…

ויש עוד רובד אחד להתייחסות שטרם אוזכר בשורות שלמעלה: מקדם הנאחס (עליו כבר כתבתי בעבר כאן: מקדם הרתיעה או בשמו הקודם 'מקדם הנאחס')

בשביל לומדים רבים, ללכת לבית הספר היא פעילות בעלת מקדם נאחס גבוה. על פי טענותי, שימוש נבון בטכנולוגיות למידה, הפקה ויצירה יתנו ללומדים רבים את תחושת השליטה במקדם הנאחס ויגדילו משמעותית את הסיכוי שישמחו להשתתף בפעילויות המוצעות בו.

רבים מחברי בדיון שהתעורר עקב הפוסט הקודם, טוענים ל"פדגוגיה תחילה". הטענה הרווחת היא שטכנולוגיה איננה מטרה ולכן אין לנו צורך בינתיים בכלים טכנולוגיים מתאימים יותר, שעלינו לנסח קודם כל את מטרותינו הפדגוגיות.

לכן, טענתי האחרונה למאמר זה היא: אם היו בידינו טכנולוגיות למידה שתעננה על הקריטריונים שהיצגתי למעלה, ישמשו אלה זרז ליישומן של תפישות פדגוגיות מתאימות.

ולכן אני קורא שוב – בואו ניצור אותן!

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ישראל  On 15 במאי 2017 at 12:29 pm

    כרגע המערכת מכוונת לעגל הבגרות וזהו המדד המוביל למהי הצלחה.נגזר עלינו למצוא את הדרך היותר נכונה להגיע לשם.
    ובזמן הפנוי לעשות שינויים מינורים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: