יומן מסע – היטק הי, סן דייגו.


היום הראשון

הראשון שסיפר לי על היטק הי, היה ארל'ה רוטשטיין. נראה היה שצומח משהו מרתק בסן דייגו, שאולי יהיה אפשר ללמוד ממנו איך נראה בית ספר שבנוי על חזון חינוכי שקרוב לתפישת עולמי.

כשליהיא תלם סיפרה לי על חוויותיה מביקור במקום עם אור גדול בעיניים (טוב, לליהיא יש אור גדול בעיניים כמעט על הזמן), הלכתי לשמוע מורות שבאו משם (בתיכון החדש בחולון שנבנה ברוח היטק הי). שמעתי את קולין מדברת חינוך כמו שאני יודע רק לחלום עליו – והאמנתי לה.

היום נכנסתי בשערי שלושה מבתי הספר האלה (יש כבר 13) ואלה הגיגים ראשונים. החלטתי להציג אותם כאנקדוטות בלתי קשורות, עם כמה תובנות מקומיות, ללא ביקורת וללא שיפוטיות. אולי בסוף המסע, אוכל להציג גם מסקנות רחבות יותר.

ניקי.

ניקי היא מנהלת חטיבת הביניים (כאן קוראים לתפקיד המנהל "דירקטור").

ישבתי בהשתלמות מורים פנים בית ספרית, כאשר שתי מורות הציגו דרכים לניתוח טקסטים כאסטרטגיה ללימוד קריאה. השיטה שהציגו היתה עוד שיטה לעידוד קריאה והבנת הנקרא, כמו רבות שפגשתי בבתי ספר שונים בארץ. לצד ההתנסות שהציגו הן הראו גם נתונים של מחקר מלווה… פתאום הבנתי שמה שאני עד לו זה בדיוק מה שדונלד שון הציג בספרו The Reflective Practitioner. מסתבר שחלק מהשגרה בבית הספר הוא מחקר הפעולה שמורים עורכים במקביל להתנסות בשיטות חדשות. מסתבר בכלל שזה בסדר לעשות טעויות בהיטק-הי. מותר לנסות, להיכשל, לנסות להבין איך לשפר, לשפר ולנסות שוב. מסתבר שזוהי תרבות של שיפור עצמי – כל הזמן.

במאמר מוסגר, ראיתי מערכת שמשווה את עצמה ליסודות ההקמה שלה, בוחנת אם היא עדיין בתלם ובוחנת אם נוצרו תנאים לעדכון היסודות. זוהי הדרך להתמודדות עם הסתאבות מערכתית, שהרי הנטיה של מערכות היא לקום על יוצריהן…

בחזרה לניקי.

שאלו אז את ניקי, כמה עידוד הקריאה חשוב לה והיא סיפרה על אבא שלה, מהגר, שהתקשה בקריאה, שהגיע לכיתה יא בלי להיות מסוגל לקרוא, ושרק מורה אחד שהבין את זה, לקח אותו ביד, קרא יחד איתו ספר שלם, הביא אותו להבנה של הטקסט ובעצם פתח לו סיכוי של הצלחה בחיים. הקריאה והבנת הנקרא חשובים לניקי ברמה קיומית.

כשיעקב שניידר הציג אותי לניקי, היא אמרה לי שיש ערך אחד, פשוט, שמניע את תפישת החינוך שלה: אהבה: אהבת הזולת, אהבת האדם, אהבת התלמיד, אהבת המורה…  פשוט.

אחרי ששמעתי את ניקי מספרת למה קריאה כל כך חשובה לה, הבנתי כמה היא אמיתית.

מפגש ההתפתחות המקצועית הזאת הבהיר לי עוד עניין – היטק-הי, שעיקר הלמידה בו מתרחשת דרך פרויקטים (PBL), מטמיע במסגרת הפרויקטים מיומנויות למידה כמו קריאה והבנת הנקרא, אפילו אם הן שאובות מעולמות של למידה קונבנציונאלית. מסתבר שלא צריך להמציא את הגלגל בכל פעם מחדש. אם תלמידים עושים פרויקט, ואם זו דרך החיים בבית הספר, לא מוותרים על הרכשת מיומנויות יסוד, אפילו אם נראה שזה לא בדיוק חלק של הפרויקט.

המהנדס.

נכנסתי לחדר שנראה שהתלמידים בו עסוקים ביצירה כשהמורה יושב בצד. הם עובדים על פיתוח כלי נגינה. זהו חלק מפרויקט המשלב ספרות והנדסה בה התוכן הספרותי מבוסס על שירי וודי גטרי (שירים שהרבה מהם שרתי אז, בשנות השישים, כשהיינו שטופים ברעיונות של שוויון ואחווה ושלום. תרבות שאולה של מחאה). התלמידים בשלבים ראשונים של תכנון – אבל כבר הרעיון הזה של שילוב שירת מחאה חברתית עם פתוח של כלים מחוללי תרבות גירה אותי לדעת יותר…

בן. המרכז האקדמי.

בן עושה דוקטורט. הוא מנתח ביג דטה להבין איך אפשר לשפר את אחוז התלמידים הפונים להשכלה אקדמית. בן מציג גרפים. הוא מראה איך שם יעד של שיפור שיביא לפחות 75% מהבוגרים לשלוח טפסי הרשמה לפחות ל-3 קולג'ים כי גילה שכמות הבקשות קשורה ביחס ישיר לסיכוי הפונים להתקבל. בן ראה שהמורים נענים ליעד והשיפור אומנם מתרחש.

סיפרתי לבן על המפגש שלי עם ניקי ועל הערך הפשוט שהציגה כיעד (אהבה). שאלתי אותו אם הוא מודע שהצבת יעד כמו שיפור ההרשמה לקולג'ים יכול לחבל משמעותית ברוח המוסדות שהוא משרת. אמר שהוא אמנם מודע וקרוע. אמרתי לעצמי שאני מאמין לו שהוא מודע, אבל אני מרגיש בערך כמו מישהו שרואה את הזרעים להתרסקות החזון שאני עד לו.

מעניין מה יקרה.

שירותי הבנים.

למרות שסוף היום השירותים מבהיקים מניקיון. יצירות אמנותיות של תלמידים על הקירות. מוסיקה נעימה ברקע…

שלמה (בק) אומר שיש דגש גדול על האסתטיקה. למרות שבחללים רבים אתה רואה כלי עבודה, המקום כולו נעים מאד להיות בו. הקירות שקופים כולם. תלמידים שוכבים או מקובצים בחללים שונים, המון יצירות ברמה מקצועית מאד, תחושה של "כך הייתי רוצה שיראה בית הספר של מיה" (נכדתי בת ה-8).

המשך מחר.

היום השני

לפני שאני מתחיל בהגיגים ותובנות של היום, חשוב לי להתחיל בתמונה הבאה:

%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%99%d7%a7%d7%98

פרויקט

בכדי לנסות להבין למה קוראים בהיטק – הי "פרויקט", שהרי המודל הפדגוגי שעליו נשען בית הספר הוא למידה מבוססת פרויקטים.

הפרויקט הזה, למשל, הוא כמעט "קיצור תולדות האנושות" (בלי קשר לספר). התלמידים חקרו סיבות לתקומת ונפילת אימפריות כמו מאיה, רומא ויוון, מסיבות סביבתיות, חברתיות ופוליטיות. לאחר שניסחו תובנות והנחות תיאורטיות, התלמידים הגישו מסמך ובו הם מציגים את ההשערות שלהם ובמקביל בונים חלק ממכונה שמתאר את התהליכים כמטפורה פיזיקלית שלשמה חקרו ולמדו מושגים בפיזיקה, כמו זה, למשל:

depression

הלוח כולו מסתובב בכח מנוע חשמלי והמנגנונים עובדים.

הפרויקט הזה לקח 12 שבועות. התוצרים יוצרו כולם בסדנאות בית הספר.

קמרון בא לקחת אותנו לסיבוב בקמפוס ולבקר בבתי הספר הסמוכים (שני יסודיים, שתי חטיבות ביניים ועוד תיכון) – כולם שייכים לאותה רשת.

קמרון

קמרון הוא תלמיד כיתה יב', מסביר פנים, וחולם להיות פוליטקאי.

תוך כדי סיור אנחנו שואלים שאלות והוא משיב בפנים מאירות.

שואלים מה ההבדל בין בית הספר הזה לבתי ספר תיכוניים קונבנציונליים. קמרון משיב שפה לומדים פחות מקצועות, אבל יותר לעומק.

אני שואל אם הוא לא מרגיש שבעצם הפסיד המון ידע שיכול היה לרכוש במקומות אחרים… הוא עונה שבכלל לא, כי כל פעם שהיה מתעניין במשהו, היה נועץ במורה שעזר לו לזהות מקורות נוספים, לכוון גבוה יותר. בכלל, הוא אומר, המורים נורא מעודדים אותך לרצות לדעת יותר. כולם כאן רוצים שכולם יצליחו.

מבחנים לקראת קבלה לאקדמיה

 

מסתבר שאימת מבחני הבגרות לא פוסחת גם על בית ספר שאין בו כמעט מבחנים. יש מעט מבחני מיצב של המדינה שכשלון רצוף בהם יכולים להביא לסגירת בית הספר. בהיטק-הי לא מתרגשים מידי. ניקי (מנהלת חטיבת הביניים, זוכרים?) אומרת שהם מסתכלים על זה כעל "צרה הכרחית", לא משקיעים זמן רב מידי בלהתכונן להם ובודאי אינם שואפים להיות הכי טובים. הם מרכזים מאמץ לתקופה קצרה, מעודדים קבוצות למידה של תלמידים, תומכים בהן ועוברים לסדר היום.

רסטי

רסטי הוא מורה חדש. זוהי לו השנה השניה בהיטק-הי. רסטי לימד קודם לכן בבית ספר רגיל ותפש את תפקידו כמורה בדרך שאליה הורגל. הוא היה מתכונן לשיעורים, מכין מערכי שיעור באופן קפדני מאד והיה מקפיד מאד ליישם אותם במדויק. אחרי שהתלמידים באו אליו ואמרו לו שלא מלמדים כך אצלם, שאם היו רוצים ללמוד כך היו הולכים לבית ספר אחר, נבהל ופחד שיפוטר (בהיטק – הי אין קביעות, המורים מוחתמים כל שנה מחדש). כשרסטי נועץ בחבריו המורים (ואלה שמחו לעזור), התרכך,  העביר חלק מהאחריות ללמידה אל התלמידים והעיז להיות יצירתי וגמיש. הפרוייקטים שהציג בפנינו בגאווה לא מבוטלת היו ספרי קומיקס אותם ציירו התלמידים בנושאים של אקולוגיה וספרות.

רסטי גילה שלהיות מורה כזה מפנה אותו לעבודה אישית עם כל תלמיד. החיים כמורה בהיטק – הי, הרבה פחות לחוצים והרבה יותר מלאי סיפוק.

מתי נגמר פרויקט?

שאלה שעלתה אתמול לא מפסיקה להעסיק אותי.

עדי ספרה שבפרויקט שעלה בכיתה שלה, התלמידים התבקשו לציין שלושה דברים שהשתנו בשכונה שלהם. עדי ציינה דוגמאות שונות וביניהן ספרה על אחת הילדות ששמה לב שהשיכור שהיה שרוע תמיד ליד חנות המשקאות, איננו שם פתאום…

שאלתי את עדי מה קרה והיא ענתה שאיננה יודעת כי הפרויקט, למעשה, הסתיים.

חשבתי לעצמי, איך זה יכול להיות? איך יכול להיות שההזדמנות החינוכית החשובה ביותר שעלתה נותרה מיותמת? איך יכול להיות שהילדים לא התגייסו לחפש את השיכור או לפחות להודיע על העדרו למשטרה?

אני שואל את עצמי אם לא צריכות להיות לנו קווים אדומים משני כיוונים – כאלה שעוצרים פרויקט שמתפתח לכיוונים בלתי רצויים או כאלה שממשיכים פרויקט לכיוונים שלא צפינו ואינם במסגרת ההגדרות של מטרות הפרויקט ותחומי התוכן אותם הוא מנסה לכסות…

אני בטוח שעוד אשוב לשאלה הזאת ואולי במאמר מיוחד.

המשך מחר.

היום השלישי

השגרירים

%d7%94%d7%a9%d7%92%d7%a8%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d

היטק-הי עמוס ביקורים. בכל שבוע כמעט מגיעה קבוצה אחרת לביקור. את הסיורים עורכים השגרירים. אלה (מימין) סילבי, איזבלה, דני וכריס. הם היו השגרירים שלנו בצ'ולה ויסטה. צ'ולה ויסטה היא עיר בדרום קליפורניה, ממש על הגבול המקסיקני. האוכלוסיה מעורבת, המון מקסיקנים (חוקיים ולא חוקיים).

השגרירים שלנו לקחו אותנו לסייר בבית הספר בעודם מסבירים ומעודדים לשאול שאלות. איזבלה היא המבוגרת ביניהם (כיתה יב'). דני כריס וסילבי הם בכיתה י' והם במעמד של "צל" זה אומר שהם עדיין באימון ועוקבים אחרי איזבלה. יצא לי להשרך מאחור (מתבונן בתוצרי הפרויקטים במסדרונות) ודני וכריס נשארו איתי לוודא שלא אלך לאיבוד.

מה שמצחיק בשגרירים זה שהם הולכים אחורה. בכלל, השגרירים מזכירים לי דיילות במטוס בעת נאום ה"לקראת המראה". הם מדברים טקסט אחיד (בשני הקמפוסים), הם עושים תנועות ידיים אחידות, הם מחייכים באופן דומה… ברגע של אינטימיות, ברגישות של הליכה על ביצים, שאלתי אותם איך בוחרים ומאמנים אותם. מסתבר ששגריר הוא תפקיד נחשק. בבית הספר שלהם יש כ-20 בסך הכל והם נבחרים מרשימה גדולה של מועמדים ע"י המורים. שאלתי אותם אם יש טקטס כתוב שהם מדקלמים – אמרו שלא, שהכל זה עניין של ניסיון. הצעירים לומדים מהמבוגרים, הם עושים את זה המון – ולכן הם כ"כ נשמעים אותו הדבר. האמנתי להם, אבל לא יכולתי של לבלוע חיוך. אני מניח שאם בני (גל ורועי) היו רואים אותם – דבר ראשון היו מכניסים להם כאפה על חנוניות יתר… (סתאם).

דני

סדר היום של דני עמוס. היא מטפלת בילדי הדודה שלה, היא מנקה את הבית שלה, היא עוזרת לילדים בבית הספר היסודי של היטק-הי בהכנת שיעורי בית (במסגרת פעילות של תרומה לקהילה), והיא עובדת על הפרויקטים שלה.

ככשאלתי את דני פרטים מפורטים על פרויקט הרחפן, היא נתנה לי את כתובת אתר הפרויקט:

http://historyfromabovedrone11.weebly.com

הרעיון בכללותו הוא חקר שימושים צבאיים של רחפנים. הצוות הרכיב רחפן, הגדיר משימה והפעיל את הרחפן בביצוע המשימה תוך תיעוד וידאו.

כריס

כריס רוצה להיות אסטרו-פיסיקאי. הוא מחפש מקום לעשות בו התמחות (הם יוצאים להתמחות של חודש למקום מקצועי שמחוץ לבית הספר). סיפרתי לדני ולכריס על פרוייקט בו אני מעורב במכללת אפקה להנדסה עם מגמת מדעי המחשב בעמל ליידי דיוויס. נדלקו להם העיניים. כריס שאל אם יוכל להיות מעורב, הזמנתי אותו.. ניפגש בסקייפ. אני מניח שגם לו היו גל ורועי נותנים כאפה, אבל הוא ממש מקסים – יחי החנונים!

אח של דני

לדני יש אח צעיר ממנה בשנה. האח של דני נשאר כיתה (מה שמאד נדיר בהיטק-הי). האח של דני נשאר כיתה כי לא עשה את משימותיו באמנות. המורים בהיטק-הי לא מוותרים לך. הם מזנקים עליך ומחפשים איתך כל דרך אפשרית ליישר אותך לתלם (הם קוראים לזה "להיות חבר תורם בקהילה"). האח של דני לא היה מסוגל להתיישר לתלם. הוא פשוט לא עשה (לא ניסה אפילו) לעשות את העבודה באמנות. הציעו לו אין ספור אלטרנטיבות, הוא לא עשה. בהיטק-הי אין מצב כזה. ואז, רחמנא ליצלן, הוא נכשל בקורס. אמא רתחה. הרי ברור שהילד מורד. בנוסף לקורס הקיץ שהיה צריך לקחת הוא גם נשאר כיתה (לדרישתה).

נקרע לי הלב. סיפרתי לדני שאני הייתי בדיוק כזה. לא שלא רציתי, לא שלא מרדתי, לא שלא ניסיתי – פשוט לא הצלחתי. אני מצרף קישור לרשימה אחרת בבלוג שעוסקת במה שאני קורא 'מקדם הנאחס'. אני פשוט מבין את אח של דני ואני יודע שלא היה שום כח בעולם שהיה יכול להביא אותו לבצע משימה שמקדם הנאחס שלה היה כל כך גבוה בשבילו.

נראה לי (וזו התרשמות שטחית בלבד) שהיטק-הי צריך לפתוח צוהר לילדים כאלה. קוראים לזה, אולי, צוהר של חמלה יתרה?

המסדרונות

אחד הדברים הבולטים ביותר בהיטק-הי הוא אווירת בית הספר הנשקפת כבר במסדרונות. נכון, אני לא חושב שיש לבתי הספר היסודיים בארץ סיבה להתבייש (ברוב אלה שביקרתי תענוג להסתובב), אבל לחטיבות הביניים ולתיכונים יש הרבה מה ללמוד. החללים (מסדרונות ותקרות ומה שביניהם) מלאים בתוצרי תלמידים – תוצרי הפרויקטים שלהם. המון פוסטרים, תמונות, מכונות, מודלים… אין מקום בו תדרוך שאין בו קירות עמוסים ביצירות (כולל בשירותים). נכון, לפעמים התוצרים נראים שיד מקצועית היתה מעורבת (חלקם פשוט מדהימים), אבל – אז מה? אין שום מניעה שהמורה יהיה שותף בתוצר הסופי, בתנאי שתרומתו איננה מעמעמת את תרומת התלמידים.

אין לי ספק שהתייחסות לתוצרי התלמידים בכבוד כזה תורמת לא מעט לתחושת האווירה המיוחדת שמרגיש כל מי שהזדמן לבתי הספר האלה.

המשך יבוא…

היום הרביעי

צ'ולה ויסטה.

%d7%a6%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%95%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%94

נפגשים במליאה עם ליסה. ליסה אחראית על קשרי הקהילה של שלושת בתי הספר (יסודי, חטיבה ותיכון) של היטק-הי, כולם באותו הקמפוס.

שיחה במעגל.

אני מספר לליסה על חוויותי עם האמבסדורים והיא עושה קולות של פליאה. אני מצביע על ההתנהגות התבניתית של השגרירים והיא אומרת שכוונתם הפוכה, שהם היו מאד רוצים שהשגרירים יפגינו את האישיות הייחודית שלהם (אחרי הכל – הם ממוינים בקפידה, אני אומר לעצמי בלב)…

אחרי הצהריים שיחה עם שלושת המנהלים.

אני שואל אם יש להם מקום של השפעה בעיצוב הרוח הפדגוגית של בתי הספר שלהם, שאחרי הכל הם אנשי חינוך מקצוענים, אבל ברשת שבה הקונספציה הפדגוגית מאד מוגדרת. הם ענו, ללא היסוס, פה אחד שהם מאד נאמנים לתורה החינוכית של בית הספר (לא סתם בחרתי להשתמש במילה "תורה").

הם קוראים לזה עקרונות העיצוב של בתי הספר (Design Principles):

Equity – במובן של צדק חברתי והכנה שוות זכויות להמשך הדרך בחינוך האקדמי ובחברה כאזרח.

Personalization – במובן של הכרות אישית עם כל תלמיד (ומורה), זיקה אל המיוחדות האישית של כל תלמיד ויצירה של הזדהות קהילתית חזקה (זוכרים את התשובה של ליסה לשאלת התבניתיות של השגרירים?)

Authenticity – במובן של מקוריות ויצירתיות (כמו שאני מבין את זה), אבל אשוב ואברר…

Collaborative Design – תוכנית הלימודים, הפרויקטים וסביבות הלמידה מעוצבים ע"י צוותי מורים בין תחומיים. כששאלתי מה עם התלמידים כמעצבים (למידה תוך עיצוב למידה), הם ענו שכמובן. גם התלמידים שותפים לפעמים ומציעים רעיונות משלהם לפרוייקטים המשותפים ולפרויקטים אישיים.

אחרי שלושה ימים של מפגש עם תלמידים, מורים, מנהלים ובעלי תפקידים אני יודע שהכל אמת. אלה לא סיסמאות ריקות. הם באמת בנו מערכת שמיישמת את העקרונות האלה באופן מובנה. כל התרחשות בבית הספר מלווה בהתייחסות לארבעת העקרונות שמניתי.

לפני שאביע איזושהי נימה אישית, יש עוד מונח שמבצבץ ומרחף מעל בתי הספר של היטק-הי: בעברית לא רשמית קוראים לזה 'אחריותיות' – באנגלית: 'Accountability'. הם תופשים את עשייתם החינוכית במחוייבות של קדושה. אין סיבונים, אין "יהיה בסדר", אין סיסמאות ריקות, אין ציניות, אין חפיפיות, אין הומור (אופס… האחרון פשוט נפלט לי).

מה שקצת הרעיד לי מיתר בנשמה היתה האמונה בצדקת דרכם. אין ממש דיאלוג, הם מסבירים את דרכם, עונים על שאלות במדויקות משעממת – הם כולם, תלמידים כמורים, כאילו מצטטים מתוך ספר לא כתוב. למה הרעיד מיתר? אני מניח שכמי שעוסק כל חייו בחינוך, אני ממש, ממש לא יודע כמעט כלום על חינוך – ובודאי שלא בביטחון כזה.

ניראות

כבר עם דריכת כף הרגל הראשונה בכל אחד מבתי הספר שראינו (עד כה ביקרנו בעשרה), אפשר לחוש את האוירה דרך המסדרונות. אתה נכנס לבית הספר וכאילו נכנסת לשילוב של מוזיאון לאמנות, מוזיאון מדעי וסדנאות יצירה. ההשפעה המיידית על המבקרים (שלא לדבר על ה היא עצומה. מיד יש תחושה של מקום שמכבד את עצמו, מכבד את עבודות התלמידים שלו ומכבד את שליחותו (ראה ערך 'אחריותיות'), מה שמעורר מיד את השאלה של למה אצלינו, בארצינו הקטנטונת, לא כל בתי הספר נראים כך (זה הרי לא עניין של כסף גדול)…

נכון, המון בתי ספר יסודיים נראים בדיוק כמו היטק-הי, אבל מעט מאד חטיבות ביניים ותיכונים. חשבתי לעצמי (טוב גם שלמה בק היה פה), והסכמנו שבארץ, ברוב המקרים, אין מה להציג במסדרונות. מה יציגו – מבחני בגרות משנים קודמות? שיעורי בית? (סליחה על ההכללה, אני בטוח שיש בתי ספר על יסודיים שנראים אחרת, אבל היוצאים מן הכלל מדגישים את הכלל).

טכנולוגיה

יש המון מחשבים, מותר להתשמש בסלולרים (רחמנא ליצלן), לילדים יש פרוטפוליואים דיגיטליים, אבל כששאלתי את כריס (האמבסדור) מה הוא רוצה להיות, ואמר שהוא רוצה להיות אסטרו-פיזיקאי, ושאלתי אותו אם הוא נוגע בזה בפרוייקטים שלו ואמר שהם יבנו בלון סטרטוספרי, ושאלתי אותו אם ישתמשו בארדואינו לתעד את הדרך ונתונים שונים – אמר שהוא לא יודע מה זה.

נכון, יש פה חוג רובוטיקה עם השגים מרשימים – שם בטוח יודעים מה זה ארדואינו, אבל לא בטוח שזו טכנולוגיה בשגרה פה. בכלל, ראינו הרבה כלים לעיבוד עץ, אבל מעט מאד כלים אלקטרוניים. נראה שהם לא ממש חיים את מה שמזמן העולם הטכנולוגי של היום. אין לי ספק מה היכולת לשלב IOT תעשה לפרויקטים שלהם (אה, IOT הוא Internet Of Thinkgs, שזה אומר שאפשר לגרום לכל עצם להיות מקושר לרשת, לחוש את הסביבה ולהיות נשלט מרחוק).

מה זה אומר? אני מניח שזה אומר שעולם שלם של גירויים מוחמץ, אולי. אני בטוח שאם ילד היה מביא צורך כזה, היו מוצאים דרך לעזור לו, אבל בית ספר צריך להיות, לדעתי, חכה של אלף פתיונות. מקום שמגרה ילדים לגעת בעולמות שהם לא יודעים על קיומם בכלל. התחושה שלי (וכאמור, מהתבוננת שטחית למדי), הפתיונות בחכה שלהם לא מעודכנים מספיק.

מחר, בעצם, מתחיל האתגר הגדול… סיכומים, לקחים ומסקנות. אני מזמין את חברי למשלחת (שרובם קוראים את היומן הזה), ומי שהיה פה במשלחות קודמות, להגיב כבר היום ומחר, להתווכח, לשתף מהגיגיהם וחוויותיהם.

היום החמישי (האחרון)

בית הספר שבמחוז הצפוני – North County:

20161021_112219

הגב של קריסטן

זוהי קריסטן. קריסטן היא מורה בכיתה ז'. היא לובשת חולצת T כי היום יום שישי והסגל נוהג ללבוש (ביוזמתו) חולצות T שעיצבו והדפיסו (ביוזמתם). על הגב כתובים עקרונות העיצוב של היטק-הי (ראה אתמול), אבל…

האבל הזה, בעצם, הוא, בשבילי, מהות המסע כולו.

עקרונות העיצוב על גבה של קריסטן הם:

Authenticity, Equity, Community… וראה זה פלא: במקום Collaborative Design אתה רואה Passion ו-Communication.

אתמול כתבתי על המפגש עם המנהלים של שלושת בתי הספר של HTH בצ'ולה ויסטה:

"…אני שואל אם יש להם מקום של השפעה בעיצוב הרוח הפדגוגית של בתי הספר שלהם, שאחרי הכל הם אנשי חינוך מקצוענים, אבל ברשת שבה הקונספציה הפדגוגית מאד מוגדרת. הם ענו, ללא היסוס, פה אחד שהם מאד נאמנים לתורה החינוכית של בית הספר (לא סתם בחרתי להשתמש במילה "תורה")…"

אם שמתם לב, מסתננת לרשמי האתמול נימה קלה של ציניות…

החולצה של קריסטן (עוד נחזור אליה), החזירה לי את האמונה באנשים האלה ובדרכם.

עדי

img-20161021-wa0000

עדי (מחזיקה שקית) היא קצינת יחסי הציבור של הרשת. אמש, כשנפרדנו ממנה אמרתי לה שהיא הדמות המשמעותית ביותר בשבילי שפגשנו במסע. האשה הזאת נגעה בכולנו. אף אחד לא יכול היה להישאר אדיש כשסיפרה איך ברחה עם משפחתה מלבנון כשהייתה בת 7 לונצואלה, איך הגרו לארה"ב, איך קלטו אותה בבית הספר האמריקאי (שנתיים, שש שעות ביום, בקרון קטן עם אחותה, תנור, וערכת אודיו ללימוד אנגלית), איך "גנבה" מילון ולמדה אנגלית בקריאה מ-A עד Z, ואיך היא רואה בנו (משלחת של ערבים ויהודים) מתקני עולם.

כשסיפרתי לעדי על הקטע שלי עם המנהלים בצ'ולה ויסטה, הציעה לי לדבר עם ז'ולייט (מנהלת חטיבת הביניים בשלוחה הצפונית של HTH)

ז'ולייט (מבטאים דז'ולייט) 

סיפרתי לז'ולייט על הגב של החולצה של קריסטן והיא אמרה שזוהי, בעצם, הדרך שבה בחר הצוות להביע את יחודיותו.

בום! ב

הבנתם? ייחודיותו!

מסתבר שחלק מתחושת המחנק שהרגשתי אתמול בשיחה עם המנהלים של צ'ולה ויסטה, מתחילה להתפוגג. זוהי לא קריאת תיגר של הצוות על עקרונות היסוד של הרשת. הם מאד מאמינים בהם, אבל בחרו להציג את תפישתם הייחודית באמצעות החולצה. אני נשבע לכם שאין בדברי שמץ של ציניות.

אמרתי לז'ולייט שאם הייתי רוצה ללמד באחד משלושה עשר בתי הספר של הרשת, היה זה בית הספר שלה.

חוזרים לקריסטן

כשהיינו בכיתה של קריסטן, ראינו ילדים (כיתה ז', כאמור) ממלאים טופס במחשב. כולם עובדים על הטפסים. שאלנו ילדים מה הם עושים והם אמרו שהם ממלאים רפלקציה דו-שבועית. שאלנו מה זה אומר והם הסבירו הם מספרים למורה על הצלחות ופישולים של השבועיים האחורנים ומעריכים את עצמם לצד הצעות שהם מציעים לשיפור עצמי (גם בעניינים שאינם קשורים לבית הספר).

לא ארחיב כאן את הדיבור על שיטת הרפלקציה שלהם, מבטיח לכתוב מאמר שלם על זה בקרוב, אבל השיחה עם קריסטן הביאתני להבין איך הם מעבירים את האחריות ללמידה אל התלמידים. לרגע, מרחוק, זה נראה שמקדם הנאחס הוא עצום – זהו טופס בן שלושה עמודים מורכב ביותר ומחייב זיהוי מצבים בשבועיים שחלפו שיש לך מה לדווח עליהם, אבל אז הכרנו את זק.

זק

20161021_110921

זק

זק הוא ילד בכיתה ז שסיפר לנו על שיטת הרפלקציה. מסתבר שמתרגלים לעשות את זה וזה לא נורא בכלל. מסתבר שכשהם מנהלים (הם, הילדים), את מפגשי ההורים עם המורה שלהם, הם מסתמכים לא מעט על הדוחות האלה – זה עושה את המפגש למשמעותי ומלא תוכן ולא מדברים שם על ציונים (כמו באסיפות ההורים שלי ושל בני בבתי הספר שלנו).

שאלנו את זק באיזה פרויקט הוא מעורב עכשיו, והוא סיפר שבמדעים והומניסטיקה הם עוסקים בלמידה – מדעים מובילה קריסטן והם עסוקים במוח הלומד. הם בונים מתקני אילוף לחיות הבית שלהם (לא שאלנו על תחושתם לגבי אילוף חיות), אבל כששאלנו את זק על פבלוב, נדלקו עיניו. שלמה שאל אותו אם הוא מזהה איך המורים שלו משתמשים בשיטות דומות לאלה ב"אילוף" שלו כתלמיד שמזכירות לו את השיטות שבהן פבלוב אילף את הכלבים והוא ענה שלא, לא קלסיקל קונדישנינג "התניה קלאסית" אלא אופרנט קונדישנינג – "התניה אופרנטית".

נפלתי מהכסא.

זהו. כאן מסתיים המסע… מסע קסמים אל אנשים קסומים שיודעים לעשות מה שכולנו חולמים.

אי אפשר לסיים את היומן בלי לדבר על חברי המשלחת.

img-20161021-wa0020

מוזר כמה אתה יכול להרגיש חברות עם ארבעים אנשים שאת רובם לא היכרת קודם. המסע הזה לא היה רק מסע להיטק-הי. זה היה מסע פנימי אל תקווה מתחדשת. תקווה שאפשר, למרות הכל, לשנות. לשנות ולחיות ביחד.

מחכה כבר למפגש הבא.

Advertisements
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דניאל  On 22 באוקטובר 2016 at 5:46 pm

    בתור מישהו שעבד בHTH בחולון, אני שותף להרגשה שתיארת על עבודה בתוך מתודה מאוד סגורה. לי זה גרם לרצות להתאורר. אבל אשמח להמשיך שיחה בעניין. עכשיו אני מוביל צוות שמלמד הומניסטיקה בתיכון בבת ים, גם במודל של PBL ורואה גם איך למידה מבוססת פרוייקטים בישראל מגיעה גם למקומות מאוד לא טובים… בכל מקרה, אני מאוד מזדהה עם הצורך להשאיר דברים כל הזמן בספק, ופתוחים, גם את המתודה עצמה… (שבאופן מאוד אמריקאי היא מאוד מהודקת).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: