יישומי מחשב?! יישומים ממוקדי תחום דעת?! ומה עם המורים?!


מאמר זה נכתב בהשראת דיון שהתקיים ד"ר אורית אבידוב, ד"ר עליזה עמיר וד"ר ילנה נפתלייב במכללת אחוה וצוות טכנולוגיה בחינוך לתואר שני בסמינר הקיבוצים.

חשבתם פעם על סטיסטיקאי ללא SPSS; מהנדס ללא MATLAB; גרפיקאי ללא PhotoShop; ארכיטיקט ללא AutoCad; עו"ד ללא Word; רואה חשבון ללא Excel; נהג ללא WAZE?!

אלה דוגמאות מעטות של מקצועות שהתלות שלהם במחשב היא תלות ברורה, סימביוטית. אני מניח שאין ספק שאי אפשר היה לחשוב עליהם מתפקדים במלוא אונם ללא הכלים הדיגיטליים. אגב, במקרים רבים, ובמיוחד כשמדובר בדורות החדשים של המקצוענים, לא היה אפילו צורך ללמד אותם להשתמש בכלים האלה. הם רכשו את המיומנויות תוך כדי תפקוד או בזמן הכשרתם מתוך צורך קיומי אוטנטי.

ואז בא התחום הזה של "מחשבים בחינוך" ומנסה לרתום את המורים לשלב טכנולוגיות דיגיטליות בכתה מתוך איזושהי תחושה של "מאחרים את הרכבת". התחושה שצריך להכין את הדור הבא ל"מיומנויות המאה ה-21", מעוררת את המערכת להשקיע כספים אין קץ בניסיון נואש להפוך את המורים ל"מלמדים דיגיטליים". אין ספור השתלמויות מורים, שעות הנחיה, ומשאבי ציוד וכ"א, מושקעים בניסיון הזה, מזה עשרות שנים, ונראה שלשוא. שום בשורה לא צומחת, שום שינוי משמעותי לא קורה, רוב המורים עדיין משתמשים בטכנולוגיות של הדור הקודם (לוח וגיר), וגם אלה שמשתמשים במחשבים, ב'לוחות חכמים', בטבלטים ובמקרנים לא מציגים שיפור משמעותי (למעט באוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים, שעבורן הטכנולוגיה מציגה פתרון מעצים אמיתי וקיומי – כמו, למשל, לוח תקשורת לחסרי היכולת לדבר).

אני מנסה להבין את ההיגיון… האם יש טכנולוגיות דיגיטליות יעודיות שישלימו את מעשה ההוראה כמו ש-WAZE משלים את מעשה הנהיגה?

יש כלים מנהליים בבית הספר, למשל מערכות להזנת ציונים והפקת תעודות. ברור הוא שמורה צריך להיות מסוגל לתפעל מערכת כזאת, אבל זוהי מערכת שאיננה קשורה ישירות למעשה ההוראה. זוהי איננה 'טכנולוגיה בחינוך'.

ישנם גם כלי ניהול למידה, כמו מוודל שמציעים למורה לבנות אתרים מלווים לתחומי הדעת השונים, אני כולל אותם באותה קטגוריה… כלים שאינם קשורים ישירות למעשה ההוראה.

פרופ' גבי סלומון שהלך לעולמו בשבועות האחרונים, כבר כתב מאמר שצוטט בעיתון הארץ עם הבשורה "המחשב לא תורם ללמידה" (ינואר 2010). כבר אז נזעקתי וכתבתי תגובה בשם "המחשב תורם ללמידה באבוע" ובה השאלה:  איזו פדגוגיה משרתת הטכנולוגיה: פדגוגיה קדם-מודרנית (ואז אין לה סיכוי כמו שאומר פרופ' סלומון) או פדגוגיה מודרנית (ואז יש לה את כל הסיכויים שבעולם).

מה שקראתי אז 'פדגוגיה מודרנית', עיצבתי למונח 'פדגוגיה דיגיטלית':

"אנחנו קוראים לעולם הפדגוגי החדש הזה ”פדגוגיה דיגיטלית". פדגוגיה דיגיטלית הוא התחום בו טכנולוגיה מאפשרת יישומם של רעיונות פדגוגיים באופן מזמן ומשמעותי יותר מאפשרות היישום שלהם ללא טכנולוגיה. הדגש כאן הוא על התפיסה הפדגוגית. לא עוד אוסף אקלקטי (מבוזר) של שיטות למידה, אלא בחירה של תפיסת עולם פדגוגית ועיצוב סביבת הלמידה לרוחה, כך שבעולמי שלי, שבו תפיסת עולמי ביחס ליחסי הגומלין שבין הוראה ללמידה היא תפיסה קונסטרוקטיביסטית–הומניסטית, מאפשרת לי הטכנולוגיה הבניה ועיצוב של סביבות למידה תואמות לרוח התפיסה החינוכית שלי. למידה בסביבה של פדגוגיה דיגיטלית מושתתת על תהליכים צוותיים של ניתוח, עיצוב ויצירה של תוכן כאשר הלומדים משמשים בתפקידים שונים במהלך היצירה". מתוך: יניב, ח. (2011), לב"ה – למידה בסביבה הרפתקנית. אאוריקה – מדע וטכנולוגיה בחינוך, אונ' תל-אביב, מרץ.

בסביבות למידה כאלה, הטכנולוגיה משמשת צורך אוטנטי, קיומי, של הלומד, אבל סוג כזה של פדגוגיה הוא בר סיכוי לשינוי מהותי של מערכת החינוך? התשובה, לדעתי, היא לא! לא בלי מעורבותם המלאה של המורים!

ואז נשאלת שאלה קשה יותר: האם יש טעם בהכשרת מורים ביישומי מחשב גם בסביבה של פדגוגיה קדם דיגיטלית?

ברוח הדברים שהצגתי בראשית המאמר, נשאל את עצמינו – האם בסביבה של הוראה פרונטלית, יש מקום לטכנולוגיות דיגיטליות? האם ה'לוח החכם' הוא ה-WAZE של ההוראה הפרונטלית? האם אפשר, באמת, להציג צורך קיומי של המורה בעולמו המקצועי בו יש למחשב סיכוי להעצים את תפקודו כמורה פרונטלי? עשרות שנים של ניסיון מראים שלא. אין סיכוי.

האם, המחשב ישמש, אולי, כסוס טרויאני (כמו שטענתי כבר בשנות ה-80) ויניע שינוי פדגוגי? גם כאן הניסיון מראה שמעט מאד.

נוכח תמונת מצב עגומה כזאת, מה אני אומר?

לפני שאומר, יש עוד נתון חשוב שצריך לקחת בחשבון:

הילדים מביאים תרבות חדשה לבית הספר – הרשתות החברתיות. הם שם, הם כל הזמן שם, יש להם טכנולוגיות דיגיטליות בהן הם משתמשים כל העת…

שימוש הילדים בטכנולוגיה הדיגיטלית איננו ממוקד צורך מקצועי, אבל הוא, בהחלט, ממוקד צורך קיומי. הטלפון הסלולארי משמש עבור הילדים רובד נוסף בהתפתחות החברתית/תרבותית שלהם. הם שם, אם נרצה או לא נרצה. הטלפון הסלולארי התמקם כרובד משמעותי באורח החיים של הילדים והוא לוקח אותם למחוזות שלנו, המבוגרים, יש מעט מאד שליטה ובקרה עליהם.

ואיפה המורים?

כוחות על המורה

מצד אחד, באה מערכת החינוך ותובעת מהם להיתדקטל. מצד שני, באים כוחות מסחריים ומנסים לפתות אותם בבשורות חדשות. התקשורת מציגה עולם של "לאחר את הרכבת" וסיכונים אין קץ, הילדים באים עם תרבות חדשה, כלים חדשים ואורח חיים חדש, תנועות של שינוי (חלקן אף מתוך מערכת החינוך) קוראות לשינוי פדגוגי, ההשתלמויות המקצועיות מציגות כלים המשמשים את המקצוענים בכל תחום, ומעל כולם, החוקרים בחינוך, טוענים – המחשב לא תורם ללמידה.

אז מה אני אומר?

לשנות לאלתר את תכני ההשתלמויות הטכנולוגיות.

מורים צריכים להכיר היטב את הטכנולוגיות המשמשות את תחומי הדעת עליהם הם מופקדים. הרי לא יתכן שמורה לסטיסטיקה לא יכיר SPSS. אבל…

לא תמיד יש כלים מתאימים לכל דיסציפלינה ולא על כל כלי ישנה הסכמה. קחו למשל את גיאו-גברה. מצד אחד, באים מתמטיקאים ואומרים – כל חוקר במתמטיקה משתמש בגיאו-גברה. מצד שני באים חוקרים במתמטיקה ואומרים – גיאו-גברה? מכיר אבל לא משתמש – זה משעמם, אין בזה כלום. שיקול נוסף הוא אלה הטוענים (כתבתי כבר שתפקיד החינוך, לדעתי, הוא להביא את הילד לאהוב ללמוד ולא להפוך את הילד לחוקר בתחום דעת זה או אחר). אז האמנם כל כלי ממוקד דיסציפלינה מקודש ומחייב למידה ושימוש בבתי הספר?

מכל האמור לעיל, הריני מציע:

  1. להפסיק לאלתר את השתלמויות המורים ביישומי מחשב.
  2. ללמד מורים רק כלים ממוקדי תחום דעת שיש הסכמה רחבה בין אנשי המקצוע לגבי תרומתם להעצמתו המקצועית של המשתמש.
  3. לתת למורים הזדמנות לחוות את העולם התרבותי בו נמצאים הילדים על כל הבטיו.
  4. לתת למורים להתנסות בכלים של 'אורח חיים דיגיטלי'.
  5. לעזור למורים להבין את ההזדמנויות החינוכיות (ערכיות, מוסריות, חברתיות, פדגוגיות) שמזמנות לנו טכנולוגיות דיגיטליות.
  6. להביא מורים לנסח 'ברחל בתך הקטנה' ומתוך מחויבות מקצועית את האמונה הפדגוגית שלהם בעולם של תרבות דיגיטלית.
  7. להכשיר מורים שמוכנים להתנסות במודלים יישומיים של פדגוגיה דיגטלית.
  8. לרתום את הטכנולוגיות שבידי התלמידים לעשייה החינוכית.

אמן

 

 

 

Advertisements
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Shafee Give'on  On 11 בפברואר 2016 at 7:12 pm

    חנן יקירי,

    1. כבר בהגדרה שלך של "הפדגוגיה הדיגיטלית" אתה שוגה (לדעתי) בשגיאה של ז'אק אלול במאמרו על הטכניקה כאתגר של המאה (מ-1964 ותורגם באופן מעוות על-ידי גבי ז"ל בספרו היומרני על "טכנולוגיה וחינוך בעידן המידע", עמ' 9) אם הפדגוגיה הדיגיטלית היא עולם ("העולם הפדגוגי החדש הזה"), אז מלכתחילה היא לא ניתנת לדיעה או לחקירה כי עולמות הם לא מושאים לחקירה או להתפתחות – רק לדמגוגיה אידיאולוגית ("עולם חדש…") ולאינסוף ויכוחים. תפסת מרובה, לא תפסת.

    2. החוקרים במתמטיקה אינם מכירים את התוכנה "גיאוגברה" משום שהיא חסרת ערך במחקר מתמטי.. לדעתי היא הרסנית אפילו בלימוד הגיאומטריה. איזה משפט בגיאומטריה התגלה או/ו הוכח באמצעות הגיאוגברה? יש תוכנות שתומכות יפה בלמידה חקרנית, פעילה ויצירתית, אבל הן חייבות להיות בעלות עוצמה של שפת תיכנות.

    3. איך תאפשר למורים להבין את הגורם המהפנט של המכשירים הספרתיים האהובים על ילדינו -שמהפנט אותם להתנהג כמוהם, קרי, פועלים כמו טכניקות, כמו רובוטים – מבלי שהמורים ילמדו בלמידה חקרנית, פעילה ויצירתית את המאפיין הרובוטי של המכשירים האלה (רבים מדווחים על ממצאים מדאיגים שמערערים על שאננות ביחס לילדינו החביבים שהמשווקים הצליחו להדביק אותם אל ממשקי המכשירים האלה). במילים אחרות, מבלי ללמד את מהות הטכניקה הרובוטית – את כל המורים לפחות ובשלב מסוים את כל התלמידים) אנו נשרת את צורכי היצרנים הגדולים ונשאיר את המורים בעידן התעשייה…

    השינויים הנגזרים משלוש הערותי אלה, אינם מספיקים כדי להגיע אל היעד. הם רק הכרחיים:

    חובה להגדיר את הפדגוגיה הספרתית בצורה ממוקדת ןמפורשת לקשר שבין הפדגוגיה ובין השימושים האפשריים במכשירים הספרתיים (ולא להסתפק בנפנופי מלל כמו TPACK);

    צריך לבחון כל תחום דעת האם הוא זקוק באמת לשימושים במכשירים האלה ולהגדיר (לא להכתיב) את צרכיו באופן כן וללא דעות מוקדמות; המתמטיקה היא תחום ייחודי ביחס לנושא שלנו כי כבר טיורינג ידע להצהיר שהמודל הטוב ביותר להבנת המכשירים הבנויים מההגדרות של מושג האלגוריתם (1936+או-) הוא של פונקציה מתמטית (במאמר המפורסם שלו משנת 1950);

    חובה ללמד (בתהליכי למידה הטובים ביותר שאנו מכירים באמת) את כל בעלי התפקידים השונים בשדה החינוך (עד לאחרון התלמידים) – תיכנות.

  • אורלי מלמד  On 17 בפברואר 2016 at 7:57 am

    לחנן, כרגיל, אתה מעורר מחשבה על שאלות חשובות ומשמעותיות. המיפוי שצירפת מאוד מועיל להבנת המורכבות של החדרת השימוש בטכנולוגיות בחינוך. אני מסכימה אתך שהאפקטיביות של הטכנולוגיה תלויה בפדגוגיה ולא רק בטכנולוגיה. אך פעולות כמו חשיבה, תקשורת, חקר ויצירה התקיימו ויתקיימו בחינוך עם ובלי טכנולוגיה ולעיתים לקיחת פסק זמן מהטכנולוגיה יכולה גם להשביח תהליכים אלו. טכנולוגיות הן "אויר לנשימה" בחברה בה אנו חיים, הן ללא ספק גורם שיכול להעצים תהליכים אלו, אם משתמשים בהן במינון ובאופן מתאים. החסמים לשימוש בפדגוגיה שמפתחת חשיבה, חקר ויצירה באמצעות טכנולוגיה, נמצאים גם במקומות אחרים. למשל, בתהליכי מסיפיקציה של החינוך באמצעות טכנולוגיה, התובעים יעילות ומסיפיקציה של ההערכה כפעולה אוטומטית שמתבססת על תשובה אחת נכונה ובקיאות בידע. במערכת החינוך מדברים על פיתוח חשיבה, חקר ויצירה אך לא מספקים לרוב המורים והתלמידים את התנאים הראויים לכך: זמן ותגמול לדיאלוגים מעמיקים, לליווי אישי של חקר ויצירה ולהערכה חלופית, להתעדכנות, להתפתחות וליצירה של ידע ע"י המורה. זו לא רק שאלה של פדגוגיה וטכנולוגיה, אלא בעיקר שאלה של פרקטיקות ניהול, הערכה ותגמול שהמערכת פועלת על פיהן ולא נראה לי שבעניין זה המערכת תשתנה בקרוב.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: