הורים, מורים – וילד באמצע


תגיד/י, מה את/ה זוכר/ת על הילדות שלך? הייתה לך ילדות יפה? מאושרת? אהבת לקום בבוקר? (נחזור לשאלה הזאת גם בסוף המאמר)…

לי היתה ילדות לא קלה. לא שאני לא זוכר רגעים יפים, אבל מעל לכל מרחפת עננה אפורה. קדרות.

זה התחיל כבר בכיתה ב'. ה-30 ביוני. אני עומד על תלולית עפר שבין בית הספר לכביש, מחזיק בידי הקטנה את התעודה ויודע – אין חגיגת יומולדת. הכל בגלל ה'מספיק בקושי' הזה, בהתנהגות. ילד קטן, עצוב הולך הביתה בלב כבד.

ההורים איימו. אמרו שלא תהיה חגיגה אם לא אשתפר – וניסיתי, באמת ניסיתי… אבל זה לא עזר.

השנים הבאות רצופות חוויות דומות. מעגל קסמים. אני משתדל להיות טוב, לא מצליח להתמודד עם השעמום, המורים מדווחים להורים, ההורים מנסים להסביר כמה חשוב ללמוד, כועסים, מענישים, אני מבטיח להיות טוב – וחוזר חלילה.

האוירה בבית בדרך כלל כבדה. תמיד יש משהו כבד ברקע. תמיד אני במתח לקראת האירוע הבא… אני הרי יודע שאמא תגלה את ההערה של המורה ביומן או תמצא את המבחן עם הציון העלוב בתא הנסתר בילקוט, או תחזור מהעבודה ותדרוש שאשב לעשות שיעורי בית, או שהמורה יזמין אותה לשיחה על ה'תכשיט'…

הייתי דוקא ילד טוב. הייתי הולך למכולת לקניות, שמרתי על סבתא כשהם יצאו לבלות, שטפתי כל יום את הרצפה במטבח, הייתי בסך הכל בסדר – חוץ מכל מה שקשור לבית הספר. ובית הספר ידע למסך על הכל.

הטענה המרכזית שלי היא שבית הספר משתמש בהורים ככלי לטיפול בבעיות שאינן מסוגל להתמודד איתן במסגרת המנדט שניתן לו ע"י חוק החינוך. לא, חלילה, שאני טוען שבית הספר ממלא את המנדט שניתן לו ע"י חוק החינוך בקנאות יתרה, נהפוך הוא (ראה 'חוק החינוך? מה העבודה הזאת לכם?!'). סוג זה של התערבות בוטה בחיי המשפחה, מעיב על יחסי הורים ילדים (שלא לדבר על הקשר שבין בני הזוג), בטענה שהכל כשר למען "טובת הילד".

כבר כתבתי לא מעט על האשליה שללמוד לבגרות זו "טובת הילד" ולא ארחיב כאן מהן האלטרנטיבות שאני מציע להכנת ומיון המעוניינים בחינוך אקדמי, אפשר לקרוא על זה כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1143258&sid=126. הפן שאני מנסה להדגיש במאמר הזה נכלל תחת הכותרת "גזילת הילדות" ומתמקד בעינויי הנפש אותם עוברים ילדים "לטובתם" בשל הטעות האנושית המתמשכת הזאת לה קוראים אנו "בית ספר".

אז, כדרכי לאחרונה, אני מנסה לבסס את ההנחות שאני מגבש דרך סקרים אינטרנטיים שאני מפיץ בפייסבוק וזוכים לשיתוף פעולה המאפשר זיהוי ראשוני של כיוונים. הסקר בעניין הקשר בין בית הספור להורים הניב 41 תגובות ותוצאותיו יוצגו להלן.

על הסקר השיבו 36 נשים ו-5 גברים, ורק ל-8 מבין המשיבים אין קשר ישיר או עקיף לחינוך. כמובן שאין זה מדגם מיצג ואין פה גם טענה למהימנות מדעית, כמו שכבר הצהרתי במאמרים קודמים – הסקרים משמשים לבחינה של טענותי ברמה ראשונית (רק לאמת לעצמי שאין אלו גחמות אישיות של ילד חבול). מאמרים אלה נכתבים בבלוג ולא מפורסמים בעיתונות אקדמית כי הם מיועדים לאוכלוסיות שהסיכוי שהעיתונות האקדמית תגיע לפתחן או תעורר אותן לקרוא בה אליהם נמוכה מאד (הורים ומורים ולפעמים גם ילדים). ממוצע הגילים של המשיבים היה 43.

כשאלה ראשונה להבנת תאימות המשיבים (הרי אין להניח שלילדים שעבורם הכל "זרם" כשורה בבית הספר השאלון הזה רלוונטי מידי):

זרימה

אנחנו רואים, אם כן, שלרב המשיבים 75% לא הכל זרם כשורה כל הזמן. עוד 8 אחוז משיבים שעבורם היו מצבים בעייתיים לעיתים רחוקות (אבל היו). מסתבר, אם כן, שלמרות שמבוגרים רבים זוכרים את בית הספר כחוויה חיובית, לרבים מאד מאיתנו היו שם לא מעט תקופות בעיתיות. נתון זה מחזק ממצא של הסקר הראשון בו התבקשו אנשים למנות את סוגי העבירות שבצעו בתקופת בית הספר והרוב המוחץ (98% מנו מעל 10 סוגים – כמובן מבין אלה, היו סוגים שונים שבוצעו פעמים רבות). מה שאפשר להבין מנתונים אלה באופן ברור למדי הוא שלרוב האנשים בית הספר לא היה רק שיט על מי מנוחות.

תגובות ההורים:

לשאלה איך הגיבו ההורים למסרים מבית הספר, ענו המשיבים כך:

עברו לסדר היום –

עברו לסדר היום

כ-50 אחוז מדווחים שההורים עברו לפעמים לסדר היום. מה זה אומר? חוסר אכפתיות? אי אמון בבית הספר? תפישה חינוכית ליברלית?

ההורים שלי לא עברו לסדר היום. אולי מוטב היה אם היו עוברים. אולי, אם היו מבינים שאני פשוט לא בשל, היו מניחים לי בהנחה שאבחר את דרכי כשאהיה בשל יותר? האם הבחירה להמשיך ללמוד, שנים אחרי, הייתה תוצאה של לחץ בלתי פוסק בילדות? האם האווירה הקשה בבית היתה מחויבת המציאות?

אחד המאמרים הנקראים ביותר בבלוג שלי הוא: 'אז מה אם אני לא רוצה ללמוד'. זהו גם אחד מבין המאמרים שהביאו את התגובות המרובות ביותר. הורים לא מעטים פנו אלי בעקבותיו וספרו על צאצאיהם האישיים, על התלאות, על התסכול… תמיד אמרתי – תרפו. כשהילד יהיה בשל יותר הוא ידע לבחור בתבונה את מסלול החיים המתאים לו. אבל תמיד הצעתי ואני מציע עדיין, לנסות ולהציג בפניו את מירב האלטרנטיבות או הגירויים.

שיחות 'מוטיבציה'

שיחות מוטיבציה

אוף!

עונשים קלים:

עונשים קלים

עונשים קשים (ללא מכות):

עונשים כבדים

כעס מתמשך:

כעס מתמשך

ולבסוף – מכות:

מכות

12% מהמשיבים קיבלו מכות מהוריהם בגלל בית הספר. אני לא.

 

בשאלות הבאות נשאלו המשיבים על אחריות בית הספר למצבים הבאים בבית:

מריבות עם ההורים

מריבות הורים

מריבות אחים

מריבות אחים

בנימה אישית, אצלינו בבית, לא היו כמעט מריבות שלא היו קשורות לבית הספר (וכאלה היו המון). חוסר היכולת שלי לעמוד בציפיות, תחושת התיסכול שהשבעתי בה את הורי שלא הצליחו לעורר אותי ללמוד, הניסיונות החוזרים ונשנים שלהם לעודד, לאיים, להעניש, הובילו לאובדן אימון ביננו. לא אהבתי להיות שם, מאד רציתי ללכת לפנימיה, אך הם לא היו מוכנים לשמוע.

בשאלות הבאות ניסיתי להבין כיצד השפיע בית הספר על המצב הנפשי של המשיבים בעיתות מצוקה שנגרמו ע"י בית הספר:

הסתגרות וניתוק:

הסתגרות

דיכאון מתמשך:

דיכאון

רצון לעזוב את הבית:

לעזוב

כאן אפילו הייתי מופתע… 12% רצו לפעמים לעזוב את הבית בגלל בית הספר? תמונה עגומה אף יותר ממה שצפיתי.

הכלים בהם השתמש בית הספר בכדי לידע את הורי היו רבים ומגוונים. לפני שאמנה את הכלים ואת תגובות משתתפי הסקר, אקדיש מספר שורות לניתוח התופעה: בית הספר בוחר (בד"כ) ליידע את ההורים בכל הקשור להתנהלות הילד. לפעמים כמענה לדרישת ההורים (יש התובעים לדעת), ולפעמים כדרך להעביר חלק מהאחריות ל'תיקונו' של הילד אל הבית.

בימים ההם ערוצי התקשורת היו מוגבלים. לא היה אינטרנט! אפילו טלפון הגיע אלינו הביתה (אחרי המתנה של 7 שנים לפעמים) רק בשנות החמישים המאוחרות. כל תקשורת בין המורה להורים היתה מתנהלת דרך היומן (היה שם מקום מיועד ל'הערות המורה'). 'ארשום לך הערה ביומן' היה סוג של איום שמשמעותו – אם לא תתעשת איידע את הוריך. היה ברור שאם יש הערה ביומן, ההורים צריכים לחתום עליה.

ובעניין חתימת ההורים: רבות דנתי בעניין החתימה כסמל לאי אמון, למשל במאמר 'ללא מוצא' ולכן לא אשוב ואלאה אותך הקורא/ת בהגיגי בנושא, אבל אוכל להעיד על עצמי, שכאשר בני היו מביאים לי מכתב מהמורה לחתימה, לא הייתי מסכים לחתום (אלא במקרים של הבעת הסכמת הורים לפעילות בית ספרית). תגובתי, בד"כ היתה – אני רואה בחתימה סוג של אי אמון בבני, אני מאמין לו ולכן אינני רואה סיבה לחתום.

יש להניח שרבים מאיתנו לא זיהו את המשמעות הערכית שבחתימה כי בד"כ חתמו על ציונים טובים ותשדירים חיוביים מבית הספר, אבל אנוכי, בעוונותי, שכל דרישה לחתימת הורי היתה מלווה במצב טראומטי כזה או אחר, יודע כמה הכלי הזה יכול להיות אכזרי.

בימים אלה, ימים של אינטרנט בכל בית, בתי ספר רבים נותנים להורים גישה ישירה לתיקו של הילד ואת האפשרות לעקוב אחרי כל משימה או אירוע בחייו בבית הספר. הורים ומורים מעטים איתם שוחחתי, רואים בערוץ הזה ערוץ מבורך. האמנם?

שאלת הזכות לפרטיות היא שאילה רגישה מאד במקומותינו (ובמיוחד בגלל האיומים הרבים שמציבות הרשתות החברתיות בפני ילדינו הפגיעים). לשאלה זו אקדיש מאמר מיוחד בקרוב. אציג פה רק כמה נקודות למחשבה: האם אווירה של אמון בין הורים לילדים היא ערך חשוב לדעתך? האם חדירה בוטה לעולמו הפרטי של הילד אייננה בבחינת פגיעה באווירת האמון? האם הדרך היחידה לשמירה על הילד היא חדירה לפרטיותו? מה ההשלכות של חדירה לפרטיות על צמיחתו של הילד להיות אדם נותן אמון?

חוץ מהערות ביומן, היו הזימונים לפגישה עם המחנך. הורים רבים לא חוו את החוויה הזאת, אבל אמא שלי היתה מבקרת בבית הספר אחת לבקרים. חברי אפילו התלוצצו על הצורך לבנות לה חדר בבית הספר בכדי לחסוך לה את ההליכה הלוך ושוב…

התגובות לשאלה המתייחסת להשפעת ערוצי התקשורת בין בית הספר לבית על היחס עם ההורים הן מגוונות. להלן התגובות ל-'הזמנה לשיחה מיוחדת עם המורה'.

זימון

כן, היו גם השפעות חיוביות לחלק מאיתנו.

אספות הורים היו תמיד מקור לדאגה. השיא היה באסיפת ההורים של שליש שני כיתה ט' כשהמורה הציג את תמונת המצב של הילד (אני) במילה אחת: 'קטסטרופה'!

מה קורה לילד שהוריו חוזרים הביתה אחרי סוג כזה של מפגש עם המורה?

שנים חלפו, הפכתי לאב, ילדי גדלו והנה אני מוצא את עצמי מול מורתו של בני כשהיא מקריאה לי את רשימת הציונים שלו (מה שנקרא 'אסיפת הורים'). ביקשתי ממנה להפסיק. אמרתי לה שממילא אני רואה בציון סמל לכשלונה העיקרי של מערכת החינוך (כן, בעיני הציון הוא שורש הרע. ראה/י למשל 'בגלל הציון'). ביקשתי שתספר לי על בני. פשוט תספר.

שאלה שתציג, אולי, את תמונת המצב העגומה היא השאלה שהתייחסה למשוב חיובי בין בית הספר לבית. השאלה מנסה לברר אם היה בין סוגי המסרים שעברו מבית הספר הביתה גם דיווח על שיפור בהתנהגות ובלימודים. התוצאות מדברות בעד עצמן:

שיפור

36% מהורי המשיבים לא קיבלו אף פעם מסר חיובי מבית הספר ועוד 31% קיבלו כזה לעיתים רחוקות או רחוקות מאד.

אתמול (13 לינואר, 2016) ביקרתי בבית ספר 'שובו' בבאר שבע. המנהל, הרב יהודה וייטמן, הזמין אותי לבקר שם בעקבות מאמרים אחרונים שפרסמתי בבלוג.

מסתבר ששם, כל מורה, משגרת בכל יום למספר הורים 'רגע של נחת'. היא מתקשרת לספר משהו חיובי על הילד. רק משהו חיובי וקונקרטי (הצלחה בביצוע משימה לימודית, חברות טובה, שיפור ביחס, ועוד). כמה פשוט, כמה נפלא! אקט כזה פשוט שינה את בית הספר. תודה לך הרב וייטמן על ההזמנה ועל רגע של נחת.

לסיכום:

אשליית הבגרות (ההנחה שתעודת בגרות היא טובת הילד, וההנחה שתפקיד בית הספר היא להכין את הילדים להצליח במבחני הבגרות), נותנת לגיטימציה למערכת החינוך (בעיקר בגלל שההורים 'קונים' את האשליה הזאת), להקריב את הקשרים בין ההורים לילדים ומצדיקים שימוש בבית כמניפולציה על הילד (לטובתו). האוירה בבית נפגעת, הקשר בין הורים לילדים נפגע, אושר הילדות מועם והילד יוצא לחיים עם מטען לא קל לנשיאה.

צריך תיקון. מהר!

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • dinaralt  On 14 בינואר 2016 at 1:34 pm

    זה לא בהכרח משקף את המצב הכולל, כי לדעתי ענו על השאלון מקבוצה מיוחדת הקשורה בחינוך

    • חנן יניב  On 14 בינואר 2016 at 3:09 pm

      דינוש, ברור שראוי לעשות מחקר מייצג, הסקר נועד רק לבחון באופן ראשוני אם החוויות שאני חוויתי משותפות לעוד אנשים.

  • Pnina Carmona-Lebel  On 22 בינואר 2016 at 3:49 pm

    אני מאמינה, שלילדים של היום,קל יותר. המושג "הכלה" לא היה קיים בילדות של הדור שלי ושלך. ציפו מכולם להיות לא פחות ממושלמים. מעט שלא היה יחס אישי בין הצוות לתלמידים. היו לי שלושה מורים, שהתייחסו אלנו באהבה ובחום. שהיה אכפת להם.( אחד מהם היה גם מנהל בית הספר) . אותם אני זוכרת עד היום, עשרות שנים אחרי. האחרים…? האדישות שלהם לאישיות מאחורי "שם התלמיד", גרמה לי לשכוח אותם….

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: