אמא – איזה אדם תרצי שאגדל להיות?

"הם רגילים לגירוי מהיר ומתחלף תדירות.

הם משועבדים לעולם הדיגיטלי, ובעיקר לפייסבוק.

באופן כללי הם אינם ממוקדים בעניין אחד, והם שונאים את השקט ואת ההגות הסבלנית שבאה מתוך ניתוק מרעשים.

הם מיומנים בעבודה במקביל, בקליטה רב־ערוצית ובחלוקת קשב (שהיא במקרים רבים חוסר קשב).

זה דור מולטימדיאלי, שהתרגל לרפרף ולקפוץ מחוויה לחוויה ומריגוש לריגוש – צעירים חסרי מנוח, המתקשים להתרכז ולהעמיק במשהו.

הם בזים להיררכיה ולסמכות מכל סוג.

הם מעדיפים יחס אישי, מלטף ואמפתי, כפי שניתן להם בבית, בבית הספר ובשיעורים הפרטיים שההורים מימנו לאורך השנים.

הם אינם יודעים לתפור מילים למשפטים ומשפטים לפסקאות. פסיקים ונקודות הם עבורם תופעה קמאית אנכרוניסטית, והטקסטים שהם כותבים נראים כמו אוסף של מסרונים או תגובות פייסבוק.

הם מעדיפים לסיים משפט בסמיילי, גם כשהתוכן לא ממש מצחיק.

הם אינם מסוגלים לנסח רעיון באופן קוהרנטי, כי ניסוח מצריך חשיבה מסודרת, מאמץ ויכולת מילולית. עילגותם הלשונית בכתב ובעל פה מדהימה."

זהו מקבץ מאפיינים שמשייכים  עוז ותמר אלמוג לדור ה-Y במאמרם "על בוגרים ושקרים" המתפרסם בהד-החינוך בגיליון פברואר 2013. השתמשתי בקטע המלא ברשימה "דיגיפרניה".

עתה אנו עומדים בפני דור ה-Z והדור הבא שגדלים לעינינו הם דור האלפא.

אם נסתכל על הדורות הבאים  דרך המשקפיים של תמי ועוז אלמוג, איזה סוג של אדם מצפה לנו שם? מה יהיו הערכים של תלמידינו, של הסטודנטים שלנו, של הילדים שלהם, איזו תרבות ייצרו?

הרשימה הזאת מתיימרת להציג תיזה שיהיה קל, אולי, לקבל כרעיון, ומאתגר מאד ליישם. אני מנסה לטעון שאנחנו יכולים להשפיע. יותר מכך – חובתינו להשפיע ולעזור להם לגדול בעולם כל כך מבולבל.

בכדי לעזור להם, נצטרך ראשית לכל, לנסח לעצמינו איזה סוג אדם היינו רוצים לראות? האם אנו יכולים לגבש הסכמה על ערכים מסוימים?

כמו בשתי הרשימות הקודמות שלי ("ילדים רעים"), הזמנתי את חברי בפייסבוק לענות על שאלון. שאלון זה ינסה לגשש ולראות אם אמנם אפשר לקיים דיון ציבורי על דמות האדם שהייתי רוצה לראות את ילדי גדלים להיות, אם אפשר לזהות מאפיינים שכולנו נסכים עליהם. אחד מקוראי, ליאור עילם, מצא עניין ברשימות האחרונות שפרסמתי, יצר קשר, ובין השאר הציע להפיץ את השאלון גם בקרב חבריו (תודה מקרב הלב, ליאור). עד כה, ענו לשאלון 105 משיבים שאת סיכום התוצאות שלהם אני מביא כאן, לפניכם (תודה למשיבים ולכל אלה ששיתפו).

חשוב לי להדגיש שאין פה יומרנות להצגת תמונה 'מדעית'. זהו סקר מהיר ואינטואיטיבי שנועד להציג תמונה כללית של הלכי רוח למען בירור הרלוונטיות של קיום דיון ציבורי בשאלות החשובות ביותר העומדות בפנינו כהורים, כמחנכים וכאזרחים. אין כאן ניסיון להטיל אשמה (ובמיוחד שלא על המורים). מטרת סדרת המאמרים (זה והשניים שקדמו לו) הזאת היא להציב מראה בפנינו שתשמש אותנו להבנת הצורך בדיון ציבורי וכאבן דרך בהתוויית התוכן שיכוון אותו.

בכדי להבהיר עוד יותר את מקומה של 'אשמה', הרי שיש פה 'אני מאשים' זועק כלפי המערכת. מהי המערכת? מערכת חינוך שקמה על יוצריה (כמו כל מערכת, כנראה). איפה שהוא, אנחנו שבויים במציאות מדומה – לא לסוג כזה של בית ספר פיללנו, לא לסוג כזה של מטרות ותוצרים (תרבות וחברה). האשמה איננה באנשים שבמערכת, הם נקלעו למציאות המדומה הזאת, כאשר רובינו לא מזהים בכלל שאיננו חיים את המציאות האמיתית.

קצת על אוכלוסית המדגם:

75% נשים (והיתר גברים)

ל-88% יש ילדים, לרובם יש ילדים מעל גיל 9.

38% עוסקים בחינוך (והיתר לא)

בשאלון היו 3 שאלות:

1. אילו ילדי היינו רוצים לגדל, אילו תכונות או ערכים היינו רוצים לראות בו
2. מהן המסגרות שיש להן הפוטנציאל הגדול ביותר לאפשר צמיחה של אדם תכונות או ערכים כאלה
3. מהן המסגרות שמעכבות או מחבלות בהתפתחות תכונות או ערכים כאלה

לפני ניתוח השאלות, ובכדי לא להחזיק אותך הקורא/ת במתח בלתי נסבל, הרי לפניך השורה התחתונה:

המשיבים רואים לבית הספר תפקיד מזערי בקידום התכונות והערכים שהיו רוצים לראות בילדיהם ולהיפך – הם רואים בבית הספר את המעכב העיקרי להתפתחותן.

אחרי ניתוח השאלות על פי התכונות והערכים שמניתי, אציג סיכום ובו ניסיון להבנת המשמעויות ודרכי הפעולה העיקריות העומדות (לדעתי) לפנינו בניסיון להניע שינוי מקצה אל קצה.

השאלה הראשונה:

מבין המאפיינים הבאים, אנא הערך/י אילו מאפיינים היית רוצה לראות אצל ילדייך? (המאפיינים מוצגים להלן ע"פ דירוג התוצאות)

1. השאיפה לעזור
2. השאיפה להיות מוסרי
3. השאיפה להצליח
4. השאיפה ליצור
5. השאיפה להיות אהוב
6. השאיפה לתקן עוולות
7. השאיפה לגרום עונג
8. השאיפה להיות מיוחד
9. השאיפה להנות תמיד
10. השאיפה להערכה
11. השאיפה לממש ציפיות
12. השאיפה להיות טוב

במשפט אחד, היינו רוצים לראות ילדים (שיגדלו להיות בני אדם), שאוהבים לעזור, מוסריים, שואפים להצליח, שואפים ליצור, להיות אהובים ולתקן עוולות…

בשאלה השנייה ניסינו להבין איך המשיבים רואים את מסגרות החיים המטפחות ילדים לשאוף לעזור לאחרים:

המקום שתופס, לדעת המשיבים, הבית בטיפוח השאיפה לעזור מושתתת על ההזדמנויות החינוכיות האוטונטיות שיש לילד להתנסות בעזרה בבית, אבל…

כאן המקום להגדיר מהי הזדמנות אוטנטית וכיצד נוכל להבין את התוצאות באופן מעמיק יותר.

הזדמנות אוטנטית היא מצב שקורה בחיים שבו אנו נתקלים באופן אוטנטי (אמיתי) במצב שמאפשר לנו להתפתח וללמוד. הבית מזמן לנו הזדמנויות אוטנטיות בקשר עם המשפחה והקשר עם עצמינו בארבע האמות ששם נרגיש 'שלנו' (אם יש לנו כזה מקום). בית הספר, מזמן לנו הזדמנויות למפגש אוטנטי עם חברה, עם סמכות שאיננה הורית ומסגרת מחייבת וכו'.

למה ל'הזדמנויות אוטנטיות' תפקיד קריטי בטיפוח ערכים?

לא מעט אנשים יסכימו שאי אפשר 'ללמד' ערכים. ערכים נוצרים מתוך בחירה אישית במצבים בהם אדם מתמודד עם הצורך לבחור דרך פעולה במצבים בהם הוא נתקל בדילמה. אם הדילמה היא מוסרית, יש להניח שהבחירה תוביל אותו לתהליך רפלקטיבי שיעזור לו לנסח את השקפותיו הערכיות. גם כשילדי היו קטנים, אף פעם לא 'הרציתי' להם כמה חשוב להיות אדם טוב וישר, פשוט נתתי להם לבחור במצבים שזמנו הזדמנויות אוטנטיות, כאשר אני מקווה להציב בפניהם דוגמה אישית נאותה.

למשל? כשחתולת הרחוב בשכונתינו ילדה גורים, אחד הגורים נלכד בפיו של כלב הזאב השכן ושכב כשברור לנו שהוא פצוע קשה. עמדנו בפני הדילמה – האם להביא אותו לוטרינר (חתול רחוב) ולשלם כסף רב עבור ניתוח, או לתת לו למות. הילדים בחרו בוטרינר (תוך מוכנות להשתתפות בהוצאות הניתוח). האם ברור לכולנו שהזדמנות כזאת שווה יותר מאלף הרצאות יזומות על בעלי חיים? אז וגם היום, לא חשבתי ואינני חושב שיש דרך אמיתית יותר לטיפוח ערכים של חמלה, רגישות לזולת, יחס לבעלי חיים ותחושה של אחריות, מוכנות להקרבה וכד'.

נחזור לשאלה בעניין השאיפה לעזור: האם לא נצפה שבית הספר יתפוס מקום של כבוד ביצירת ההזדמנויות האוטונטיות לטיפוח השאיפה לעזור לאחר? לא רק לבן משפחה או בחלוקת הנטל של אורח החיים המשותף בבית, אלא לאחר באשר הוא?

כיצד, אם כן רק הבית נתפס כמקום שמטפח ערך כזה? אולי משום העובדה שהמשיבים אינם מאמינים שבית הספר יוצר סביבה שמאפשרת להזדמנויות אוטנטיות כאלה להתפתח? אולי מערך הערכים שבית הספר מציג (במציאות, לא בסיסמאות) הוא של ערכים מנוגדים?

לשם כך, הבה נבחן את התוצאות לשאלה הבאה:

מהו הגורם המשפיע ביותר לדעתך על ההתפתחות שלילית של הערך (כלומר – לא לעזור)?

אם היינו מצפים לראות תמונה אחרת כאן במקרה של חברה ותרבות אחרת, הרי שבמקומותינו, המשיבים מעריכים כנראה, תרבות של חוסר עזרה ועידוד לעזרה. ראו את עוצמת התפקיד שממלאים החברים בטיפוח חוסר המוכנות לעזרה…

כאן הוא המקום להצביע על המזימה שמאחורי סדרת המאמרים האחרונה (זה והשניים הקודמים לו). זוהי מזימה שעיקרה להראות שהתרבות שאליה אנו מצמחים את ילדינו היא תרבות שערכיה, במקרים רבים, מנוגדים לערכינו שלנו. איך לשנות את התרבות הזאת ולהביאה להלימה עם ערכינו ומה תפקיד בית הספר כאן – זהו הדיון שמתבקש היום. בסוף המאמר, כמו שהבטחתי, אציע דרכי פעולה שיאפשר שינוי כזה.

נלך לשאיפה הבאה שהיינו רוצים לטפח אצל ילדינו – השאיפה להיות מוסרי:

הבית תופס כאן מקום נכבד, כמובן, אבל עצם העובדה שיתר מסגרות החיים אינן תופסות מקום כמעט בכלל מראה שהמשיבים אינם מחשיבים, כנראה, את חוסנן המוסרי. זוהי (לדעתי) תוצאה ישירה של התופעות אליהן אני מתיחס בשני המאמרים הקודמים שלי. מקומו של בית הספר כמשחת ערכים מופיע בתפישת המשיבים אך פחות ממקומם של החברים. תוצאות אלה מצביעות על החשש של הורים מהשפעתם השלילית של החברים על צמיחתו הערכית של ילדם. המקום שבו יש הזדמנויות אוטנטיות רבות למפגש עם ערכים חברתיים, שבחלקן נוכחים מבוגרים משמעותיים (המורים), הוא כמובן בית הספר, אך הוא איננו נתפש כתורם (למרות הפוטנציאל שלו) ונתפש כמזיק:

השאיפה להצלחה

אלה התוצאות:

גם כאן מתבלט הבית כמקור השאיפה להצליח. לא הגדרתי איזו הצלחה – השארתי את הערך פתוח להתבוננותו של כל משיב מתוך הנחה שאין זה רלוונטי למטרתו של הסקר. כאן קיבל בית הספר מעט יותר משקל, ולא בכדי – יש גם ילדים שבית הספר שלהם הוא חווית הצלחה מתמשכת.

בתמונת הראי של מסגרות החיים התורמות להצלחה, נמצא את בית הספר בראש הגורמים התורמים באופן שלילי. זהו (לדעתי) תוצר של שנים של 'אי הצלחה' שהיא נחלתם של רוב הילדים בחברה שרואה ב'הצלחה' השגים כמו 'מצוין' או 'טוב מאד', וכאשר בינוניות איננה נחשבת להצלחה – בינוניות נתפשת במקרים רבים כסוג של כשלון – אם אתה לא בין התלמידים המצטיינים – אינך 'מצליח'.

:

נטפל באופן ממוקד בעוד שני מאפיינים שדורגו בראש רשימת ההעדפות המשיבים: השאיפה להיות נאהב והשאיפה לתקן עוולות.

כבר סיפרתי ברשימות קודמות שבמשך שנים רבות אני שואל כל קבוצה של מבוגרים שאני פוגש (בהרצאות או כסטודנטים): אם היית יכול/ה להשפיע על מוקד חינוכו של הילד בבית הספר והיו ניתנות לך שתי האפשרויות הבאות: להיות מצליח או להיות אהוב ונאהב – במה היית בוחר/ת? את השאלה הזאת שאלתי פעמים רבות בארץ ובקנדה וענו לי כבר אלפי משיבים: מעל 80 אחוז בוחרים 'להיות אוהב ונאהב'.

גם כאן, בסקר זה, אנו נתקלים באותה תופעה: אהבה נתפשת כערך עדיף על הצלחה. אין כמובן סתירה בין השניים – אפשר להיות נאהב ומצליח, אבל בחברה בה הצלחה מתורגמת ל'הצטיינות', קשה להיות בראש הרשימה, רק מעטים יכולים, ולפעמים הדרך לצמרת רצופה גופות שעליהן עליך לדרוך, ודריכה על גוויות איננה מובילה, בדרך כלל, את האדם להיות אהוב מידי.

אז למה בית הספר מקדש הצלחה? זו שאלת היסוד ביצירת המציאות המדומה הזאת שאנו קוראים לה מערכת החינוך ועליה אני מנסה להשיב כמעט בכל מאמר בבלוג שלי.

אז המסגרות המזמנות צמיחה של אדם אהוב הן:

כיצד בית הספר נדחק למקום כה לא משמעותי? בית הספר דוחק את התלמידים להצליח. ברוב המקרים הצלחה נתפשת ביחס לאחרים. היכולת לפרגן לאחר מוחלפת בסביבה תחרותית כזאת לקנאה ולהתרחקות ולא לאהבה.

לעומת המסגרות המחבלות בצמיחתו של אדם להתפש כאהוב:

טבעי אך, שכאן בית הספר יהיה בין הגורמים העיקריים המפריעים לצמיחתו של אדם אהוב, וכך יתפשו גם החברים בתרבות של תחרותיות וחוסר פירגון גם מחוץ לבית הספר.

ולבסוף אנו מזהים את השאיפה לתיקון עוולות:

כן, אנחנו רוצים שילדינו יהיו רגישים לסביבתם. כן, אנו רוצים שהם ישאפו לתקן את העולם והחברה. כן, אנו רוצים לתת להם תחושה של סיכוי:

האם בית הספר הוא המקום לטיפוח רגישות ומחויבות אקטיביסטית? כמובן! האם הוא נתפש ככזה – לא ולא! המסגרת העיקרית לטיפוח תחושה של צדק וצורך לשנות היא הבית, אך מה קורה בבתים ששם תחושת הצדק נגמרת בהצהרות אקטיביסטיות מול החדשות בטלויזיה?

מעניין שבית הספר נתפש גם כאן כגורם המפריע להתפתחות חוש צדק ואקטיביזים חברתי. גם כאן אנו רואים פער בין ההצהרות שנושא בית הספר על דגלו ובית המציאות המפוענחת אחרת ע"י ההורים.

סיכום, מסקנות ושביב של תקווה

מאמר זה הוא שלישי בסדרת מאמרים העוסקים בהתפתחות ערכית של ילדינו. שלושת המאמרים מבוססים על סקרים להם הגיבו אנשים רבים חלקם אנשי חינוך וחלקם הורים שאינם עוסקים במקצועות הקשורים לחינוך. המאמר הראשון: ילדים רעים? בית ספר כמשחת ערכים, מציג שורה של סוגי עבירות אותן בצעו משיבי הסקר בבית הספר וממצאיו מראים ש-98% מהם עברו על יותר מ-10 סוגים של עבירות. המאמר השני: 'ילדים רעים – תרבות רעה' מנסה לתהות מה היו השיקולים שעברו במוחם של הילדים והגיגים שעלו בזמן ביצוע העבירה ('ממילא כולם עושים את זה', למשל). הטענה העיקרית שלי לאור ממצאי שני הסקרים הללו היא שבית הספר מציג בפני התלמיד מצבים חסרי מוצא (כמו להחתים את ההורים על ציון כושל במבחן) מהם אין לו מוצא של כבוד – אלא בלבצע עבירה (כמו לזייף את חתימת ההורים). עצם העובדה שהתרבות הבית ספרית מאפשרת לתלמידים לבצע עבירות ללא מודעות מחייבת מידי להשלכות הערכיות שלהן (כולם עושים את זה), מסאבים, לטענתי את תרבות החברה אליה הם גדלים.

המאמר הנוכחי לוקח אותנו שלב אחד קדימה ומנסה לברר האם אפשר לקיים דיון ציבורי על דמות הילד אותו ההורים שואפים להצמיח והאם ההורים מודעים לכך שבית הספר האמור 'לחנך', משחת, למעשה, את דמותם הערכית של תלמידיו.

ולפני הנסיון להציג דרך פעולה לתיקון, כמה משפטים בנימה אישית:

ראשית, אני יודע שאני עושה הכללות שלפעמים אינן הוגנות כלפי צוותים חינוכים שמשקיעים את נשמתם בלגדל ילדים מאושרים, בעלי חוסן מוסרי, ראש פתוח ועתיד זוהר. יש לי הרבה תלמידים כאלה, וביקרתי בבתי ספר רבים שבהם זו עיקר עשייתם החינוכית. הבעיה היא לא במורים – הבעיה במערכת, לא באנשים שבה.

המערכת שבויה באשליה שמטרתה העיקרית היא לגרום למירב הילדים לעבור את בחינות הבגרות בציון גבוה וההורים מאמינים לה, שהרי זו הדלת לחינוך הגבוה ולהצלחה בחיים. במציאות המדומה שלנו זו טענה נכונה, הבעיה שמציאות זו היא מדומה. לא צריך להיות שום קשר בין החינוך הטרום אקדמי לחינוך האקדמי. בתי הספר אינם יכולים להיות כלי שרת לסינון תלמידים בעבור החינוך האקדמי.

עוד משפט בנימה אישית: הסקרים האלה אינם מתיימרים להיות 'מדעיים'. זהו לא מחקר טהור (למרות שאני בטוח שמחקר 'טהור' יציג תוצאות דומות). אני גם לא כותב בפורמט אקדמי – מטרתו של הבלוג הזה היא להגיע לאוכלוסיית היעד העיקרית שלי והיא מורים והורים ולא פרסום בירחונים שפיטים אקדמית הנקראים בד"כ (אם בכלל) בידי אנשי אקדמיה המחפשים מקור לציתות או סטודנטים בעבודות גמר או תיזות כאלה ואחרות. את הכתיבה האקדמית שלי עשיתי למען המסגרות אותן שירתתי ועדין עושה לפעמים למען אלה שאותן אני עדיין משרת.

ולבסוף, ועדיין בנימה אישית, אמנם 'זרקו' אותי מהתיכון, אבל אין פה מסע נקמה. זה מסע שמונע ע"י הצורך לשנות ולהיטיב עם נכדי (מיה כבר בכיתה ב' – הזמן דוחק)… מסע זה הוא מסע של תקוה ואופטימיות, הוא מונע ע"י אמונה שלימה שאפשר לשנות ומציע דרך.

מה עושים הלאה?

מקימים תנועה לשינוי החינוך. זוהי תנועה א-פוליטית, בלתי מזוהה ובלתי שייכת. תנועה ציבורית שמונעת ע"י צורך משותף. מקימים לתנועה מטה שירכז את השלב הבא: הדיון הציבורי.

• השלב הראשון הוא בירור ציבורי של דמות הילד שאנו רוצים לגדל. אנשים מעוניינים נרשמים במטה התנועה ומקבלים ערכה לעריכת הדיון בביתם. הם מזמינים חברים, שכנים וקרובים מקיימים את הדיון ובסיכומו, אם יש סיכום, משגרים את התוצאות המתועדות שלו (הפורמט מוגדר בערכה) למטה התנועה.
• מטה התנועה מקבץ ומעבד את התוצאות ובונה אמנה לפיו. האמנה מועברת להערות לקבוצות המעורבות.
• אמנה זו תשמש להכנת ערכה שניה לחוגי הבית שבה יוגדר פורמט לשותפות בהבניית מטרות בית הספר ע"פ דמות הילד שאותה היינו רוצים לגדל.
• תוצרי הערכה יוחזרו למטה שיכין מתווה פעולה.
• יוקם לובי לקידום מטרות המתווה בתקשורת ובכנסת.
• נקרא להקמת ועדה ציבורית, בלתי תלויה, לברור תפקידו של בית הספר, דמות הבוגר הרצוי ודרכי היישום.
• אם ניתקל באטימות, נצא לרחובות, אבל הפעם, למודים מניסיונם של אנשי המחאה לצדק חברתי, נצא עם מתווה ברור.

רוצים להצטרף? שלחו מייל לתנועה לשינוי החינוך (תש"ח – סימו לב למשמעות).

tashach.mate@gmail.com