ילדות מאושרת


ב-1 ביולי, פרסמה חני בריגע סיפור מרגש באתר 'סטטוסים מצייצים'[1]. היא מתארת שם ילד בכיתה א' שקיבל תעודה עם הערכות נמוכות מרובות. ההורים הכינו לו תעודת הצטיינות משלהם ובה הערכה גבוהה על שמחה, תבונה, סובלנות, טוב לב, קסם אישי, דמיון, חוש הומור, סקרנות, רגישות, כיבוד הורים ואח, צחוק וחיוך.

באחת הקבוצות בהן אני חבר בפייסבוק, התפתח דיון מעניין שבו התבהרו שני מתווים מנוגדים: התומכים במעשה ההורים לעומת המתנגדים.

קו ההתנגדות העיקרי בדיון היה הצורך ב'הכנה לחיים'. הטענה העיקרית היא ברוח 'הילד צריך לדעת איפה הוא עומד':

כותב ד.: "אני מציע שכבר עכשיו תכינו דרגות כדי להעניק לו, אם המפקדים שלו בצבא לא יהיו מרוצים ויגידו לו שהוא יכול יותר, שהרי מן הסתם יש סיכוי שגם הם לא יגלו עד כמה הבן שלכם מוצלח, ותעודות ב.א. ומ.א בהפקה שלכם, שהרי אולי האוניברסיטה במחילה לא תעלה על הגאוניות, וגם משכורת 13, שהרי ייתכן, רק ייתכן והבוס שלו לא יראה את התרומה האמתית שלו למפעל".

כותבת ח.: "אני פחות בשוק מהורים שמעריצים את ילדיהם ויותר בהלם מכמות התגובות האוהדות לסוג כזה של הורות שמעמידה את הילד במרכז הופכת אותו למושלם גם אם הוא לא כזה והורסת לו את היכולת לקבל ביקורת, לדעת להשתפר להבין שהעולם לא צריך לסגוד לו, לדרוש ממנו. אני לא מכירה את הילד ולא יודעת את הסיפור אבל היכולת של כ"כ הרבה הורים לשפוט את מערכת החינוך בלי להבין שהאשמה היא בחוסר גבולות וחינוך שלהם זה פשוט ביזיון".

הכנה לחיים?!

הערה: הרשימות שלי בבלוג אינן 'אקדמיות', אך למרות זאת, בחרתי לציין שני מחקרים שהתפרסמו ב-2012 בעניין ילדות מאושרת. המאמרים אוזכרו באתר Mako, ע"י נטעלי גבריץ תחת הכותרות:

רוצים ילד מאושר? תמצאו לו חברים טובים

מחקר: ילדות מאושרת מובילה להצלחה כלכלית

בשני המקרים טרחתי לאתר את המאמרים המקוריים והפרטים שלהם מופעים בסוף הרשימה.

המאמר הראשון בראשות פרופ' קרייג אולסון, מדווח על מעקב אחרי 804 משתתפים לאורך 32 שנים. החוקרים חיפשו להבין גורמים להתפתחות מעמד סוציואקונומי. הם מסכמים בין השאר על קשר הדוק שנמצא בין קשרים חברתיים מוצלחים בילדות לבין אושר וסיפוק שמפגינים המבוגרים. כשהשוו החוקרים בין עוצמת הקשר הזה (בין חברות לאושר בחיים המבוגרים) לבין הקשר בין השקעה אקדמית לתחושת הסיפוק כמבוגרים – נמצא השני כחלש ביותר.

המחקר השני בראשות פרופ' דנב, מציג מידע שנאסף מ-15 אלף בני 18-35. הממצא העיקרי עליו מדווחים דנב ושות' מזהה קשר משמעותי בין הצלחה לבין אושר בילדות.

לא ארחיב יותר את התייחסותי למאמרים דלעיל, שהרי אין זה מאמר אקדמי, אבל ננסה להבין את משמעות הממצאים והקשר בין הטענות שהוצגו למעלה ברוח 'הילד צריך להיות מוכן לחיים' לבין יכולת ההשפעה שלנו – הורים ומחנכים, על הזכות שלו לילדות מאושרת לה אני טוען.

האמנה לזכויות הילד של האו"ם, כמו שהיא מופיעה באתר המנהל הפדגוגי של משרד החינוך[2], מציגה 54 סעיפים. אף אחד מהם לא מתייחס לזכות הילד להיות מאושר. יש שם, אמנם, סעיפים שמטפלים בזכויות הילד לתנאים שיאפשרו לו להיות מאושר, אבל אין התייחסות ישירה לאושר בילדות. התנאים אליהם מתייחסת האמנה אינם מחייבים שמחת חיים או אושר. הנה למשל סעיף 31:

  1. המדינות החברות מכירות בזכותו של ילד למנוחה, לשעות פנאי, לעסוק בפעילויות משחק ונופש המתאימות לגילו, ולהשתתף כאוות נפשו בחיי התרבות ובאומנויות.
  2. מדינות חברות יכבדו ויקדמו את זכותו של הילד להשתתף ללא סייג בחיי תרבות ואמנות וידאגו ליצירת הזדמנויות מתאימות ושוות לפעילות תרבותית, אמנותית מנפשת ומבדרת.

אין זו ביקורת על האמנה, אין לי ספק איזה צעד גדול לאנושות היא מייצגת. הרשימה הזאת מיועדת להציג פן נוסף של זכויות הילד – הזכות לילדות מאושרת ומוגנת מרוע ומציניות החברה שאליה הוא גדל, ילדות שתאפשר לו לצמוח להיות אדם אוהב עצמו ואחרים.

יאמרו אנשים – ומה רע בדרך שבה אנו גדלנו? הייתה לנו ילדות מאושרת, אהבנו את בית הספר, אהבנו את חברינו, אנחנו אוהבים את עצמינו…

ובכן, לי לא, למרות שהיו לי כל התנאים, לכאורה, לילדות מאושרת. קיבלתי את כל הזכויות (כל! הזכויות) שאמנת האו"ם על 54 סעיפיה, טוענת להן: בית חם, יציבות כלכלית, חופש יחסי (בכל זאת הייתי צריך ללכת לבית הספר), משפחה דואגת…

מה קלקל?

כבר מגיל צעיר הייתי צריך להכיר בעובדה שיש טובים ויש טובים פחות. הייתי צריך להכיר בעובדה שאני טוב פחות בהמון דברים.

הייתי צריך להתמודד עם מצבים של התעללות נפשית – השעמום בשעורים.

כבר כילד, הייתי צריך למצוא מוצא במצבים של אין מוצא, למשל לברוח, לשקר, לזייף (פתקים וחתימות) ולהכיר בעובדה שאני חלש אופי ואולי אפילו זייפן ושקרן…

הייתי צריך להכיר בעובדה שאני ילד שאיננו עומד בציפיות של אף אחד, אינני מסוגל אפילו לקיים הבטחות שהבטחתי לעצמי (להיות, למשל, תלמיד טוב – תמיד בתחילת שנה)…

למדתי לשנוא ללמוד… לפחד מללמוד…

למדתי לשנוא מרות, ממסד, מסגרות…

הדימוי העצמי שלי היה נמוך כגובה הדשא אחרי הכיסוח, לא האמנתי שאני יכול להצליח בכלום.

ברור שבית הספר קלקל, אבל אין פה קריאה של 'אני מאשים'.

אני לא מאשים את המורים שלי ולא את המערכת. כמו שאני לא מאשים את אמנת האו"ם לזכויות הילד, הדברים בהם היא מטפלת אינם מובנים מאליהם.

ההנחה שהזכות לילדות מאושרת היא טריוויאלית, שהרי זה ברור שצריך לשאוף שלכל ילד תהייה ילדות מאושרת, הוליכה אותנו למקום של אובדן המודעות. שכחנו לשאול את עצמינו, כמה הילדים שלנו מאושרים בילדותם. אני רואים אותם חוזרים מבית הספר עם עיניים כבויות (לא כולם, נכון, לא כולם), ושוכחים שתפקידנו לעזור להם, להגן עליהם. אנחנו ממציאים לעצמינו צידוקים כמו אלה שהצגתי בתחילת הרשימה מתוך האמירות של המגיבים לסיפור על תעודת ההורים.

מיה, נכדתי המקסימיה, הולכת לכיתה א'. טוב לה שם. היא אוהבת ללכת לשם. היא תלמידה טובה.

בינתיים.

[1] http://sta2sim.com/2015/07/7490/

[2] http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Zchuyot/ChukimVeamanot/amanot/AmnaOom.htm

De Neve, J.-E., Christakis, N. A., Fowler, J. H., & Frey, B. S. (2012). Genes, economics, and happiness. Journal of Neuroscience, Psychology, and Economics, 5(4), 193–211.

Olsson, C. A., Mcgee, R., Nada-raja, S., & Williams, S. M. (2013). A 32-Year Longitudinal Study of Child and Adolescent Pathways to Well-Being in Adulthood. Journal of Happiness Studies, 14(3), 1069–1083.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אהוד מלכה  On 9 באוגוסט 2015 at 7:37 pm

    היי חנן,
    כל כך פשוט וכל כך נכון! את הדבר הכי חשוב שהוא האושר של ילדינו שוכחים לצערנו ולא רק במסגרת החינוכית אלא גם במסגרת המשפחה( זה מחבר אותי למאמר מצוין שקשור לנושא, מומלץ לקרוא: אל תשכח מי אוהב אותך). אני החלטתי לשלוח את בני לבית ספר אנתרופוסופי ששם בסדר העדיפויות שלו את המקום הרגשי והיצירתי של הילדים במקום הראשון. אושרו של בני עדיף על פני כל הלחץ והחרדה שמסגרות חינוך מסורתיות מעבירות בעזרת מערכת מבחנים ומבדקים מכיתה א. אני חושב שהוספה לאמנה לזכויות הילד מספר סעיפים שיחזקו את אושרם של ילדי העולם הוא צעד נכון אך אולי כדאי להתחיל בקטן ולהוסיף כמה סעיפים בחוזר מנכל שיחייבו את המורים להפסיק לשעמם את הילדים ולדכא את רוחם ויתחילו לתת את הדעת לנפשם הרגישה של הילדים שסה"כ מטבעם סקרנים ורוצים ללמוד, אני בטוח שכל בר דעת יסכים שילד מאושר זו הצלחה בטוחה!

  • אהוד מלכה  On 9 באוגוסט 2015 at 7:38 pm

    קישור למאמר- אל תשכח מי אוהב אותך:
    http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3526797,00.html
    קריאה מהנה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: