התורה החינוכית החדשה – הלכה ומעשה או "האמוראים החדשים".


הרקע:

זוהי הודעה שפרסמתי ב-16 לאוקטובר, 2014, בפייסבוק שלי:

מאחר שמשרד החינוך פרסם מתווים שונים ל"למידה משמעותית" ו"תוכנית התיקשוב", ומאחר שנראה שהולכת ומתהווה תורה חדשה… ומאחר שכולנו מוצאים את עצמנו משתמשים במושגים חבוטים עד היסוד וסיסמאות אין ספור, הייתי רוצה לפתח במת דיון חברתית, אינטרטקטיבית שתטפל בכל מושג במתווים הללו "ברחל בתך הקטנה". אם הייתי פותח אגרון מושגים, כאשר כל מושג מלווה בפורום לדיון מעמיק במושג, להצגת עמדות שונות ונקודות התייחסות שונות, כמה מבין חברי כאן וחבריכם אתם (אם תשתפו) ירצו להשתתף בבמת דיון כזאת. עוד לא בחרתי בכלי, למרות שמוודל מציע כלי נוח למדי אבל לא פתוח להמונים, אנא הגיבו – האם יש בזה צורך? אם יהיו לי מספר שותפים שרואים ברעיון הזה מענה לצורך אמיתי ומוכנים להפיץ קול קורא לבנייה משותפת לאגרון הזה, אנסה לכנס מפגש פנים אל פנים לחלוצים, לבחור כלים ודרכי הפצה ולפרסם הזמנה להשתתף. יש ביניכם שותפים פוטנציאליים?

ציפיתי ל-5 אנשים, יש כבר 114.

קורה פה משהו. אולי המשהו החשוב ביותר שקרה לי מאז ומעולם…

תפקידו של מאמר זה להציג תפישת עולם מתהווה של למידה ויצירת ידע, תפישה שיכולה לעזור לנו, לשותפים במלאכה (וגם את/ה מוזמן), ליצור משהו משמעותי מאין כמוהו – ליצור את תורת החינוך החדשה.

שורשים

בשנה האחרונה אני מעורב בעשייה חינוכית עם בית ספר תיכון 6 שנתי דתי בשם ריגלר בנתניה. המפגש עם צוות בית הספר ובראשם מנהל בית הספר הרב בן-בסן, אנשים אליהם אני מרגיש קרוב במיוחד, עורר אותי לבחינה מחודשת של זיקתי לתרבות היהודית.

אני מניח שהמפגש בין דת למדינה יצר גם אצלי תחושות של עוינות וריחוק מכל מה שקשור ליהדות. תחושה שהזהות היהודית שלי נגזלה ממני בגלל סחטנות, ניצול, כפיה וקיצונית פוליטית. המפגש עם אנשי ריגלר יוצר אצלי סוג של דיסוננס קוגניטיבי שמאפשר לי לבחון מחדש את העולם הזה ולכבוש לעצמי מחדש את תחושת הזהות שלי עם העם היהודי ותרבותו. ואין אני "מתחזק".

את התובנה שדף גמרא הוא בעצם "היפרטקסט" הבנתי כבר לפני שנים רבות. עוד בשנות התשעים עזר לי הרב יהודה אוחיון מקריית שמונה לנתח סוגיה ממסכת בבא קמא (ג,א  המניח את הכד ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל בה ושיברה–פטור; ואם הוזק בה, בעל החבית חייב בנזקו.  נשברה כדו ברשות הרבים, והוחלק אחר במים, או שלקה בחרסיה–חייב.  רבי יהודה אומר, במתכוון, חייב; ושאינו מתכוון, פטור.), ולייצג את ההקשרים בינה לבין הפירושים והדיונים השונים שמסביבה על גבי מפה מושגית באמצעות תוכנה שיצרתי אז בשם KnoW. נשאתי אפילו דרשה שהדגימה את העבודה הזאת בישיבת חיספין.

תמונה 1 מציגה את דף הגמרא ממנו לקוח האירוע. נשים לב שהסוגיה (המקרה המתואר) במרכז הדף ומסביבו טקסט עם ביאורים ופירושים שונים מתקופות שונות. כמה פשוט היה לעקוב אחרי התכנים והביאורים אם היינו יכולים, בלחיצת הכפתור על העכבר, להגיע אל המקור, לקרוא את הביאור בדף המבאר ולהבין את הרקע, את התקופה, את נקודת המבט, את ציר הזמן וכד'.

דף גמרא, אם כן, הוא מקבץ של מקורות מסביב לסוגיה.

שמתם לב? לא מקור אחד – מקבץ מקורות. סוג כזה של התייחסות לידע מכיל, לדעתי, בחובו, הנחת יסוד – אין אמת אחת… לכל סוגיה יש פירושים שונים, נקודות מבט שונות ואף צבעים שונים.

הנחת יסוד זאת, היא אבן יסוד חשובה בהבנת התהוות התורה החינוכית החדשה. אין הגדרה אחת למונחים בחינוך – יש אין ספור הגדרות ולכל אחת מהן יש מקום, אם הזיקה בינה לבין התפישה החינוכית שהיא מייצגת ברורה ומובנת.

הדיון בין תפישות עולם או תובנות שונות שמיוצג על דף הגמרא אורך מאות שנים וחלקו ממשיך עד היום. אין דרך אחרת להתייחס לסוגיות מורכבות בעולם סבוך של אנשים ומציאות. כל ניסיון "לתמצת" דיון כזה להגדרה אחת מוסכמת מוביל לשטחיות (ראה "מה אני עושה עם זה מחר בבוקר" בו כתבתי על "עיקרון ההשטחה").

אבני היסוד של מבנה הידע: היפרטקסט, הגדרות מרובות ודיון מעמיק בזיקה שבין הלכה למעשה

סוג כזה של "התגלות" – היפרטקסט כמבנה הידע והגדרות מרובות ליצירת דיון מעמיק, יהוו את אבני היסוד לאתגר שמאמר זה מציע: בניית התשתית לתורת החינוך החדשה.

אבני היסוד למצע החברתי והיישומי שיוצגו בהמשך יכללו בין השאר את:

מקור האנרגיה, השליחות, המחוייבות והחברתיות.

אז לסכום הפתיחה: אנו מנסים לבנות מחדש את תפישת החינוך שלנו. אנו מנסים לזהות את מקורות האנרגיה, את הכוחות עליהם ניסמך, את מבנה הידע ואת הכלים הטכנולוגיים הנחוצים לבנייתו.

מניח כד - דף כז - א

איור מס' 1 – דף גמרא

מקור האנרגיה

מה גרם לתנאים (יוצרי המשנה) ולאמוראים (יוצרי הגמרא) לבנות את מקור הידע המופלא ביותר בעולם? מה היה מקור האנרגיה שלהם?

את התשובה לשאלה הזאת אני מוציא מהבטן. יתכן שקיימים ניתוחים היסטוריים המשערים את מקור האנרגיה שלהם, אבל גם ללא היסמכות על מקורות אלה, ניתן להניח שהייתה משמעות אדירה לקדושה. מרכיב הקדושה בכל דת הוא מנגנון אנרגיה שקשה לחילוניים להבין במלוא עצמתו. קשה לשער שאפשר לאמץ מנגנון אנרגיה כזה להפעלת קבוצה חילונית, אבל יש, בהחלט, מנגנונים נוספים שאפשר גם אפשר לגייס לטובת עשייה חינוכית:

הנביאים

כתבתי פעם בבלוג על כהנים ונביאים בהשראת אחד העם (על כהנים ונביאים ועל שינוי בחינוך): אחד העם כותב: "הנביא הוא 'בעל צד אחד'. רעיון מוסרי ידוע ממלא כל חדרי לבו ובולע אותו כולו, עם כל חושיו ורגשותיו, עד שאין ביכלתו להסיח דעתו ממנו אף רגע ; אינו יכול לראות את העולם אלא דרך אספקלריא של רעיונו, וכל חפצו ועמלו הוא להגשים את האחרון בשלמותו בכל חזיונות החיים. בעד האידיאל הזה נלחם הנביא כל ימיו עד מקום שידו מַגעת, הולך ומפזר כוחותיו בלי חמלה ובלי חשבון ושימת לב לתנאי החיים ולדרישת ההרמוניא הכללית."

האם הנביא צריך להיות "דתי"? האם הוא מונע ע"י קדושה? התחושה שלי, כמי שמזדהה לא פעם עם רעיון השליחות שמרגיש הנביא, כמי שמרגיש לא פעם איך רעיון "…ממלא את כל חדרי ליבו ובולע אותו כולו…", אני יכול להעיד לעצמי שאין זה כח חיצוני, אין זו קדושה ואין שם אלוהות. זו תחושה של שליחות.

נכון, יש פה שאלה מוסרית: באיזו זכות מרגיש האדם את הצורך לשנות? מי שמו לדחוף "רעיון מוסרי" אחד, על פי בחירתו? כאן פועלים מנגנונים נוספים שעוזרים לנביא לבחון את אמת דרכו – תגובות עמיתיו לקהילה, למשל. אצלי, חנן, הבלוג הזה משרת לא מעט את המטרה הזאת. המפגשים שלי עם תלמידי הם עוד ערוץ של בקרה. מנגנון נוסף שעוזר לי לבחון את עצמי הוא הרפלקציה. זהו סוג של תהליך שבו אני שואל את עצמי, אחת לבקרים, כמה הדברים שאני מאמין, אומר ועושה משרתים את הרעיון בהלימה מוסרית וערכית. כמה אחריות אני מגלה כלפי הדברים שאני אומר ועושה. כמה אני אמנם מתנהג על פי אמונתי. אני מניח שבעולם הדתי קוראים לזה "תפילה", אצלי זה הרבה פחות טקסי.

אין ספק, יש תחושה של שליחות שמובילה למקומות מסוכנים מאד. אני מניח שגם יגאל אמיר או ברוך גולדשטיין היו תחת הרגשה של שליחות. מילת המפתח של אחד העם היא "רעיון מוסרי". נכון, מוסר הוא גם סוג של מוסכמה חברתית, תרבותית – אבל למרות הבעייתיות שבו, הוא, המוסר, משמש לא מעט כפילטר ומראה למבחן האמת המוסרית של הנביא.

ה"סיפור" על פי ניל פוסטמן

ניל פוסטמן, הוגה ידוע כתב פעם שלנו, הישראלים, "נגמר הסיפור" עם הקמת המדינה. אם עד הקמת המדינה, היתה לנו תחושה של צורך קיומי בהגדרת הבית שלנו, בזהות הלאומית שלנו, הרי שהרבה מהאנרגיה הזאת השתחררה עם השגת המטרה. אם עד הקמת המדינה היינו מוכנים להקריב רבות למען הרעיון (וגם אז היו כאלה שישבו בבתי הקפה בתל-אביב).

ה"סיפור", אם כן הוא מטרה משותפת, קיומית, של קהילה. אם יש לקהילה "סיפור" הוא משרת כמנגנון אנרגיה עצום שמביא אנשים להתנער ממרבצם ולעשות מעשה, תוך מוכנות לשינוי קיצוני באורח החיים שלהם.

הצורך בהכרה

אנשים רבים מונעים ע"י הצורך להגיע למודעות ציבורית. זהו צורך ממניעים פנימיים, שמביא אנשים לחפש לעצמם ערוצי חשיפה. סוג כזה של אנרגיה מוביל אנשי רבים לפרסם מאמרים (יש, כמובן עוד סיבות), להרצות בכנסים, להתראיין בערוצי מדיה שונים, ואפילו בתכניות חשיפה קיצונית כמו "האח הגדול". האם סוג כזה של אנרגיה ראוי להתייחסות לצד מנגנוני אנרגיה של "שליחות", "נבואה", "סיפור"?

גם לאדם עצמו קשה להבחין במינון שבו הצורך הזה מזמן לו אנרגיה מול ערוצי הנעה אחרים. אני מאמין שכל עוד אדם מודע לקיומו של צורך כזה ואיננו מתיימר לפעול מטעמים אלטרואיסטים בלבד, מנגנוני הבקרה המוסרית שלו ישמרו עליו מפני עצמו.

תחרותיות

לא בבית ספרינו!

"חברתיות" (Camraderie)

חברתיות היא תחושה של אנרגיה מתוך עשייה משותפת. יש בה מן תחושה של "אין מכשול שיכול לעמוד בפנינו". זוהי תחושה מוכרת למשרתים ביחידות עילית בצבא, למשל, או לצוות פיתוח של מוצר מבטיח, או לצוות בית ספר ששרוי בהתלהבות של עשייה חינוכית משמעותית.

האם נוכל לגייס מקורות אנרגיה כאלה לטובת שליחות חינוכית? אני מניח שראשית עלינו להסכים על מהו חינוך ומה מטרתו.

מטרת החינוך

כתבתי בבלוג על "חוק החינוך, מה העבודה הזאת לכם?": "…נבחן את הדוגמה הבאה: רוב ההורים מונעים ע"י אידיאל הומניסטי (בדקתי). הם היו מעוניינים לראות את ילדיהם גדלים בראש ובראשונה להיות אנשים אוהבי אדם (אידיאל). לעומת זאת, הם יהיו הראשונים שיתבעו ממערכת החינוך להוביל את ילדיהם להצלחה במבחני הבגרות (קיומי). לא תמיד הקונפליקט שבין האידיאל למציאות ברור להם. הם לא תמיד מבינים שהמלחמה על הבגרות והציונים איננה מאפשרת לילדיהם לגדול להיות אוהבי אדם – הם גדלים להיות מכווני תחרותיות והצלחה אישית. ואיזה הורה יהיה מוכן להקריב את "הצלחת" ילדיו (במושגים מעוותים של התרבות העכשווית) על מזבח ערכים כמו "אהבת האדם"?"

מטרת החינוך בעיני איננה להכשיר תלמידים לעבור את בחינות הבגרות. מטרת החינוך בעיניי היא ליצור תרבות שפויה.

מהי תרבות שפויה? זוהי תרבות שיש לה מטרה נעלה – ליצור חברה שפויה. חברה שיש הרמוניה בין חבריה, שהם שותפים למערך ערכי מוסרי, שיודעים לנסח לעצמם את סדרי העדיפויות שלהם ותחומי העניין שלהם ואינם נגררים אחרי תרבויות זרות. זוהי תרבות שיודעת לצמוח, להעמיק, לחפש את הטוב.

מול סוג כזה של מטרה, אפשר יהיה, לדעתי, לגייס את מנגנוני האנרגיה שפרטתי לעיל. זהו ה"סיפור" שלנו, כך שאם נגמר לנו סיפור הקמת המדינה, נבנה, עכשיו, את המהות.

האתגר

לא קלה דרכינו. החברה שלנו שסועה. המבנה הפוליטי רעוע, צעירים לא גומרים את החודש ולא רואים תקווה. שחיתות בכל פינה, אלימות, עוני… מערכת החינוך חוזרת ומייצבת את עצמה במקומות האחרונים בעולם של אהבת הילדים את בית ספרם (יש כאלה ממצאים), מעמד המורה – הנמוך ביותר בעולם. מערכת הבריאות – קורסת, מערכת הפנסיה – קורסת… מוחות בורחים מן הארץ. התקווה היחידה היא הילדים. רק הם יוכלו לבנות להם עולם חדש, אנחנו כבר איבדנו את הדרך.

זוהי שאלה קיומית, לפחות כמו הקמת המדינה. זהו סיפור אמיתי.

איך עושים את זה?

המחנך כנביא

אין לי ספק שבכדי להיענות לאתגר המוצג לעיל, יש לגייס "נביאים". מיהו הנביא החינוכי החדש?

אנשי חינוך עם תחושת שליחות, צורך אדיר לשנות ונכונות להירתם למערכה ארוכה ונוקבת.

  • זהו המחנך שמוכן לבחון מחדש את תפישת עולמו החינוכית, מבין שהרבה מהאמיתות שאימץ אינן אמיתות, שהמציאות אותה הוא רואה – היא לפעמים אשליה.
  • זהו המחנך שמוכן לנער את עצמו משגרה, לבחון מחדש את גבולות המערכת שכובלת אותו, לדון, להתווכח, ללמוד, ליצור, לקוות, להקשיב, לגעת, להיתמך ולתמוך, לקבל עזרה, לעזור…
  • זהו המחנך שמוכן להיות שותף ביצירה, שמוכן לטעות לפעמים, שמוכן להיחשף בטעותו, לפעמים. שמוכן לקחת סיכונים.
  • זהו המחנך שמוכן לוותר על עצמו, לפעמים, לתת מקום לאחרים, לפרגן.
  • זהו המחנך שמוכן גם אחרי שחזר חבוט ויגע מיום עבודה, טיפל במשפחה, בדק עבודות וחולם על רגע של מרגוע, יהיה מוכן עדיין להתחבר לרשת החברתית/מקצועית שלו, לנסות ולנסח את נקודת מבטו בדיון על מונח חינוכי, להביא דוגמאות לעמדתו, לדון ולקבל משוב.

  • מחויבות ואחריות (Accountability)

לפני שנכנסים ללמוד בבית המדרש, אומרים את התפילה הבאה:

"…יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם…"

חשבתי לעצמי – יו, זה הפוך ממה שאני מאמין חינוך צריך להיות… אני מאד מעודד את התלמידים שלי (ומקווה שגם הם את תלמידיהם) שמותר לטעות, שרק מטעויות לומדים, שהחרדה מטעויות מעקרת את חדוות הלמידה ומקעקעת את תחושת המסוגלות העצמית…

אני מבין את זה כך: התפילה הזאת מצביעה על התוצר ולא על התהליך. המתפלל מבין את האחריות המוטלת על כתפיו בלמידה כיצירה ומבין את מחויבותו לדייק.

המחנך שבחר בחינוך, שרואה את עצמו כנביא, איננו יכול להרשות לעצמו לוותר, לשטח, לחפף ולעגל פינות, (ראה עקרון ההשטחה למעלה).

הוא מבין את קדושת השליחות שלו.

אני, אני ואתה, אנחנו

יש בעיה אתית בלעבוד לבד בחינוך. דונלד שון  מתאר את הבעייתיות הזאת בספריו "Refective Practitioner ו- Educating the Reflective Practitioner. על פי שון, המורה, כשהוא סגור בתוך כיתתו עם תלמידיו, מנותק למעשה מכל צורה של משוב. ה"מעריכים" היכולים שלו הם הילדים ורובם, עדיין, לא בגרו מספיק (ואני מוסיף: ואולי כבר לא אכפת להם מספיק) בכדי לתת לו משוב משמעותי שיעזור לו להבין את משמעות התרומה שלו לצמיחתם כאנשים. מצב כזה מהווה בעיה גם מול עצמו. ללא משוב מקצועי של עמיתים או אנשי מקצוע (שון מדבר רבות על הניתוק מהאקדמיה), המורה מאבד גם את היכולת להערכה עצמית. הוא מבין שתלמידיו אינם משמשים מראה מספקת להבנת דרכו, מבין שביקורים מנותקים של מפקח או מנהל בשיעוריו אינם מאפשרים למבקרים להבין את תפישת עולמו ודרכו החינוכית, מבין שהשתלמויות מורים פה ושם אינם מקום להעמקה בהבנת עצמו ודרך תפקודו ומאבד לאט, לאט, את האמון בעצמו.

על אחת כמה וכמה מאיימת השאלה הערכית. מורה עם תפישת עולם פוליטית קיצונית, יכול להוביל לאינדוקטרינציה (ראה מאמרי: על ההבדל בין חינוך לערכים לבין אינדוקטרינציה)

הצעתי שם את "מבחן האני":

מבחן האני (כמה הגיגים רפלקטיביים).

  • האם אני, כמחנך, מתבונן פנימה ובוחן את דרכי כמחנך הרי שרגישותי הערכית הגבוהה ביותר היא לערכים הומניטיים.
  • האם אני רשאי להביא את אמונתי אל הכיתה? אני לא רואה את עצמי מסוגל לקיים קשר אמיתי עם תלמידי בלעדיה.
  • האם אני מסתכן ב'אינדוקטרינציה'? כמובן. ככל שההערכה של תלמידי אלי גוברת, כן עולה מידת ההשפעה הפוטנציאלית של עמדותי הערכיות.
  • האם אני יכול למתן את ההשפעה האינדוקטרינטיבית שלי? כן, אני יכול להביא מערכות ערכים אחרות, אך עלי להביא אותן דרך אנשים שמאמינים בהן לא פחות מאמונתי בהומניזם.

אחת הדרכים להתמודד עם הבעייתיות בבדידותו של המורה היא הקבוצה. קבוצה שמבינה את כובד האחריות המוטלת עליה, העוסקת בבירור רצוף ומתמיד של מהות קיומה כקבוצה וכאוסף של פרטים עם תפישות עולם שונות, חזקה עליה שתוכל להתמודד עם קיצוניות ערכית או תפישות חינוכיות שאינן תואמות את רוח הקהילה שהיא חלק ממנה.

השתמשתי בשני מונחים בפסקה הקודמת שראויים להגדרה בפני עצמם: "קבוצה" ו-"קהילה". למען הסר ספק – ה"קבוצה", במקרה שלנו היא קבוצת המורים בבית הספר, ה"קהילה" היא אוכלוסיית היישוב או השכונה, וכוללת מורים, הורים, תלמידים ואולי גם נציגים מבחוץ – מן האקדמיה.

עוד מונח חשוב ביותר לאיזכור בפרק זה הוא ה"חברותא". חברותא היא צמד לומדים העוסקים בהתמודדות עם בעיה, תוך דיאלוג מתמיד בעמדות או התובנות השונות שכל אחד מהצמד מייצג. "חברותא" הוא אחד ממנגנוני הלמידה המלווים את היווצרות עולם הידע היהודי מזה כ-2000 שנה (החל מתקופת חז"ל).

ה"חברותא" הושאלה מעולם הלמידה היהודי והפכה לסוג של מונח פדגוגי מכליל לעבודה בצוות. סוג כזה של השאלה הוא עוד גורם להשטחה – המונח מאבד מערכו המקורי ומובל להיות שם כולל לערך שלפעמים יש בו רק מעט מן המקור. המונח "צוות" או "עבודת צוות" איננה מכילה את המשמעות של למידה בחברותא – כלומר – זוג של עמיתים תואמים ביכולת הניתוח והלמידה שלהם.

אז כדוגמה לנסיון ההתמודדות של מסמך זה עם הנטיה לשאול מונחים בעלי משמעות ולהכליל אותם כמותג – המונח "חברותא" איננו משמש במסמך זה אלא בנאמנות לערכו המקורי.

ניתוח המונח "חברותא" והצורות השונות של השימוש בו, מהווה פתיח הולם לפרק הבא: יצירת השפה החינוכית המתחדשת. זהו פרק שמציע מבנה יישומי לתפישה החינוכית המוצגת כאן, אך לפני היישום – מילון קצר להבהרת המונחים המשמשים בו:

השפה החינוכית החדשה

המונחים אותם שואל המסמך מעולם היהדות והאופן בו מתייחס המסמך למונחים אלה הם:

פרשת השבוע – כעיסוק מחזורי במסגרת מושגית מוגדרת (תוכן)

  • תפילה – מנגנון יומי לביקורת עצמית והגברת המודעות לאחריות המוסרית
  • הדף היומי – עיסוק משותף, בכל הקהילות, במונח או מעשה ביום מסויים
  • תלמוד – מכלול הידע החינוכי המכיל הגדרות ופירושים שונים למונחים ודוגמאות ליישומם ברוח ההגדרה
  • חברותא – מנגנון פדגוגי לדיון בסוגיה ע"י שני לומדים שיכולת הלמידה שלהם מקב
  • הלכה – מקבץ המונחים אליהם מתייחסת התורה החינוכית החדשה
  • מעשה – דוגמאות ליישום ההלכה ברוח הממחישה את מהות ועומק ההגדרה
  • בית מדרש – מקום מפגש פיזי ומקוון שבו משתתפים אנשים בדיון על משמעות מונחים ומעשים (בד"כ בחברותא)
  • קדושה – המנוע למעורבות ועיסוק בתורה החינוכית החדשה
  • בית הכנסת – מקום מפגש קהילתי ומקום להגברת המודעות לתפישת העולם המוסרית

שימוש במונחים אלה כלשונן יכול להוות מכשול בגלל הקונוטציה הדתית שלהם. תהליכים שתוארו בראשיתו של מסמך זה מובילים לכך שאנשים רבים מוצאים את עצמם נרתעים מכל זיקה ליהדות דתית. למרות שאנוכי מזהה בתהליך שעובר עלי עכשיו – בזיקה למונחים אלה – סוג של כיבוש מחודש של היהדות מאלה שגזלו אותה ממני, אני מניח שאת היסודות ליישום התפישה המוצגת כאן נצטרך לבנות תוך שימוש במונחים חדשים. מונחים אלה עדיין לא ישמשו במסמך זה. אני מניח שהם יצמחו מתוך הדיאלוגים שמסמך זה אמור להניע ויתועדו לתוך מבנה הידע אותו ניצור. במסמך הזה אני עדיין נאלץ להשתמש במונחים המקוריים, אך המילון שצירפתי מסביר את המשמעות אותה אני מקנה להם כמונחים שמעבר לזיקה הדתית שלהם.

איך מיישמים?

הקמנו קבוצה סגורה בפייסבוק בשם "ברחל בתך הקטנה". התחלנו להזין מונחים למאגר ידע שבנינו, בינתיים, בווקי-מדיה ואנחנו עוסקים באפיון הסביבה הטכנולוגית. מינינו עורכים וחילקנו משימות נוספות. בקרוב נארגן כנס פתוח לדיון באסטרטגיות יישום.

מקום הטכנולוגיה

המערכת הממוחשבת המוצגת במסמך איננה קימת, אך יש כבר אפיון שלה. ניתן לפתח אותה באמצעות מנוע וויקי בתוספת פונקציות שחלקן הגדול קיים וניתן לשלבן (הכל קוד פתוח). יש להניח שאם היה כלי כזה בידי יהודה הנשיא, היה משתמש בו לכתיבת המשנה.

לסיכום

יש תקווה.

Advertisements
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ‫אילן בר שלום‬‎  On 15 בנובמבר 2014 at 7:16 pm

    קראתי בשקיקה, אני מיישם את זה ביום יום שלי הן בהוראה והן בהדרכה. גם אני מעורב בבתי ספר דתיים אחד בו אני מלמד מן המניין וכמה אחרים בהם אני מדריך. זו דרכי. הקשר שלי הוא לא רק משם אלא נזדמנה לי הזדמנות פז לכתוב ערך בוויקיפדיה: מוזיקה יהודית אמנותית. גם ערך זה הוא חלק מהדרך אותה אתה חנן מציין. תודה לך על המאמר.

  • חנן יניב  On 15 בנובמבר 2014 at 9:10 pm

    אילן, אם עוד לא הצטרפת, אתה מוזמן לקבוצה "ברחל בתך הקטנה" בפייסבוק. תבקש חברות, אאשר אותך.

  • חיים לוי  On 19 בנובמבר 2014 at 12:44 pm

    שלום חנן..
    התרשמתי מאוד מהמאמר המאלף שכתבת. אכן, הגיע הזמן לגאול את דף הגמרא והמקורות בכלל ולהפיק מהם תובנות דידקטיות ופדגוגיות ללמידה אטרקטיבית ומשמעותית למען הציבור הרחב. (אגב, הדרך שבה מלמדים גמרא בבתיה"ס הדתיים משניאה מקצוע זה על התלמידים. (ראה מחקרו של מוטי בר לב)
    לפני שנים, בהיותי גם מורה לגמרא בחטיבת ביניים, כתבתי עבודת תיזה באוני' העברית תחת הכותרת: "הוראת מבנה הסוגיא ומושגי יסוד בסוגיא תלמודית באמצעות לומדת מחשב" (גם את הלומדה פיתחתי באופן עצמאי) כמו כן, פיתחת משחק לוח ואמצעים נוספים.
    מאמרי בנושא הוראת מבנה הגמרא באופן שיטתי בתוך "בשדה חמ"ד" משנת התשנ"א. מראה בעליל כי קיימת שיטתיות רוחבית ומופלאה בדרכי הדיון התלמודי. פעם קראו לזה למידה אינטרדיצפלנרית (ד"ר אברהם כהן, האוני העברית). אני שמח שאדם כמוך רואה לנכון שיש לטקסטים הללו מה להציע למערכת ההוראה-למידה מבחינה פדגוגית, ערכית ודידקטית.

  • חנן יניב  On 19 בנובמבר 2014 at 1:20 pm

    חיים, תודה על הפירגון. ניסיתי לחפש את המאמר שלך בשדה חמ"ד – לא מצאתי בקלות. האם תוכל לשלוח לי אותו?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: