על הערכה ועל לומדים עצמאיים


הקישור הבא מוביל לכתב העת "קולות" של מכללת קיי שיצא אתמול. המאמר שלי מציג, לצד ביקורת נוקבת של מערכות הערכה קונבנציונאליות, אלטרנטיבות מתוך הפיתוח, ההתנסות והמחקר שלי. מעניין גם לקרוא במאמר שלפני המאמר שלי מה פרופ' ציפי ליבמן חושבת על האינפלציה של הציונים. אני חושב שלמרות שלא היה תאום בינינו, המאמר שלה מדגיש את ההשלכות המערכתיות של ההערכה אליה אנו רגילים, כאשר אני מנסה לגעת בהשלכות על הצמיחה האישית של כל תלמיד. אודה לתגובות.

http://www.kaye.ac.il/images/files/publications/kolot/2014/kolot7.pdf

Advertisements
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני ה.  On 4 בינואר 2014 at 9:02 pm

    שלום חנן. רציתי ראשית להגיב על דבריה של פרופ' ציפי ליבמן בעניין הציונים. הטענה שגרף הציונים נוטה בהדרגה "להתיישר" לתחום הגבוה ולאבד את יכולתו להבחין בין התלמידים היא טענה ותיקה. כבר לפני כמה עשורים החליטו לאור טענה זו במחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים שיש לתקן את הציונים המתקבלים כך שגרף הציונים יקבל באופן מלאכותי צורה של פעמון (הצורה הצפויה בהתפלגות נורמלית). כתלמיד בתקופה מסוימת במחלקה הנ"ל אני יכול להעיד שהשיטה הזאת היא מידת סדום. אדם שכתב תשובה נכונה ומלאה יכול לקבל ציון חלקי רק משום שיש בכיתתו מישהו שכתב מבחן טוב יותר. השיטה הזאת שוגה פעמיים: ראשית כי היא מניחה שהתפלגות הציונים היא נורמלית (וזאת הנחה שאינה תמיד נכונה, היא למשל לא נכונה בכיתת מחוננים). שנית כי היא מכניסה נורמות שקריות, המתאימות יותר ל-1984 ("מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות" וכן הלאה).
    לפי דעתי, מי שעונה תשובה במבחן חייב לקבל את הציון המדויק המגיע לו על פי איכות התשובה בלבד ואוי לו אם יהיה תלוי באיכות שאר התלמידים בכיתה. דרך אגב – שיטה נוספת שהונהגה במחלקה לכלכלה הנ"ל היתה מתן שאלות מטעות – הבוחנות בעצם את היכולת להתגבר על הלוגיקה המטעה, ולא על הקושי בחומר עצמו, וגם זו שיטה פסולה לדעתי.
    על פי דעתי, אם באמת ניכרת בעיה של האחדת ציונים הסיבה לזה היא בדרך כלל שהשאלות הן שאלות טכניות מדי והתלמידים כנראה התגברו על הקושי הטכני (למשל על ידי פתרון של בחינות משנים קודמות). אם זהו באמת המצב ואי אפשר לשאול שאלות בלתי צפויות, כנראה שמדובר בקורס שאינו באמת ברמה אקדמית, ולדעתי עדיף לא לשקלל את הציון שלו כלל במניין הציונים.

    לגבי ההצעה שלך למבחן שמישות, אני יכול להעיר שבמבחני שמישות המטרה היא לבחון התמצאות בטווח הקצר בלבד – נותנים לנבחן שאלה והוא צריך לפתור אותה באופן מקומי על פי המידע שנמצא מולו. זה בוחן רק קליטה מיידית, אבל כאשר מדובר בקריאה פועלים הרבה פעמים תהליכים קוגניטיביים ארוכים יותר ולא תמיד נכון לבחון את איכות החומר הכתוב על פי תוצאות של הבנה קצרת-מועד.

  • David  On 21 ביוני 2014 at 2:54 pm

    .
    יום אחד שיחקתי מסירות עם ילד בן-שש שנים. בכל פעם שהוא זרק את הכדור, וכל פעם שהוא ניסה לתפוש אותו, אני עודדתי אותו: "יופי"; "זריקה טובה", "ניסיון טוב". פתאום, הוא זרק את הכדור בכעס וצעק, "אינני רוצה לשחק אתך עוד, אתה משקר, אני זורק נורא, זה בכלל לא היה טוב ואתה רמאי גדול".

    כמובן שהוא צדק ואני טעיתי וזה היה שעור בעל ערך רב עבורי בבית הספר.

    אין ציונים בסדברי ואלי, התלמידים מחליטים בעצמם כיצד למדוד את התקדמותם. לרוב, הם משתמשים באמות מידה מחמירות עבור עבודתם ומודדים אותה מול הדוגמאות הטובות ביותר שהם יכולים למצוא בעולם שמחוץ לבית הספר.

    תלמידים שלומדים חשבון יודעים מתי הם שולטים בכפל ובחילוק ובכל פעולה אחרת; הם פותרים את הבעיות טוב או לא טוב. אם הם אינם מבינים משהו הם מנסים לפתרו או מבקשים עזרה עד שהם בטוחים שהם יודעים. ילד אשר לומד מכונאות רכב מבחין במהרה שהוא יכול לתקן משהו ולא משהו אחר. ככל שיותר דברים הוא יכול לתקן הוא הופך למכונאי טוב יותר; אולם הוא איננו זקוק לעזרה חיצונית שתאמר לו מה הוא עדיין לא יודע לעשות.

    וזה נכון לגבי כל פעילות. הקדר ראה כדים מקצועיים, הצייר ראה ציורים, המחבר קרא ספרים, השחקן ראה הצגות, המוסיקאי שמע תקליטים או קונצרטים. לכל אחד יש מידה של מצוינות בראש, וכל אחד יכול לקבוע לעצמו מטרות ללא אשליות.

    לעיתים קרובות, תהליך ההערכה העצמית מול השלמות הוא מתסכל עד כדי כאב. ימים ושבועות של עבודה מתבזבזים כאשר האנשים פוגשים את אי-התאמותיהם, "מדוע אתה קורע את התמונה היפיפייה זו"? שאלתי יותר מתלמיד אחד. "כי היא מכוערת", הם עונים לי את התשובה הבלתי נמנעת.

    התסכול יכול להוביל לכעס, למצבי רוח מחרידים, להענשה עצמית. זה לא מועיל אם מישהו אחר יאמר, "אבל אתה טוב מאד בזה", כאשר למעשה מתכוונים לומר, "הנך טוב יחסית לגילך ולרמת הישגיך", זה איננו מנחם. הילדים כבר החליטו, עוד בטרם התחילו, לאיזו רמת מצוינות הם רוצים להגיע, ודבריך נשמעים ריקים ומזויפים.

    לפעמים, התסכול אשר נוצר כתוצאה מהערכה עצמית אכזרית הביא את הילדים לנטוש את המפעל. לרוב, הילדים חוזרים ומנסים פעם, ועוד פעם, עם נחישות עיקשת המעוררת יראת כבוד, עד שלבסוף הם באים אליך ואומרים, "זו חתיכת עבודה טובה".

    מדי פעם, הילדים מחפשים ביקורת חיצונית שתסייע להם לשכלל את עבודתם. הם מחפשים מבקר ודורשים יושר ומיומנות. זה מה שקורה בכל תכנית חונכות: החניך פונה אל החונך באופן בסיסי כדי לקבל אימון וביקורת הולכת וגוברת.

    הכול תלוי בילד ובנושא. תלמידים רבים פנו אלי בבקשה, "האם הנך יכול לעבור על הכתיבה שלי ולסייע לי לשפרה"? הילדים אשר מבקשים זאת הם משכילים ומבריקים, אולם הם פשוט אינם יכולים להצביע על מה לא בסדר בעבודתם.

    כאשר הם פונים אלי, אני נענה ברצון, ואני מסיים כאשר הם אינם זקוקים לי יותר, הם קיבלו את מה שהם רצו. כל איש צוות בבית הספר נוהג כך, זה חלק מבית הספר.

    לב ליבו של סדברי ואלי היא המדיניות בה אנחנו לא מדרגים אנשים. לא משווים אחד עם השני, או עם איזשהו תקן אשר קבענו. לגבי דידנו, פעילות כזו היא הפרת הזכויות לפרטיות ולהגדרה עצמית.

    בית הספר הוא לא שופט. אם התלמידים מבקשים ממישהו מכתב המלצה עבורם, זה עניין אישי שבין הצדדים. אם הבן אדם מסכים לכתוב מכתב כזה, הוא עושה זאת על נייר אישי, לא על נייר של בית הספר. מבחינתו של סדברי ואלי כולם "בסדר".

    מדיניות זו יצרה מספר בעיות מצחיקות ולפעמים היא עדיין יוצרת אותן. פעם אחר פעם, בטפסי הבקשה לקבלה לבתי ספר להשכלה גבוהה או למשרות, מבקשים תעתיקים של ציונים והמלצות. אנחנו כותבים מכתב מנומס, בו מוסבר כיצד אנחנו פועלים ומה מדיניותנו. אנחנו משתדלים להסביר בעדינות רבה שאין לנו ציונים ואיננו מוציאים הערכות. תשע פעמים מתוך עשר, מדיניות זו מתקבלת, והתלמידים נותרים היכן שראוי שיהיו, הם מציגים את עצמם בפני פקידי הקבלה או מנהלי כוח אדם של המקומות בהם רצונם להתקבל.

    הפעם האחת מתוך העשר היא מה שעושה את החיים למעניינים. לפעמים שולחים וחוזרים ושולחים בקשות ממוחשבות, מתעלמים מתשובה אשר אינה תואמת את תוכנת המחשב. כאשר זה קורה, התמדה היא המפתח; אנחנו ממשיכים לנסות עד שפוגשים בן אדם אשר יכול לקבל החלטות. במקרים אחרים אנחנו מקבלים שיחת טלפון בזו הלשון: "האם אינכם יכולים לתת לנו "משהו", אולי איזוהי הערכה בעל פה בטלפון שאיש לא יראה"? בסבלנות, אנחנו מסבירים שאיננו יכולים.

    עד כמה שידוע לנו, מדיניותנו בנוגע להערכה מעולם לא גרמה נזק לאף אחד מהתלמידים כאשר הם יוצאים לחיים מחוץ לבית הספר. לבטח המדיניות מקשה עליהם במקצת, אולם סוג זה של קושי הוא בדיוק עניינו של בית הספר: ללמוד לפלס לך דרך, לקבוע את אמות המידה שלך, להשיג את מטרותיך. ומה שאנחנו מרוויחים בבית הספר, כבונוס למדיניות של אי מתן ציונים ואי הוצאת הערכות, היא אווירה חופשית מתחרותיות וממאבקים בין התלמידים למען השגת הסכמתם ואשורם של המבוגרים. בסדברי ואלי, אנשים עוזרים אחד לשני כל הזמן, אין להם סיבה לא לעשות כן.

    ["הערכה", סוף-סוף חופשי, בית הספר סדברי ואלי, מאת, דניאל גרינברג, 1987.]
    .

    • חנן יניב  On 21 ביוני 2014 at 3:10 pm

      תודה, דוד. אכן, למדתי שהרבה מאיתנו פשוט חוששים לחרוג מגבולות הגזרה שלנו ולבחון את דרגות החופש שלנו בדרך ליישום האמונה החינוכיות שלנו. הרבה מתלמידי אמרו לי שלא מעט מהמרצים שלהם מצהירים כמה הם לא מאמינים בציונים, אבל מה לעשות – המערכת מחייבת אותם. אני יודע שהם מאמינים במה שהם אומרים, אבל אף פעם לא ניסו לבחון כמה המערכת באמת מחייבת ועד כמה המערכת מוכנה ללכת איתם באמונתם.

      • David  On 22 ביוני 2014 at 10:30 pm

        לכן חנן, אני שואל את עצמי:

        האם על החינוך להיות חובה וממומן באמצעות המיסים — לרבות האוניברסיטאות — כפי שהוא כיום ?

        התשובה לשאלה זו הופכת לברורה אם שואלים אותה באופן יותר קונקרטי וספציפי, כלהלן: האם יש לאפשר לממשלה להוציא ילדים בכוח מבתיהם, עם או בלי הסכמתם של ההורים, ולהעמידם בפני אימון ותהליכי חינוך על דעתם או שלא על דעתם של ההורים? האם יש להפקיע את עושרם של אזרחי המדינה על מנת להחזיק מערכת חינוך שהם אולי מאשרים או לא מאשרים, ולשלם עבור חינוכם של ילדים, וסטודנטים, לא להם? לכל אחד אשר מבין והוא מחויב בעקביות לעקרון של זכויות הפרט, התשובה היא בפירוש: לא.

        לא קיימים יסודות מוסריים כלשהם לתביעה שהחינוך הוא זכות בלעדית של המדינה — או לתביעה שזה נכון להפקיע את עושרם של אנשים מסוימים לתועלתם של אחרים, שאינם זכאים לו.

        הדעה שהחינוך צריך להיות בשליטת המדינה היא עקבית עם תיאורית הממשל הנאצי או הקומוניסטי. היא לא עקבית עם התאוריה של הדמוקרטיה הליברלית.

        ההשלכות הטוטליטריות של החינוך הממלכתי (מתואר באופן אווילי כ"חינוך חובה חינם") – כנ"ל של האקדמיה — טושטשו בחלקן כתוצאה מהעובדה שבישראל, שלא כמו בגרמניה הנאצית או ברוסיה הסובייטית, בתי ספר פרטיים – וטרם ידוע אם גם החינוך מן הבית — נסבלים על ידי החוק. עם זאת בתי ספר אלה והחינוך מן הבית קיימים לא בזכות אלא בחסד.

        ועוד, העובדות נותרו כך: (א) על רוב ההורים נכפה ביעילות לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממלכתיים, היות ומוטלים עליהם מיסים על מנת להחזיק את בתי הספר האלה והם אינם מסוגלים לשלם את האגרות הנוספות הנחוצות על מנת לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים או לקיים חינוך מן הבית; (ב) הסטנדרטים של החינוך, אשר שולטים בכל בתי הספר, נקבעים על ידי המדינה; (ג) הנטייה הגוברת בחינוך היא שהממשלה מפעילה שליטה, כל פעם יותר רחבה, על כל היבט בחינוך.

        כאשר המדינה לוקחת על עצמה שליטה כספית על החינוך, זה מתאים באופן הגיוני שבהדרגה המדינה תתפוש שליטה על תוכן החינוך — היות ועל המדינה רובצת האחריות לשפוט אם נעשה שימוש "סביר" בכספיה. אולם כאשר ממשל כלשהו נכנס לתחום הדעות, כאשר מתיימר להכתיב בסוגיות אשר להן תוכן אינטלקטואלי, זהו המוות לחברה החופשית.

        ספרי חינוך הם בהכרח סלקטיביים, בנושא הספר, שפתו, ונקודת ראותו. כאשר ההוראה מנוהלת על ידי בתי ספר פרטיים, יהיו הבדלים ניכרים בין בתי ספר שונים; על ההורים לשקול מה הם רוצים שילמדו את ילדיהם, על ידי תכנית הלימודים המוצעת. ואז על כל אחד לשאוף לאמת אובייקטיבית . . . . לא יהיה בשום מקום שידול ללמד את "עליונות המדינה" כפילוסופית חובה. אולם כל מערכת חינוך בשליטה פוליטית תחדיר במוקדם או במאוחר את התורה של עליונות המדינה, תהיה זו הזכות האלוהית של המלכים או "רצון העם" ב"דמוקרטיה". ברגע שתורה זו מתקבלת, הרי שלשבור את טבעת-החנק של הכוח הפוליטי המופעל על חיי האזרחים הופך להיות משימה על-אנושית. הוא אוחז בציפורניו את גופם, רכושם, וראשם של האזרחים מילדותם.

        הרמה הנמוכה המצערת של החינוך היום היא תוצאה, אשר ניתן לחזותה מראש, של מערכת בתי ספר הנשלטת על ידי המדינה. ביקור בבית הספר, במידה גדולה, הפך להיות סמל של מעמד ופולחן. יותר ויותר אנשים נרשמים לאוניברסיטאות – ופחות ופחות אנשים מסיימים אותן עם חינוך מתאים. מערכת החינוך שלנו היא כמו ביורוקרטיה עצומה, שירות ציבורי עצום, בה הנטייה היא לקראת מדיניות של לקחת בחשבון הכול אודות כישוריו של מורה (כגון מספר פרסומיו) למעט כושרו ללמד; ולקחת בחשבון הכול אודות כישוריו של התלמיד (כגון "כושר הסתגלותו החברתית") למעט יכולתו האינטלקטואלית.

        הפתרון הוא להביא את תחום החינוך לשוק.

        ישנו צורך כלכלי דחוף לחינוך. כאשר מוסדות החינוך נאלצים להתחרות אחד עם השני על איכות ההכשרה שהם מציעים — כאשר נאלצים להתחרות על ערך אשר ייוחס לתעודות שהם מעניקים — הסטנדרטים של החינוך בהכרח עולים. כאשר הם נאלצים להתחרות על שירותיהם של המורים הטובים ביותר, המורים אשר ימשכו את המספר הגדול ביותר של תלמידים, אז רמת ההוראה — ומשכורותיהם של המורים — בהכרח עולים. (היום, המורים המוכשרים ביותר עוזבים לעתים את המקצוע ועוברים לתעשייה הפרטית, בה הם יודעים שמאמציהם יתוגמלו טוב יותר). כאשר מאפשרים לעקרונות הכלכליים שהביאו את התעשייה ליעילות מופלגת לפעול בתחום החינוך, התוצאה תהיה מהפכה, בכיוון פיתוח וצמיחה ללא תקדים של החינוך.

        יש לשחרר את החינוך משליטתה או התערבותה של הממשלה, ולהפכו למפעל פרטי נושא רווח, לא בגלל שהחינוך הוא בלתי חשוב אלא בגלל שלחינוך חשיבות מכרעת.

        על מה שיש לקרוא תיגר זה על האמונה הרווחת שחינוך זה מין "זכות טבעית" — למעשה, מתת מן הטבע. מתנות חינם כאלה אינן קיימות. אולם זה אינטרס של המדינה להזין הטעיה זו — על מנת לפרוש מסך עשן מעל סוגיית: את החופש של מי יש להקריב, על מנת לשלם עבור "מתנות חינם" כאלה.

        כתוצאה מהעובדה שהחינוך ממומן באמצעות מיסים כבר זמן רב כל כך, לרוב האנשים קשה לחשוב על פתרון אלטרנטיבי. אומנם אין דבר מיוחד בחינוך אשר מבדיל בינו לבין הצרכים הרבים האחרים של הבן אדם אשר מסופקים על ידי היזמה הפרטית. נניח שבמשך שנים רבות הממשלה הייתה לוקחת על עצמה לספק לכל האזרחים נעליים (בנימוק שנעליים הן צורך דחוף), ונניח שכתוצאה מכך מישהו היה מציע להעביר תחום זה ליוזמה הפרטית, ללא ספק היו אומרים לו בכעס: "מה! אתה רוצה שכל אחד חוץ מהעשירים ילך יחף?"

        אולם תעשיית הנעליים עושה את עבודתה ביכולת גבוהה יותר אין שעור מאשר החינוך הממלכתי עושה את העבודה שלו.

        מהעוסקים במקצוע הפדגוגיה, אפשר לצפות לתרעומת הנקמנית ביותר, עם כל כוונה להורידם מעמדתם הרודנית; היא תבוא לידי ביטוי בעיקר בתארים כגון "ראקציונית" במקרה המתון. למרות זאת, השאלה שיש לשאול כל מורה אשר אצלו מתעורר כעס כזה היא: האם הנך חושב שאיש לא יפקיד מרצונו בידיך את ילדיו וישלם לך על מנת שתלמד אותם? מדוע לעשוק את שכרך ולקבץ את תלמידיך בכפייה?

  • David  On 25 ביוני 2014 at 9:13 am

    זה ועוד חנן,

    מבחנים סטנדרטיים — לרבות בחינות הבגרות, מיצ"ב, פיז"ה ופסיכומטריות — הורסים את מערכת החינוך.

    כל פעם כאשר ניתנים, המבחנים הארציים הסטנדרטיים לתלמידי כיתות ד', כיתות ח', וכיתות י"ב, לרבות, מבחני מיצ"ב, מבחני פיז"ה, בחינות הבגרות והבחינות הפסיכומטריות, הם נבחנים בהרחבה ונדונים מעל דפי העיתונות ובמשרדי הניהול של בתי ספר שונים. ישוב אחד תוהה מדוע לתלמידיו היו הישגים כל כך נמוכים לעומת הממוצע, ישוב אחר מתגאה בתוצאותיו הטובות, בעוד שישוב נוסף מתגאה בכך שהוא מעל הממוצע אולם מודאג מהירידה לעומת השנה שעברה, וכן הלאה. קהילות מדרגות את עצמן ואת בתי הספר שלהן בהתאם לתוצאות המוחלטות והיחסיות האלו, ונראה שכל אחד מקבל כמובן מאליו שמבחנים אלה, שהם חדשים יחסית, הם מידה נפלאה למשהו מאוד חשוב הנוגע לחינוכם של ילדינו.

    למעשה, לא נגזים, אם נאמר שלמבחנים אלה יש השפעות שליליות הרות אסון על בתי ספרינו. מן ההתחלה, הבה ונשאל את עצמנו: מה טבעם של מבחנים אלה? כיצד הם בנויים? התשובה היא: שהם מחרוזות של שאלות אשר מנסות למדוד את כושרם של התלמידים לזכור עובדות ומיומנויות מסוימות. לאחר שנבחן מקרוב את ההנחות עליהן מבוססים המבחנים, אנחנו יכולים להתחיל לרכוש הבנה פנימית וראיה לתוך אופיים המתעה והעקמומי.

    ראשית, מי מנסח את המבחנים? המחברים הם בעצמם חברי הממסד החינוכי, אשר מתבקשים לשפוט בדיוק מה חשוב ומה לא חשוב על כל אחד לדעת ברמה מסוימת. מי העניק ידע אלוהי כזה לקבוצת אנשים זו? מי יכול לטעון שהוא בעל תבונה כזו שהוא יודע את הדבר בבטחה — בבטחה כזאת שתהפוך ידע זה לנקודת ציון לאלפי ילדים? איזה איש או אישה יכול לטעון שהוא בעל יכולת למיין ולבחור מתוך המאגר האין-סופי של הידע האנושי את המעדנים אשר הם חיוניים לכל?

    אם היו עומדים להקים מערכת כזו במקום אחר כלשהו למעט בבתי הספר, הייתה קמה זעקה ציבורית כזאת שהמציעים היו מתחבאים מבושה. האם אין היא, הדבקות האוניברסאלית לערכה נתונה ומוגבלת של עובדות ומעשים, מהות הדוגמאטיות, האוטוקרטיה, הדיכוי הפסיכולוגי? האין זה כך שאנחנו תמיד בזנו למדינות בהן קיימות תביעות כאלה? האין זה כך שאנחנו מתענגים תמיד על הרבגוניות שלנו, על החופש שלנו מכפיה בחשיבה? כיצד, אם כן, אנחנו יכולים להצדיק את הענקת הסמכות והכוח לקבוצת מורים, לשפוט את כל ילדינו על פי המידות שאותם מורים יחליטו לקבען כמוחלטות ונכונות?

    ומה עם הרעיון עצמו של אמות מידה אחידות? האם זה הגיוני לחפוץ שכל בן עשר, או כל בן ארבע עשרה, או כל בן שמונה עשרה שנים יהיו בקיאים באותו החומר? התוצאה הגרועה ביותר אשר הייתי מדמיין לעצמי הייתה, שכל תלמיד במדינה יקבל ציון מצטיין! איזו תחזית מפחידה! האם אנחנו באמת רוצים לחיות בעולם חדש ואמיץ כזה? ואם זה טוב עבור הגילאים האלה, מדוע שנעצור שם? מדוע שלא נמשיך את העבודה הטובה, ונבחן את האנשים כל ארבע שנים, עד גיל הזקנה, כדי להבטיח שלא יסטו מאמות המידה הטובות ביותר שעליהן הבוחנים שלנו יכולים לחשוב?

    האם לאנשים יש מושג מה המבחנים האלה עושים לבתי הספר של הערים והכפרים השונים שלנו? ככל שעובר הזמן, והביצוע במבחנים אלה הופך להיות חשוב יותר כמידה להצלחתם של בתי הספר, יותר ויותר אנרגיה מופנית כדי להבטיח שהילדים יצליחו במבחנים. הביצוע במבחנים הופך להיות דבר ראשון במעלה, וכל פעם מושקעים בתרגיל עקר זה כמויות גדולות יותר של אנרגיה ושל זמן. אינני מתפלפל בנושא זה. אותו הדבר קרה בכל מקום בו הוכנסו מבחנים סטנדרטיים. לפני למעלה מחמישים שנה, כבר אז, התחוור למשל, שלהעמיד את כל תלמידי התיכון של העיר ניו-יורק בפני מבחני ריג'נט של המדינה בכל מקצוע, הביא את ההוראה בכל מדינת ניו-יורק לבינוניות אחידה שעד היום טרם התגברו עליה. משהו דומה קרה עם הסאט'ס (SAT'S – Scholastic Aptitude Tests – מבחני כושר הלמידה: מבחנים פסיכומטריים בארה"ב), שהפכו למטרה בפני עצמה לכניסה לאוניברסיטאות, ומטילים צל על למידה יצרנית כלשהי אשר לולא הם, היה עוסק בה התלמיד במשך השנים האחרונות של בית הספר התיכון.

    אין זה מאוחר מדי מכדי לנטוש את המבחנים מוליכים שולל והעקמומיים האלה. במחשבה שנייה, אולי זה כן מאוחר, לעת עתה; אולי יעברו עוד הרבה מאד שנים של שיגעון זה עד שהאנשים ברשויות המרכזיות יבחינו בכך שהם חונקים את אותה מערכת חינוך אשר הם חושבים שהם רוצים לשפרה. אולם דבר אחד אשר אנחנו יכולים לעשותו כדי להילחם בשיגעון הזה ברמה המקומית הוא להתעלם מתוצאות המבחנים, בכולם ובכל אחד מהדיונים בבתי הספר המקומיים שלנו. אם הקהילות המקומיות מחליטות, כל אחת בעצמה, להתרכז במה שהן חושבות שהוא חשוב ולהתעלם ממה שכל אחד אחר אומר להן שהוא חשוב, עדיין יש תקווה שנוכל להימנע מן האחידות — המטמטמת, החדגונית, שמקהה את החושים — אשר מבחנים אלה מנסים להכתיב לנו.

    אין כמעט שימוש ואין כמעט טעם למבחנים במסגרת חינוכית בעלת משמעות. האזרח הממוצע מבין זאת היטב. זו הסיבה מדוע אנחנו בקושי רואים או משתמשים במבחנים במשך חיינו כמבוגרים, למרות שאנחנו מבלים שנים אחרי שנים כאזרחים פוריים. ככל שמחנכים יקדימו להבין עובדה זו, בתי הספר שלנו יהפכו למקום ראוי, אשר יכין כהלכה את ילדינו ונערינו לעתידם.

  • David  On 25 ביוני 2014 at 1:27 pm

    .
    Education and the Issue of Control
    Alan White
    http://www.sudval.org/05_essay.html

    "…What has this to do with education? Sudbury schools are an example of the advantage of giving up control over students, treating them as equals. Nevertheless, they are very successful in meeting the goals of education (such as getting a good job or being able to go on to college), but do not use the tactics, the means, the imposed curriculum of traditional education, which has to rely on control…."

    "… I am beginning to suspect all elaborate and special systems of education. They seem to me to be built upon the supposition that every child is a kind of idiot who must be taught to think. Whereas if the child is left to himself, he will think more and better, if less “showily.” Let him come and go freely, let him touch real things and combine his impressions for himself. … Teaching fills the mind with artificial associations that must be got rid of before the child can develop independent ideas out of actual experiences.
    Helen Keller, John Albert Macy, Annie Sullivan,
    The Story of My Life"
    .

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: