חוויה מכוננת


זה היה בכיתה ה'.

יום אביבי נעים ואנחנו יוצאים לביקור במוזיאון הלנה רובינשטיין החדש שהקימו ליד היכל התרבות. לא שהיו לי ציפיות מיוחדות מביקור במוזיאון – בבית היו תלויות תמונות לא מעטות, אבל בכל זאת עליתי על האוטובוס בשמחה – פחות לשבת בכיתה, פחות לסבול את השעמום הזה.

אינני זוכר אם הכינו אותנו לקראת הביקור או אם ספרו לנו  על האמן, אבל אני זוכר שקרה לי משהו – מן חוויה של התרגשות שהרגשתי לא רק בנשמה – זו הייתה ממש חוויה פיזית. סוג של צמרמורת. סוג של תחושה שאתה חווה משהו שהוא מעבר למה שחווית עד אז. בשבילי זו הייתה חוויה מכוננת.

התערוכה הייתה של וינסנט ואן גוך.

כשחזרתי מן התערוכה לא הפסקתי לחשוב על התמונות ועל הצבעים ועל החוויה ועל מה שספרו לנו על האמן. בפעם הראשונה נוצר אצלי הצורך לדעת יותר על האיש הזה. הלכתי לספריה והבאתי ספרים עליו (עוד לא היה גוגל). את התאווה לחיים ינקתי בשקיקה חסרת תקדים. אפילו חוברות טרזן שהייתי קורא מידי שבוע לא היו מרתקות כל כך.

נרשמתי לאגודת ידידי המוזיאון הצעירים (אינני זוכר מה היה השם הרשמי של התכנית לילדים) וקיבלתי כרטיס חבר ששמרתי איתי במשך שנים לצד ה'תעודת מסכן' שלי. הלכתי עוד ועוד לתערוכה.

 מה שקרה לי אז השאיר אצלי משקעים שמשפיעים עלי עד היום. אני חושב שאני מבין מה זה אומר להתרגש מאמנות. לרצות לדעת יותר, להבין מהי חוויה. את אותה תחושת חוויה אני מחפש היום בכל אמנות. גיליתי אותה מול יצירות רבות, במצבים שונים, אבל אף אמן אחר לא עשה לי מה שואן גוך עשה לי באותו בוקר אביבי ב-1959.

חוויות דומות חוויתי בהיכל התרבות, כששמעתי את התזמורת הפילהרמונית מנגנת במלא עצמתה את התקווה; כשראיתי את יוסי בנאי שר את 'לאיש חסדי' של ג'ורג' ברסאנס ב-'אין אהבות שמחות'; כשקראתי את 'עוד סיפורים בין אביב לענן' של נתן יונתן; כשפעם הראשונה ביקרתי בפלנטריום; ששמעתי את לוחם האצל מספר על אלטלנה (ואין כאן אמירה פוליטית); כשהצלחתי להפיק צליל אמתי בצ'לו; כשהופעתי עם להקת הזמר בה הייתי חבר בפני קהל אוהד בפסטיבל ערד; כשראיתי את להקת בת-שבע רוקדת 'אחד מי יודע'; כששמעתי את ליאונרד כהן בקרנגי הול בניו-יורק; כשאכלתי סנוויץ' פסטרמי בזינגרמנס באן-ארבור במישיגן; כשראיתי (ושמעתי) וידאו קליפ של 'מלון קליפורניה' בביצוע אקוסטי של ה'נשרים' עם אריק קלפטון; כשהייתי בהופעה של מיומנה; כשגיליתי את צ'יצ'ניצה בסקונד לייף (סביבה של מציאות מדומה) או כשראיתי את הסרט אווטאר בתלת-מימד… ועוד ועוד ועוד…

ואני חושב לעצמי – למה שבית הספר לא יהיה מקום שייצור הזדמנויות לחוויות מכוננות כאלה עבור ילדים באופן מכוון? הרי בית הספר יכול לאגם משאבים ולהפגיש ילדים עם גירויים עוצמתיים כאלה באופן רציף. ויאמרו המקטרגים – טוב, חכמה גדולה, גדלת בתל-אביב, מה יקרה בפריפריה? כל נסיעה למוזיאון היא עניין של ימים ושעות! אפילו אולם קולנוע ראוי אין שם…

אז..

יש חוויות שאפשר לזמן באמצעות מדיה ראויה:

למשל, בכל אזור אפשר להקים מרכז מדיה אזורי. אפשר להכין שם אולם עם ציוד להקרנת וידאו בתלת-ממד, מערכת קול ראויה, מערכת פלנטריום, מערכת תקשורת וידאו במסכים גדולים (לשידור מופעים מוקלטים או בזמן אמתי), ועוד, ועוד… המרכזים האזוריים יהיו קשורים למרכז ארצי שישדר באופן תדיר אירועי איכות. סוג כזה של מרכז, יאפשר הנגשת משאבים, אמנים ומומחים אל ילדי ישראל במלא עצמתם תוך שימור מקסימלי של החוויה.

אני בטוח שילדים רבים יוכלו לחוות לא מעט חוויות מכוננות באמצעות עולם כזה, ולבחור מתוכן את אלה שייקחו איתם אל החיים.

Advertisements
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רונית ביבאס  On 4 באוגוסט 2013 at 11:04 am

    חנן,
    חוויות מכוננות מעצימות מאוד. ויכולות להוביל את התלמידים ללמידה אחרת.
    גם אני עברתי חוויה דומה כשפגשתי את היצירות של ואן גוך במוזיאון דורסי בפריז. דווקא אחרי ששמעתי ולמדתי עליו. היה מרשים ומעצים לראות אותן באמת. (ולמרות שהיו שלטים בעברית שבקשו לא לגעת, לא התאפקתי (-: הייתי חייבת גם לחוש את המרקם והתחושה שונה מאוד ממה שלמדתי וממה שראיתי). מאז אני תמיד מתעניינת וממשיכה ללמוד.
    היום, באמצעות גוגל ארט אפשר לסייר בכמאה מוזיאונים ברחבי העולם. בדיוק כמו הסיורים של גוגל ברחובות , כך בוחרים מוזיאון ומסיירים. יש אפשרות להתמקד ביצירות של המוזיאון. כמו כן כל מוזיאון בחר כמה יצירות שסרוקות באיכות גבוהה, כך שאפשר להגדיל ולראות פרטים עד למרקם הקנווס עצמו. מדהים! ולנו כמורים יש אפשרויות רבות לקחת את התלמידים לסיורים מכוננים במוזיאונים ברחבי העולם.

  • חנן יניב  On 4 באוגוסט 2013 at 11:18 am

    רונית, נכון, אבל אני פוחד שלקחת תלמידים לסיור באמצעות מסך מחשב יכבה משהו מהחוויה ואולי 'ישרוף' את פוטנציאל הריגוש של היצירות האלה בעתיד. לכן אני שואף להקים מרכזים אזוריים שבהם תהיה טכנולוגיה שתקרב את הצופה לחוויה המציאותית (ואני יודע שעדיין נהיה רחוקים). למשל, ראיתי בבית ספר רוגוזין ובלובי של גוגל, מערכת של וידאו ב-180 מעלות: כ-8 מסכים מחוברים לאורכם ומסונכרנים יחדיו. המערכת מכוונת גוגל earth וחווית הריחוף מעל העולם היא לא פחות ממדהימה. אפשר בטח להתאים אותה גם לגוגל Art ולהפוך ביקור במוזיאון לחוויה קרובה למציאות ככל שאפשר.

  • dinaralt  On 4 באוגוסט 2013 at 12:56 pm

    יכול להיות שרעיון הבית ספר עצמו פג תוקפו…

  • חנן יניב  On 4 באוגוסט 2013 at 2:00 pm

    דינוש, אני חושב שאסור שרעיון בית הספר יפוג – זהו המקום שבו מתקיימות ההזדמנויות למפגש חברתי והתפתחות הזיקה בין אדם לחבריו. שם יש סיכוי שסכנת הניכור שמאפיינת את ילדי הצ'אטים למיניהם תשוכח במפגש אנושי קבוע, שאם יכוון נכון וייצור מקום נאות לחברים שבו (מורים ותלמידים) – יש עוד תקווה לתרבות מתוקנת.

  • גליה  On 4 באוגוסט 2013 at 10:25 pm

    חנן שלום,
    כשהתחלתי ללמד לפני כ 20 שנה סל התרבות של עיריית תל-אביב כלל 6 פריטים: הצגה גדולה, הצגה קטנה, קונצרט, מופע מחול, ביקור במוזיאון, סרט בסינימטק. מנת תרבות שנתית מכובדת מאוד שבמצטבר (12*6) עשויה להפוך את הילדים לצרכני תרבות נבונים. מאז נכנס לתפקידו "הורדוס" רון חולדאי, במקביל למדיניות כלכלית כלל ארצית (שנציגה המובהק הוא ראש ממשלתנו) המקצצת בכל מרכיבי מדינת הרווחה – קוצץ בגסות ובגלוי תקציב החינוך בהצהרה שהקיצוץ ב"שומן" הכרחי לכיסוי חובות העיר דאז. אך גם לאחר שהעיר הפכה רווחית השירותים והתקציבים נשארו מקוצצים. משנה לשנה התקציבים התדלדלו וכעת אנו מבקרים בשלושה מופעי תרבות בשנה בלבד, מובן שהמוזיאון לא נמצא בעדיפות ראשונה.
    גליה

    • חנן יניב  On 5 באוגוסט 2013 at 6:29 am

      גליה, מה נשאר? מהם שלושת מופעי התרבות שנותרו? לבחירת בית הספר? לתאטרון יש, לדעתי, הכי פחות סיכוי ליצור חוויה מכוננת (לפחות אצל ילדים כמוני). מעניין שלמרות התכיפות שבה אני מבקר בתאטרון (בזכות זוגתי, ללא ספק), לא זוכר משם חוויות כאלה. יש מחזות טובים, ללא ספק, אבל אין לי סרטים בראש (וככה החוויות שלי אגורות במוח – בווידאו קליפים) של מחזות שהייתי בהם עם בית הספר. אני זוכר משהו מ"האפיפיור ימליץ ויאשר", אבל יותר כחוויה שלילית – בגלל התוכן, אבל לא יותר מזה. אין זאת אומרת שלא צריך לבקר בתאטרון – אבל הסיכוי שבעונה מסוימת תהיה הצגה שתעורר חוויות מכוננות אצל מרב התלמידים, הוא לדעתי קטן. מה עוד שתאטרון הוא מדיום שלא נשאר. אפשר לשמר ולשחזר מוזיקה, תמונה, סרט קולנוע… תאטרון היה עונה והלך, הסיכוי שההצגה תשוחזר בעתיד, קטן ביותר, וגם אז זה יהיה משהו אחר לחלוטין. החוויות שתיארתי במדגם (הקטן) של החוויות המכוננות שלי, הן של קטעים מאד עוצמתיים שאני בטוח שאנשים רבים יכולים להזדהות איתם. את יכולה, אולי, למנות כמה כאלה, משלך? יש בהן קטעים מתאטרון?

      לגבי קיצוץ התקציבים, זוהי מציאות – נסכים אתה או לא, זוהי המציאות ולכן עלינו לחפש חלופות כדוגמת אלה שאני מציע שיאפשרו עדיין לזמן חוויות מכוננות לילדינו גם בתקציבים מצומצמים מאד.

  • נילי מור  On 14 באוגוסט 2013 at 9:19 pm

    הי חנן,
    אשריך שיש לך כל כך הרבה חוויות מכוננות!!
    לא יודעת אם יש רבים כמוך, או מעטים. לפיכך, לא בטוחה שרבים יכולים להזדהות אתך, אם כי תיאוריך ברורים מאוד ומעוררי עניין. וגם הרעיון של מרכזי חוויב "מדליק" .

    ומזוית מבט אחרת: אתה מדבר על חוויות של תלמידים, ואני סבורה שצריך להעשיר גם את עולמם של המורים ושל מורי המורים ולאפשר גם להם לחיות חוויות כאלה, במיוחד בסביבה המקצועית שלהם..

  • ניצה גרבר  On 12 ביוני 2016 at 10:55 pm

    שלום חנן, מעניין שאומנות על כל סוגיה מדברת אל ילדים ומעירה בהם משהו. תודה על השיתוף שלך, מאוד מזדהה עם דבריך. הרעיון להקים אזורי מדיה לחוויה רב חושית חברתית מרתק בעיני. הדגש הוא כמובן על שילוב והעצמה חברתית. מעניין לקרוא את התגובות, מסכימה לגמרי שחשוב להעשיר את חוויות המורים ומורי מורים ולאפשר גם להם חוויות למידה פורצות גבולות. נמצאת בקורס מרתק הנעשה באופן מעורר השראה בפסגה ונקרא סביבות למידה…המנחה אינה מורה במקצוע אלא מעצבת גרפית מעולם האומנות……. תודה, ניצה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: