מקדם הרתיעה (או בשמו הקודם: 'מקדם הנאחס')


מקדם הרתיעה (מקדם הנאחס)

אני צריך לשבת ולעשות שיעורים בתנ"ך.

אני יודע שיהיה לי מאד משעמם…

אני יודע שיש דברים אחרים שיהיה לי יותר כיף לעשות עכשיו…

אני יודע שההשלכות של אי הכנת שיעורי הבית יהיו בעייתיות: אמא אולי תבדוק ותעניש, המורה תבדוק ותוריד ציון, ותודיע שוב לאמא, שתעניש שוב…

אני קרוע בין הצורך להכין את שיעורי הבית והרתיעה שיש לי מלהכין אותם.

הכח שמונע ממני להכין את שיעורי הבית נקרא 'מקדם הרתיעה'.

מקדם הרתיעה היא כמות האנרגיה שמונעת ממך לבצע פעילות שאתה צריך לבצע. זהו מקדם סובייקטיבי מאד שתלוי בשני גורמים מרכזיים: כח הרצון ונטיה אישית.

לאדם שנטייתו הטבעית היא להתחמק מפעילות גופנית, כל פעולה שיש עימה פעילות גופנית מאופיינת במקדם רתיעה גבוה. ככל שהפעילות הגופנית הצפויה מאומצת יותר – מקדם הרתיעה גבוה יותר.

כח הרצון עוזר לאדם להתגבר  על מקדם הרתיעה ולבצע את הפעילות למרות מקדם הרתיעה שלה. לכח הרצון עוזרים כוחות נוספים כמו למשל מקדם הצורך. מקדם הצורך יכול להיות קיומי או נתפש כקיומי ואז הוא עוזר לאדם להתמודד גם עם מקדמי רתיעה גבוהים במיוחד.

גורמים המשפיעים על מקדם הרתיעה:

  • מאמץ גופני
  • מניעת סיפוק (למשל דיאטה)
  • שיעמום
  • כאב
  • פחד
  • החשש ממריבה אם האחר
  • החשש לאבד מעמד חברתי

 

גורמים המשפיעים על הסיכוי לבצוע פעולה למרות מקדם רתיעה גבוה:

  • צורך קיומי
  • כח רצון
  • צורך חברתי
  • פיתוי
  • גמול

מאחר שאנחנו מדברים על מקדם הרתיעה הנצפה אותו אנחנו מיחסים לפעולה שיש לבצע בעתיד (אפילו אם העתיד הוא בדקות הקרובות), רוב הגורמים המשפיעים על מקדם הרתיעה מושפעים גם על ידי רמת הסבירות שאנו מייחסים ומנבאים שגורם מסויים אמנם ישפיע ורמת העצמה שלו. שיקול זה מושפע מאד גם ע"י מנגנון השכחה. למשל – שמעתי לא פעם שנשים רבות אינן זוכרות את חווית ההיריון והלידה במלא עצמתה שאחרת אולי לא היו נחפזות לחזור עליה בלידות נוספות.

אם מקדם הרתיעה בלידה מושפע בעיקר ע"י הכאב בצירים ובלידה, הרי שזיכרון הכאב מתעמעם משהו ולכן מוכנה האישה לחזור וללדת (לבצע את הפעולה למרות מקדם הרתיעה הפוטנציאלי שלה). דוגמה נוספת היא מאמץ גופני עם השתפרות רמת הכושר הגופני. ככל שרמת הכושר הגופני עולה רמת ההשפעה של מאמץ גופני צפוי על מקדם הרתיעה יורדת. הסיכוי שנרצה לצאת לטיול רגלי מאומץ יגדל.

גורמים מסוימים הם קבועים, כלומר – אינם מושפעים ע"י שכחה ולפעמים אפילו מועצמים ע"י טראומת עבר. למשל, יש מקרים בהם ילד שנושך ע"י כלב יירתע ממגע עם כלב ופוחד מאד מכלבים למרות שרובם חמודים ובלתי מזיקים, ואפילו אם מציגים בפניו כלב שבעליו מבטיח לו שאיננו נושך ואוהב ילדים לא יעיז הילד להתקרב אליו או ללטף אותו.

בתרשים שלפנינו אפשר לראות את מאזן הכוחות שהובילו אותי לא להכין את השיעורים בהיסטוריה, למעט במצבים קיומיים בהם, למשל, היה לי ברור שהעונש יהיה כל כך חמור שהצורך להכין שיעורים הפך לקיומי עבורי.

לחיצה על התרשים תגדיל אותו לגודל מלא מקדם הרתיעה

כמו שאנו רואים בתרשים שלמעלה, מקדם הרתיעה בשבילי הוא סכום הכוחות של השיעמום הצפוי, הפיתוי לראות טלוויזיה והפחד מכישלון (שלא אבין, שלא אזכור, שלא אצליח להתמודד). מקדם הצורך מורכב פה מהפחד מעונש, מהרצון לעשות מה שאני יודע שנכון לעשות (כולם אומרים שצריך להכין שיעורי בית), מהרצון להצליח ומכח הרצון שלי שעוזר לי להתגבר על הנטייה המידית שלי. אם מקדם הרתיעה גדול ממקדם הצורך – לא אבצע את הפעילות ולהיפך – אם מקדם הצורך גדול יותר, אבצע.

כיצד אפשר להגדיל את הסיכוי לביצוע הפעולה?

ראשית, הנחת היסוד שלי היא שאי אפשר להגדיל, למשל, את כח הרצון. כח רצון משתנה, אולי, לאורך הזמן – אבל אי אפשר לצפות מילד שכח הרצון שלו חלש לשפר אותו. אצל רוב האנשים, כח הרצון הולך ומתגבר עם ההתבגרות: הם יכולים יותר לדחות סיפוקים (למשל) ולכן מקדם הפיתוי מאבד מכוחו, אבל אצל ילדים קשה לראות את כח הרצון משתנה בזמן קצר.

אפשר, כמובן, להגדיל את מקדם הפחד: בנושא עבירות תנועה, למשל, מנסים להגדיל את הפחד מעונש לרמה שתהפוך את הצורך להישמע לחוקי התנועה לקיומי. הקמפיין של אגודת "אור ירוק" מנסה להשפיע על התובנה (על הרצון לעשות מה שנכון). אבל סוג כזה של שליטה משפיע מאד על האווירה ועל תחושת החופש שיש לאנשים. האם בית הספר יכול להיות מוסד שבו הילדים נמצאים באופן מתמיד תחת פחד מעונש? האם זה מרשם נכון לצמיחה של אדם?

הדרך שאותה אני מציע להתגבר על מקדם הרתיעה תומחש ע"י הדוגמה הבאה:

המשימה: קיום פעילות גופנית באופן קבוע (אל דאגה, הקשר למשימות רלוונטיות יותר יגיע, זו רק דוגמה)

הצורך: לכאורה קיומי (כולם אומרים) – אני לא מרגיש את זה, אבל יודע שזו הדחקה

מקדם הרתיעה: גבוה: חשש ממאמץ, שעמום, פיתוי לעשות דברים אחרים

פעילות אפשרית: רכיבה על אופניים

רציונל: רכיבה על אופניים תשתלב באורח החיים שלי באופן שתמלא ייעוד אמתי – הצורך להגיע ממקום למקום. היא לא תחייב זמן מיוחד (יקטן הפיתוי לעסוק בפעילויות אחרות) ואפילו תקטין מקדמי רתיעה של שימוש בערוצי תחבורה חלופיים (עלות ומציאת מקום חניה למכונית או הזמן והדוחק באוטובוס).

אבל…

החשש ממאמץ גופני עלול להגדיל את מקדם הרתיעה לרמה גבוהה מידי – כיצד להקטין את המאמץ?

הפתרון: שימוש באופניים עם מנוע חשמלי (הכוונה לאופניים רגילים עם מנוע עזר חשמלי המאפשרים רכיבה רגילה ללא מנוע ורכיבה משולבת – פדלים ומנוע).

ההיגיון: המנוע החשמלי עוזר לנו לשלוט במקדם הרתיעה. אנו יכולים להקטין את המאמץ הגופני ע"י הגברת השימוש במנוע.

מה זה אומר?

המנוע, לפחות עבורי, משמש להגדלת הסיכוי שאבצע את הפעולה (ואמנם אני רוכב לפחות עשרה ק"מ ביום מזה שנים). אני משתמש, אמנם, במנוע במיוחד להגברת המהירות, אבל בניסיונות ההשוואה שלי לרכיבה על אופניים רגילים – ללא מנוע חשמלי, אני משקיע את אותו מאמץ גופני אך מקטין את זמן הנסיעה בצורה משמעותית (הסיבה למאמץ בעת רכיבה מהירה על האופניים הממונעים היא משקלם הגדול).

ככל שארכב יותר (למרות השימוש במנוע) גדל הכושר הגופני שלי. ככל שגדל הכושר הגופני, קטן המאמץ הגופני שאני צריך להשקיע ברכיבה. כלל שהמאמץ קטו – קטו מקדם הרתיעה וגדל הסיכוי שאפעיל פחות את המנוע.

המשמעות, אם כן, היא שהטכנולוגיה עוזרת לנו לשלוט במקדם הרתיעה.

המחשב, למשל, עוזר לי לקרוא (אני משתמש בתוכנה להקראת טקסט) ומגדיל מאד את הסיכוי שאוכל לקרוא טקטסטים משעממים…

היכולת שלי לכתוב את המאמר הזה באמצעות מעבד התמלילים מקטינה מאד את מקדם הרתיעה שיש לי מעריכה ותיקון שגיאות (שלא לדבר על העלות של הדפסה והפצה)…

היכולת שלי לשמור על ענן מקטינה מאד את מקדם הרתיעה שבצורך לשמור גרסאות שונות ולעדכן אותם בכל מחשב שבו אני משתמש (ויש רבים כאלה)…

היכולת שלי לחפש סימוכין לטענותיי מקטינה מאד את הרתיעה של ללכת לספריה ולחפש בקטלוגים…

ועוד, ועוד, ועוד…

אין ספק שכמות הכתיבה שלי עלתה באופן משמעותי מאז שהתחלתי להשתמש במחשב. אולי זה גם בגלל שיש לי יותר מה להגיד (התבגרתי מאז), אבל אני מאמין שללא טכנולוגיה הכתיבה שלי הייתה מצטמצמת בהרבה.

במה הבנת מקדם הרתיעה והיכולת לזהות את מקדם הרתיעה של פעילות מסוימת משרתת אותנו?

המפתח הוא כוח הרצון.

כוח הרצון הוא המנבא הטוב ביותר (בסדרי גודל) להצלחה בכל דבר (כולל הצלחה בלימודים), אך כאמור – אי אפשר להשפיע בזמן קצר על כוח הרצון.

אם נצליח לזהות את הסיכוי שילד מסוים יבצע פעולה מסוימת מראש, הרי שנוכל לכוון את הילד לביצוע פעילויות שמקדם הרתיעה שלהם קטן עבורו.

אם למשל אנו יודעים שהסיכוי שילד מסוים יכין את שיעורי הבית הרגילים בהיסטוריה של ארץ ישראל מתוך קריאה בספר קלוש למדי, יכול להיות שנשפר מאד את ההסתברות אם ניתן לו לראות פרקים בסדרה 'עמוד האש'.

מטרת הרשימה הזאת היא להציע מסגרת תיאורטית לפיתוח כלי שיעזור לבניית פרופיל אישי מול מקדמי הרתיעה של פעילויות טיפוסיות. כלי כזה יכול לעזור לשיפור הסיכויים של כולנו להצליח – תלמידים ללמוד ועבי כרס לרזות.

הזמנה: מי שמעוניין להמשיך ולפתח איתי את המושג, הכלי והשלכותיו – מוזמן לפנות אלי.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ליאור  On 10 ביולי 2013 at 4:47 pm

    הגישה נשמעת מעניינת, אני בדיוק מתמודדת עם ילד בעל יכולות גבוהות, אך כח רצון לא גבוה במיוחד. כפי שאתה אומר, מידי פעם ניתן למצוא איזשהו מנוע, שעובד – שמגביר כח רצון. כמו תחרות שצריך ללמוד אליה (אז הוא לרוב מתגייס ומבצע), בניגוד לאחותו הגדולה שדווקא לא תתלהב מתחרות. ניסיתי את שיטת הgamification איתו (מקבלים נקודות על מטלות שונות שצריך לעשות, צוברים נקודות ומקבלים "זמן מסך" בהתאם, עם מגבלות וכו'), הוא נכנס לזה מרצון חופשי לגמרי וזה עבד טוב שבוע וחצי ואז הפסיק לעבוד, לעומת זאת אצל אחותו הקטנה זה עבד מצוין במשך חודש וחצי, כמעט עד סוף שנת הלימודים.
    אכן ידוע שכח רצון הוא מנבא להצלחה, ואני מרגישה חסרת אונים לראות ילד בלי הרבה כח רצון בלי לדעת איך ניתן להשפיע עליו (כלומר, גם אם זה משהו שייקח שנה, אני מוכנה לנסות, אך מה?) אשמח לשמוע רעיונות נוספים שיש לאנשים איך להגביר כח רצון של ילדים להכין שיעורי בית משעממים, או לנגן באופן קבוע בכלי הנגינה עליו הם לומדים.

  • חנן יניב  On 10 ביולי 2013 at 4:59 pm

    ליאור, ניסית, לדוגמה להציע לו לנגן מוזיקה שהוא אוהב? אני יודע שזו תשובה שטחית – אני לא מכיר את הילד ולא את שיטת ההוראה של המורה למוזיקה שלו, אבל זה בוודאי יכול להקטין את מקדם הרתיעה של התרגול (שעמום המחץ). מה שלדעתי כדאי לך לעשות הוא לנסות ולאתר את הגורמים המרתיעים אותו במיוחד ולעומתם את גורמי הצורך שלו ולנסות לכוון כל פעילות שאותה הוא נרתע מלבצע לכיוון הצורך.

  • ליאור  On 11 ביולי 2013 at 3:06 pm

    חנן, תודה על התשובה.
    אכן חשבתי על לנסות נגינה של חומר מוזיקלי אחר (כרגע לומד פסנתר קלאסי), ננסה לעבוד על זה בתחילת השנה. יש שילוב של תרגול משעמם כי הוא חוזר על אותה מנגינה המון פעמים כדי שתהיה מושלמת ושילוב של קושי, כי כדי להגיע למשהו מושלם זה לפעמים ממש קשה ואז צריך לנסות שוב ושוב עד שזה מסתדר ולפעמים זה מתיש ומייאש. אנסה לחשוב על מה שכתבת אולי יעלה לי רעיון.
    תודה, ליאור

  • hagit27  On 29 בספטמבר 2015 at 10:58 pm

    זה מתחבר לטרמינולוגיות של תיאוריותמהתחום הפסיכיאטרי או ההתנהגותי – תגובת הימנעות יקראו לזה… אלא ששם, במקום בו יש פתולוגיה אמיתית, לא יועיל כוח הרצון . ואולי זה לא שונה משיטות תגמול התנהגותיות בנוסח ההתניות הקלאסיות של גירוי תגובה SR במובן, שנציב מחזקים incentives משמעותיים וחזקים מספיק, אשר יעמדו מול הרתיעה/ הימנעות. האין אנו מדברים על אותו הדבר אותו חוקרים שוב ושוב כבר עשרות שנים רק בהמשגה שונה?

    • חנן יניב  On 30 בספטמבר 2015 at 6:06 am

      חגית, אני חושב שאנחנו מדברים על משהו אחר. אני לא מנסה לפענח איך נוצר מקדם הנאחס (אני מניח שכאן יש שיטענו לתהליך התנהגותי ויש שיטענו לגורמים אחרים) וכהומניסט פתולוגי אינני טוען, כמובן, להקטנתו באופן התנהגותי. אי אפשר לטעון (לדעתי) שמקדם הנאחס שמלווה קריאת טקסט משעמם (למשל) נוצר בגלל תהליך התנהוגתי. אפשר לטעון אולי שהשעמום הוא התגובה שיכולה לשמש כמחזק שלילי להתפתחות התנהגות של אי קריאת טקסטים משעממים – אבל לא לכאן אני מכוון. אני מכוון לרעיון שהיכולת להתגבר על מקדם נאחס גבוה היא תהליך שעיקרו תחושת שליטה במקדם הנאחס: אני קורא בשמיעה טקסים משעממים באמצעות תוכנת דיבור טקסט ומשחק במקביל במשחק שאיננו מסיח את הדעת (רעש לבן) – ובכך הנאחס מוקטן.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: