בגלל הציון


בגלל הציון אני יודע שאני לא מספיק טוב
בגלל הציון אני יודע שאחרים טובים ממני
בגלל הציון אני לומד לרצות שאחרים יקבלו ציון נמוך ממני
בגלל הציון אני יודע שאריב עם הורי
בגלל הציון, אני יודע שאאכזב אותם
בגלל הציון, אני יודע שאאכזב את המורים שלי
בגלל הציון, אני יודע שאתויג למגמות פחות יוקרתיות
בגלל הציון, אני יודע שאתפתה לעשות דברים שאני יודע שאסור (לזייף את חתימת ההורים, להעתיק וכו')
בגלל הציון, אני מאבד את הרצון שלי ללמוד לעומק דברים שמעניינים אותי
בגלל הציון, אני פוחד ומתוח לפני מבחנים, פחד שמשתק אותי לפעמים ומפריע לי ללמוד
בגלל הציון, אני יודע שאולי לא אתקבל ליחידה שרציתי בצבא
בגלל הציון, אני יודע שלא אתקבל לפקולטה שרציתי ללמוד בה באוניברסיטה, או אולי לא אתקבל לאוניברסיטה בכלל
בגלל הציון, אני יודע שחברים שלי ילעגו לי
בגלל הציון, אני יודע שאין לי סיכוי עם מלכת הכיתה
בגלל הציון, אני יודע שבית הספר שלי פחות טוב מאחרים (מיצב)
בגלל הציון, אני מאבד את האמון במורי ובהנהלת בית הספר
בגלל הציון, אני שומע איך הורי מנאצים את המורים שלי
בגלל הציון, אני יודע ש…
בגלל הציון – אני יודע שאני לוזר!

Advertisements
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • dori  On 22 ביוני 2013 at 7:39 pm

    מזל שיש ציון אחרת אי אפשר היה לדעת
    שום דבר על עצמך , על הוריך על המורים כו'

    • חנן יניב  On 22 ביוני 2013 at 7:44 pm

      דורי, לא ברור אם אתה מתקיף או תומך ברשימה שלי

      • ataronet  On 22 ביוני 2013 at 11:40 pm

        חנן, לא כל דבר חייב להתפרש כתקיפה או תמיכה. לדעתי הוא הוסיף עוד נקודה מעניינת, ספק ברצינות, ספק בציניות. עוררת בי מחשבות, כיוון שיש לי ילד שמביא ציונים מדהימים. וגם אני הייתי כך. הגאווה כתוצאה מכך היא משהו שאין לתאר. וציון זאת דרך להעביר מסר לגבי הידע ואם צריך ויש מקום לשיפור.
        באופן כללי, יש אנשים שטובים במוסיקה או ציור וכל הציונים שלהם יהיו גרועים. זה לא משנה כל עוד יש משהו שבו יבחרו לעסוק ויוכלו להתפרנס בכבוד. הורים צריכים להבין גם את זה.

      • חנן יניב  On 23 ביוני 2013 at 5:41 am

        עטרה ודורי, תודה שעזרתם לי להבין מה רבה הדרך… אבל חשוב להדגיש: כל האמירות האלה מנקודת מבטו של ילד שלא הצליח להביא הביתה ציונים מדהימים.

  • Tova Ben Ari-Backenrot  On 23 ביוני 2013 at 1:03 am

    הזכות לטעות?…אולי הזכות להיות אני…רק אני. אני עם ההחלטות שלי.
    ומה עם לדבר על הציון ? ועם מי לדבר ועם מי לבנות את הגשר הבא?
    והזכות להישמע אולי או להשתתפות בקבלת החלטות על החיים שלי-אולי?

  • חנן יניב  On 23 ביוני 2013 at 5:56 am

    עטרה, לפני האמירה שלך '…וציון זאת דרך להעביר מסר לגבי הידע ואם צריך מקום לשיפור", אני מבין שממקום של ציונים מדהימים כמו שלך היו והבן שלך מביא, זה נראה ככה. זאת אחת המטרות של הפוסט הזה והמלחמה שלי בציונים… אני הייתי זה שצריך להביא הביתה ציונים שהראו שהכל זקוק לשיפור – וזה היה נכון – בכל הנושאים שלמדנו בבית הספר לא ידעתי הרבה, לא הייתי מסוגל ללמוד את זה… לכן הרשימה שהצגתי היא אמתית, אבל אני מניח שרק ילדים שלא מקבלים ציונים מדהימים יכולים להבין את זה – כמו שאת כותבת בסוף התגובה שלך – יש אנשים טובים שלא מקבלים ציונים טובים בכל – ובכל זאת הם טובים ולא צריך לשרוט להם את החיים בילדותם, אנשים רבים לא מבינים את זה…

  • חנן יניב  On 23 ביוני 2013 at 5:58 am

    טובה, אני מבין מאיפה זה בא, אבל לא בטוח שמי שלא מכיר אותך מבין. רוצה להרחיב?

    • חני אשד - חומסקי.  On 23 ביוני 2013 at 6:39 am

      יקירי. הציונים הראשונים שפגשנו בביה"ס א.ד.גורדון (בית חינוך לילדי עובדים), היו כשהתיכון דרש גליון ציונים לצורך הרשמה. 8 שנים הסתדרנו היטב בעזרת "הבת שלך יכולה להתאמץ יותר". ואתה יכול להוסיף לרזומה, שאחרי שנזרקנו מעירוני ד' ומתיכון חדש, התחלנו להנות מחיינו. רק בריאות

  • Tamar Tesler  On 23 ביוני 2013 at 9:29 am

    1. הציונים הם רעה חולה לתלמידים בדיוק כמו שהם רעה חולה למורים שנמדדים בהתאם למבחני המיצ"ב. המדידה היחידה שצריכה להיעשות כמה הילד הוכן לחיים עצמאים, כמה בטחון עצמי הוא רכש, אינטלגנציה רגשית והבנה חברתית. כמה הילד נהנה ב- 12 שנים הכמעט ראשונות בחייו!
    ולכל אלה שאומרים שהחיים הם תחרות אחת גדולה ועדיף להכין את הילדים כבר בביה"ס. זו שטות גמורה.

    2. גאווה שמורגשת בעקבות ציון גבוה היא גאוה "רעה" שלא תורמת להתפתחות אמיתית של האדם אלא יותר ויותר קושרת אותו לתאם את החוויה האישית שלו עם "מה חושבים עליו אחרים". מי הם האחרים? על סמך מה הם חושבים דבר אחד ולא אחר? מדוע יש מישהו אחר שהוא יותר בעל סמכות לקבוע עלינו מעצמנו?

    3. ציון שניתן על ידי אדם הוא סובייקטיבי גרדיא ולעיתים שרירותי (מי החליט שזה 87 ולא 85 או 86). על סמך ציון שרירותי אנחנו בונים את ראיית עצמנו, ראיית היכולות שלנו, חוזקות וחולשות. זה פשוט עצוב!

    בקיצור, אני תומכת בכל מילה שלך 🙂

  • אפרת פיטרסה  On 23 ביוני 2013 at 9:54 am

    אני מצטערת על אורך הפוסט, אך התפרצת לדלת פתוחה….
    כמה הרבה שיפוטיות יש בחברה המערבית שלנו… גם אתה חנן, גאה להציג את "ההצלחה למרות הכשלון"… ומה עם כל מי שנפלו בדרך כי הכשלונות באמת קיפדו את ראשם? וממשיכים את החיים בעשיה טובה מועילה אך מתוך תחושת כשלון והחמצה…
    שנים נמנעתי מלהיות מורה מן הטעם שעלי לשפוט ביצועים וכמות ידע ברגע נתון של אנשים אחרים, וגם היום (כשאני מלמדת באקדמיה) זהו החלק הקשה ביותר…
    גם מי שעוסקים בהערכה מעצבת ולא מסכמת, מסכמים במשפט: אם לא נעריך, איך נדע מה השגנו? והשאלה היא מדוע הישג היא המטרה, ומדוע מלמדים את הילדים כי תמיד יהיה מישהו בכיר יותר מהם שיחליט אם עשו טוב…

    • חנן יניב  On 23 ביוני 2013 at 10:05 am

      אפרת, את אומרת: "…מדוע מלמדים את הילדים כי תמיד יהיה מישהו בכיר יותר מהם שיחליט אם עשו טוב…". זו באמת הנקודה המהותית, לדעתי. הרעיון של "לומד עצמאי" מחייב שינוי ראש. מודל ההערכה שאני חוקר עכשיו מתואר ברשימה הערכה ולמידה פרויקטאלית – רשימה שלישית בסדרה של עולם חדש. עד שלא נגמול את הלומדים מהצורך שהמורה שלהם יעריך את עבודתם וייקחו אחריות על עצמם, לא נוכל להחליף את הציונים.

      ובענייני, אגב, למרות מה שאת קוראת "ההצלחה למרות הכישלון", כמות השריטות שאני עדיין נושא עמי מאז ותמימות הילדות שנגזלה ממני משמשים לי כמויות בלתי נדלות של אנרגיה להילחם ברעה החולה הזאת.

  • אפרת פיטרסה  On 23 ביוני 2013 at 2:34 pm

    חנן, זהו כמובן הצד השני של המטבע, ואנשים יגידו- ללא הרע (השריטות) לא היה גם הטוב (האנרגיות )… וזו באמת שאלה גדולה, האם על האדם לסבול כדי ליצור….

  • חנן יניב  On 23 ביוני 2013 at 3:31 pm

    אפרת, נראה לי שאנחנו יוצאים קל מידי… צריך, לדעתי, לנהל מלחמה בציונים ולהכחיד אותם. למרות ההשלכות החיוביות אולי של ילדות אומללה (אני קצת מגזים בשביל הדרמה) – אסור למרר לילדינו את החיים – זה לא נחוץ, לא הוגן ובוודאי לא מתוך בחירה שלהם.

  • lifeaccordingtonir  On 23 ביוני 2013 at 10:08 pm

    בגלל הציון ידעתי איפה אני צריך להשתפר. זה המסר שאני מעביר לילדים שלי.

    • חנן יניב  On 23 ביוני 2013 at 10:18 pm

      אני מקווה, ניר, שהם לא צריכים להשתפר בהכל. וחוצמזה שנשארה להם מספיק הערכה עצמית בשביל להשקיע אותה בהשתפרות, וחוצמזה שהם מספיק משופרים גם בדברים שאין מי שיבוא ויגיד להם שהם צריכים להשתפר… וגם אם לא ישתפרו – זו תהיה בחירה שלהם.

    • חנן יניב  On 23 ביוני 2013 at 10:22 pm

      ניר, ראיתי שנדב רוצה להיות רקדן… אני בטוח שאם הוא ממש רוצה, הוא לא יצטרך ציונים בשביל שיגידו לו אם הוא טוב מספיק בשביל זה… הוא ידע לבד.

  • ענבל סמית  On 23 ביוני 2013 at 10:57 pm

    אני רוצה לתת נקודת מבט קצת שונה. חייבת לסייג ולהגיד שאני לא מתייחסת לציונים אצל הלומד הרגיל, אלא אצל התלמיד לקוי הלמידה, שכבר ויתר במידה רבה על אמונתו בהצלחות הלימודיות שלו, ודווקא כאן הציון עשוי להיות אלמנט שיקומי, שיסייע להחזרת הביטחון העצמי. ברור שאם לא היו ציונים מלכתחילה, יתכן ולא היה מרגיש בעצמה גדולה כל כך את אי העמידה בסטנדרטים המצופים ממנו. מזמינה אתכם לקרוא את עמדתי בבלוג שלי:
    http://inbalsmith.blogspot.co.il/2012/09/blog-post_25.html

    • אפרת פיטרסה  On 25 ביוני 2013 at 6:36 am

      ענבל- מאד אהבתי את הפוסט של בבלוג. אבל ציון ומשוב אינם היינו הך, ויש לזכור שעצמת השמחה אינה משתווה לתחושת הכשלון והיא כמובן תלויה ב'שיטה'. אני בעד משוב ברמה האישית אך לא בציון המעמיד את כל הסטודנטים/ילדים/נבחנים על אותה הסקאלה והוואה ביניהם…

      • ענבל סמית  On 27 ביוני 2013 at 11:43 pm

        הילדים שאני עובדת איתם, תלמידים בעלי לקויות למידה מורכבות, הם נפגעי שיטת הציונים ברמות הקשות ביותר. מראש לא היה להם סיכוי בתחרות הזו. אין ספק שהם הפסיקו בשלב מוקדם מאד להאמין ביכולות שלהם, כי באמצעות הציונים שמו בפניהם מראה של כישלון. ועדיין, הציונים הם רק סימפטום הקצה. שיטת הערכה של מערכת לינארית והישגית, שלא תמיד פנויה לראות את הצרכים הייחודיים של משתתפיה. במערכת כזו, משוב, מכל סוג שהוא, יהיה לינארי אף הוא. אי אפשר לרמות באמת את הילדים. גם ללא הציון הם יתייגו זה את זה, בדיוק כפי שיש להם סקאלה למי יותר מקובל/ חתיך/ טוב בכדורסל וכו'. ילד שנכשל לימודית, תמיד ידע זאת, גם אם המשוב יהיה עדין ותומך. ילדים משווים, כפי שגם נוהג עולם המבוגרים. לכן נראה לי שהציון הוא לא הבעיה, הוא רק הסימפטום. רק כאשר הגישה הכוללת תשתנה, ותאפשר העצמת כישורים מסוגים שונים, תוך התייחסות לסגנונות למידה שונים, יתאפשר לכל ילד לתרום ולהתחזק בתחום החוזק שלו, להיות חיוני במערכת בה הוא נמצא.
        ואם לחזור לתלמידי החינוך המיוחד- כן, אני מרגישה שאני עושה איתם מעין "תרפיה בציונים". אני מלווה אותם בבחינת הבגרות הראשונה שלהם בכיתה י'. אני עוברת עם כל אחד מהם דרך, שבסופה הוא יודע שבכוחו להצליח. הציון מבחינתם הוא המדד לחזרה לנורמטיביות. הציון מראה להם שהתמדה ורצון יכולים להביא אותם למקומות שכבר נראה היה שנסגרו בפניהם. למקומות בהם נמצאים החברים שלהם, מביה"ס הרגיל. נכון שזה תמיד יהיה יותר קשה, יותר מתסכל, אבל באופן פרדוקסלי, הציון עשוי להיות אלמנט משקם (ודרך אגב, אני פוגשת את התופעה הזו בעיקר בלימוד למקצועות בגרותיים, הרבה פחות במקצועות לימוד שאינם לבגרות. מה שמדגיש את הרצון שלהם להתגייס כשמדובר בציון "עם תעודות").
        לסיכום, אני חושבת, כמו רובכם, שציונים הם לחלוטין אינם לב העשייה החינוכית, אך מכיוון שאנחנו חיים בעולם שבו (כמעט) הכל מדיד, זה כבר לא משנה איך נקרא לזה, הילדים והמורים ידעו באופן טבעי מי יותר חזק במה. ככל שביה"ס יכיל יותר תחומים, יותר ילדים יוכלו להיות חזקים בתחומם.

      • חנן יניב  On 28 ביוני 2013 at 4:02 am

        ענבל, אהבתי. אין לי ספק ששורת הסיכום שלך היא עיקר האתגר העומד בפנינו המחנכים. את התרבות הזאת אנחנו צריכים לשנות – ולדעתי יכולים. תראי, למשל, את תרבות הטייקונים – דוגמה קיצונית להתפתחות חברתית בזמן קצר יחסית שנובעת ממדיניות ממשלתית. אם מדיניות הדגשים במערכת החינוך תשתנה, אם אורח החיים בבית הספר והערכים המודגשים בו ייושמו הלכה למעשה (די עם הססמאות הריקות), המסה הקריטית של השעות שמבלה הילד במוסד הזה, תשפיע בזמן קצר יחסית. אם נפסיק לתייג, נפסיק לקדש את המצליחנות, נפסיק להביא ילדים למצבים שאין להם מוצא מהם אלא במיתון מערכת הערכים שלהם, נצליח לדעתי לשנות גם את החברה. זה למעשה תפקיד החינוך – לא?!

  • חנן יניב  On 24 ביוני 2013 at 5:11 am

    ענבל, קראתי את הרשימה שלך ואני מסכים שישנם מצבים (כמו זה שתיארת) שהו הציון הופך לחוויית הצלחה, אבל… תחשבי כמה חוויות כישלון הילדה הזאת עברה בדרכה ל-100 הראשון הזה?! את בעצמך כותבת את זה, כך שאני יודע שאת מודעת, אני רק מנסה למקד את תשומת הלב בהוקעת הכל הפסול הזה ורואה חובה לעצמי להדגיש מחדש את העוולה שהוא גורם לילדים רבים. לגבי הציון ככלי מעצים – האם לא היית יכולה להעביר את הילדה הזאת חוויה דומה של הצלחה ללא הצורך בציון? מה היה קורה אם הייתה גדלה בסביבה שבה לא היו ציונים בכלל?

    • ענבל סמית  On 28 ביוני 2013 at 8:50 am

      אז בעצם מה שנשאר זה להתחיל את המהפיכה, יחד עם ה-85% (פלוס) שבחרו באהבה במערכת החינוך. הייתי מוסיפה גם יצירתיות. מה הצעד הראשון???

      • ענבל סמית  On 28 ביוני 2013 at 8:52 am

        (וזאת היתה כמובן תגובה לפוסט מה-28.6)

      • חנן יניב  On 28 ביוני 2013 at 9:19 am

        אז, קודם כל בונים תורה. אי אפשר לעשות מהפכה ספונטנית – היא תישחק על סלעי החוף של המציאות. זוכרים מה קרה לצדק החברתי? אני חושב שדיונים כאלה הם ההתחלה להתפתחות התורה. אני יודע שאני כותב עכשיו שני ספרים שנועדו להציג את ההשלכות של החינוך כפי שהוא היום על התפחות החברה והתרבות. אני מניח שעוד אנשים כתבו ויכתבו. את הכתבים האלה נוכל לרכז בשביל להבין למה מהפיכה ומה האלטרנטיבה ואיך עושים אותה. התחלנו לדבר על זה קצת בפייסבוק, אביא את מה שהתפתח שם לרשימה חדשה עוד היום. בכל מקרה, ענבל, זה תהליך ארוך. אני מניח שייקח שנה בערך של חוגי בית ומפגשים לניסוח התורה והאלטרנטיבות ועוד שנה לגייס את השותפים ולשתף אותם בהבנתה.

  • חנן יניב  On 24 ביוני 2013 at 5:43 am

    ותחשבו על זה:

    הציון הוא תוצר של תרבות ויוצר תרבות. ילדים נקלעים למצב קיים בבית הספר – הם מגיעים לעולם של ציונים והציונים מעצבים במידה רבה את אישיותם ובכך את תרבות המבוגרים בה ייקחו חלק. בכדי להכחיד את הציונים, אנחנו צריכים להיות מוכנים לשינוי תרבותי… לא עוד השגיות מעל הכל, לא עוד תרבות של "מנצחים" ו"מפסידנים".

    ואתם יודעים משהו? רובנו שם.

    פעמים רבות, כשאני נפגש עם חבורה חדשה של אנשים (מורים, הורים, תלמידי במכללה קהל שומעים בכנסים) אני שואל את השאלה הבאה: אם הייתם יכולים להשפיע על מוקד החינוך שהייתם רוצים שהילדים הפרטיים שלכם יקבלו בבית הספר, האם הייתם מצבעים "אהבה" או "הצלחה"…

    אתם יודעים מה למעלה מ-85% אומרים?

    מה אתם הייתם בוחרים?

    • ענבל סמית  On 24 ביוני 2013 at 10:48 am

      אולי כמו שאתה אומר, אני כבר תוצר של התרבות הזו, ועדיין אני מאמינה שהדברים הם לא שחור- לבן. זה לא שהציון הוא רק רע. כל אחד מאיתנו קיבל איזשהו כישרון לחיים (חלקנו יותר מאחד), ובו אנחנו יותר טובים. אני בטוחה שאת הארון בבית שלך תעדיף שהנגר המדייק יבצע, ולא זה שלא שם לב לגימורים ולמידות, זאת אומרת שתעדיף את ההוא שעל הסקאלה של הנגרות, הוא מהטובים יותר, שה"ציון" שלו גבוה יותר. אנחנו תמיד משווים, וזה בסדר להפעיל חשיבה ביקורתית, זה אפילו נדרש. ככה אנחנו יודעים עבור עצמנו לזהות את היעוד שלנו, שבד"כ הוא הדבר הזה שאנחנו טובים בו באופן טבעי. אחת הבעיות בבית הספר, זה שהמיקוד הוא יותר ויותר אקדמי, ומאפשר פחות מקום לכל מי שהכישורים שלו הם בתחומים אחרים.
      אכן, ציון מתייג, מגדיר, בעל פוטנציאל לערער את ביטחונו של מי שאינו נמצא שם. מצד שני הוא גם יכול לאתגר, להציב יעד להשגה. אולי הדגש צריך להיות על התהליך ועל אופי הלמידה, על היעדים שלה. אם הלמידה תהיה משמעותית, הציון כבר יהיה פחות בעייתי.

  • חנן יניב  On 24 ביוני 2013 at 10:56 am

    ואילו אני טוען, ענבל, שהציון 'מחרב' את הסיכוי ללמידה משמעותית. אשמח להסביר, אבל זה מחייב פוסט חדש ואקדמי למדי. לגבי ההעדפה שלי את בעל המקצוע הטוב ביותר – כמובן, אבל אנחנו מדברים על ילדים בתהליך הצמיחה שלהם ולא על אנשים מבוגרים. את השריטות שהילדים האלה צוברים עכשיו, קשה מאד להסיר בעתיד. הנגר כבר צמח לבחור את דרכו וערכיו.

  • אודי מלכה  On 24 ביוני 2013 at 11:29 am

    אני רואה את התפיסה של הציון אצל התלמידים שלי שעיקרה היא שהציון הוא המהות ומשליך על מה אני שווה. אני מרגיע את התלמידים שלי לפני הבחינה הראשונה שאני מקיים ומיידע אותם כי ההערכה שלי אליהם אינה נובעת מהציון וכי כמעט בכל שלב הציון ניתן לשיפור כי זוהי המטרה העיקרית שלו – לדעת היכן אתה נמצא ביחס למה נדרש ממך לדעת/להבין/לבצע עד כה (ולא ביחס לאחרים) ובעתיד לבדוק את הדרך שעשית ואת השיפור שלך ביחס לעצמך.

    בית ספר הוא מקום שהו תלמידים מחולקים לקבוצות גיל, מגמות לימוד והקבצות ולבסוף גם מקבלים ציונים. מה באשר לחלוקה הקיימת לפני הציון ? לשם מה החלוקה לקבוצות גיל או הקבצות ? לכל פעולה כזו יש הגיון שעומד מאחוריה (בין אם נסכים עליו או לא) וגם לציונים יש.

    אחת הביקורות לגבי ציונים מתייחסת לציון הסופי המאגד בתוכו מספר פרמטרים בעלי משקל שונה ומהות שונה: אם שני תלמידים קיבלו אותו ציון כאשר הראשון שלט בידע ופחות באסטרטגיות חשיבה מסדר גבוה והשני להיפך – האם הציון הזהה שקיבלו הינו בעל אותה משמעות ?

    בחברה הישראלית קיימת השוואה מתמדת כחלק מהעולם התחרותי שבו אנו חיים. לדעתי, אין שום דבר רע שכל שילד ידע שאחר טוב ממנו בתחום מסוים. ההשוואה המרכזית צריכה להיות בין המצב הקודם של הילד לזה הנוכחי, כלומר להשוות את הילד עם עצמו ועם ההישגים הקודמים שלו, המוטיבציה הקודמת שלו וכו'. יחד עם זאת, ההשוואה הטבעית לילד אחר אינה בהכרח רעה בעיניי. הבעיה מתחילה או אולי ממשיכה (וכאן גם לנו כמורים יש אחריות) כאשר היחס שלנו לתלמידים מצליחים שונה לעומת אלו שאינם. ילד שאינו מצליח ינסה שוב באופן טבעי להגיע לפתרון או למלא את המשימה ולא משנה איזה מספר (ציון) יקבל. התגובה שלנו ושל הסביבה היא זו שמורידה את הביטחון ואת תחושת המסוגלות של הילד. אם כמורים נמשיך לאהוב כל ילד בלי קשר להישגים שלו, ננסה לגלות יחד איתו כיצד להשתפר ונעזור לו לגלות במה הוא טוב אזי אולי הילדים כבוגרים יעסקו במה שהם אוהבים. אני חושב שילד צריך לשפר יכולות וכישורים שהוא פחות טוב בהם ולא רק להתמקד רק במה שהוא טוב ועדיין הוא לא חייב להרגיש נחות כאשר יש בסביבתו מי שטובים ממנו בתחום מסוים. יכול להיות שזה קשור גם לאקלים כיתתי: לא לפחד לטעות, לא לפחד לשאול שאלות וגם לא לפחד להיות פחות טוב ממישהו בתחום מסוים.

  • ella  On 24 ביוני 2013 at 10:26 pm

    כמה משחרר לפגוש בתי ספר שלא נותנים ליונים. בנסוי בי-ם (שהוא כבר ממש לא "נסוי", סתם שם..) אבל עדיין נותנים "דפי הספגים"..כלומר פיד באק מכל מורה על מה היל-ה ספג-ה..כלומר, המורה חייב לראות כל ילד…קונספט מדהים, אה?

  • Ela Peleg  On 29 ביוני 2013 at 12:52 am

    כמו כלים שלובים http://goo.gl/45sOu

    • חנן יניב  On 29 ביוני 2013 at 5:43 am

      אלה פלג, כתבתי לך תגובה בבלוג שלך, אני ממליץ מאד לקרוא אותו.

      • Ela Peleg  On 29 ביוני 2013 at 7:32 pm

        עניתי לך שם וערכתי קישור ישיר לרשומה שלך. שוב תודה

  • סיגל  On 29 ביוני 2013 at 10:29 am

    זה לא בגלל הציון,
    זה בגלל ההתייחסות אל ציונים.
    מה שחשוב באמת,
    זה אם השקעת ממיטבך.

  • Sara Bechor  On 29 ביוני 2013 at 10:55 am

    אנחנו נותנים ציונים כי איבדנו את המהות. האתגר למצוא אותה

    • David  On 25 ביוני 2014 at 3:35 pm

      אנחנו נותנים ציונים כי מה שגוברת על הכל היא ההגמוניה (מי שולט ומי קובע). האתגר להעניק שוויון הזדמנויות לכל.

  • חנן יניב  On 29 ביוני 2013 at 8:08 pm

    ראיתי, תודה, אלה. יישר כח!

  • David  On 25 ביוני 2014 at 1:28 pm

    .
    יום אחד שיחקתי מסירות עם ילד בן-שש שנים. בכל פעם שהוא זרק את הכדור, וכל פעם שהוא ניסה לתפוש אותו, אני עודדתי אותו: "יופי"; "זריקה טובה", "ניסיון טוב". פתאום, הוא זרק את הכדור בכעס וצעק, "אינני רוצה לשחק אתך עוד, אתה משקר, אני זורק נורא, זה בכלל לא היה טוב ואתה רמאי גדול".

    כמובן שהוא צדק ואני טעיתי וזה היה שעור בעל ערך רב עבורי בבית הספר.

    אין ציונים בסדברי ואלי, התלמידים מחליטים בעצמם כיצד למדוד את התקדמותם. לרוב, הם משתמשים באמות מידה מחמירות עבור עבודתם ומודדים אותה מול הדוגמאות הטובות ביותר שהם יכולים למצוא בעולם שמחוץ לבית הספר.

    תלמידים שלומדים חשבון יודעים מתי הם שולטים בכפל ובחילוק ובכל פעולה אחרת; הם פותרים את הבעיות טוב או לא טוב. אם הם אינם מבינים משהו הם מנסים לפתרו או מבקשים עזרה עד שהם בטוחים שהם יודעים. ילד אשר לומד מכונאות רכב מבחין במהרה שהוא יכול לתקן משהו ולא משהו אחר. ככל שיותר דברים הוא יכול לתקן הוא הופך למכונאי טוב יותר; אולם הוא איננו זקוק לעזרה חיצונית שתאמר לו מה הוא עדיין לא יודע לעשות.

    וזה נכון לגבי כל פעילות. הקדר ראה כדים מקצועיים, הצייר ראה ציורים, המחבר קרא ספרים, השחקן ראה הצגות, המוסיקאי שמע תקליטים או קונצרטים. לכל אחד יש מידה של מצוינות בראש, וכל אחד יכול לקבוע לעצמו מטרות ללא אשליות.

    לעיתים קרובות, תהליך ההערכה העצמית מול השלמות הוא מתסכל עד כדי כאב. ימים ושבועות של עבודה מתבזבזים כאשר האנשים פוגשים את אי-התאמותיהם, "מדוע אתה קורע את התמונה היפיפייה זו"? שאלתי יותר מתלמיד אחד. "כי היא מכוערת", הם עונים לי את התשובה הבלתי נמנעת.

    התסכול יכול להוביל לכעס, למצבי רוח מחרידים, להענשה עצמית. זה לא מועיל אם מישהו אחר יאמר, "אבל אתה טוב מאד בזה", כאשר למעשה מתכוונים לומר, "הנך טוב יחסית לגילך ולרמת הישגיך", זה איננו מנחם. הילדים כבר החליטו, עוד בטרם התחילו, לאיזו רמת מצוינות הם רוצים להגיע, ודבריך נשמעים ריקים ומזויפים.

    לפעמים, התסכול אשר נוצר כתוצאה מהערכה עצמית אכזרית הביא את הילדים לנטוש את המפעל. לרוב, הילדים חוזרים ומנסים פעם, ועוד פעם, עם נחישות עיקשת המעוררת יראת כבוד, עד שלבסוף הם באים אליך ואומרים, "זו חתיכת עבודה טובה".

    מדי פעם, הילדים מחפשים ביקורת חיצונית שתסייע להם לשכלל את עבודתם. הם מחפשים מבקר ודורשים יושר ומיומנות. זה מה שקורה בכל תכנית חונכות: החניך פונה אל החונך באופן בסיסי כדי לקבל אימון וביקורת הולכת וגוברת.

    הכול תלוי בילד ובנושא. תלמידים רבים פנו אלי בבקשה, "האם הנך יכול לעבור על הכתיבה שלי ולסייע לי לשפרה"? הילדים אשר מבקשים זאת הם משכילים ומבריקים, אולם הם פשוט אינם יכולים להצביע על מה לא בסדר בעבודתם.

    כאשר הם פונים אלי, אני נענה ברצון, ואני מסיים כאשר הם אינם זקוקים לי יותר, הם קיבלו את מה שהם רצו. כל איש צוות בבית הספר נוהג כך, זה חלק מבית הספר.

    לב ליבו של סדברי ואלי היא המדיניות בה אנחנו לא מדרגים אנשים. לא משווים אחד עם השני, או עם איזשהו תקן אשר קבענו. לגבי דידנו, פעילות כזו היא הפרת הזכויות לפרטיות ולהגדרה עצמית.

    בית הספר הוא לא שופט. אם התלמידים מבקשים ממישהו מכתב המלצה עבורם, זה עניין אישי שבין הצדדים. אם הבן אדם מסכים לכתוב מכתב כזה, הוא עושה זאת על נייר אישי, לא על נייר של בית הספר. מבחינתו של סדברי ואלי כולם "בסדר".

    מדיניות זו יצרה מספר בעיות מצחיקות ולפעמים היא עדיין יוצרת אותן. פעם אחר פעם, בטפסי הבקשה לקבלה לבתי ספר להשכלה גבוהה או למשרות, מבקשים תעתיקים של ציונים והמלצות. אנחנו כותבים מכתב מנומס, בו מוסבר כיצד אנחנו פועלים ומה מדיניותנו. אנחנו משתדלים להסביר בעדינות רבה שאין לנו ציונים ואיננו מוציאים הערכות. תשע פעמים מתוך עשר, מדיניות זו מתקבלת, והתלמידים נותרים היכן שראוי שיהיו, הם מציגים את עצמם בפני פקידי הקבלה או מנהלי כוח אדם של המקומות בהם רצונם להתקבל.

    הפעם האחת מתוך העשר היא מה שעושה את החיים למעניינים. לפעמים שולחים וחוזרים ושולחים בקשות ממוחשבות, מתעלמים מתשובה אשר אינה תואמת את תוכנת המחשב. כאשר זה קורה, התמדה היא המפתח; אנחנו ממשיכים לנסות עד שפוגשים בן אדם אשר יכול לקבל החלטות. במקרים אחרים אנחנו מקבלים שיחת טלפון בזו הלשון: "האם אינכם יכולים לתת לנו "משהו", אולי איזוהי הערכה בעל פה בטלפון שאיש לא יראה"? בסבלנות, אנחנו מסבירים שאיננו יכולים.

    עד כמה שידוע לנו, מדיניותנו בנוגע להערכה מעולם לא גרמה נזק לאף אחד מהתלמידים כאשר הם יוצאים לחיים מחוץ לבית הספר. לבטח המדיניות מקשה עליהם במקצת, אולם סוג זה של קושי הוא בדיוק עניינו של בית הספר: ללמוד לפלס לך דרך, לקבוע את אמות המידה שלך, להשיג את מטרותיך. ומה שאנחנו מרוויחים בבית הספר, כבונוס למדיניות של אי מתן ציונים ואי הוצאת הערכות, היא אווירה חופשית מתחרותיות וממאבקים בין התלמידים למען השגת הסכמתם ואשורם של המבוגרים. בסדברי ואלי, אנשים עוזרים אחד לשני כל הזמן, אין להם סיבה לא לעשות כן.

    ["הערכה", סוף-סוף חופשי, בית הספר סדברי ואלי (http://www.sudval.org/), מאת, דניאל גרינברג, 1987.]

    ראו גם: על הערכה ועל לומדים עצמאיים
    https://yhanan.wordpress.com/2014/01/03/על-הערכה-ועל-לומדים-עצמאיים/
    .

  • hagit27  On 29 בספטמבר 2015 at 10:44 pm

    מדהים כמה שאפשר לקחת את כל הטקסט, ולהדביק אותו כאילו נאמר ע"י לסטודנט באקדמיה (במקום לתלמיד בי"ס), שכן פני האקדמיה כפני בתי הספר ומערכת החינוך, ולמען האמת גרוע מכך. הפוסלים במומם פוסלים. תלמידים שמגיעים לאקדמיה ולמכללות מגלים זאת במוקדם או במאוחר. הציוניאדה פושה בכל, סיסמאות מופרחות לאויר כסלוגנים. פני האקדמיה לציונים. אולי אף יותר מבתי הספר, בהם עוד שורה איזושהי תמימות בשל גיליאי הילדים אולי… או חוסר הציניות שלהם. (כסטודנטית שחזרה לאקדמיה מרחק למעלה מעשרים שנה מהתואר הראשון, נוכחתי למרבה האכזבה והצער, שלא רק שלא השתנה דבר, אלא מצב האקדמיה הידרדר… פעם עוד חלמנו – היום הציון הוא חזות הכל. (וזה בלי להיכנס לתופעות של כותבי עבודות בתשלום וסחר בעבודות ובתארים).

    • חנן יניב  On 30 בספטמבר 2015 at 6:13 am

      אבל, חגית, כמרצה באקדמיה (לתואר שני) אני אומר לך שאפשר גם אחרת. אני מנתק את הקשר בין המרכיב הקיומי של הציון (הסטודנטים יודעים כבר בתחילת הסמסטר שהציון בידיהם) ובין תהליך ההנחיה הפדגוגי שאותו אני עושה באופן אינטנסיבי ללא ניסיון להערכת עבודת הסטודנט (הם מעריכים את עבודתם שלהם באופן מובנה וע״פ קריטריונים שקבעו לעצמם).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: