דיגיפרניה – רשימה רביעית בסדרה 'עולם חדש'.


 "הם רגילים לגירוי מהיר ומתחלף תדירות. לכן ההרצאות הפרונטליות, שהן עדיין הדפוס השכיח בלימודים האקדמיים (שיעורים רבים מועברים גם ללא ליווי מצגות מושכות), הן עבורם בחזקת שידור משעמם. אם היו יכולים, הם היו מזפזפים את המרצה ומחליפים אותו בדי ג'יי או בברמן. הם משועבדים לעולם הדיגיטלי, ובעיקר לפייסבוק. רק לעתים נדירות הם מצליחים לרכז את מלוא תשומת הלב במרצה ובהרצאה. באופן כללי הם אינם ממוקדים בעניין אחד, והם שונאים את השקט ואת ההגות הסבלנית שבאה מתוך ניתוק מרעשים. כדי לצלוח את השעה וחצי הארוכות של השיעור הם שולחים מסרונים ומפרסמים סטטוסים, שעיקרם עדכונים על לא כלום וקיטורים הדדיים. הם עושים זאת בין השאר משום שהם מיומנים בעבודה במקביל, בקליטה רב־ערוצית ובחלוקת קשב (שהיא במקרים רבים חוסר קשב). זה דור מולטימדיאלי, שהתרגל לרפרף ולקפוץ מחוויה לחוויה ומריגוש לריגוש – צעירים חסרי מנוח, המתקשים להתרכז ולהעמיק במשהו. הם בזים להיררכיה ולסמכות מכל סוג, ולכן בטוחים שהמרצה חייב/ת להיות החבר/ה שלהם. כך גם נראות הפניות שלהם אליו/ה, ובעיקר התלונות. באופן כללי הם מעדיפים יחס אישי, מלטף ואמפתי, כפי שניתן להם בבית, בבית הספר ובשיעורים הפרטיים שההורים מימנו לאורך השנים. הם אינם יודעים לתפור מילים למשפטים ומשפטים לפסקאות. פסיקים ונקודות הם עבורם תופעה קמאית אנכרוניסטית, והטקסטים שהם כותבים נראים כמו אוסף של מסרונים או תגובות פייסבוק. הם מעדיפים לסיים משפט בסמיילי, גם כשהתוכן לא ממש מצחיק, לפחות לא את מי שבודק להם את העבודות והמבחנים. הם אינם מסוגלים לנסח רעיון באופן קוהרנטי, כי ניסוח מצריך חשיבה מסודרת, מאמץ ויכולת מילולית. עילגותם הלשונית בכתב ובעל פה מדהימה."

 כך מתארים עוז ותמר אלמוג את דור ה-Y במאמרם "על בוגרים ושקרים" המתפרסם בהד-החינוך בגיליון פברואר 2013.

 דיגיפרניה הוא מושג שטבע דגלס ראשקוף בספרו 'הלם ההווה' (Rushkoff, 2013). על  פי ראשקוף, זהו מושג המתאר מצב של ניתוק מהמציאות שנוצר בגלל נתק ברצף הזמן אותו אנו חווים עקב אובדן השליטה על השעון הביולוגי שלנו ונתק ברצף הקשב והזהות שלנו בהיותנו מחוברים לזהויות שונות בערוצים שונים בהם אנחנו מקושרים לעולם. הדוגמה הכי מוחשית לסוג כזה של נתק נהירה לאנשים שחוו מציאות מדומה. האני מיוצג על ידי אווטר (דמות גרפית הנשלטת על ידי המשתמש), אבל נראה שלאווטר יש ישות משלו. תופעה זו חוזרת על עצמה בכל מדיום בו אנו מיוצגים ע"י פרופיל משתמש שונה – הדמות שלנו בטוויטר שונה מזו שבאינסטגראם וזו מזו שבפייסבוק – לכל ערוץ אופי משלו. סוג כזה של ניתוק גורם לדיסאוריינטציה בזמן ובמציאות ומשפיע, לא מעט אולי, כל מאפייני הדור המוצג בפסקה הקודמת.

תופעות שנוכל לזהות בחוויית המציאות של הדור הדיגיטלי הזה (זוכרים את השיר של אלון אולארצ'יק http://www.youtube.com/watch?v=wP30ivZRe9Y) הן:

 

 

 

התערערות תחושת הפרטיות:

לצד המגוון הבלתי נדלה של אפשרויות תקשורת בעולם הדיגיטלי, צומחים ה'מפחידים'. המפחידים הם אותם אלה ששמו לעצמם יעוד של שומרי הסף, מגיני ההמונים, שטורחים להזכיר לנו את הרעות האיומות שיכולות לצמוח לנו מלפנינו, מאחורינו ומכל צדדינו. המפחידים מזהירים אותנו שיגנבו לנו פרטים אישיים, שיפרסמו תמונות ערום שלנו ברשת, שישתמשו בכרטיסי האשראי שלנו ועוד…

אין רוח הדברים האמורים למעלה מכוונת לזלזל בכללי בטיחות הגיוניים, היא מיועדת למחות על הפרנויה שהמפחידים מעוררים אצל חלק מאתנו. החשש מחדירה לפרטיות הופך לאיום מסרס שהוביל בשעתו להגבלת השימוש בפייסבוק ע"י משרד החינוך (שמאז עודנה מאד) ולאין ספור הרצאות, קורסים, קמפיינים ופרוייקטים המטפלים ב"תרבות השימוש באינטרנט" או "אזרחות דיגיטלית". כל זה היה טוב ויפה בעולם יציב או יציב למדי. בעולמינו אנו, בעולם שבו כל אחד מאיתנו (ובמיוחד ילדינו) חברים באין ספור רשתות חברתיות, בעולם שבו המשקפיים של גוגל (Google Glass) יוצאים לשוק, כל תפישת הפרטיות תשתנה. כבר היום פרטיות היא אשליה. מי שרוצה לדעת ויודע איך יכול לדעת הכל על כולנו.

האם תחושת אבדן הפרטיות הופכת אותנו לפראנואידים?

יש כמה סוגים של טיפוסים:

המנותק: אין לו שום נוכחות אישית ברשת (למעט אולי, אימייל), מתנגד שיצלמו אותו מתוך חשש שתמונתו תוצג ברשת…

השונא: שונא סוגים שונים של ייצוגיות ברשת – למשל: "אין לי פייסבוק"….

המתחזה: נוכח ברשת בזהויות שונות שנועדו להסתיר את זהותו האמתית ולאפשר לו לקחת חלק בפעילויות שלא היה רוצה לחשוף לעולם המציאותי שלו.

התמים: לא מודע לסכנות ועושה שטויות

השפוי: יודע איך להגדיר את רמות הפרטיות שלו בכל ערוץ

הלא אכפתי: "אין לי מה להסתיר"

החושש מקונסיפרציות: "גוגל זה האח הגדול"…

ההשלכות של חיים בעולם ללא פרטיות או שבו יש חשש מאובדן הפרטיות תלויה בטיפוס, ויכולה לגרור השפעות שחלקן יכול לערער את אורח החיים לאנשים מסוימים או להגביל עבורם את השימוש בערוצים שונים:

  • מצב של חרדה מתמשכת, עד כדי אובדן שינה
  • הימנעות מפעילויות כספיות ברשת – בנקאות, תשלומים, רכישות
  • הימנעות מפעילות חברתית ברשת

כיצד משככים את החרדות? לומדים את העובדות ומסגלים דרכים להגן על הפרטיות שעוד נותרה לנו. דנים[1] במשמעות הפרטיות, ובהשלכות של עולם ללא פרטיות.

השתטחות הקשר האנושי

אסימוב, סופר פורה מאד של מדע בדיוני, מתאר בספריו מפגשים אנושיים באמצעות הולוגרמות: הדמויות הנוכחות במפגש אינן בהכרח שם, הן מיוצגות באמצעות דמויות וירטואליות תלת-ממדיות. לכאורה דומה לרעיון של ועידת וידאו, אבל, למעשה אם לא ניסית לגעת בדמות, קשה לדעת שהאדם משאחוריה איננו נוכח במובן הפיזי. האם זהו תחליף למפגש אנושי?

בינתיים אנחנו מספקים בפייסבוק, צ'אטים ולעיתים מפגשי וידאו בסקייפ או גוגל הנגאאוט שאף פעם לא נחשדו כתחליף למפגש אנושי.

החוויה הקרובה ביותר שעברתי שדמתה למפגש אנושי הייתה דווקא בעולם של מציאות מדומה (בסקונד לייף):

ישיבתצוות

איור 1. ישיבת צוות בסקונד לייף[2]

כל אחת מהדמויות הגרפיות היושבות ליד השולחן היא ייצוג של משתתף/ת שגופו/ה במקום אחר. המשתתפים שולטים בדמויות (אוואטרים) שלהם באמצעות המחשב ויכולים לשנות את זווית הראיה, לדבר, לקום ולהסתובב בחדר וכד'. במקרים מסוימים יכולים המשתתפים לבחור תצורת ישיבה (למשל הבחורה שמולנו חובקת את רגליה). ה'מתבונן' שבתמונה עומד כרגע ולא רואים את האוואטר שלו, למרות שהוא יכול היה לצרף גם אותו לתמונה.

בתקופה בה העסקתי צוות פיתוח בסקונד-לייף, כל מפגשי הצוות שלנו היו באופן דומה. את הדמויות שמאחורי האוואטרים לא הכרתי במציאות, אלא רק במציאות המדומה. השיחות ביננו היו ברובן בהתכתבות באמצעות מנגנון הצ'אט של סקונד-לייף, למרות היכולת לדבר (זה היה צוות פיתוח והייתה חשיבות רבה לתיעוד קפדני).

האם זו הייתה חלופה לקשר אנושי?

לשאלה הזאת אין תשובה חד משמעית, ברור הוא שהיה זה מפגש משמעותי. נפגשנו כך פגישות רבות (עשרות) למשך שעות רבות (מאות), המפגשים היו פורים מאד ואני זוכר את החוויה של 'להיות שם', ובכל זאת משהו חסר… ננסה לזהות כמה מאפיינים של קשר אנושי:

קרבה פיזית (ריח, נגיעה, שפת גוף, טון דיבור מלווה שפת גוף והבעות פנים, אכילה, אצלי/אצלך…) – כל אלה אינם ניתנים להחלפה, לדעתי.

כאן המקום להזכיר את התיאוריה של 'עשירות המדיה ונוכחות חברתית' (Daft and Lengel 1984) שמדברים על הצורך בהתאמת המדיום למטרות התקשורתיות אותן הוא אמור למלא. דאפט ולנגל מונים תכונות תקשורתיות שונות למדיומים השונים: יכולת העברת משוב מיידי, יכולת העברת משוב דרך סימנים וסמלים (שפת גוף, למשל), אפשרות עריכה של המסר טרם מסירתו, ויכולת העברה של רגשות. התיאוריה מציעה שככל שהמסרים מורכבים ומופשטים יותר, כך נחוצה 'עשירות' גבוהה יותר של מדיה.

תיאוריה זו זכתה לעניין רב, מחקרים רבים וכיווני התפתחות שונים. מעניינת במיוחד היא התאוריה של סנכרון המדיה (Media Synchronicity Theory of), בה מציעים החוקרים (Dennis & Valacich 1999) כיוון נוסף של תיוג המדיה ותאימותה למשימה התקשורתית ע"פ יכולת הסנכרון שלה בין השיגור לקליטה.

כיצד אפשר לתייג סביבות מציאות מדומה כמו סקונד-לייף? מה התכונות התקשורתיות/חברתיות של סביבה כזאת? מסתבר שכמצופה, במחקר של סעיד וחב', מדווחים החוקרים על תחושת משתמשים של עשירות גבוהה של מדיה ונטייה מוגברת לתקשורת בתוך העולם הוירטואלי (Saeed,Yang & Sinnappan (2008.

נשאלת השאלה: האם, אמנם, לאור ערוצי המדיה העשירים כ"כ, אנו עדים לתהליך של השתטחות הקשר האנושי?

הנחתי היא שהבעיה היא לא איזה ערוצים המדיה מציעה אלא באילו אנחנו משתמשים באורח החיים שלנו. מתוך התיאורים הציוריים של דור ה-Y, (אלמוג ואלמוג 2013), נוצרת תמונה עגומה של קשרים טלגרפיים וחסרי משמעות, האם אלה אומנם הקשרים הבלעדיים שבני הנוער האלה מסוגלים ליצור? האם נוכל להעשיר את איכות ערוצי התקשורת שלהם עם התפתחות הטכנולוגיה?

אין ספק שאנחנו עומדים בפני עולם חדש של מדיה ותקשורת. חידושים טכנולוגיים כמו 'המשקפיים של גוגל' יציעו ערוצים חלופיים ל-SMS. הדיבור יחליף את הטקסט בתקשורת של מסרים מידיים. הרחובות, האוטובוסים והמרחבים הציבוריים ימלאו אנשים שלכאורה מדברים אל עצמם   (Google Glass, 2013). האם סוג כזה של תקשורת יאפשר הרחבה מחודשת של מסרים תקשורתיים ויעשיר מחדש את עולם התקשורת והשפה המדוברת?

כאן המקום שלנו, המחנכים. הרחבת ערוצי התקשורת דרך פעילויות שיתופיות שתהיינה משמעותיות עבור התלמידים חיונית מאד. פעילויות למידה מעודדות תקשורת (כמו פרויקטים שיתופיים עתירי שפה, משחקי תפקידים וסימולציות, ועוד) צריכת להפוך לחלק חשוב של אורח החיים החינוכי.

התערערות הסבלנות, התערערות היכולת להתמקד

כבר לפני שנים לא מעטות, טבע פרופ' סלומון את המונח 'דפקט הפרפר' (סלומון, 2000). דפקט הפרפר הוא הרפרוף השטחי מקטע תוכן לקטע תוכן תוך קיפוץ בין פרטי היפר-טקסט, ללא העמקה ולפעמים מתוך שכחת המטרה הראשונית.

גם ראשקוף מתייחס לעצמו והשינויים העוברים עליו ברוח המזכירה את 'דפקט הפרפר'. הוא איננו יכול לקרוא טקסט ארוך ומדלג מקטע לקטע בחוסר סבלנות, בציפייה לגירוי הבא (Rushkoff, 2013). תופעות אלה הן תוצאה של קריאה בסביבת היפר-טקסט. עולם של קישורים בין פרטי מידע המציעים לקורא רפרוף לא ליניארי בין פרטי מידע מסוגים שונים של מדיה. סוג כזה של קריאה איננו מאפשר מיקוד ומעקב אחרי רצף רציונאלי. הקורא מאבד את סבלנותו לקריאה של טקסטים ארוכים ומתרגל לצפות לגירוי הבא שבקישור הבא.

כאדם המחויב בקריאה של טקסטים רבים, במשך שעות לא מעטות ביממה וברובם מעל פני מסך ושאינם מעניינים במיוחד, אני חווה את התהליך שראשקוף מתאר, מזה שנים רבות. דרך ההתמודדות שסיגלתי לעצמי עם הבעיה (הרי אני חייב להיות מסוגל לקרוא טקסטים ארוכים ומשעממים – זה חלק ממאפייני התפקיד שלי), משלבת שימוש בתוכנת טקסט מדובר. זוהי טכנולוגיה שהופכת טקסט דיגיטלי לטקסט מדובר שאותו המחשב מקריא לי בקול דיגיטלי. שמיעת הטקסט יוצרת אצלי מחויבות לרצף, שהרי המחשב מוביל את הקצב (כמובן שאני יכול לעצור בכל עת, אבל ברירת המחדל היא דיבור שוטף). בנוסף לשמיעה, ומאחר שהידיים פנויות והעיניים פנויות, אני משחק במשחקי מחשב שאינם משיחים את הדעת (כמו סוליטייר או שולה המוקשים) ומגלה שאני מצליח לקרוא טקסטים ארוכים ללא מאבק קשה מידי.

ובכן, אני מגייס טכנולוגיה לעזור לי להתמודד עם מגבלות שנוצרו בגלל שימוש בטכנולוגיה אחרת.

סיכום סדרת הרשימות האחרונה 'עולם חדש'

העולם משתנה. מנקודת המבט של סבא, עולמה של נכדתי שונה מהותית מהעולם שבו אני גדלתי ומהעולם שבו הוריה גדלו.

העולם הטכנולוגי משנה דרכי חשיבה, משנה תרבויות, משנה דפוסי תקשורת ומשנה אורח חיים.

עם הברכה שבשינוי (ברפואה, בבית הספר, בתעשייה ועוד) העולם הטכנולוגי מעמיד בפנינו לא מעט אתגרים. עם שינוי דרכי החשיבה הלמידה והתקשורת, נוצרים לא מעט חסכים שעלולים לשטח את העולם שמסביבנו לרדידות מאיימת. חובה יתרה עלינו, על הפדגוגים הדיגיטליים, לחפש ללא הרף ערוצי גיבוי למיומנויות שבסכנת הכחדה.

סדרת הרשימות 'עולם חדש' מציגה דרכים לגיבוי וחיזוק מיומנויות עליהם מאיימים החידושים הטכנולוגיים, מתוך מגמה לעורר דיון, מחקר ופיתוח של פעילויות, מודלים וכלים ללמידה בעולם של שינוי.

אשמח מאד להמשיך ולהתדיין בשאלות וברעיונות שהסדרה תעורר.

הנה הקישורים לרשימות הסדרה כולה:

הערכה ולמידה פרויקטאלית – רשימה שלישית בסדרה של עולם חדש

בינה רשתית: חשיבה אינדוקטיבית או 'מן הפרט אל הכלל' – רשימה שניה בסדרה עולם חדש

עולם חדש: מה העולם הדיגיטלי עושה לילדינו ולנו ואיך מוציאים מתוק מעז?

קצת ביבליוגרפיה:

סלומון, ג.(2000). טכנולוגיה וחינוך בעידן המידע. אוניברסיטת חיפה /זמורה-ביתן.

 עוז אלמוג ותמר אלמוג (2013), "על בוגרים ושקרים", הד החינוך , פברואר, גיליון 04 , כרך פ"ז , עמודים 60-63 .

Daft, R. L. and R. H. Lengel (1984). Information richness: a new approach to managerial behavior and organizational design. Research in Organizational Behavior 6, 191-233.

Dennis, A. R., & Valacich, J. S. (1999). Rethinking Media Richness: Towards a Theory of Media Synchronicity. Presented at the HICSS.

Google Glass: what you need to know. (2013). TechRadar. Retrieved May 28, 2013, from http://www.techradar.com/news/video/google-glass-what-you-need-to-know-1078114

Murnane, R., Sawhill, I., & Snow, C. (2012). Literacy challenges for the twenty-first century: introducing the issue. The Future of Children, 22(2), 3+.

Rushkoff, D. (2013). Present Shock: When Everything Happens Now. Current Hardcover.

Russo, T., & Benson, S. (2005). Learning with Invisible Others: Perceptions of Online Presence and their Relationship to Cognitive and Affective Learning, Educational Technology & Society, 8 (1), 54-62

Saeed, N., Yang, Y., & Sinnappan, S. (2008). Media richness and user acceptance of Second Life. In Proc. of Ascilite.


[1]  המושג 'דנים', גם הוא מחייב דיון. איך דנים? איך משתפים את כולם ב'דנים' בכדי ליצור תגובה התנהגותית? איך משמרים את תוכן הדיון והופכים אותו ומקטעים ממנו לנגישים לעת מצא? אלה שאלות שתידונה במאמר אחר.

[2]  באדיבות "הבלוג של אהובה": http://ahuva18.wordpress.com/2011/08/25/blurred-vision/

Advertisements
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רונית ביבאס  On 28 במאי 2013 at 9:15 am

    חנן,
    כמי שהשתתפה במעט דיונים בסקונד לייף – זו אכן לא חלופה לקשר אנושי, אבל יש בה אפשרויות רבות ויתרונות גם על פני מפגשים פנים אל פנים. חוויתי זאת בעיקר כאשר הייתי צריכה להיות בקשר עם אנשי מקצוע שנמצאים רחוק (גם בחו"ל ). הרווחתי את המקצועיות ואת בחירת האנשים המתאימים ביותר למשימה גם אם הם רחוקים ובלתי אפשרי להיפגש במציאות. וכך לא התפשרתי.
    יש לפתח זאת גם במערכת החינוך. יש כבר ניסיונות של מורים אבל הדרך עוד רבה….
    חשוב להזכיר לכל איש חינוך שאסור לשכוח את חיזוק המיומנויות שהטכנולוגיה מעמידה בסכנת הכחדה.
    אני אוהבת לקרוא את מה שאתה כותב! זה ממלא אנרגיות ומעורר חשיבה חיובית שיש לאן לשאוף!
    רונית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: