בינה רשתית: חשיבה אינדוקטיבית או 'מן הפרט אל הכלל' – רשימה שניה בסדרה עולם חדש

מפה מושגית מציעה לנו מגוון שלם של הזדמנויות לטיפוח חשיבה חקרנית. הפרק הבא עוסק בהתערערות מבני הדעת המקובלים ל"בלגאן" של פרטי מידע, לא תמיד עם זיקה ברורה לתחום דעת כזה או אחר. איך עושים סדר? איך מאמנים לומדים להיות מסוגלים לעשות סדר?

המושג 'בינה רשתית' הוא מושג מתחומי המודיעין הצבאי. היכולת שלי להשתמש בו ללא עבירה על חוקי הצנזורה, היא עוד סוג של תופעה לה אנו עדים בעקבות תהליכים של שינוי סדרי חיים בעקבות התפתחות תרבות חדשה, תרבות של אובדן הפרטיות, אובדן המידור, אובדן הסודיות… פשוט חיפשתי את הערך 'בינה רשתית' בגוגל בכדי לראות אם הוא חשוף לציבור ומצאתי אותו בוויקיפדיה.

בכדי להבין את המושג 'בינה רשתית' שהיא לדעתי המיומנות שאותה יש לטפח בעקבות התערערות הגבולות שבין מבני הדעת, בחרתי להביא דוגמה מתחום שאליו 'יתחברו' תלמידים רבים. זוהי דוגמה לחשיבה אינדוקטיבית באמצעות מפה מושגית כפי שתיעדתי לפני שנים בעבודתי עם בית ספר גמלא בקצרין, דיני אז היה בכתה ה'.

ביקשתי מהילדים להביא 'מקרה' מתחום דעת שמעניין אותם. 'מקרה' הוא אירוע שנחווה בחיים לאחרונה ועורר סקרנות, תמיהה או רגש כלשהו. דיני הביא עבירה במשחק הכדורגל בו צפה בטלוויזיה שהתרחש בשבת האחרונה שבו השתתפה הקבוצה האהודה עליו. ביקשתי מדיני ל'פרק' את המקרה למרכיביו באמצעות מפה מושגית. להלן התוצאה:

 איור 1. מפה מושגית של פירוק 'מקרה' (עבירה בכדורגל) לגורמים

ביקשתי מדיני לתאר מקרה נוסף של עבירה מאותו המשחק ודיני מיפה אותו כך:

 

איור 2. מפה מושגית של פירוק שני מקרים (עבירה בכדורגל) לגורמים

עכשיו ביקשתי מדיני לסדר את הגורמים לפי קטגוריות:

איור 3. מפה מושגית של זיהוי קטגוריות (עבירה בכדורגל) ומיפוי המקרים

 

ועתה, ביקשתי מדיני להוסיף מושג שיכול להסביר את גרימת העבירות לפני שני המקרים שתיאר:

כלומר – מה יהיה כתוב במלבן הריק:

איור 4. מה צריך להיות כתוב במלבן הריק?

 

דיני כתב:

 

איור 5. ההסבר האפשרי לתופעה

חשיבה אינדוקטיבית, אם כן, היא חשיבה שמובילה את החושב להקיש כלל מן הפרטים שמרכיבים מקרים המתארים תופעה מסוימת. במקרה שלנו, דיני זיהה שמאפייני המקרים מצביעים על מתח ויכול היה לנסח השערה: ככל שרב המתח על המגרש (המשתנה הבלתי תלוי), יגבר הסיכוי לביצוע עבירות (המשתנה התלוי). מכאן המחקר לבדיקת ההשערה ברור מאד.

בינה רשתית היא מיומנות של ריכוז פרטי מידע שונים וקישורם בדרך שתאפשר הבנה של תהליכים. לא תמיד אפשר להבין תהליך או תופעה על בסיס של מקרה אחד. הצלבת פרטי המידע הרלוונטיים ממקרים שונים מאפשרים לנו לזהות קטגוריות, להכליל הכללות ולשער השערות – מן הפרט אל הכלל (או בשפה לוגית: מלמטה למעלה), כמו שתינוק בן יומו לומד את העולם שמסביבו.

מה שהתקופה הליניארית (בעיקר עם המצאת הדפוס) עשתה לנו היא נתנה בידינו כלים לארגן מחשבות ולתקשר מסרים. פתאום יש טקסט שמתחיל בהתחלה ונגמר בסוף. הטקסט הליניארי מהווה סוג של אילוץ (אילוף, אם תרצו) על דרכי החשיבה של הילד מיום היוולדו. כלי האילוף של החשיבה הטבעית, האינדוקטיבית היא כמובן השפה. השפה הדבורה והכתובה היא סוג של סד שחוסם דרכי חשיבה מתפרצת, חסרת גבולות, ומאלצת את החשיבה לרצף נוח להבנה בידי אחרים. התערערות החשיבה הלינארית תביא לשחרור החשיבה ולמשבר בתקשורת האנושית, תוך התדלדלות אוצר המילים, מה שיביא, אולי, להתערערות אשליית ה'בייחד' האוניברסלי, שמקנות לנו הרשתות החברתיות.

האתגר העיקרי העומד בפנינו כמחנכים היום הוא רתימת הכוח העצום שבהתנערות המחשבה עם הסרת הסד הליניארי (משהו כמו 'רוץ, פורסט, רוץ' – מפורסט גאמפ). ונתינת כלים בידי ילדים להפוך רעיונות, עמדות ודעות לתקשורתיים לא פחות מהטקסט הליניארי.

דוגמה לטקסט לא ליניארי ועדיין נרטיבי, מובן ומרתק הם משחקי המבוכים והדרקונים בתקופת מסכי המחשב הפרה-גרפיים. שיחקנו אז על תחנות טקסטואליות לחלוטין שהכלי המרכזי שהפך סגמנטים של טקסט לסיפור רצוף. אם נאפשר לילדים לכתוב טקסטים כאלה, שהתובנות שבהם הן תוצר של תהליך אינדוקטיבי (בינה רשתית), המורכבים ממקטעים הבנויים על גירויים שמעוררים מקטעים קודמים (למשל טקסטים שיתופיים), נוכל לעזור להם לפתח מיומנויות שפה תקשורתית מסוג אחר, אוטנטית יותר, פרועה יותר, מרתקת יותר.

התערערות מבני הדעת

העולם אינו מחולק לדיסציפלינות. הדיסציפלינות נוצרו מתוך הצורך של האדם לארגן ידע שהלך והצטבר בתחומי דעת בכדי להיות מסוגל, לתעד ולאתר מידע מה שאפשר את היווצרותן של התמחויות שונות. העולם שלנו שונה – כלים לתיעוד ואיתור ידע אינם מחייבים מחיצות דיסציפלינאריות, מה שמאפשר אינטר-דיסציפלינאריות. לכאורה – ברכה… עולם הידע הולך ומייצג יותר ויותר את העולם כפי שהוא באמת – אבל זהו אתגר לא פשוט ל שמתקשים לנתץ את הגדרות המלאכותיות שמסביב למושג 'דיסציפלינה'. להיות 'מומחה' היום הוא להיות מי שמסוגל לקשר בין תחומי הדעת השונים ליצירת ידע חדש.

סוג נוסף של אתגר הוא הדינמיות הבלתי פוסקת של השתנות הידע. מה המשמעות של 'לדעת' בעולם שמשתנה בקצב פראי כל כך.

ההשלכות על מערכת החינוך מרחיקות לכת.

המושג 'מקצועות' מאבד משמעות. המורה למקצוע זה או אחר, שעד היום יכול היה להגדיר את זהותו המקצועית כ'בר דעת' בתחום המקצועי שלו, מאבד את הקרקע עליה הוא מנסה לאזן את עצמו.

הגופים המגדירים את תכניות הלימודים מאבדים רלוונטיות בקצב שבו נוצר ידע חדש.

אבל…

האם ההשלכות על מערכת החינוך הרסניות כל כך?!

לדעתי הצנועה – להיפך.

הנה מתפתחת כאן הזדמנות לשינו מהותי בתפישת מערכת החינוך את תפקידה, כמתואר בקטע הבא:

איך נראית תכנית הלימודים?

תכניות הלימודים מבוססות על מבני הדעת האקדמיים ומכוונות להכין את הלומד להיות מומחה חוקר בתחום הדעת הדיסציפלינארי.

להלן אנקדוטה להבהרת הטענה:

הזמנתי תלמיד שלי לתואר שני במסלול לטכנולוגיה בחינוך בסמינר הקיבוצים (אהוד מלכה) שהוא מורה ומחנך בבית הספר 'גנים' בגני תקווה להדגים את דרך עבודתו דרך פרויקט על שירי מחאה בו הנחה את תלמידיו (בזוגות), להכין אתר המרכז לתוכו משאבים ותהליך של חקר שערכו על משורר או פזמונאי מחאה שבחרו בעצמם. אחרי מפגש מרתק בין הבנות, אהוד ואביבה (מנהלת בית הספר) עם המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, הציג אהוד את הפרויקט בפני מרצים במכללות להכשרת מורים. מהמפגש הזה יצא אהוד חבול לחלוטין. התעוזה שהראה בלתת לבנות כיתה ו' לנתח שירי מחאה ואפילו לכתוב שיר משלהן (רחמנא ליצלן), זעזעו את אמות הסיפין: מה עם מבנה הדעת נזעקו רבים? מתי ואיך ילמדו הבנות את התימות העיקריות והיסודות של המקצוע (ספרות).

פתאום נפל לי האסימון (זוכרים מה זה?) –

בית הספר איננו עוסק בלהביא ילדים לאהוב את תחומי הדעת. בית הספר עוסק בלהכין את הילדים להיות חוקרים בתחומי הדעת באוניברסיטה ובכך מביא ילדים רבים לשנוא ספרות ולשנוא ללמוד.

האם לכך התכוונו? פתאום חשבתי לעצמי שאם היו שואלים אותי לדעתי כהורה – האם להתמקד בחינוך ילדי באהבת הדעת ובאהבת הלמידה לעומת הבנת 'מבני הדעת' וההתמחות בהיבטים האקדמיים שלהם – תשובתי הייתה נחרצת ובלתי מהוססת – למדו אותם לאהוב!

שאלתי את אחד מעמיתי שאשתו סופרת אם למדה ספרות באקדמיה (רציתי לדעת אם רכשה את 'מבנה הדעת' שהמורים לספרות משוכנעים כ"כ שהוא היסוד לכתיבה ספרותית). היא לא.

התערערות תחומי הדעת – נותנת לנו הזדמנות לחשוב מחדש על מטרות בית הספר ועל תכניות הלימודים. לכאורה, לפי אתר האגף לתכנון ופיתוח תכניות לימודים מכילה הועדה לפיתוח תכנית לימודים צוות רב גווני[1]:

לשם פיתוח תכנית לימודים ממנה מנהל/ת האגף ועדת תכנית ובה חברים:

• מפקח מהאגף לתחום הנדון – מומחה בתכנון לימודים בנוסף למומחיותו בתחום הדעת אותו הוא מייצג;
• יו"ר ועדת תכנית המגיע לרוב מן האקדמיה ומהמחקר העדכני;
• מפמ"ר תחום הדעת;
• אנשי אקדמיה נוספים;
• אנשי ציבור (תעשייה, צבא וכד') ואנשי חינוך מהשדה.

ועדת התכנית פועלת במשך כשלש שנים עד לסיום תהליך פיתוח התכנית.

את תכנית הלימודים מאשרת שרת החינוך או בא כוחה, יו"ר המזכירות הפדגוגית.

אז איך זה שמה שיוצא מהם יוצא הפוך? אולי אני מפספס משהו?

אה… אולי צריך להזכיר לכם שישראל מככבת כבר שנים בצמרת טבלת שנאת בתי הספר העולמית? אולי צריך להזכיר לכם כמה מבוגרי מערכת החינוך שונאים תנ"ך, היסטוריה, ספרות, דקדוק, מתמטיקה, אנגלית, מדעים ועוד רבה היריעה?

אולי האנשים שיושבים בוועדות הללו לא שונאים? אולי צריך שישבו שם אנשים ששונאים?

---

[1]יובא מאתר האגף לתכניות לימודים http://cms.education.gov.il/EducationCMS/UNITS/tochniyot_limudim/Portal/Odot/Odot.htm