"ספרות זולה" או כיצד ספרי הלימוד בהיסטוריה מסרסים את הנשמה…


במסגרת מחקר שאני עורך על דרכים עקיפות להתמודדות עם בעיות קשב בקריאה באמצעות תכנות הקראת טקסט (Text to Speech) ורעש לבן (זו הדרך היחידה שבה אני מצליח לקרוא טקסטים משעממים), יצא לי לחפש עם עמיתתי (ד"ר גלית אשכנזי), טקסטים המודעים בשיעמומנם. מאחר שהינחתי שספרי הלימוד מהם למדתי (או היית אמור ללמוד) בימי לא לימודי בבית הספר השתנו לבלי הכר, הלכתי לבית ספר לשאול את הילדים. נכנסתי לכיתה ו' ושאלתי את הילדים את השאלה הבאה: אם אומרים לכם לקרוא משהו לשיעורי בית במקצוע מסויים – באיזה מקצוע אתם יודעים שיהיה לכם הכי משעמם? ההצבעה היתה פה אחד – היסטוריה.

הלכתי לקרוא קצת ספרי לימוד בהסטוריה ועברתי חוויה רגשית עמוקה. כל כך עמוקה, שדחיתי את כתיבת הרשימה הזאת בכדי לאפשר לי להתקרר קצת… אז, (לפני כמה ימים) רציתי לקרוא לשרוף את ספרי הלימוד האלה (ברוח "ללכת שבי אחריו"), אבל ידעתי ששריפת ספרים בתרבותינו ידועת הסבל, מלווה מטענים שפוסלים את השימוש באמצעי המחאה הזה.

מה הרגיז אותי כל כך?

רק אמש ראיתי בטלויזיה תוכנית "המקור" שהוקדשה לתכנים שמערכת החינוך מכתיבה בתכנית הלימודים – לא על זה אני מדבר… אני מדבר על הדרך שבה התוכן מוצג.

"…המהפכה הצרפתית (1789) קבעה עקרונות את ערערו על הסדר הפוליטי והחברתי שהיה קיים עד אז באירופה. "הצהרת זכויות האדם והאזרח", שפורסמה בצרפת (אוגוסט 1789), הפכה ל"אני מאמין" של העולם הדמוקרטי. ההצהרה קבעה כי כל בני האדם נולדו שווים וחופשיים וכי הזכויות הטבעיות שלהם – הזכות לחיים, הזכות לחירות והזכות לקניין – אינן ניתנות לביטול.

ב-1804 הוכתר נפוליאון לקיסר הצרפתים. במהלך המלחמות שניהל הוא הקים באירופה קיסרות צרפתית. תחילה נהנה נפוליאון מתמיכה רחבה של אוכלוסיית העמים הכבושים, ואולם תוך זמן קצר הפכה התמיכה בנפוליאון להתנגדות עזה. במדינות החסות שבשליטת נפוליאון החלו להתגבש תנועות לאומיות, והדרישות של העמים לחירות ולעצמאות הלכו וגברו…"

מטעמים מובנים, אני לא מציג את מקור הטקסט הזה, אבל הצלחתם לקרוא אותו עד סופו?

כתבתי כבר לא פעם על השיעמום. תיארתי אותו כאמצעי קיצוני של התעללות בילדים. כל זכרונות ילדותי מבית הספר או משולחן הכנת השיעורים שלי בבית, עפופים בזיכרון של שיעמום ערפילי.

הקריטריון (צריך להגיד "תבחין") הראשון שאני מציע לתלמידי בכל מצב של תכנון פעילות לילדים היא: "למה שהילד ירצה לעשות את זה"? אני לא מכיר ילדים שירצו לקרוא את הטקסט שהבאתי למעלה.

למה לא לכתוב אותו אחרת? למשל – למה לא להציג את התהפוכות בצרפת דרך עיניה של משפחת פועלים צרפתית באותה תקופה? אין אני מתכוון כטקסט דוקומנטרי – אני מתכוון כטקסט סיפורי…

רשימה זו היא זעקה – מי נתן לכם את הזכות לסרס את נפשו של הילד?!

אתם (כותבי הטקסטים, המוציאים לאור, אלה שמאשרים אותם, אלה שבוחרים להשתמש בהם…) אינכם מבינים את ההשלכות של קריאת טקסטים כאלה?

  • הרי הם משניאים את לימודי ההסטוריה על הילדים,
  • הם משניאים את הקריאה בכלל,
  • הם משניאים את השימוש בטקסט כתוב (ראו הערתה של דינה לרשימה הקודמת "חכמת ההמונים", "טפשות ההמונים" ותכניות הריאליטי).
  • הם משניאים את הלמידה בכלל,
  • הם פוגעים בדימוי העצמי של הילד (אני דפוק כי אני לא מצליח לקרוא את השיעמום הזה)…

אז מה המסר? ברור – לא?!

בכל מקרה, אני מקווה שברור גם שאני לא מתייחס רק לספרי הלימוד בהיסטוריה.

ברשימה הבאה אני מתכוון להציג את עמדתי על התבונה (כן, אני ציני ומריר) שבלהפוך את הטקסטים האלה לדיגיטליים – ובכלל, לכתוב קצת מהגיגי על איך ספרים דיגיטליים יכולים להפוך למשמעותיים (רמז עבה – לא כמו שהם נראים היום).

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גלית  On 30 במאי 2012 at 4:53 am

    אני יכולתי לקרוא, אבל לא לזכור. קראתי את ספרי הלימוד, ולא זכרתי דבר. מזל שהמחנך שלי הבין ללבי, וסידר שאכתוב עבודת גמר במקום הבגרות ב"עם וארץ". את הבגרות בהסטוריה כללית צלחתי עם הרבה מאמץ וציונים בינוניים, ואחר-כך דילגתי עליזה לעבור האופק, שם עסקתי בעיקר במתמטיקה, כיוון שבמתמטיקה לא צריך לשנן.
    בקיצור, ספרי הלימוד אכן משעמים.
    בהשוואה, אחרי שקראתי את הרומן "פרש הברונזה" (כן, קצת קיטש), אני יודעת וזוכרת המון על המצור על לנינגרד…

  • Gal Yaniv  On 30 במאי 2012 at 6:56 am

    חזק ביותר!

  • ליאור חסון  On 30 במאי 2012 at 7:51 am

    אכן, הילדים שלי זוכרים פרטים מפתיעים של תקופות מההיסטוריה של המדינה מתוך קריאה של הסיפורים של גלילה רון פדר בסדרת "מנהרת הזמן" כי זה פשוט מסופר טוב והם נכנסים לנושא תוך כדי חוויה אישית של הזדהות עם הדמויות (ילדים כמובן) בסיפור. יש לה גם ספרים בנושאים מדעיים וספרים בנושא ידיעת הארץ בסגנון דומה. הילדים גם נהנים לקרוא וגם לומדים תוך כדי…
    דוגמא יפה נוספת היא באגף "מגילות מדבר יהודה" במוזיאון ישראל, יש אפשרות להאזין לתיאורים הסטוריים יבשים (למבוגרים?..) ויש אפשרות לעקוב אחרי התצוגה תוך כדי האזנה לסיפור שמתרחש בתקופה ההיא: "מאבק בני האור בבני החושך", אין ספק שזו חוויה אחרת לילדים וזו דרך מצויינת ללמד היסטוריה.

  • nachum  On 30 במאי 2012 at 9:06 am

    your work is importent but you missed the point. the texts must be bad written. the target of study this texts is to help the normal man read short text in his long life. if they were intersting the student will read it and will not stop. a normal man read text and stop becouse there are a lot of noise,

  • יורם אורעד  On 30 במאי 2012 at 7:14 pm

    תודה לך על מאמרון מרתק וחשוב, הנוגע באחד העניינים המהותיים ביותר בתהליך החינוך – הפיכת התכנים הלימודיים לבעלי עניין והנאה. העליתי את הקישור לרשת החברתית שלובים (שאתה חבר בה). כתלמיד תיכון (וגם כיום) התעניינתי מאד בתחומים רבים ובהם היסטוריה ומדע (במיוחד במדע) אך הטקסטים היבשים, יבשים בלשון המעטה, היו לי כל העת למכשולים שרק במאמצים רבים עברתי אותם. כמעט לעולם לא היה בהם קישור לחיים שאנו מכירים ומה שהכניס לחלוחית ללימודים היו המוטיבציה האישית שלי ומורים מסוימים שהשכילו להציג לפני את התחומים הנלמדים בצורה מעניינת ולעתים אף מלהיבה.

  • איציק ש.  On 1 ביוני 2012 at 5:31 pm

    חנן היקר!
    אני מאוד מסכים עם מה שכתבת. לצערי גם אני הייתי חלק מאותם ילדים שלא סבלו את שיעורי היסטוריה, השיעורים הועברו באותה צורה שתיארת בפוסט המדויק הזה.
    מגיל קטן תמיד אהבתי לקרוא ספרים.
    וכשהגעתי לחטיבת הביניים השנאה שלי לבית ספר הרחיבה את ממדיה לגדלים מפלצתיים גורדי שחקים. לא קראתי ספר מרצוני עד הצבא. לקח לי שנים להתאושש מהחינוך הלקוי שהמאיס אותי וגם את חבריי הטובים. היום אני שמח שכל ה"לכלוך", ואני סטודנט למדעי החברה והרוח באוניברסיטה הפתוחה. אני לומד לתואר אקדמי שאני מאוד גאה בו. הלוואי וכל אחד מבני הנוער הצעירים יידע להפיק מעצמו את המיטב ולא לתת לאותם "כשלים" להרוס אותו.
    אני מאחל לכל תלמיד בישראל מורה כמוך

  • אהוד מלכה  On 5 ביוני 2012 at 10:12 am

    היי חנן!
    העליתי את דעתך בפני תלמידי (כיתה ה') הם מאוד אהבו את הרעיון ותמכו באופן מלא.
    גם אני מאמין שספרי לימוד יהיו מעניינים יותר אם יכתבו באופן מעניין וסיפורי אך מי לדעתך אמור להרים את הכפפה? האם אתה מצפה שכותבי הספרי הלימוד למיניהם יעברו שדרוג ספרותי?
    בנוסף אני מאמין שגם אני קרבן של המערכת בכל הקשור לקריאת ספרים וקריאה בכלל. אני סיגלתי לעצמי יכולת לקרוא את העיקר ולדלג על הטפל וכך אני עוקף את הצורך בקריאה מלאה, אך מכאן עולה לי השאלה: מה רע בלהיות ממוקד ועינייני? למה לי כל ההרפתקה מסביב כאשר אני זקוק רק לתוכן ספציפי?

  • delorian64  On 17 ביוני 2012 at 8:31 pm

    ראיתי קישור בפייס. הבן שלי בן 10 בכיתה ד'. שונא לעשות שעורי בית. המקצועות שהוא לא אוהב, כלומר משעממים אותו: תנך ו… עזוב. הוא מדען קטן – אוהב מתמטיקה ופיסיקה. אבל הוא מקבל בכל מבחן בעברית ו…תולדות של… או תורה מעל 90. איך הוא עושה את זה? הוא הסביר לי: כמוך אמא. למד מאמא שלו מהר. אם מישהו מעוניין ללמוד את השיטה של אמא לקריאה מהירה של מאמרים (אמא קראה ככה 1000 מאמרים בדרכה לדוקטורט) מוזמן לפנות לאמא או לבן שלה בכיתה ד'.

  • זיוה  On 19 בפברואר 2013 at 4:40 pm

    נשבעת לכם – כשהתכוננתי למבחן בגרות בהיסטוריה בקושי הצלחתי לקרוא חצי עמוד ונרדמתי
    אין לי מושג איך קבלתי 100 במבחן – הספרים היו על הפנים תרתי משמע .
    תקופה ארוכה. כאר רציתי להתרגע ולהרדם השתמשתי בפטנט הזה של לעלעל בספרי הסטוריה

    בלי קשר לספרי ההסטוריה המשעממים והיבשים שלמדו מהם אז(אני סבתא לנכדים)
    אני אוהבת סרטים הסטוריים או לקרוא ספרי מקורות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: