נחום גוטמן, האיש שהיה הרפתקאה


תלמידי בסמינר הקיבוצים (תואר שני במחשבים וחינוך) ואני שותפים להרפתקאה מרתקת: אנחנו בונים הרפתקאה בעקבות הספר "שביל קליפות התפוזים" של נחום גוטמן, בשותפות עם מוזיאון נחום גוטמן בנווה צדק ובשילוב טכנלוגיה של מציאות מרובדת (או 'מבוססת מקום' כמו שקורא לה שני זיו) בשם The Wandering.

והנה שולחת לי תלמידתי ילנה קישור לראיון עם נחום גוטמן ב-1968: http://23tv.co.il/2105-he/Tachi.aspx

שם מראיין משה בן שאול את נחום גוטמן. בין השאר, משה מקריא מתוך "הרפתקאות חמור שכולו תכלת" את הקטע הבא:

"מילים אחדות אל עלם צעיר שמשתעמם:

 הנה הוא יושב לו כך מביט בשיממון ומשתעמם.

חסרים לו מסביבו דברים מופלאים. הכל יומיומי ואפור.

ואני אומר לו: לא כן בחור הדברים המעניינים אינם רק במקום שאינך שם,

פקח עינים, הבט באנשים העוברים על פניך.

תן עינים, כמה דברים מופלאים תשמע ותדע…

הבט דרך החלון:

רואה אתה בית לבן זה שמנגד?

תיכף תדע מה שם…

ואני מוסיף ואומר לו ומתכוון לכל האנשים:

אינך יודע להביט, הכל מופלא ביותר.

האנשים והחיות כולם אחד ואחד,

כל רגע נראים הם בצורה אחרת

רק פקח עיניים, רק הסתכל והבן."

 ואז, בתשובה לשאלה של משה עונה גוטמן:

כל נסיעה, כל יציאה מן הבית, כל ישיבה ליד חלון זו הרפתקאה שצריך רק להסתכל בעניין, להעריך עניין. נסיעה באוטובוס, למשל, דבר שאנחנו עושים כל יום כמה פעמים, להסתכל באדם שיושב שורה ראשונה, שניה, שלישית, לנחש: למה הוא נוסע? מה גורלו? להביט על מבנה הנעל שלו, לראות את הקמטים של הנעל, הנעליים יכולות לספר סיפור, הקמטים של הידיים, הצבע, של בגדיו… נחוץ רק שיתוף עצמי עם הזולת. ואני חושב שזה מתפקידו של הספרות, של עולם האמנות בכלל, של כל חיי האנוש, זה השתתפות בזולת.

וכשהו מתאר את הציור שהוא מצייר (מתוך שניים שצייר באותו מפגש, בעודו מוסיף פרטים קטנים מעל ומתחת הבניין של גמנסיה הרצליה) הוא אומר: "הדברים הקטנים מוסיפים את היותרת שיש בין דמיון ובין חיי יומיום".

אז ראשית, תודה ילנה.

כמורה, אני רואה את עצמי לוקח את תלמידי להרפתקאות אין קץ… איזה עולם קסום יכול להיות כל שיעור…

מה צריך? לתת מקום לדמיון…

ויגידו אנשים: דמיון? היום? בעולם של פייסבוק, בעולם של יוטיוב? הרי הילדים כבר לא קוראים ספרים בכלל…

ואני אומר: על אחת כמה וכמה.

בגלל המעבר לעולם חזותי יותר:

עולם שבו המילים נעלמות, מוחלפות במסכים מרצדים,

עולם של אייפונים כמצלמת חדשות בידי כל אדם

עולם של ריאלטי בבוטות החשופה ביותר

עולם שמחליף את הנייר במסך של טבלט (וטוב אולי שנחסוך עצים) – של היפר-מדיה, של דילוגים חסרי רצף בין דפי אינטרנט, קטעי וידאו, תמונות…

נראה שחובתינו שבעתיים היא לעצור רגע, להתבונן, לחוות, להרגיש… או כמו שאומר נחום גוטמן "להשתתף בזולת".

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אריאלה גדרון  On 14 במאי 2012 at 8:14 am

    אהבתי במיוחד את הביטוי החותם שלך: "להשתתף בזולת"
    אריאלה

  • גלית  On 14 במאי 2012 at 2:22 pm

    "להשתתף בזולת" – אכן ביטוי יפה!

  • איריס אור כהן  On 14 במאי 2012 at 6:49 pm

    כל הכבוד חנן, על עוצמת המילים ומשמעותן! נראה שאבדו הרבה דברים בדרך והיום מעט מאוד מסתכלים דרך נפשות האנשים – כל יום אנו שומעים על מקרי אלימות שקורים ברגע אחד של טרוף!!!!
    הלוואי ונוכל לחזור לדמיין ולאפשר לילדים שלנו עולם של חלומות מעבר לטכנולוגיה….

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: