'מה אני עושה עם זה מחר בבוקר'


הערה חשובה: כדאי להתאמץ ולקרוא רשימה זו עד סופה כי היא מכילה בחובה ניסיון להסביר את התופעה ללמה יכול להיות שתפסיק/י באמצע.

 לפני שבוע הייתי בכנס שבו דיברו (שוב) על 'מיומנויות המאה ה-21'. הקשבתי קשב רב להרצאות שונות, ראיתי מיצגים שונים ובסך הכל הרגשתי שחסר לי משהו. אמנם יש התקדמות, חלק מהאנשים הפסיקו לדבר על טכנולוגיה (בבחינת אספרין שמחפש לו בעיה רפואית לטפל בה – כמו שלמדתי מד"ר גידי עמית), והתחילו לשאול שאלות פדגוגיות (או לפחות להצהיר ש'לא מתחילים בטכנולוגיה – מתחילים בפדגוגיה'), ועדיין חסר לי משהו – בגדול.

אותה חוויה אני חווה במפגשי עם מורים (חדשים וותיקים), משהו חסר בתובנה החינוכית שלנו, מן הרגשה של רץ שמצטרף למסלול הריצה באמצעו.

לפני זמן רב למדי, לאחר ניתוח של מספר מקרים תמוהים בהתפתחותם של תהליכי שינוי בחינוך ואיתור תופעה שהטרידה אותי מאד, ניסחתי עיקרון. קראתי לו 'עיקרון ההשטחה' (Triviality Principle). הזכרתי, לא פעם, את עיקרון ההשטחה בדברים שכתבתי, אבל החלטתי לייחד לו רשימה בעקבות תובנות חדשות אליהן הגעתי בשלהי אותו כנס שהזכרתי למעלה.

המקרה הראשון שהוביל אותי לניסוח עיקרון ההשטחה היה בסדנת מורים שקיימתי בראשית שנות השמונים בעקבות ההתגלות שעברתי עם קריאת הספר 'Mindstorms' של סימור פפרט. פפרט, פרופסור למתמטיקה ב-MIT, תלמידו של פיאז'ה, בנה סביבת חקר לילדים בשם לוגו.

הרעיון המלהיב שמאחורי לוגו היה מה שפפרט כינה 'מיקרו-עולם', או כמו שתורגם לעברית בשם 'עולמונים'. העולמון מיוצג ע"י מסך מחשב ועליו משולש פשוט המכונה 'צב' וחלון טקסט להזנת פקודות שגורמות לצב לנוע על המסך. הפקודות היו פשוטות למדי, למשל:

בכדי להניע את הצב קדימה 100 צעדים פוקדים: forward 100

בכדי להסתובב ימינה 90 מעלות פוקדים: rt 90

הצב היה משאיר מאחוריו קו, כך שאפשר היה לצייר באמצעותו צורות גיאומטריות שונות.

השפה שמאחורי המסך הגרפי היא לוגו, שפה מיוחדת מאד, שאפשרה ליצור תצורות מרהיבות תוך שימוש בעקרונות תכנותיים מהמתקדמים ביותר (עוד היום).

הרעיון הפדגוגי העיקרי היה לאפשר לילד לחקור את התנאים לתנועת הצב במרחב, כאשר הוא איננו מוגבל רק לחלון שבמסך, אלא יכול לשחק בעצמו עכבר ולנסות לגלות כללים וחוקים של התנהגות העכבר ומתוכם להסיק מושגים וכללים במתמטיקה, גיאומטריה, לוגיקה וכו'.

הספר (Mindstroms), הלוגו (כסביבה ממוחשבת) והרעיונות הפדגוגיים שאיתם היו כמשב רוח רענן בעולם שחיפש את עצמו. רעיונות כמו למידה התנסותית, למידת חקר, גילוי, ניסוי, סימולציה, פיתוח חשיבה, למידה אוטנטית ועוד הדליקו אור חדש בעיניהם של אנשי חינוך שחיפשו דרך.

הסדנה הראשונה בה ניסיתי ללמד מורים לוגו, הייתה גם האחרונה. הניסיונות שלי להוביל מורים לתהליכים של חקר וגילוי ומתוכם להסיק את העקרונות הפדגוגיים של הסביבה נתקלו בציפיות למרשמים כמו: איך עושים עיגול או איך עושים בית. הדיון הפילוסופי במהות ההוראה, תפקידי מורה ותלמיד שניסיתי לעורר נתקלו בחוסר סבלנות וציפיות לכלים מדויקים ותכליתיים של 'מה עושים מחר בבוקר'. לוגו הפך עבורם לשפת תכנות שאותה הם ניסו להבין איך ללמד כשפת תכנות.

ההתפכחות שעברתי עם הכישלון של הסדנה ההיא, הובילה אותי להתבונן לעומק אל התהליך שעברתי ולנסות להבין אם היה זה כישלון אישי שלי או סוג של תופעה שמונעת ע"י מנגנונים מורכבים יותר בתהליכי הכשרה של מורים והטמעה של תפישות חינוכיות חדשות.

הסתכלות אל תכניות הלימודים של אין-ספור השתלמויות וקורסים בלוגו (סוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים), הובילה אותי למסקנה העצובה שלוגו איבד את נשמתו הפדגוגית והפך לכלי טכני. היום כבר אין כמעט מי שיודע מה זה, למעט מעט מן השועלים הוותיקים, מסוללי הדרך של המפגש בין המחשב והחינוך.

לוגו לא היה הרעיון הראשון שהושפע ע"י 'עיקרון ההשטחה'. רעיונות כמו 'למידה התנסותית', 'קונסטרוקטיביזם', 'למידת חקר', 'למידה פעילה', 'השפה כמכלול' ועוד, התרסקו על סלעי המציאות בכיתות בית הספר. 'מה אני עושה עם זה מחר בבוקר' (שהוא צורך הישרדותי לגיטימי של מורים), הובילו את מורי המורים למתן מאד את הציפיות שלהם. רעיונות פדגוגיים הופכים לתבניות ומרשמים של יישום טכני ללא שאר רוח, ללא נשמה.

מיתון הציפיות של מורי המורים, הוביל ,לדעתי, גם את המורים למתן את הציפיות שלהם מעצמם. המשפט 'מה אני עושה עם זה מחר בבוקר בכיתה' הפך למכשול העיקרי שעומד בפני הצורך להעמיק, להבין, לבחון משמעויות, להשתתף ביצירה של חינוך חדש. מורי המורים במוסדות להכשרת מורים, או בשטח (בהשתלמויות), מכוונים את תכניות ההכשרה לעמוד בציפיות של המורים: כלים ויישומם הקונקרטי,  והתוצאה ברב המקרים היא של מרשמים חסרי נשמה.

אני מגדיר את עיקרון ההשטחה כך: רעיון חינוכי שצומח על ברכי תפישות פילוסופיות מעמיקות, ישוטח בדרכו ליישום בשטח.

כאן אני רואה את הסיבה העיקרית לכישלונות הרצופים של תהליכי שינוי בחינוך. אף פעם לא הייתה להם הזדמנות אמתית להגיע לעומק ולנסוק לשחקים.

האתגר העיקרי, לדעתי, העומד בפני מערכות הכשרת המורים הוא לחנך את המורים מיומם הראשון במוסדות להכשרת מורים לצפות מעצמם לנסח את זהותם מול מערכת ערכית ברורה ויציבה. מערכת כזאת יכולה להתגבש לא רק בהכרת חלופות של מערכות ערכים (למשל תפישות פילוסופיות שונות), אלא בעיקר ביכולת להבין את הקשר שבין מערכת הערכים הזאת לבחירות היומיומית לחיים בכיתה, להתמודדות עם המציאות.

תהליך כזה של בחירת מערכת ערכים הוא תהליך המחייב בקרה אתית, במיוחד כשמדובר במעורבות חינוכית.

מנגנוני בקרה האתיים העומדים לרשותנו, המחנכים, מתחילים בהכרה של מערכות מקובלות (דת, למשל, לאדם דתי, פילוסופיה לחילוני), וממשיכים במיקוד של התפישות הכלליות הרחבות של רוח האדם ומהות המציאות אל מערכות ממוקדות חינוך כמו פילוסופיה חינוכית.

מנגנוני בקרה נוספים הם הקהילה המקצועית בה אנו חיים שאמורה לעזור לנו לבקר את הפירושים שאנו נותנים לבחירות הערכיות שבחרנו הקהילה בה אנו חיים, ותכתיבים ממלכתיים שממתנים קיצוניות מכל כיוון.

דוגמה:

אם אני מנסח לעצמי את תפישת עולמי כהומניסט, מערך הערכים שלי בנוי על רוח האדם וחירותו. מיקוד בזרם של פילוסופיה חינוכית יכול להוביל אותי לרדיקליות (כמו, למשל, פאולו פררה), ומשם אני יוצא אל תלמידי עם הרגשה של הצורך בשחרור בשינוי תרבותי. היכולת שלי להיסמך על הוגים בהגדרתי את תפישתי הפילוסופית, משמשת לי כמשען של לגיטימציה: אין זו גחמה אישית שלי, זוהי תרבות שהמוני מחנכים בעולם מאמצים לעצמם. משענת זו משמשת אותי בבואי להציג בפני הקהילה שלי תפישת עולם חינוכית משלי, יהיה לי קל יותר להתעמת עם עמדות מנוגדות, קל יותר לצרף אנשים למהלך של שינוי.

שנים רבות אני עסוק בניסוח התפישה הערכית שלי ומתוכה בניסיון להציג אותה בפני תלמידים ועמיתים –  ולא קלה היא הדרך. הבנתי שמושגים רבים המשמשים מחנכים רבים, מקבלים פירושים שונים ומאבדים מערכם ככלים לתקשורת – למשל, אין מושגים חבוטים יותר מ'רפקלציה', 'קונסטרוקטיביזם', 'פדגוגיה', 'למידת חקר', 'התלמיד במרכז' וכד'.

הבנתי שבכדי לשוחח 'חינוך', מן הראוי להגדיר במדויק את שדות הייחוס של המושגים בהם אנחנו משתמשים. הגדרה כזאת, תעזור לנו להבין יותר את משמעות המושגים ודרך השימוש בהם.

להלן רשימת שאלות שתעזורנה (אולי) להבין את הרבדים השונים של תפישת עולם חינוכית:

שאלות (לדוגמה) בהן מתעסקת הפילוסופיה החינוכית

  • איזה חינוך אנחנו רוצים לילדינו?
  • מה המטרה של החינוך?
  • איזה תפקיד ממלא החינוך לאדם ולחברה?
  • מה צריך ללמד?
  • ומי קובע מה ללמד?
  • איך ללמד?
  • איזה סוג של אזרחים נרצה שילדינו יהיו?
  • מהו מורה?
  • מה התפקיד של המחנך?
  • איך נוכל להבין את התלמידים שלנו טוב יותר?

שאלות (לדוגמה) בהן מתעסקת הפדגוגיה

  • מה תפקיד הלומד?
  • מה תפקיד המלמד?
  • איך להביא את הידע אל הלומד?
  • למה שהלומד ירצה ללמוד?
  • איך להגיע לכל לומד?
  • מהי תכנית לימודים?
  • מה מטרת הלמידה?
  • אילו מיומנויות צריך להקנות ללומד?
  • איך לתאם בין התשובות לשאלות הללו והתפישה הפילוסופית שלנו?

שאלות (לדוגמה) בהן מתעסקת הפדגוגיה הדיגיטלית?

  • איך לעשות את תהליך הלמידה למשמעותי יותר?
  • איך לעשות את תהליך הלמידה ליעיל יותר?                                  באמצעות כלים
  • איך לעשות את סביבת הלמידה למגרה יותר?                                טכנולוגיים
  • איך להעצים את יכולות הלומד?

אם הגעת עד כאן, יש להניח שאת/ה מבין האנשים שמבינים שאי אפשר להוביל תהליך משמעותי ללא מוכנות להעמקה ולהרחבת אופקים. אני מאמין שלמרות אילוצי המציאות הרובצים על כתפנו, המחנכים, עלינו להיות מוכנים לוותר על הנוחיות שבשאלה 'מה אני עושה עם זה מחר בבוקר' ולהתמודד עם רעיונות חדשים לעומקם.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אחת העם  On 29 באפריל 2011 at 7:47 am

    קראתי את דבריך בעניין ואני מסכימה איתך, אבל אני לא "במערכת". אני מניחה שמי שבתוך "המערכת", וכפוף לתכתיבי תוכנית לימודים, דרישות ההנהלה , רכזת המקצוע, הפיקוח וכו', וכן דרישות התפקיד עצמו ללמד כל יום חמש שעות, "להחזיק כיתה" וכו' – בדר"כ אין לו פנאי ויכולת להתמודד עם שאלות יסוד.

    • חנן יניב  On 5 במאי 2011 at 8:34 am

      אחת העם,

      הכל תלוי במנהל/ת בית הספר. אני מכיר לא מעט בתי ספר שמתמודדים בגבורה עם המציאות אל מול שאלות היסוד. אני חושב ששינוי בדרך הכשרת המורים (לא שינוי כואב, רק שינוי של דגשים) יביא את המורים החדשים עם יותר מוכנות לבית הספר, מה שיפחית את ההתנגדויות בהן נתקלים מנהלים חדורי שליחות בדרכם לרתום את הצוות לחזון המתגבש.

  • גלית  On 29 באפריל 2011 at 5:20 pm

    התופעה שאתה מתאר מוכרת לי מאוד מעולמות תוכן אחרים – הוראת הסטטסטיקה, ההסתברות וחקר הביצועים, ובעיקר בחוגים לכלכלה וניהול. הסטודנטים מעוניינים ב"שורה תחתונה", ב"תלמדו אותי דברים שמחר בבוקר עושים אותי מנהל בכיר" (מנהל של מה? למה להיות מנהל?), "תלמדו אותי דברים שיעשו אותי עשיר". בדרך כלל הטקסט של הסטודנטים הוא: "מה היישום של זה?", "תיאורטי מידי" וכיוב'.
    זה מתחיל כבר בבחירת מקצוע הלימוד. כבר מספר שנים שישנה מגמה בה הלימודים של מקצועות אקדמיים באמת כגון ספרות, מתמטיקה, פיזיקה, פילוסופיה ואפילו סטטיסטיקה נמצאים בירידת ביקושים מתמדת, בעוד שהביקוש ללימודים שהם "לימודי מקצוע" (סילחו לי על ריבוי הגרשיים) – כלכלה, ניהול, משפטים, הנדסה ומדעי מחשב נמצא בנסיקה. מאוד מאוד דחוף לסטודנטים ללמוד משהו שהם מאמינים שיאפשר להם להתפרנס.
    נדמה לי שזו השפעה משולבת של תאוות הבצע בתרבות שלנו, עם קושי אמיתי להתפרנס ולזכות ביציבות כלכלית.
    והמורים, כמו רבים מאיתנו – מעט מותשים מהניסיון לאזן בין עבודה ומשפחה, מאוד רוצים להרגיש טוב עם עצמם ועם המקצוע ושהם עושים את העבודה שלהם בצורה הטובה ביותר. ואם מגיע מישהו עם "מילים גבוהות" וחזון, לא תמיד מצוי הפנאי לחקור בעצמך מה כדאי לעשות עם זה – יותר נוח לבקש "מתכון" – לחשוב לבד זה מעייף…

    • חנן יניב  On 5 במאי 2011 at 8:48 am

      גלית, אני מסכים עם המשפט 'להרגיש טוב עם עצמם'… כמה מורים את מכירה שמרגישים 'טוב עם עצמם'? מקצוע ההוראה הוא המקצוע השוחק ביותר בעולם. אחת הבעיות היא שאי אפשר 'להרגיש טוב עם עצמך' כשאתה פועל יום אחרי יום בניגוד לתפישת העולם הערכי שלך. הרשימה הבאה שלי היא על ארבעה סוגים של מלכוד בעבודת ההוראה (בלי קשר למשכורת ולגודל הכיתות. אנסה להציג את מוקדי השחיקה ולעורר חשיבה של איך מתמודדים איתם.

      • אילנה  On 10 ביוני 2011 at 11:25 am

        לחנן שלום רב
        קראתי את מה שכתבת וגם את התגובות. הנושא הזה מורכב ביותר .
        אני השקעתי אינסוף שעות ביוזמה "שילוב המשחק בתהליכי הלמידה" בשיתוף התלמידים. שיתפתי את התלמידים
        גם בהכנת החומרים וגם בתיעוד ומדובר בתלמידי כתות נמוכות.
        http://wwwmishakim.blogspot.com
        מטרת היוזמה היתה לספק לתלמידים סביבת למידה יצירתית ומאתגרת המגבירה עניין בלמידה, מוטיבציה ותחושת מעורבות ושותפות בעייה, כל אלה תורמים להפחתה משמעותית בבעיות התנהגות בקרב התלמידים ולהפחתה גדולה בשחיקה בקרב המורים. מטרת הבלוג בין היתר לשתף מורים בעשייה ולתת רעיונות.
        אנשי חינוך רבים גלשו אל הבלוג והתגובות בדרך כלל טובות. בכל זאת האכזבה היתה מתגובות מעטות עם מסר פחות או יותר כזה: "רק שלא יבקשו מאיתנו לעשות פרויקט כזה, את מוכנה להשקיע בלי להיות מתוגמלת, אנחנו לא"

  • sbsd  On 29 באפריל 2011 at 7:58 pm

    1. אהבתי את הכותרת.
    2. אהבתי את ההערה החשובה .
    3. תוך כדי קריאה ברשימה נזכרתי בקטע מתוך הסרט 'בריאן כוכב עליון' של מונטי פייטון, האנשים/העם מחכה למוצא פיו של בריאן.. והם חוזרים אחרי כל מה שהוא אומר. אני לא יודעת אם זה ביצה ותרנגולת, רוב האנשים לא 'פותחים את הראש'.. 'מה תפקיד הלומד?' הבסיס הוא לחשוב, לא? אבל הסביבה (בית ספר) לאו דווקא מעודדת חשיבה, חשיבה אמיתית.
    4. החינוך בבית ספר זה כמו איקאה, יש מארז ברגים והוראות ויש תוצאה אחת, אותה שורה תחתונה שכולם מחכים להגיע אליה/לשבת עליה/לישון עליה. (מארז=הקניית כלים)
    החינוך בבית ספר לא מכוון לדמיון, ליצירה ובעיקר לחשיבה.
    5. נהנתי מאוד לקרוא את הרשימה הלוואי ואנשי חינוך/הדרכה היו נרדמים כל לילה עם הרשימה הזאת..איזה בוקר טוב היה לתלמידים באשר הם…
    ותודה.

    • חנן יניב  On 13 במאי 2011 at 5:36 am

      אס בי, תודה… אהבתי את הדימוי לאיקאה.

    • sbsd  On 25 במאי 2011 at 5:25 am

      רציתי להוסיף משהו.. בא לי להגיד שהאני הפילוסופי של המורה אכן חשוב מאוד התכנים והדרך..הכל חשוב אבל אם מורה צריך להתמודד בכיתה עם הדבר הכי בסיסי בעולם ההורות, הצבת גבולות.. כי ההורים בבית נמנעים מלעשות כן.. אז כמה סיכויים יש למורה הכי טוב בעולם להצליח? שאלה: האם קיימת אפשרות להגדיר להורים תוכנית ייחודית איך מגדלים ילד לא מפונק שמבין גבולות מהם?

      • חנן יניב  On 25 במאי 2011 at 5:41 am

        אסבי, אין לי ספק שההורים הם מימד חשוב ביותר בכל סביבה חינוכית. שאלת ההורים יכולה להיות נושא רגיש בבית הספר, הרי יש כאן 'התחרות' על הקשר עם הילד. בתי ספר רבים רואים בהורים גורם מאיים ונוטים לתעל את הקשר איתם לשאלות אדמיניסטרטיביות בלבד, אך יש בתי ספר שרואים את ההורים כגורם חשוב גם ברמה הפדגוגית, ברמה הערכית וכמשאב מבורך ברמה הלימודית. בכל מקרה, התהליך של בחירת דרך פילוספית והגדרת חוט שידרה ערכי לבית הספר מכוון לכלול גם את ההורים. תהליך כזה יקטין לדעתי את רמת המתח שבין ההורים למורים ויבסס רובד של שפה משותפת בין הבית לבית הספר.

        לגבי תוכניות להורים, ילדים מפונקים וגבולות – אני פוחד שהתשובה ברוח השאלה… אני פוחד שרוח התוכניות להן אנו עדים בתקשורת מאד זרה לתפישתי הערכית. אני חושב שאם נגדיר לעצמנו דרך חינוכית ההולמת את התפישה הערכית שלנו, ללא מסרים סותרים ושעטנז של דרכי פעולה המיצג תפישות ערכיות מונגדות, לא נגדל ילדים 'מפונקים' וחסרי גבולות.

  • שרה רוטקופ הרמתי  On 3 במאי 2011 at 12:19 pm

    הצבת המצפן הערכי בראש מעייניו של המורה, ופירוקו להיבטים חינוכיים פדגוגיים וטכנולוגיים הוא נפלא. כמכשירת מורים, לוקחת אתי מכה על חטא בהיבט אחד והוא ההמללה. לא לעשות את הדברים – ושישתמעו מתוך העשייה, אלא לקרוא להם בשם, להבהיר את הצד הערכי, לדון בו, ולחבר את העשייה – ערכית ככל שתהיה – לחשיבת העל, לתהליך רפלקטיבי (בלתי נלאה) הבוחן את ההיבטים הערכיים של החינוך ובכך מניף אותו קדימה.

    • חנן יניב  On 4 במאי 2011 at 7:42 pm

      תודה, שרה.
      אני מנסה את זה הערב במפגש מקוון עם מנחים של בתי ספר מדגימים לתקשוב. אספר איך היה.

      • חנן יניב  On 5 במאי 2011 at 8:05 am

        טוב, אז אמש ניהלנו מפגש מקוון ראשון של קהילת מנחי בתי הספר המדגימים. היתה נוכחות מרשימה. הנושא היה בניית תוכנית מיקוד להטמעת התיקשוב בבית הספר כבית ספר מדגים. הטיעון שלי (וכאן הקשר לרשימה הזאת) שצריך להתחיל מתפישה פילוסופית – איזשהו מערך ערכי יציב שבית הספר מנסח לעצמו והצגתי הצעה לבניית תכנית כזאת בניסוח הקשר בין התפישה החינוכית של בית הספר (פעם קראו לזה 'אני מאמין בית ספרי', אולי גם היום), לבין המגמות הפדגוגיות שלו והקשר לסביבה הטכנולוגית שמאפשרת העצמה של תלהיכים פדגוגיים אלו. כשאני אומר 'אני מאמין בית ספרי' אני מתכוון בעצם לתפישה הפילוסופית של בית הספר. אולי היא לא מנוסחת ככזאת, ואולי אין בה הפניות למקורות של הוגים שונים, אבל זו הפינה. ה'אני מאמין הבית ספרי' זכה להרבה הערות ציניות כי בדרך כלל ללא כ"כ רואים את הקשר בין הסיסמאות על הקיר לבין המציאות בכיתות, אבל אני חושב ששם התחלת הדרך. לכן טענתי שלקשר בין מה שבית הספר אומר שהוא מאמין לבין תכנית שמציעה מה ואיך הוא השלב הבא וכל העניין הוא הדגש שנותנים לשאלות שהצגתי ברשימה בכל דיון של הצוות, בכל בחינת מודל חדש, כלי חדש – או אפילו – מורה חדש/ה.

        רוצה לספר סיפור קטן באותו הקשר. לפני הרבה הרבה שנים, כשבני הצעיר רועי נכנס לבית הספר התיכון בעיר גדולה בשרון (לא חשוב איזו, אבל השם שלה מורכב משתי מילים שהראשונה מתחילה ב-כפר והשניה היא סוג של קשר משפחתי), התכנסנו הורי כיתה י' למפגש עם בית הספר. היועצת החינוכית עלתה והציגה חזון חינוכי מלהיב, ממש פואמה פדגוגית (בלי ציניות). אחריה עלה המנהל והציג את שיטות הציונים, מחויבויות התלמידים, הכללים והחוקים. אנוכי, בעוונותי, קמתי ושאלתי את המנהל איך תמונת המציאות שהוא מציג קשורה לחזון החינוכי שהציגה היועצת… אחסוך מכם את תשובתו, לא נעים, אפילו שאתם לא יודעים באיזו עיר מדובר.

  • אברום רותם  On 4 במאי 2011 at 7:05 pm

    שלום חנן. התזה בהחלט מושכת אתה עין, אך אני מודה שלא בדיוק הבנתי מה תפקיד עקרון ההשטחה.
    בהכשרת מורים יש שתי מטרות: 1- העשרה אישית והעצמה אישית 2- כלים ומתודות לעבודה בכתה.
    למה צריך להשטיח עקרונות פילוסופים עמוקים? אולי פשוט המורים לא צריכים זאת לצורך עבודתם? ובקשר לעניין האישי – רובם מן הסתם לא מתעניינים בלגו למשל (שאכן נכשל ובגדול במערכתה חינוך על אף הפוטנציאל התיאורטי שלכאורה יש בו אחלה פיתוח חשיבה לוגית וכד')
    אני מצטרף לדעתך המלומדה, שעודף קונרטיזציה היא לרועץ ("מה המורה יעשה עם זה מחר בכתה), אבל למה להפיל על המורים המסכנים במסגרת שינוי כה גדול – שילוב טכנולוגית מידע ותקשורת בהוראה ובלמידה גם בכתה, עוד "רעיונות פילוסופיים עמוקים", הרחבת הדעת וכיו'ב? אולי זה תפקיד מוסדות הכשרת המורים והשבתונים, ולא להפיל עליהם תאוריות מלומדות, גם אם מושטחות, ב- 30-60 שעות שהמערכת נתנה ברוב טובה, ללמד, מה לעשות עם המחשב/ הלו"א בכתה?
    ברור שכולנו רוצים מורים עמוקים ולא שטוחים, סקרנים ומועצמים. אך לצפות לעשות זאת תוך כדי שינוי גדול ממילא של פרדיגמת הוראה בסביבת הוראה-למידה מקוונת בכתה, עם כל כך מעט שעות הנחיה והכשרה ממילא – ניראית לי לא ריאלית.
    אז בוא נשטיח את הציפיות, ונתאימן למה שיש כרגע, ואת העצמה האישית להפנות למוסדות ההכשרה והשבתונים למורים… ואולי אז גם לא נצטרך השטחות…
    רק טוף :>)

    • חנן יניב  On 4 במאי 2011 at 7:31 pm

      אברום, לונג טיים… התגעגעתי. תודה על התגובה.

      אז מה הייתי עושה עם ההערות שלך מחר בבוקר?

      הייתי מכניס שני שינויים מרכזיים: הייתי משנה את שנה א' במכללות להכשרת מורים והייתי משייך את כל המורים לקהילות לומדים שהייתה ממשיכה את הכשרת המורים אל החיים בשטח. אגב, אני בהחלט לא בעד "להטיל על המורים המסכנים"… "רעיונות פילוסופיים עמוקים", הרחבת הדעת וכיו'ב כמו שאתה טוען שלא טוב, אני לא מתכוון להטיל עליהם, רחמנא לצלן, ללמוד פילוסופיה… מה שאני מתכוון הוא לתת בידם כלים והרגשה של מחוייבות לנסח את אמונתם החינוכית לפני שהם נוגעים בנפשו של ילד. אני לא מסכים איתך עם המטרות שניסחת להכשרת המורים – אני חושב שקודם כל צריך לתת למורים יכולת להבין את הסיאוב הערכי שמסביבם, לנסח לעצמם אמת משלהם (נתמכת ברעיונות ערכיים מקובלים) ולטעת בהם את הרגשת השליחות שהם הסיכוי היחידי שעוד נשאר…

  • יעל ירון ג.  On 4 במאי 2011 at 7:39 pm

    "מה אני עושה עם זה מחר בבוקר?" או גרוע מזה "מה יוצא לי מזה?" הן שאלות שאני נתקלת בהם לא פעם כמי שמדריכה מורים בהטמעה של התקשוב בדרכי הוראה/למידה. יחד עם זאת אני חייבת לציין שבמסגרת עבודתי אני פוגשת לא מעט מורים הנכונים "לפתוח את הראש" לדרכי הוראה חדשות, מה שמצריך מצדם גם שינוי בתפיסות החינוכיות אותם החזיקו שנים רבות. כפי שאמרת "האתגר העיקרי… העומד בפני מערכות הכשרת המורים הוא לחנך את המורים מיומם הראשון… אני לא בטוחה שיש רבים במוסדות להכשרת מורים שחושבים כמוך. לאחרונה נאלצנו להפסיק שתי השתלמויות ת שניתנו ע"י שתי מכללות בגלל שלא היו מחוברים לשטח ולימדו מיומנויות מחשב ולא פדגוגיה חדשנית. האם הסנדלר הולך (במקרה זה אתה) הולך יחף?

    • חנן יניב  On 5 במאי 2011 at 8:54 am

      יעל, אני מסכים עם האתגר להטמיע את השינוי במוסדות להכשרת המורים, ונכון – החיבור לשטח הוא קריטי. אני, אגב, לא הולך יחף, רק אתמול קיבלתי כפכפי הוואינס מברזיל (רק עוד לא הבנתי מה ההבדל בינם לבין 'נעלי האצבע' שהיינו הולכים איתם לים), אבל זה אולי נושא לרשימה אחרת.

  • עריכה לשונית  On 5 במאי 2011 at 5:30 am

    קשה עד מאוד לשנות תפיסות חינוכיות ותהליכי ההטמעה דורשים המון סבלנות.

  • רותי סלומון  On 5 במאי 2011 at 10:33 pm

    שלום חנן
    ראשית, אני רוצה לומר שנדרש ממני אומץ להיות הראשונה מבין תלמידיך (בתוכנית) להתייחס למה שכתבת..
    כפי שסיפרתי לך, הפוסט שלך ליווה אותי כל השבוע והטריד אותי. א. כי אני מסכימה עם מה שכתבת ו-ב. כי מה שאתה מתאר זה תוצר של מציאות קיימת בלתי אפשרית שבו המורים עמוסים ועוסקים כל היום במולטיטאסקינג, בלי אוויר ובלי פנאי פיזי וריגשי או מחשבתי לעסוק בחשיבה, למידה וחקר כדי לבנות את האני החינוכי הערכי שלהם – שזה יתווה להם את הדרך החינוכית מעשית שלהם.
    גם אם זה יקרה במכללות למורים, והסטודנטים יקבלו כלים להבין וללמוד פילוסופיות ותפיסות חינוכיות, הם יכנסו לשטח ואחרי כמה חודשים בבית הספר ימצאו את עצמם במצב "הישרדות", מתזזים בין מטלה למטלה, בין כיבוי שריפה אחד לשני. יהיה להם זמן לחשוב בכלל? לתכנן תהליכי הוראה משמעותיים? כדרך חיים?! יש לי תחושה שאחרי מעט זמן יהיה להם מאד קשה לזכור או להיצמד לפילוסופיה חינוכית כלשהו..

    ההרגשה שלי זה ש-או שישתנו תנאי העבודה הבלתי נסבלים של המורים (לא נראה שזה יקרה בקרוב) או שהגיע הזמן שאנחנו, העוסקים בהטמעת טכנולוגיות בתהליכי הוראה ולמידה נוריד ציפיות וגם נוריד לחץ .
    בדיוק כמו שאמרת לנו היום בשיעור על המנהלת שהבינה שהיא מאלצת את הטכנולוגיה ובעצם אין ערך מוסף בשילוב טכנולוגיה לא רלוונטית בדרכי הוראה כך גם אי אפשר לאלץ את המורים לפתח תהליכי הוראה קונסטרוקטיביסטים, עשירים ורחבים. הם יעשו את זה פעם אחד, עם המדריכה, כי היא יושבת להם על הראש – אבל זה לא יהפוך לדרך העבודה שלהם. כי זה לא שייך. ויש להם דברים חשובים יותר.
    אני חושבת שתפקידנו היא פשוט ללמד אותם שכאשר הם משלבים טכנולוגיה בהוראה לחפש ערך מוסף. כל ערך מוסף זה טוב. שתמיד ישאלו את עצמם, מה הטכנולוגיה תרם ללמידה? מה הטכנולוגיה תרם למטרות החינוכיות שלי?
    לדוגמה:
    מטלת יצירת סרט באנגלית: תורמת לעניין, לאתגר, לשיפור הקריאה ע"י חזרה שוב ושוב על קריאת טקסט באנגלית. מצוין! ערך מוסף.
    שימוש במקרן בכיתה להציג סימולציה של הר געש? או הצגת סרטון על הרג געש? תורם להבנת התופעה, להמחשה, מצוין! ערך מוסף.
    אני יודעת שעל פי התפיסות הרווחות של הטמעה מיטבית של טכנולוגיה בחינוך – הדוגמאות האלה מייצגות שימוש ברמה בינונית . כי זה לא למידת צוות, חקר, הבניית ידע, ועוד.
    אבל זה כן ריאלי. ואם נוריד קצת את הלחץ מהמורים, נפנה אותם אולי קצת לחשוב על פילוספיות חינוכיות… 🙂

    • חנן יניב  On 13 במאי 2011 at 4:58 am

      רותי, אכן כל הכבוד על התעוזה, ותודה על התגובה.

      את כותבת: "גם אם זה יקרה במכללות למורים, והסטודנטים יקבלו כלים להבין וללמוד פילוסופיות ותפיסות חינוכיות, הם יכנסו לשטח ואחרי כמה חודשים בבית הספר ימצאו את עצמם במצב "הישרדות", מתזזים בין מטלה למטלה, בין כיבוי שריפה אחד לשני. יהיה להם זמן לחשוב בכלל? לתכנן תהליכי הוראה משמעותיים? כדרך חיים?! יש לי תחושה שאחרי מעט זמן יהיה להם מאד קשה לזכור או להיצמד לפילוסופיה חינוכית כלשהו.."

      תחשבי על המכללה כעל 'מכינה קדם צבאית'. תחשבי על התפישה הפילוסופית שלך כעל 'דת'.

      הרי בפרספקטיבה מסוימת, להיות דתי פירושו לחיות על פי מערך של ערכים מוגדר ולבחון את עצמך יום, יום מול אותו מערך.

      תחשבי על מורה שמגיעה למערכת אחרי שגיבשה לעצמה מערך של ערכים כזה ו'התחזקה בו'.

      את חושבת שאפשר לקעקע לה אותו באמצעות לחץ הישרדותי יומיומי?

      נכון, יכול להיות שהיא לא 'תניח תפילין' כל בוקר, לא יהיה לה זמן…

      יכול להיות גם שלפעמים לא כל כך תקפיד על ענייני כשרות…

      אבל כשהדילמה שהיא תצטרך להתמודד איתה היא האם לשלוח ילד להחתים את ההורים על כשלון במבחן (ראי רשימה שלי בשם 'ללא מוצא' בבלוג הזה ביולי 2007), היא תעמוד במבחן.

      בשבוע שעבר היה בסמינר כנס של המסלול לניהול חינוכי (תואר שני). הכנס, שאורגן כולו בידי סטודנטים, התחיל בסיפורים של חמישה מנהלים שהזומנו להשתתף בו. ארהלה רוטשיין מנהל קריית חינוך 'שער הנגב' סיפר קצת על חיים בצל טילים, ובין השאר אמר שהאתגר העיקרי שלהם היום במציאות כזאת הוא ללמד לא לשנוא.

      אני בטוח שהסיפור הזה יראה לך למה אני מתכוון באנלוגיה לדת.

  • עליזה צ'אפל  On 7 במאי 2011 at 5:47 pm

    חנן שלום,
    הצגת באחד השיעורים טבלה בשם "חמש השקפות חינוכיות" והפנת אותנו למבחן שתוצאותיו שיקפו לנו איזה מן אדם / מורה אנו.
    הכלי הזה שיקף לי שדרך עבודתי מנוהלת על פי פילוסופית החיים שלי. אמנם אני עובדת במערכת החינוך אך בנישת ההוראה שלי החופש הוא עצום (אמנות), עובדה המאפשרת לי להיות אותנטית בדרך ההוראה שלי. השאלה היא האם כל מורה, בכל מקצוע יכול לעשות זאת? אני מאמינה שיש צורך בשינוי רחב בינהם: מוסדות להכשרת מורים, מנהלים ומפקחים, האנשים ההם ששולחים משימות, מבדקים, מיצבים וכו' ללא ליאות וכמובן המורים.עושה רושם שסדר העדיפויות בראש ובראשונה הוא השגיו הלימודיים של הילד. אמנם מדובר במוסד לימודי אך הוא גם חינוכי ולכן יש לשנות את הגישה ולגשת אל התלמיד קודם כאדם כחלק מקהילה, כשותף בקהילה, כתורם, יוזם ומשפיע ורק לאחר מכן כתלמיד.
    למערכת החינוך תפקיד חשוב בעיצוב דמות הבוגר הרצוי. לא יכול להיות שלא נתפנה לחלק זה בגלל שיש עומס מטלות לימודיות שלא המורים בחרו בהן ום מתנגדים לרבים מהמטלות אך מי שואל אותם… אולי הרעיון בכלל לתת למורים חופש בהחלטה מה, איך וכמה ללמד כל דיסציפלינה. אולי הוא יבחר לפי נושא מרכז ולא לפי פרקים/ דיסציפלינות והתלמידים יבינו את ההקשרים כי הלמידה תהיה רוחבית .כך יוכל המורה גם להיות יצירתי יחד עם תלמידיו יבנה יחידות לימוד מעניינות… עצם הכתיבה מעלה המון רעיונות … אעצור כאן. שבוע טוב.

    • חנן יניב  On 8 במאי 2011 at 3:39 am

      עליזה, אכן ואמן. מחקרים רבים על שחיקת מורים (ראי למשל מאמר של פרידמן וגביש ב"בין הצלצולים" 2003) מצביעים על חוסר שיתוף המורים בתהליכים של קבלת החלטות בנושאים פדגוגיים כגורם מרכזי בשחיקתם. אין ספק שזוהי תוצאה של חוסר אמון. אני בטוח ששינוי תפישה (יותר מכל דבר אחר) בהכשרת המורים ובציפיות שלנו, מכשירי המורים, יש מהם ישנו את האמון שיש למורים בעצמם ולמערכת בהם. זה ישנה הכל, לא?!

      חנן

  • נדב קבלרציק  On 8 במאי 2011 at 12:23 pm

    הייתי מעוניין להתייחס לפן מסוים בלבד של המאמר, נוגע לתחום המקצועיות שלי, הפן הטכנולוגי. (חשוב לציין! אין לי השכלה, ידע והכשרה פדגוגיים)

    משתמשי מערכת מוודל (Moodle) נהנים בשנה האחרונה מתוסף חדש בשם: "מחולל הנחיות למשימה פדגוגית, ברוח הטקסונומיה (המעודכנת) של בלום".

    אשר נוצר, בין היתר, כמענה לשאלה:
    "מה אני עושה עם [הטקסונומיה של בלום] מחר בבוקר"

    הכלי נועד להנגיש את תפיסות החשיבה הגבוהות של בלום, באופן מעשי, עבור מורים במכללות להכשרת מורים ועבור מורים בבתי הספר. כדי להעשיר ולא "לשטח" את רמת ההנחיות אשר ניתנות לסטודנטים במכללות ולתלמידים בבתי הספר.

    להערכתי, הטכנולוגיה יכולה לסייע למורים ליישם ולממש תפישות פילוסופיות גבוהות בעזרת כלים מתאימים. אני מניח שחשיבה יצירתית ושיתוף פעולה בעת בניית הכלים, יכולה להביא לתוצאות מרגשות אשר יוכלו לשמור על הרמה הפילוסופית הגבוהה של התפיסה הפדגוגית ביחד עם יישום ושימוש יום יומי במוסדות החינוך השונים.

    קישור להתנסות בכלי :
    http://dev-online.macam.ac.il/lib/editor/htmlarea/custom_plugins/askbloom/dialog.php?id=1989&username=guest

    • חנן יניב  On 9 במאי 2011 at 4:56 am

      נדב, מה שצריך, לדעתי, בשביל לכוון מורים להשתמש במערכת כזאת בתבונה (אחרת עיקרון ההשטחה יפעל גם על התוצרים שלה), אלה אותם ההדגשים עליהם אני מדבר ברשימה הזאת… אי אפשר להשתמש בטקסונומיה של בלום לעומק בלי להבין את הקונטקסט האישי (הפילוסופי), והפדגוגי.

      ואפרופו לשטח – שמעת מה היה כתוב על המציבה של יעקב אחרי שדרס אותו מכבש?

      "והיה יעקב למישור…" (תמיד אהבתי את הבדיחה הזאת, אולי אפילו המצאתי אותה יש אולי שלא יבינו כי הם לא מכירים את א. א. קבק (עוד לומדים אותו לבגרות?)

      תודה על הקישור, אני מקווה שישכילו להשתמש במערכת הזאת ולא ישתמשו בה שלא בתבונה. אני מבין את הפוטנציאל.

  • גבארה פואד  On 9 במאי 2011 at 8:51 am

    קראתי את השאלות שהעליתה שהן עולות כאשר אני מתווכח עם חבראי המורים במקצוע ולפעמים כשאתה בא לישם משהוא חדש שלמדתה ואז אתה נתקל במוסד שקופה עליך את ההוראות כמו צריך לכסות את החומר יש מבחן מיצב ץ
    ואז עולות השאלות שחלק גדול מהם העליתה ושאני מסכים איתם במאה אחוז ולפי דעתי על המפקחים והמנהלים לשאול את עצמם את השאלות האלה אז לפי דעתי יתחיל השינוי אחרת לפי המצב הקיים לעולם לא יהיה תהליך למידה שוויוני כי מה שאני רואה הכל מסתובב סביב מבחן המיצב TIMZ אין שאלות על התלמיד מה מרגיש האם מתרחש תהליך למידה או הבין וכו….

    • חנן יניב  On 10 במאי 2011 at 4:46 am

      תודה, פואד. אני מסכים עם התפקיד המשחת שיש למבחני המיצב למיניהם, אבל אי אפשר להתכחש לצורך הלגיטימי של הפוליטיקאים לכמת תפוקות במערכת החינוך ולהצביע דרכן על תהליכים. זה קורה בכל העולם. אתמול הייתי בבית ספר שבו המורים סדרו לעצמם את מערך הערכים שלהם – למה הם שואפים? במה הם מאמינים?

      הנתונים מראים כמה מורי בית הספר ממוקדי אדם: אני מבחין בין פילוסופיות ממוקדות אדם (ההומניסטיות למיניהן) לבין פילוסופיות ממוקדות תוכן (הביהביוריסטיות למיניהן).

      אם היית קורא חוזרי מנכ"ל למיניהן היית רואה שגם משרד החינוך מצהיר על פילוסופיות ממוקדות אדם – אבל מניע את המערכת לתפוקות תוכן. זהו הקונפילט העיקרי שאיתו בתי הספר חייבים להתמודד – אין ברירה… אבל את יודע מה? אני חושב שאפשר. אני כותב על זה ברשימה הבאה: 'המקצוע הכי שוחק בעולם'.

  • לוגואיסט לשעבר  On 10 במאי 2011 at 7:13 pm

    שלום חנן ותודה על הפוסט.

    להלן מחשבות עצמיות שחשבתי לשתף, אני לא משוכנע שהן חשובות במיוחד….

    אני דווקא זוכר לוגו. למדתי זאת שהייתי בכיתה ג' בחוג בבית ברל. יותר מהשיעורים עצמם אני זוכר כמה דברים : הפליאה, שאני מצליח, ממש כמו בסרטים ובדימיון, לדבר עם המכונה הזאת. את המשחקים שלנו, שאני לא זוכר עם מורה הנחה או אנחנו יצרנו, שאומרים אחד לשני הוראות איך להתקדם ולחקור את הקמפוס של בית ברל. ואת ההליכה שלי שהשתנתה מייד אחר כך. בו אני מנסה להבין איך זה להיות מן צב כזה, שזז או מסתובב. בתור, כנראה משהביא את זה, תודה.

    קיבלתי את המייל ממורה עמית בבית הספר.
    מאוד שמחתי לקרוא, כי אני חושב שהוא מבטא תהליכים רבים שאני חווה בשנותיי המועטות ב"מערכת".
    נראה כי רעיונות גדולים ויפים מושטחים עד דלא ידע. מחינוך ערכי, שהתרגם לשעה שבועית בתוכנית מערכתית ועד להוראות מסרסות יציאה לטיולים. והיד באמצע ומכול הכיוונים עוד נטוייה.
    אבל גם רעיונות שאני חש שאנחנו מנסים לקדם בביה"ס הרבה פעמים דורשים כח עז כדי לשמור על חיותם. על יכולתם להשתנות, ולא להפוך לשיטה עם מסגרת וללא לב פועם ומורים שממשיכים לברר וללמוד.

    גם המחשבות על הטכנולוגיה בחינוך מטרידות אותי. אני, כמו שאולי אפשר להבין מתוך התייחסותי ללוגו, מתחבר לטכנולוגיה, מתכנת מעט, ומדבר עם מחשבים ומידע בכול מיני רמות. אך, לצערי טרם הצלחתי למצוא איזה שימוש, לא טכני ומלמד מיומנות מינימאלית (שכבודה במקומה מונח), אלא כזה שבשיעורי מדעים או אחרים אני מוצא.
    מה ששמתי לב, בעבות פוסט זה, הוא שבעצם מחשבותיי הפילוסופיות על מקומי כמחנך, מורה ואדם, עוד לא ממש טבלו לתוך בריכת הטכנולוגיה שלי. וככול הנראה שם ההתחלה.

    • חנן יניב  On 13 במאי 2011 at 5:19 am

      לוגואיסט, אני חושב שלא מחשבותיך הפילוסופיות הן אלה שצריכות 'לטבול בבריכת הטכנולוגיה שלך', אולי ההיפך.

      אצלי התהליך עובד ככה: אני מגלה טכנולוגיה חדשה (למשל סקונד לייף)…
      אם אני מרגיש זיק של עניין, אני מנסה לחקור אותה, לחוות אותה, להרגיש כמה והאם היא עושה לי משהו…

      יש מקרים שבהם אני מרגיש 'התגלות'… קורה לי משהו אחר…

      שים לב, זהו לא תהליך מושכל, אנליטי, זה תהליך של התחברות אישית ועדיין לא התחלתי לחשוב פילוסופיה, פדגוגיה או/ו מה שביניהם, ובודאי לא 'מה אני עושה עם זה מחר בבוקר'. אני מניח שלא כל מורה יכול להקדיש שעות רבות כמוני בבדיקת טכנולוגיות חדשות – אבל לכן אני רואה במה שתיארתי עד עכשיו סוג של שליחות… אני מאמין שתפקידנו, הפדגוגים הדיגיטלים, הוא להביא את הבשורה אל השטח…

      אבל, בכדי לעמוד בפני פיתוייו של עיקרון ההשטחה, אני עדיין לא עושה את זה.

      גיליתי את הטכנולוגיה החדשה (עדיין אני בסקונד לייף כדוגמה), אני מרגיש שזה סוג חדש של חוויה עבורי. סוג חדש של התנסות. אני מרגיש שיש פה פוטנציאל, מתחיל להבין שיש פה משהו אמיתי וממשיך לחקור ביתר עניין, עד שאני מגלה את ה'הולודק' (ראה רשימה על 'הזדמנות שניה') – אז אני כבר מתחיל להבין כמה הטכנולוגיה הזאת יכולה לשרת את התפישות החינוכיות שלי (למידה התנסותית, האדם כיוצר המציאות של עצמו, שיתופיות מסוג אחר וכד')…

      או, אז אני מנסה לפתות סטודנטים ועמיתים שלי לחוות את ה'בשורה' הזאת ומתחיל לחפש דרכים לשלב אותה אל התפישה שלי של סביבת למידה.

      עכשיו…

      אנחנו מדברים על קודם כל תפישת עולם ערכית, אח"כ תפישה פדגוגית ואח"כ 'מה הטכנולוגיה יכולה לעשות בכדי לאפשר לנו ליישם את התפישה שלנו טוב יותר'. אני בטוח שאם תצלול ל'בריכת הטכנולוגיה' בראש כזה, תוכל לגלות את ההקשרים עליהם אני מצביע, זו חוויה נהדרת… ואנא, אל תטבע…:)

  • ישר פנינה  On 12 במאי 2011 at 6:17 pm

    חנן ערב טוב,
    קראתי את שכתבת וכמו שאתה כבר יודע אני מסכימה עם כל מילה שלך וכיום אף חושבת כמוך. אני רוצה להגיב ולומר שלנו המורים מאד קל לעמוד מאחורי האמירה "המערכת מכתיבה", אין קל מזה להיות מורה שכבר יש לו חומר מוכן בבית הוא שולף ומעביר את זמן הלמידה כפי שמצפים ממנו. התלמיד ישב בכתה,הקשיב,הוציא במבחן ציונים גבוהים וכולם מרוצים. השאלה שנשאלת מה קורה עם הלמידה הזאת אחרי המבחן? האם הילד הפנים? האם עכשיו זה עושה אותו ידען גדול? הוכחה לכך שכל שנה אנחנו המורים שבוחנים ידע קודם של תלמיד אנו חושבים שהקודמים לנו לא עשו דבר, ואלה שיבאו אחרינו יחשבו בדיוק אותו דבר. התלמיד אינו זוכר כלום אם הלמידה לא היתה משמעותית עבורו.

    כיום בהכנסת התקשוב לבתי הספר "המטמעים" שמשרד החינוך הכשיר עוד לא השכילו לעשות שינוי בתפיסה. הם מנסים להעביר לנו המורים שכל מה שעשינו בדף ועפרון עכשיו יעשה במחשב וכולם יהיו מרוצים וילכו גאים שבית ספרם הכניס את המחשבים ללמידה.

    אני כבר שלוש שנים עוברת את תהליך הכנסת המחשב בהוראה ורק לאחרונה הבנתי שמה שעשיתי הוא טוב יעיל אך לא מספיק. יש צורך בשינוי בתפיסה כדי שהשילוב של הטכנולוגיה בחינוך יהיה משמעותי.

    אני למדתי שמורה וגם התלמידים עצמם צריכים להבין שמרכז הידע לא נמצא אצל המורה הוא נמצא בכל אחד מאיתנו וכל אחד מאיתנו צריך ללמוד להשתמש בכלים העומדים לרשותנו היום כדי להנות מהלמידה ולהפוך אותה משמעותית.

    אני מלווה סטודנטית להוראה במהלך הכשרתה במכללה למורים, אני בהחלט שמתי לב שבתהליך הכשרה היא מצפה לתכלס " אז מה אני עושה עם זה מחר בבוקר". וכשאני אומרת לה להיות יצרתית לנסות להביא את עצמה לתוך התהליך אני נתקלת במבטים של "מה זאת רוצה ממני עכשיו". אני מסכימה עם מה שכתבת "האתגר העיקרי, לדעתי, העומד בפני מערכות הכשרת המורים הוא לחנך את המורים מיומם הראשון במוסדות להכשרת מורים לצפות מעצמם לנסח את זהותם מול מערכת ערכית ברורה ויציבה. מערכת כזאת יכולה להתגבש לא רק בהכרת חלופות של מערכות ערכים (למשל תפישות פילוסופיות שונות), אלא בעיקר ביכולת להבין את הקשר שבין מערכת הערכים הזאת לבחירות היומיומית לחיים בכיתה, להתמודדות עם המציאות."

    אני יודעת שהגבתי די הרבה אבל אני חייבת לומר שהיום אני עם כל "הכתבות המערכת" מביאה את התפיסה החינוכית שלי ללמידה אני משלבת טכנולוגיה בחינוך בצורה מושכלת ורואה את השינוי שחל בלומדים שלי. נכון זה דורש ממני הערכות שונה נכון זה דורש ממני עבודה מרובה יותר אבל אני נהנת שאני רואה את תלמידיי לומדים מתוך רצון שהלמידה שלהם הופכת להיות משמעותית חוויתית ומהנה. בשיחות איתם הם חוזרים ומדגשים שדרך למידה שכזאת מעניינת אותם יותר ומשמעותית מאד עבורם.

    • חנן יניב  On 13 במאי 2011 at 5:33 am

      פנינה, אני מנסה להבין את המשפט הזה שלך: "אני למדתי שמורה וגם התלמידים עצמם צריכים להבין שמרכז הידע לא נמצא אצל המורה הוא נמצא בכל אחד מאיתנו וכל אחד מאיתנו צריך ללמוד להשתמש בכלים העומדים לרשותנו היום כדי להנות מהלמידה ולהפוך אותה משמעותית".

      אני חושב שהתכוונת להגיד במקום 'מרכז הידע' – האחריות לידע?

      שאלה נוספת: האם את מתכוונת שאנחנו צריכים ללמוד להשתמש בכלים העומדים לרשותנו כדי להנות מלמידה? איך אפשר אם אין עוד כלים (וכמו שהגבתי ללוגואיסט) – מי יביא אותם לסביבה החינוכית?

      אני מאמין ששוב, את מתכוונת לעיקרון האחריות. הלומד צריך לראות את עצמו אחראי ללמידה של עצמו, המורה צריך לתת לו את ההזדמנות והמשאבים לקבל את האחריות הזאת ולעזור לו לממש אותה, הפדגוג הדיגיטלי צריך להראות למורה איך לעשות את זה, עם מה, ואיך לא לאבד עומק.

  • יעל  On 15 במאי 2011 at 11:16 pm

    חנן,
    תודה על האזכור במחודש בפייסבוק, אכן דיון מעניין. לדעתי יש לחברו להקטנה ההולכת וגוברת של אוטונומיית המורים בכיתות. כאשר הייתה לך משימה מסוימת, חומר עזר (ספרים..) מומלץ וחופש לבנות את מערך ההוראה שלך, הסיכוי שאתה, כמורה, תדרש לחשיבה מסדר גבוה על מנת לבנות את מערכי השיעור גבוה הרבה יותר כאשר יש לך "מדריך למורה" לכל מערך החוברות הבלתי נלאה ובו כתוב לך בדיוק מה לעשות, איך לעשות, מה לומר ואיפה לעמוד. גם מערך ההדרכה, פעמים רבות, הופך להיות כלי מסרס במקום כלי מעודד צמיחה. הגלגל האכזרי של הורדת הציפיות המובילה לתחושת חוסר יכולת המובילה לתוצאות נמוכות ומשם ליתר פירוט והסבר והורדה נוספת של הרף עובד ברמת המורים כמו גם ברמת התלמידים. המערכת, כפי שהיא כעת, משטיחה את כל הפועלים בתוכה. מורים שיש להם מוטיבציה, רצון להעמיק וכדומה ימצאו את עצמם "מתפתלים" כדי למצוא מרחב יצירה בתוך סד הדרישות המפורטות של המשרד. העלאת האוטונומיה תוך מהלך ביזורי במשרד חיונית בעיני. הצמדה של סמכות לאחריות ולא רק אחריות אינסופית עם סמכות אפסית.

    • חנן יניב  On 19 במאי 2011 at 6:07 pm

      יעל, אני מסכים אבל חושב שזה עניין של ביצה ותרנגולת. אני עסוק עכשיו בלעזור לכמה בתי ספר להגדיר את התכנית הייחודית שלהם ובטוח שאם בית ספר עובר תהליך של הגדרת חוט שדרה ערכי ומבוסס (עדיף בשיתוף ההורים), הוא יוכל להציג למערכת עמדה מוצקה ומשכנעת של איך הוא (בית הספר) רואה את דרכו בהתאמה לדרישות המערכת. אני חושב שלפעמים אנחנו מניחים את גבולות היכולת שלנו ולא מעיזים לבחון אותם.

  • רחל שרוני  On 19 במאי 2011 at 3:35 pm

    אהבתי מאוד, ואקדים הערה לתגובה הנלהבת שלי:
    1. נקשרת ללוגו כאמצעי מהנה ומניע ללמידה, חקר, אותנטיות ומה לא? לא כולם מתחברים לכלי זה דווקא. לו ניתנו אפשרויות מגוונות, יתכן כי היתה בכך השפעה על הצלחת התהליך. עיקרון ריבוי האינטליגנציות מתקיים גם אצל המורים.
    2. שמחה לראות כי אני "מכוונת לדעת גדולים". כמנהלת בית ספר עד לאחרונה, אני מקדישה את עיתותי לכתיבת תוכנית המיועדת למוסדות הכשרת מורים, שנושאה (שם זמני): מפילוסופיה לאוטונומיה (או המורה המיטבי). כלומר: באמצעות הגדרה מתמדת של הפילוסופיה החינוכית שלו, משפיע הסטודנט להוראה על תהליך ההכשרה שלו, מונע למקצוענות הנובעת ממחויבות וחקר מתמיד.הגדרה פילוסופית מצמיחה.
    3. נחשפתי לדיון נרחב בנושא דמות הבוגר הרצוי (הבוגר המיטבי)של מערכת החינוך, נחשפתי פחות לדיון באשר לדמותו של בוגר מוסדות להכשרת מורים, ועוד פחות נחשפתי לפעולות שכיוונו להשגת תכלית זו. איך נשיג את מימוש התלמיד כבוגר מיטבי? באמצעות מי?
    4. תופעת בקשת המתכונים מנוגדת לחלוטין את רוח החינוך. עם ההסתייגות המוחלטת ממנה, היא גם מובנת ונובעת מהמסרים הצפים ממאפייני ההכשרה ומהמשקל שיש (מדויק יותר: שאין)לקולו של המורה במערכת.
    5. מברכת על הדברים

    • חנן יניב  On 19 במאי 2011 at 6:10 pm

      רחל, ראשית תודה. שנית, הייתי מאד שמח לשמוע יותר על המורה המיטבי. באיזו מסגרת את עושה את זה?

  • ד"ר דניאלה זביהד  On 12 ביוני 2011 at 8:44 am

    שלום חנן,
    השאלות שאתה מעלה מהותיות תמיד והיום אולי יותר מתמיד.
    כידוע לך, אני נתפסתי לתחום ה- Educational Semiotics
    בתחום זה אני מגלה אוצרות רבים בתיאוריה וגם בתחום המעשה החינוכי.
    ספר שיצא לאחרונה ( 2010) בעריכת Inna Semetsky הוא
    Semiotics Education Experience
    לא הצלחתי להפוך את שם הספר לקישור, אבל תוכל למצוא את זה בחיפוש בגוגל.
    אתה יכול לראות בעטיפת הספר שלושה קרחונhם שניתן לראות בהם את שלוש המלים של שם הספר.
    כיצד להפגיש את הקרחונים של ה- Semiotics Education Experience?
    אני גם בניתי אתר כדי להפוך את נושא הסמיוטייקה החינוכית לנגיש יותר לכל המתעניין בחינוך:
    http://www.semio-educ.com
    להשתמע,
    דניאלה זבידה

  • crul  On 22 ביוני 2011 at 12:03 am

    ויש גם האלטרנטיבה המשחקית – בית ספר שעוסק בשאלות היסוד, לוקח את החירות לעסוק בכך, ויוצר תקשורת משחקית כתשתית לפדגוגיה משחקית. בבית הספר הניסויי עין הים בחיפה. אצלנו למידה היא משחק, משחק הוא למידה, והילד הלומד בהצלחה הוא הילד המשחק. התפישה החינוכית רואה בית הספר כמגרש המשחקים של החיים – אירגון מְשַחֵק המפתח פדגוגיה משחקית ומיישם אותה במגוון מרחבים משחקיים, בין היתר מסדרונות, חורשה, מפעלון, חוף ים. המשחק הוא המצב הטבעי בתהליכי למידה, והמטרה היא ליצור תודעה משחקית בתהליכי העברה אל חיי היומיום מחוץ לבית הספר. אפשר גם אחרת, מסתבר.
    אתר ביהס: http://www.schooly2.co.il/einhayam/,
    כתבה עלינו במוסף הארץ: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1201802.html
    הרצאה שלי במכון מופת http://www.mofet.macam.ac.il/tikshuv/Pages/tikshuv2011-7.aspx
    ברוך יעקבי, מנהל ביהס הניסויי עין הים בחיפה

  • שני זיו  On 6 בפברואר 2012 at 11:51 am

    באמת אהבתי את הצב הזה הוא היה חמוד עכשיו אני מבין למה

  • דורית לאור  On 24 בדצמבר 2012 at 5:56 pm

    חנן שלום,
    לא הכרתי את הצב… ובכל זאת אני מבינה בדיוק על מה אתה מדבר…
    אני מנחה השתלמויות מורים והתחושה שאני עלולה לאבד את המשתלמות "רק נדון בגישות ותפיסות עולם מבלי לצאת אל הפרקטיקה והיישום – "מה אני עושה עם זה מחר בבוקר"… אכן מתסכלת מאוד. אני חושבת שהבעיה נעוצה בכך שלרוב נמצא מורים- גם ותיקים- שאין להם זהות מקצועית ברור אתה הם נכנסים לכיתה. לכן אני אף נוטה להסכים עם האמירה שלך שהאתגר האמתי של מע' הכשרת המורים היא בהבניית זהות מקצועית ברורה . הנושא הזה מעסיק אותי כבר כמה שנים ואת עבודת הגמר של התואר השני שלי הקדשתי בחינת סוגיית החירות המקצועית של מורים במציאות של מדיניות ריכוזית, בחינת המתח שבין תפיסת העולם הפדגוגית של מורים לבין המתרחש בכיתתם , אולם במהלך המחקר התאכזבתי לגלות עד כמה מורים לא מקדישים זמן לחשיבה מהי הזהות המקצועית שלהם ומה תפיסת עולמם החינוכית…. הם בדרך כלל מחפשים דרכים ליישם את מה שהתבקשו לבצע.

    דורית לאור.

  • Nitsa Waldman  On 15 באוקטובר 2014 at 12:35 pm

    שמחתי על איזכורי הלוגו ואני רואה במה זאת כראויה להזכיר איש יקר – יהושע ילין שבמסגרת תרגום סביבת ה Logowriter לעברית ויצירת "תמלילוגו", תרגם את המדריך למורה של הערכה. במדריך זה נמצא הרציונאל החינוכי אותו ניסה להתוות סימור פאפרט. אכן חבל על דאבדין… אם כי נראה שיש התעוררויות בנושא ע"י הטמעה של סביבת Scratch.
    אבוי לך חנן – עכשו התקלת אותי ואני מוצאת את עצמי צוללת אל נושא ההולודק במקום לבדוק עבודות של סטודנטים 🙂 איך כתבה כאן רותי סלומון – מורים נשחקים בשל ריבוי משימותיהם…
    יללה כל טוב וחג שמח.

  • דורית לאור  On 15 באוקטובר 2014 at 7:22 pm

    קריאת המאמרון הזה העלתה בי חיוך , קל אמנם אבל חיוך שמאחוריו : " עוד מישהו חש כמוני רק שהוא גם אומר את זה בקול רם…" כמנחה השתלמויות מורים זו בדיוק התחושה שעולה כשאר אני נמצאת מול קהל של מורים / מורות אשר ממתין למוצא פי … קשה מאוד להמריא עם דיון מעמיק על תפיסות חינוכיות רווחות , ביקורת על תפיסות חינוכיות , הקהל מחפש פרקטיקה ! חשבתי על כך לא מעט בשנים האחרונות והגעתי למסקנה שבדיוק כמו ש"המשרד"/ "המערכת " מחנכת את המורים כך המורים מחנכים את תלמידיהם. נוחתים על המורים עם החלטות ותפיסות עולם ומצפים מהם ליישם אותן הלכה למעשה "מחר בבוקר"… אתן דוגמא- אני מנחה בבית ספר בשרון המבוסס. שם הוחלט (לא עי צוות המורים / הנהלה , אלא עי העירייה וועדי ההורים ) שמשנה זו לא ילמדו יותר מספרים אלא באמצעות טאבלטים. יופי. איך? למה? מה הערך המוסף של ספר סרוק על ספר "מסורתי"? לאף מורה לא היתה תשובה מעמיקה אמיתית שיש מאחוריה תפיסת עולם והבנה בסיסית. הבכתי אותם… אך עדיין לא היתה שום התנגדות מצד הצוות ליישם את ההחלטה. חלק מהמורים מעולם לא אחז קודם בטאבלט. חלק מהמורים לא תפעלו מעולם טאבלט ולא חווה את חווית השימוש בו. מדוע נראה להם שיוכלו להפיק הוראה משמעותית טובה איכותית מקדמת באמצעות הטאבלטים? לרוב התלמידים יש ידע טכנולוגי רב יותר משל הרוב המוחלט של אותם מורים. מה שאני מנסה לאמר שהמורים כיום מורגלים לבצע כל גחמה שתיפול עליהם ללא חשיבה ביקורתית , ללא העמקה וללא הבנה בסיסית של מה מיצגת אותה גחמה , איזה עולם ואיזה מטרות היא אמורה להשיג. חלילה לא ניסיתי לקומם אותם אך כן, ניסיתי לעורר בהם שאלות על הנחיצות של הכלי . לשם מה הוא טוב.? מה הוא מקדם? ….
    עצוווב!
    דורית לאור

  • רענן ארבל  On 21 באוקטובר 2014 at 4:29 pm

    שלום ניצה שלום חנן
    לונג טיים….. כבר נאמר לעיל
    הדיון הזה מזמן פג ולא יודע אם מישהו עדיין כאן
    אך להפגש עם שניכם כאן….

    אז ככה

    לוגו היתה מרתקת כי היא הכניסה אותי לעולם חדש והיתה ממש כמו לגו.
    ואח"כ באמת חיברנו בין לוגו ללגו. ויש לכך רציונאל רציני ולא שטוח….
    ויהושע ילין – כן ניצה, איש יקר ממנו למדתי המון….
    לוגו היתה אחד הכלים שנתן לי להתרגש כמו ילד עם תלמידי ממש כמו לצפות בנדידת הציפורים בעמק החולה.

    ואחרי כן הגיעה know , זוכר כמובן….
    וכמו עם הסקונד לייף……..

    ולגבי עקרון ההשטחה……
    לצערי מאז שניסחת את הכלל הזה לא השתנה דבר. (טוב, זה כלל)
    כי כנראה זאת אופיה של כל מערכת והפתרון יהיה תמיד לגלות את החדשנות מלמטה, מהמתלהבים. אלה שיש להם את האור בעיניים ולבנות עבורם מערכת שתתאים להם
    ואז לצמוח כלפי מעלה .
    כי מלמעלה זה יורד חזק, כואב, מרדד ומשטח….

    כל טוב לכם
    רענן

    • חנן יניב  On 21 באוקטובר 2014 at 4:32 pm

      רעננוש. איזה כיף. תהיה חבר שלי בפייבוק. קורים שם דברים מעניינים!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: