כלניות או לא להיות: על עיצוב ערכים וגבולות


לא מעט מדברים איתנו על הצורך של ילדים בגבולות. יש אפילו 'כהני' גבולות חוצבי להבות בטלויזיה שמטיפים בתוכחה: הורים, הציבו גבולות לילדים שלכם! ועוד אחד ! אנחנו מתחילים להאמין שאם לא נעמיד את ילדינו במקומם, לא נבהיר להם מי קובע, מי מחליט, מי מציב גבולות ומי מסיר, נגדל ילדים שטופי סמים ואלכוהול, מופקרי פייסבוק, חסרי כבוד לזולת ועוד מיני בישיי. ועוד טוענים כהני הגבולות ונביאי האימה: הסכנה גדולה. אתם צריכים לעשות מעשה! קחו אחריות! עיקבו אחריהם, רימסו כל שבב של פרטיות שיש להם, אל תרשו להם לנעול את החדר (אל תרשו להם לנעול כלום), שימו את המחשב בסלון, התקינו תוכנות ריגול. חנכו אותם! הא.

אתמול נסענו עם גילה וקובי לדרום האדום. ליד קיבוץ אור הנר ראינו את זה:

רואים את מרבדי הכלניות? רואים גם את מרבדי האנשים?

השדה הזה מוקף גדר. כזאת:

מסביב מסביב גדר.

אנשים טובים, על טפם, עוברים את הגדר ורצים לטבוע בים האדום. אנשים יפים. אנשים שבמקום לשבת מול הטלויזיה בשבת קסומה כמו שהיתה אתמול, יוצאים עם ילדיהם לראות את הפריחה בנגב. מה יותר משובב נפש?

אז בואו נדבר קצת על גדרות ועל גבולות.

הצבת גבולות, על פי אמונתי, היא עניין שלך עם עצמך. חינוך לגבולות הוא חינוך של דוגמה אישית. הילדים יונקים את הגבולות מהתבוננות בדרך שבה ההורים שלהם מקדשים אותם.

יאמרו כהני הגבולות: יש דברים שמותרים למבוגרים ולא מותרים לילדים… אומר, נכון. אבל ילדים יכבדו גבולות שהמבוגרים יעזרו להם לגבש אחרי שיבינו את העקרון הערכי של מותר ואסור.

בואו נחזור רגע לשדה הכלניות…

הנה שדה מפתה מאין כמוהו. הכלניות כאילו קוראות לך, הי אתה, בא אלינו, בא תטמע באדום המשכר הזה. ויותר מזה… בא, תעבור את הגדר, ממילא אין פה שומרים או פקחים. ויותר מזה (והפעם בגדול) בא, תראה, כולם כבר עברו…

ואתה נקרע בין הרצון לעבור את הגדר ובין איזושהי תחושה של אסור, של גבול, של גדר.

ואתה יודע שאם תעבור את הגדר עם ילדיך, תועצם תחושת החוויה שלהם, הם יזכרו את החוויה הזאת לאורך שנים, הם יתקרבו לטבע, הם יתקרבו לפרח הם…

אתה אולי לא שם לב, אבל הגדר מסמלת משהו. הגדר מסמלת ערך. הגדר מסמלת ערך של כבוד לגבולות.

וכשאתה וזוגתך (או את וזוגך, או אתה וזוגך או את וזוגתך) והילדים שלכם, והחברים שלכם, והילדים של החברים שלכם, וכל בית ישראל ואחותו עוברים את הגדר, הערך שנקלט אצל הילדים הוא 'אנחנו, ילדים יקרים, במשפחה שלנו, מצפצפים על גדרות וגבולות לפעמים'.

והערך הזה, הוא, לדעתי, חשוב מאין כמוהו, כי הערך הזה הוא ההבדל בין מותר לאסור.

זה לא עקרוני מי הקים את הגדר, למה והאם צריך שם גדר. מה שעובר לילדים זה שאנחנו, במשפחתנו, לפעמים, מרשים לעצמנו לצפצף.

וכך לומדים מהם גבולות ולא מתוך כפיה, ולא מתוך איסורים, ולא מתוך השחתת הרגשת הפרטיות.. לא.

הילדים שלנו לא ילמדו תרבות של שימוש בפייסבוק כי שמנו את המחשב בסלון ואין להם פרטיות. הילדים שלנו ילמדו תרבות דרך דוגמה אישית ולא תמיד דוגמה אישית היא 'בא תראה מה אני עושה בפייסבוק', למרות שגם זה לא רע… הדוגמה האישית החשובה ביותר היא קודם כל, איך אני מקבל (כהורה) מצבים של מותר ואסור.

ולך תדע כמה מתוך תרבות הבלגאן שלנו, כמה מתוך הרבה מתחלואי החברה שלנו, התחילו שם, בשדה הכלניות.

ולכל אותם אנשים יפים (באמת יפים) שעברו את הגדרות אתמול – אני חושב ששיחה על אתמול עם הילדים שלכם ברוח – טעינו, היינו צריכים לכבד את הגדר, תוסיף יותר אפילו מלהיות שם ולא לעבור אותה.

ואתה קורא יקר, היית עובר את הגדר עם ילדך?

תודה לגילה וקובי על התמונות.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • sbsd  On 20 בפברואר 2011 at 9:00 pm

    …אבל הגדר מסמלת משהו. הגדר מסמלת ערך. הגדר מסמלת ערך של כבוד לגבולות.
    …והערך הזה, הוא, לדעתי, חשוב מאין כמוהו, כי הערך הזה הוא ההבדל בין מותר לאסור.
    מסכימה מסכימה מסכימה.

  • David  On 22 ביוני 2014 at 10:11 pm

    חוק וסדר (ואחריות): יסודות המשמעת.

    בממשל, כמו בבתי הספר, לעתים קרובות אנשים חושבים שסמכות דיקטטורית יכולה לשמור על הסדר יותר ביעילות מאשר סמכות בעלת בסיס עממי. מתברר שזו אשליה הן לממשלים והן לבתי ספר כאחד.

    למעשה, שמירה על הסדר הציבורי בבית ספר דמוקרטי (http://www.sudval.org/) היא קלה יותר ויעילה יותר מאשר בכל מקום אחר. זה כך בעיקר כיוון שהתקנות והכללים השונים נעשו על ידי הקהילה בכללותה.

    כללים נעשים רק כאשר הקהילה מרגישה צורך בהם, לא כאשר מישהו חושב שלבית הספר צריך להיות כלל זה או אחר, ולא כאשר קבוצה קטנה מרגישה זאת; אלא כאשר רוב הקהילה מסכימה שיש צורך בו. קיים סיכוי קטן לחקיקה "תאורטית", אשר עונה על דפוס מופשט כלשהו, ואשר משרתת את ההנחה שהדבר יביא לטוב איזשהו. נוסף לכך, אפשר לשנות כללים או לדחותם לחלוטין כאשר הקהילה מוצאת שהם אינם נחוצים לה עוד, או שאולי הם פשוט מוטעים. אין צורך במצעד מחאה המוני, או בשביתת שבת או בשביתה רגילה; במקום זאת, נחוצה פעילות פוליטית מעשית מסוימת כדי להשיג רוב קולות למען השינוי. האווירה כולה היא של שכנוע ושל משא ומתן, במקום עימות. פשוט אין עם מי להתעמת!

    הניסיון בבתי הספר הדמוקרטיים מראה שניתן לשפר את יעילותו של המנגנון החקיקתי בהרבה דרכים קטנות אך מועילות. אספות של קהילת בית הספר תשמורנה על הנימוס ועל כללי דיון מקובלים, כדי שניתן יהיה למצות את הדיון בסוגיות ללא הסחת הדעת כתוצאה מהפרעות או תוהו ובוהו. אפשר להפיץ מראש בכתב את החוקים המוצעים, ולתת אפשרות לשקול, לבדוק ולהוסיף תוספות. על ידי כך, ניתן למנוע את התופעות אשר גורמות לאי יציבות ואשר נגרמות כתוצאה מאשרור כללים פרי הדחף הרגעי.

    אין דבר העולה בחשיבותו על כתיבה קפדנית של הכללים, וניסוחם בבירור. משמעויות כפולות או אי בהירויות הן הארס של כל מערכת משפטית. על כל אחד לדעת בדיוק מה מצופה ממנו בקרב קהילת בית הספר.

    בית ספר בעל חוקים ברורים, המאושרים באופן דמוקרטי וצודק על ידי קהילת בית הספר כולה, ובעל מערכת שיפוט טובה לאכיפתם של חוקים אלה, יהיה בית ספר בו תשרור משמעת קהילתית, ובו יכול להתפתח בצורה נבונה, שגדלה והולכת, המושג של חוק וסדר.

    עד כה, הדיון התרכז רובו ככולו בהיבטים החיצוניים של הסדר. יותר חשובה היא השאלה: מה הם המקורות של המשמעת העצמית הפנימית? כיצד בן אדם מצליח לפתח את הכוח הפנימי שלו ואת אופיו אשר יכולים להעניק סדר והגיון לחייו?

    השאלה עצמה מרמזת על חלק גדול מהתשובה. מה שאנחנו מחפשים הוא פיתוחה של משמעת עצמית בתוך כל פרט. הדבר מרמז על כושר לעמוד בגפנו, להיות עצמאיים מבחינה מוסרית, להיות הגיוניים מבחינה אינטלקטואלית; בקיצור, את היכולת למצוא הגיון בחיינו, ליצור זהות שהיא שלמה ומהווה יחידה. אנחנו מדברים על דמות של אדם המתאים לקהילה חופשית של אזרחים שווים ביחסי הגומלין שביניהם – אדם המסוגל לקבל החלטות בתוך מסגרת הגיונית ועקבית עם עקרונותיה, אדם המסוגל להתייחס, ושיתייחסו אליו, בכבוד.

    סוג האופי אותו אנחנו מחפשים איננו נחוץ בכל סוג אחר של חברה. היכן שהמדינה שולטת עליונה, נחוצים אנשים אשר מסוגלים מעל הכול לציית, להטביע את העצמי הייחודי שלהם בדפוס גדול יותר. תלות ולא עצמאות, היא התכונה המתאימה ביותר למדינות סמכותיות.

    אנחנו, מאידך, מחפשים עצמאות. האדם העצמאי הוא האידאל שלנו.

    סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות. להיות אחראי ולמסור דין וחשבון בעבור מעשיו. לעשות, ולעמוד מאחורי מעשיו. לא להסתתר מאחורי "פקודות מגבוה", לא לחפש מקלט מאחורי החלטות הקבוצה, לא לאזור כוח מאיזושהי דמות של גיבור, אלא להיות גיבורים של עצמנו.

    אין דרך ללמד או להכשיר אדם אחר לעצמאות, אין טכניקה כדי להשיג או להעביר תכונות אלו. הדרך היחידה שבן אדם הופך אחראי על עצמו היא להיות אחראי על עצמו בעצמו, ללא סייגים או תנאים.

    בבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי.

    יחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: