על כהנים ונביאים ועל שינוי בחינוך


"אין לך רעיון גדול בעולם שהגיע למדרגת כוח פועל, אשר לא נמצאו לו בראשיתו אנשים המסורים לו, ורק לו, בכל כוחות גופם ונפשם. אנשים כאלו מביטים על כל החיים רק מצד רעיונם בלבד ורק על פיו בלבד יחפצו 'לתקן עולם', מבלי תת חלק לכל יתר הכוחות שאינם נשמעים לו ומבלי להשגיח גם על חוקי הטבע השסמים מעצור לפעולתם, אלא – 'יקוֹב הדין את ההר'. ואף על פי שלא הכוחות האחרים ולא חוקי הטבע אינם נסוגים אחור מפניהם וההר נשאר בלתי נקוםב, הנה אין עבודתם בכל זאת לבטלה : הרעיון החדש נעשסה על ידם לכוח מקורי, המושך עמו את החיים לצד אחד מיוחד, כמו שכך עושסים יתר הכוחות, איש לצדו ; וההרמוניא השסוררת בחיי החברה, בהיותה תוצאת התנגשותם של כל הכוחות, מוכרחת איפוא להשתנות מעט או הרבה על ידי תוספת כוח חדש. – ולפי שאין שום כוח מגיע לעולם לידי נצחון שלם ומוחלט, לכן אין שום אחד יכול להתקים לעולם בלי שמירה מעולה מצד אותם האנשים המסורים לו. ואם – מה שיקרה פעמים רבות – לאחר שעשסה הרעיון החדש רושם ידוע על מהלך החיים, נעשסים בעליו עצמם 'רחביכלב', המכירים ומודים, שאיכאפשר להטות הכל לצד אחד בלבד, והרי הם שסמחים בחלקם ומסתפקים באותה ה'פשרה' המוכרחת שיצאה מאליה על ידי התנגשות הכוחות, – אז ימצאו אולי הם עצמם חן יתר הרבה בעיני המון בני החברה, נושסאי ההרמוניא הכללית ; אבל יחד עם זה יחדל רעיונם מהיות עוד כוח מקורי בפני עצמו, וגם הרושם שכבר נעשסה על ידו הולך ומשתנה ומתמעט על ידי פעולתם של כוחות אחרים, ישנים וחדשים, העומדים על משמרתם ושואפים להתמלא איש מחורבנו של חברו, בעוד שהוא אין לו עוד נושסא מיוחד, אשר ישמרהו ויתאמץ להגדיל חוג פעולתו על חשבון האחרים.

וההבדל הזה בין שני מיני העבודה המוסרית לשם רעיון אחד הוא שהפריד בימי קדם בין הכהנים והנביאים.

הנביא הוא 'בעל צד אחד'. רעיון מוסרי ידוע ממלא כל חדרי לבו ובולע אותו כולו, עם כל חושיו ורגשותיו, עד שאין ביכלתו להסיח דעתו ממנו אף רגע ; אינו יכול לראות את העולם אלא דרך אספקלריא של רעיונו, וכל חפצו ועמלו הוא להגשים את האחרון בשלמותו בכל חזיונות החיים. בעד האידיאל הזה נלחם הנביא כל ימיו עד מקום שידו מַגעת, הולך ומפזר כוחותיו בלי חמלה ובלי חשבון ושסימתכלב לתנאי החיים ולדרישת ההרמוניא הכללית. הוא צופה תמיד רק במה שצריך להיות לפי ההכרה הפרטית שבלבו, לא במה שאפשר להיות לפי המצב הכללי מחוצה לו. – הנביא הוא על כן כוח מקורי. פעולתו עושסה רושם על תכונת ההרמוֹניא הכללית, בעוד שהוא עצמו אינו נגרר אחר הרמוניא זו, אלא נשאר תמיד בפרטיותו, קיצוני, מצומצם, שומר משמרת צד אחד ועינו צרה בכל נטיה לצד אחר. ובאֵין לאֵל ידו לעולם להשסיג חפצו במלואו, לכן מלא הוא תמיד כעס ומכאובים ונשאר כל ימיו 'איש ריב ואיש מדון לכל הארץ'. ולא עוד אלא שהמון בני חברתו, אותם הגמדים 'מרוביכצדדים', ילידי ההרמוניא הכללית, קוראים אחריו : 'אויל הנביא משוגע איש הרוח', ובגאוה ובוז יביטו על 'צמצומו' וקיצוניותו מבלי שיבינו, כי הם וחייהם עם כל צדדיהם הרבים אינם אלא 'קרקע עולם', שספגה אל תוכה את השפע היוצא מתוך התנגשות פעולותיהם של ענקים מצומצמים כאלו.

לא כך הוא הכהן. הוא עולה על הבמה אחר שכבר הצליחה הנבואה לפלס נתיב לרעיונה, להטות את 'התנועה הבינונית' במדה ידועה אל 'צדה' ולכוֹנן ככה 'הרמוניא כללית' חדשה בין הכוחות הפועלים. ואף על פי שגם הוא, הכהן, משמש את הרעיון וחפץ בקיומו, אבל הוא אינו מבני ענק, ובאין בלבו העוז הדרוש למלחמת עולם נגד ההכרח והמציאוםת, נוטה הוא יותר להרכםין ראשו לפני ההכרח ולכרוֹת ברית עם המציאוםת. תחת להשאר בצמצומו של הנביא ולדרוש מאת החיים מה שלא יוכלו לתת, מרחיב הוא את דעתו והשקפתו על היחס שבינם ובין רעיונו ואינו מבקש 'מה שצריך להיות', כי אם רק 'מה שאפשר להיות'. כלומר, לא עצם הרעיון בכל פרטיותו ושלמותו, כי אם אותה 'ההרמוניא' המורכבת שיצאה אל הפועל מתערובתו עם כוחות אחרים – זהו דגלו של הכהן, אותו ישמור ובעדו ילחם, לא עוד נגד המציאוםת, כי אם אדרבא, בשם המציאות נגד כל הקמים עליה. הרעיון הכהני איננו איפוא עוד כוח מקורי, אלא הַרכםבה מקרית מכוחות שונים, שאין בינם שום יחס עצמי, זולת מה שפגשו אלו באלו במקרה והתנגשו יחד על שסדה החיים בזמן ידוע והיו אנוסים על ידי זה לשתף פעולותיהם בתנועה בינונית אחת. הרעיון החי, המוחלט, השואף לבלוע הכל ולמשול בכםל, המבלה ומחדש צורת החיים החיצונית והוא עצמו בלתי משתנה, – הרעיון המקורי הזה עבר ובטל ביחד עם נביאיו, ולא נשאר ממנו אלא כוח מעשסיו חותים שטחי אשר הספיקה לו השעה להטביע בצורת החיים המורכבת ששלטה בזמנו ; והכהנים עוטרים את הצורה הזאת הישנה ומשתדלים לשמרה כולה כמו שהיא, בשביל אותו החותם הנבואי שעליה."

מתוך אחד העם – "כהן ונביא" תרנ"ג (1893).

תודות לפרוייקט בן-יהודה http://benyehuda.org/

לאור תהליכים שעוברים על מערכות חינוך בשנים האחרונות (ולא רק בארץ), שעיקרן התפכחות משנים של כהות חושים ואשליה של 'אין דרך אחרת', נוצרים זרמים חדשים של חשיבה חינוכית וניסיונות להגדרה מחודשת של מציאות, צרכים ופתרונות. אחד הזרמים החדשים לו אנו עדים מתוך זיקה של שליחות ושייכות הוא הניסיון להתוות תוכנית לאומית לתקשוב מערכת החינוך. איפה שהוא, מישהו מאמין שתוכנית לאומית לתיקשוב (נשמע מרשים, לא?!) תענה על תחלואי מערכת החינוך ותמצב את ישראל מחדש בצמרת ההישגים של מבחני ה-OECD. הנה כמה מושגים ששמעתי בכנסים שונים של ארגונים שונים הנעוצים בבסיס הגדרות הצורך של תוכניות תיקשוב למיניהן:

מיומנויות המאה ה-21
סביבות למידה קונסטרוקטיביסטיות
לומד אוטונומי
בעיקרון, מטרות מבוססות למידה או מיומנויות למידה. נכון, אפשר בכל אחת מהן לזהות גם מרכיבים ערכיים, אבל המיקוד הוא למידה ורכישת מיומנויות ותכנים.

לעומת זאת, התחושה הציבורית של כישלון החינוך, והסיבות למיצוב ישראל בראש הטבלה הבינלאומית של שנאת בית הספר (מקום של כבוד, ללא ספק), איננה נעוצה דוקא באתגרים הללו. החינוך עולה כנאשם על דוכן הדיון הציבורי בעיקר בעניינים של תרבות וערכים שבין אדם לחברו: (אלימות, חוסר משמעת, חוסר רגישות, התנהגות ציבורית בוטה, חומרניות, תחרותיות, חוסר צדק). בימים אלא של יומלודת לחורבן – הסיבה העיקרית בה תולים המפרשים את חורבן שני הבתים היא "שנאת חינם" וזו לדעתי, בשתי מילים, המשמעות העיקרית של תחושת כישלון החינוך והאתגר הגדול ביותר העומד בפנינו. הסיבות העיקריות בהן נתלה הכישלון הן מעמד המורה, התדרדרות ערכית ותרבותית של הבית ושל החברה והתנערות הדרגתית של ההורים מהאחריות לצמיחתם הערכית של ילדיהם.

מטרתו ההעיקרית של החינוך איננה, איפה, לשפר את מיצובה של ישראל בטבלת ההישגים של ה-OECD. מטרתו העיקרית של החינוך היא ליצור חברה ישראלית אנושית יותר.

את כל זה אני אומר כי לא ראיתי התייחסות לשאלות הללו בתוכניות הלאומיות לתיקשוב מערכת החינוך (ראיתי כבר 3 מהן). נראה כאילו יש איזו שהיא הנחה שתיקשוב בחינוך איננו קשור בטבורו לשאלות של תרבות. נראה כאילו אפשר לפרק את מטרות החינוך לשני תחומים: למידה ו"חינוך".. וכאילו שאין קשר בין השניים. כאילו העת הזאת היא עת של כהנים…

בהיבט המציאותי אני יכול להבין את ההתפחות של הרציונל המעוות הזה וכבר כתבתי עליו לא מעט, למשל כאן: על ערכים מבולבלים והמורה חסיה או כאן: התרמית השניה בגודלה בתולדות האנושות, וכאן עולה האתגר העיקרי העומד בפנינו: הגדרה מחודשת של חינוך בכלל ותפקידו של התקשוב בחינוך בפרט – מתוך ראיה שאם אמנם נפתח חלון של הזדמנויות בגלל התפתחויות טכנולוגיות והתעצמות הצורך בשינוי – מן הראוי שנתלכד כולנו למשימה הלאומית הזאת.

ופה, סוף, סוף, אני חוזר לפתיחת הרשימה ולאחד העם שתבונתו מנערת אותי כל פעם מחדש.

מה אנחנו צריכים עכשיו? כהנים או נביאים?

מה אנחנו צריכים לעודד כמחנכים – 'כהנות' או 'נביאות'?

ואם אתם מבינים כמוני שזו העת לנבואה בארץ ישראל, בואו נצא לשער העיר, נעטה שקים ונצעק בראש חוצות: קום התנערה עם חלכה…

Advertisements
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: