על ההבדל בין חינוך לערכים לבין אינדוקטרינציה


בשבועות האחרונים נתקלנו בלפחות שתי סערות תקשורתיות שנוצרו בעקבות אמירות של מנהלי תיכונים: ד"ר זאב דגני, מנהל גמנסיה הרצליה ורם כהן – מנהל עירוני א'. בשני המקרים הסערות סבו מסביב לערכים טעונים בחברה הישראלית כמו צבא וכיבוש (אין אני מציג פה עמדה פוליטית) ובאמירות כאלה או אחרות עוררו פולמוס ציבורי רחב. נוסיף לקלחת אימרות של רבנים שקוראים לסירוב פקודה בעת פינוי יישובים, והרי לנו אתגר… מה מותר למחנך (גם רב הוא מחנך) ןהיכן הגבול בין חינוך לבין אינדוקטרינציה.

בכדי לדייק במושגים, חיפשתי במילון את המילה "אינדוקטרינציה". את ההגדרה שהכי מצאה חן בעיני מצאתי אצל dorgad בפורום השפה העברית בתפוז: "שיטת חינוך המשתמשת בשיטות של שטיפתמוח לשם החדרת ערכים דוגמטיים הנקבעים (בדרךכלל) ע"י השלטון, ערכים שהם בגדר "ראה וקדש" ואין בלתם".

האם מחנך המשתף את תלמידיו בעמדותיו הפוליטיות מפעיל עליהם "אינדוקטרינציה" מסוג כזה או אחר? הרי המחנך הוא סמכות ולפעמים מהותית בחייהם של תלמידיו.

אז בכדי לא ליצור רושם מוטעה, אציג קודם את השורה התחתונה, ואת הטיעונים אח"כ:

לדעתי המחנך יכול להציג את עמדתו הפוליטית בתנאי שיסביר שזוהי עמדתו שלו ולצידה יציג 'הזדמנויות שוות משמעות' להצגת עמדות אחרות.

במושג 'הזדמנויות שוות משמעות' השתמשתי בכדי להדגיש את הצורך של המחנך להביא בפני תלמידיו את העמדות השונות משלו באותה עצמה לפחות שיש להשפעה הפוטנציאלית שלו עליהם כמחנכם. במקביל ראוי שיתן בידי תלמידיו כלים לחשיבה ביקורתית בה יוכלו להבין את הטיעונים ולבחור לעצמם את דרכם.

אציג דוגמה דמיונית (אני לא מכיר את כל העובדות שמאחורי המקרים שהבאתי למעלה):

נאמר שאני מנהל בית ספר בקריית ארבע ומחזיק עמדות קיצוניות בהקשר לפינוי התנחלויות. אם הייתי רוצה להביא את עמדותי בפני תלמידי (ואני לא רואה איך מחנך יכול להישאר נטראלי), אביא לצד דברי גם מנהיגים מן השמאל הטוענים לפינוי ישובים ואתן לתלמידי את ההזדמנות לבחור את דרכם.

החינוך, במהותו, צריך לתת כלים למתחנך לבחור את דרכו באופן שקול ומודע.

הבעיה העיקרית שמונחת לפנינו היא פוטניצאל ההשפעה שיש למחנך מעצם תפקידו כמחנך, שהרי הוא מונה להיות מחנך ע"י ממסד ותרבות שיצרו את הגדרת התפקיד. בד"כ זהו לא מנהיג בזכות. הוא לא גדל כמנהיג בתוך החברה בה הוא יושב (לכאורה יכול להיווצר הרושם המוטעה שאני חושב שפוליטקאים גדלו כמנהיגים בזכות – וטעות היא. המנגנון הפוליטי ותהליך ההתפתחות של מנהיג פוליטי ראויים למבחן קפדני מאד). המחנך מונה לתפקידו ע"י הממסד ואין לו מנדט לאינדוקטרינציה של עמדותיו האישיות.

הלכתי וקראתי בהגדרת התפקיד של מנהל בית ספר

7.6.3.2 מנהל בית-ספר על-יסודי

א. מנהל בית-הספר, בשיתוף עם מורי המוסד, דואג לעיצוב דמותו ולקביעת דרכו החינוכית של המוסד שהוא ממונה עליו, בהתאם למטרות החינוך שנקבעו על-ידי משרד החינוך התרבות והספורט ובהתאם ליעדים שנקבעו למוסד על-ידי הבעלות.

ב.המנהל עושה להעמקת המחשבה הפדגוגית בבית-ספרו, ומתפקידו ליזום, לתכנן ולבצע הצעות לשיפור שיטות ההוראה והחינוך.

כמובן שאין משמעות מרובה להגדרות הנ"ל מבלי מבחן מדוקדק של המושגים 'חינוך' או 'מחשבה פדגוגית', אבל כן נמצא שם ביטוי חשוב ביותר: 'בשיתוף עם מורי המוסד'.

הרעיון שהמנהל איננו חופשי לעצב ולקבוע בעצמו את דמותו ודרכו החינוכית של המוסד הוא רעיון שעיקרו מנגנון בקרה ערכי. הוא נועד, לדעתי, למתן עמדות קיצוניות מחד גיסא, ולתת בעיצוב דמותו החינוכית של בית הספר ביטוי לערכי הקהילה בה הוא יושב.

אז למה בכלל לצפות ממחנך שיביא את עמדותיו הפוליטיות אל הכיתה?

אני חושב שאין דרך לצפות ממחנך להביא את עצמו וכולו אל הכיתה ולהשאיר בבית את תחושותיו ותגובותיו להתרחשויות שמסביבו.

מבחן האני (כמה הגיגים רפלקטיביים).

האם אני, כמחנך, מתבונן פנימה ובוחן את דרכי כמחנך הרי שרגישותי הערכית הגבוהה ביותר היא לערכים הומניטיים.

האם אני רשאי להביא את אמונתי אל הכיתה? אני לא רואה את עצמי מסוגל לקיים קשר אמיתי עם תלמידי בלעדיה.

האם אני מסתכן ב'אינדוקטרינציה'? כמובן. ככל שההערכה של תלמידי אלי גוברת, כן עולה מידת ההשפעה הפוטנציאלית של עמדותי הערכיות.

האם אני יכול למתן את ההשפעה האינדוקטרינטיבית שלי? כן, אני יכול להביא מערכות ערכים אחרות, אך עלי להביא אותן דרך אנשים שמאמינים בהן לא פחות מאמונתי בהומניזם.

אין ספק, חינוך הוא מקצוע רגיש וקדוש עם מחוייבות אתית מרובה.


http://cms.education.gov.il/educationcms/units/sherut/takanon/

perek7/menahel/hagdara/hagdara_al_yesodi.htm

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עמית  On 18 בפברואר 2010 at 9:52 pm

    כלומר, אני מסכים שמחנך צריך להשאיר מקום לדעות שונות משלו, ולהדגיש שמדובר בעמדות שלו, ושישנן אחרות. אבל הוא איננו חייב להביא את העמדות האחרות. לפחות לא לדעתי.

    אנשים לומדים מסיטואציות. לא רק ממלים. וחלק מהתפקיד של המחנך הוא לחשוף את התלמידים לסיטואציות שונות. אבל כחלק מתפקיד זה, תפקידו הוא לבחור ולעצב, עד כמה שאפשר, את הסיטואציות שנראות לו חשובות ומועילות, ולוותר על אחרות – שכן אי אפשר הכל.

    הפלורליזם צריך לבוא לידי ביטוי בכך שהתלמידים נפגשים עם הרבה מורים שונים, וגם הורים, חברים, כלי תקשורת. כל אחד מאלה חושף אותם לסיטואציות אחרות ולהיבטים אחרים שלהן ולדעות אחרות.

    תפקידו של המורה הבודד הוא להיות אמיתי בסיטאוציה שלו. להביע את דעתו. בלי לחסום דברים אחרים. תפקידו של בית הספר ותפקידם של מעגלים חברתיים גדולים יותר – אבל לא תפקידו של המורה הבודד – הוא לוודא שהתלמיד ייחשף למגוון רחב של עמדות.

    האינדוקטרינציה אפשרית רק במערכת בית ספרית טוטאלית (ובעיקר בפנימיות – בהן יש גם השפעה על הנעשה מעבר ללימודים) בה כל המערכת מדברת בקול אחד.

    למורה יש קול אחד. חשוב שבית הספר ידבר בכמה קולות קונטרפונקטיים.

  • רני  On 18 בפברואר 2010 at 10:20 pm

    האיש יושב בקנדה ובונה שם את חייו שיהיה לו טוב מה הוא בדיוק רוצה מחינו כאן?

    הקמת מרכז החינוך של המוזיאון הצבאי בקלגרי

    זה מה שהאיש הזה עושה בקנדה ומשם הוא מטיף מרצה, מחנך והוא כותב משם לנו הלבנטינים

    זה באמת?

  • דוד  On 20 בפברואר 2010 at 10:58 am

    בתי-ספר מלמדים את הערך של ציות לסמכות, ציות מוחלט וללא עוררין. הם מטיפים להתאמה ולהסתגלות (לקונפורמיות), ותומכים בזאת על ידי סוללה מדהימה של מבחנים סטנדרטיים, אשר ניתנים כמעט בכל בתי-הספר בארץ, לילדים מכל הגילים. הם מטביעים באופן שאינו ניתן למחיקה את הערך של תחרותיות הורסת, ואת הגישה הנלווית לו ש"חבר'ה בעלי מרפקים חלשים מסיימים אחרונים". הם לועגים ומבטלים את ערכי האינדיבידואליות, החופש, הסובלנות, והשוויון.

    אנתרופולוגים ופילוסופים הבחינו זה זמן מה שהאופן בו מועברים ערכי מוסר לילדים הוא דרך הפעילות היומיומית, על ידי דגמים בעלי תפקיד של מבוגר ועל ידי הילדים. זו הסיבה מדוע המשפחה היא מוקד החינוך המוסרי: ילדים חשופים בקביעות להתנהגות של הוריהם ושל אחיהם ואחיותיהם, וקולטים, על ידי חיקוי ועל ידי התהליך של בנית מושגים, את המסגרת המוסרית שביסוד המעשים של "מוריהם". ובמסגרת הבית, ילדים מעורבים בקביעות במעשים אשר הם ומשפחותיהם מעריכים במונחים מוסריים.

    החינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם, אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר?

    זה בוודאי אינו מוציא את החינוך המוסרי מרשות בית-הספר!!

    הדרך היחידה שבה בתי-הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים-אמיתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי-הספר הממלכתיים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית-הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית-הספר או משמעת. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים מוסר, חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו.

    בתי-הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור. פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים יינתן ייפוי-כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר יינתן ייפוי-כוח כזה, הערכים שבתי-ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הרפורמאטורים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הנוער בחברה דמוקרטית.

  • חנן יניב  On 20 בפברואר 2010 at 12:58 pm

    ראה ספר שכבר הזכרתי 'פרשת גבריאל תירוש'. איך נמתן השפעת מורה כריזמתי שעמדותיו קיצוניות? האם נצפה לחשיפה אקראית של התלמיד להזדמנויות מפגש עם עמדות שונות?

  • חנן יניב  On 20 בפברואר 2010 at 1:02 pm

    אני מסכים כמובן עם כל מה שכתבת, אבל מיהם ה'רפורמאטורים'? אתה מתכוון לאנשים שמתנגדים לתופעה עליה הצבעת בפסקה הראשונה של התגובה שלך? אם כך, אני מסכים.

  • דוד  On 20 בפברואר 2010 at 1:07 pm

    מזה שאנחנו זקוקים לבתי ספר דמוקרטיים (דמוקרטיה ישירה). אינכם מסכימים?

    ראו:
    http://en.wikipedia.org/wiki/Democratic_school

    "מדוע שלא נאפשר לאדם להחליט לבד על אופן השימוש שלו בזמן? זה רק יגדיל את הסיכויים לכך שאנשים יתבגרו תוך מילוי צרכיהם הלימודיים, מבלי שיבולבלו על ידינו, המבוגרים, אנו שלעולם לא נדע מספיק או נהיה חכמים מספיק בכדי לייעץ להם כהלכה."

    "האמנות לא לעשות מאומה"
    http://onodemocratic.com/Articles/Article15.htm

    חנן יניב כותב:
    "הבעיה העיקרית שמונחת לפנינו היא פוטניצאל… ההשפעה שיש למחנך מעצם תפקידו כמחנך, שהרי הוא מונה להיות מחנך ע"י ממסד ותרבות שיצרו את הגדרת התפקיד. בד"כ זהו לא מנהיג בזכות. הוא לא גדל כמנהיג בתוך החברה בה הוא יושב (לכאורה יכול להיווצר הרושם המוטעה שאני חושב שפוליטקאים גדלו כמנהיגים בזכות – וטעות היא. המנגנון הפוליטי ותהליך ההתפתחות של מנהיג פוליטי ראויים למבחן קפדני מאד). המחנך מונה לתפקידו ע"י הממסד ואין לו מנדט לאינדוקטרינציה של עמדותיו האישיות…"

    —————–
    הערה: ברגע שאתה כותב "כיבוש", הנך מציג פה עמדה פוליטית. האם אינך מבחין בכך?

    "…כיבוש (אין אני מציג פה עמדה פוליטית)…"

  • חנן יניב  On 20 בפברואר 2010 at 6:52 pm

    אני מזמין אותך לקרוא מה שכתבתי על דמוקרטיה ברשימה 'הבל החופש ושקר הדמוקרטיה':

    http://www.notes.co.il/yaniv/38475.asp

    יש כמה בעיות מאתגרות ב'חינוך לדמוקרטיה' שהייתי רוצה למנות:

    1. יש סכנה ששלטון הרב ישאיר את המיעוט בצל
    2. בכדי לקיים דמוקרטיה לשמה, צריך כל חבר בקהילה להראות עניין פעיל בכל נושאי הקהילה – למה שזה יעניין אותו?
    3. חברות דמוקרטיות מאד נוטות להמעיט בהערכת היחיד על מזבח טובת הקהילה

    ויש עוד…

    אז אם מעניין אותך לקיים על זה דיון, אני חושב שראוי שנקדיש ל'בית הספר הדמוקרטי' רשימה משלו ונקיים שם דיון ב'רחל ביתך הקטנה'

    ולגבי המושג 'כיבוש' כמובן שהוא פוליטי בהקשר שלנו אך מאחר שהבאתי אותו מתוך הידיעות בתקשורת על ההתרחשויות בעירוני א' בתל-אביב, ולא רציתי לטעון את הרשימה שלי במטען פוליטי שהיה מטה מהדיון בעיקר, הרי ששקדתי להסביר שאני מביא את המושג הזה ללא המטען שלו. יש להניח שלפחות מגיב אחד שקיבלתי (ראה למעלה) לא שוכנע…

  • דוד  On 21 בפברואר 2010 at 4:28 pm

    חנן יניב כותב:
    "יש כמה בעיות מאתגרות ב'חינוך לדמוקרטיה' שהייתי רוצה למנות:

    1. יש סכנה ששלטון הרב ישאיר את המיעוט בצל
    2. בכדי לקיים דמוקרטיה לשמה, צריך כל חבר בקהילה להראות עניין פעיל בכל נושאי הקהילה – למה שזה יעניין אותו?
    3. חברות דמוקרטיות מאד נוטות להמעיט בהערכת היחיד על מזבח טובת הקהילה"

    זה לא קורה בבית הספר סדברי ואלי: http://www.sudval.org/

  • חנן יניב  On 21 בפברואר 2010 at 5:04 pm

    לתת קישור לאתר בית ספר?

    בא ספר למה ילד שהתהליכים הפנימיים הארגוניים של החברה שלו אינם מעניינים אותו (כמו שאותי למשל לא מעניינים כל השאלות האירגוניות או מנהליות של הפקולטה שלנו), ירצה להשתתף בשיעמום המזוויע הזה שנקרא 'אסיפה כללית' (או כל שם אחר לאותה הגברת)? ואם אתה לא משתתף, אז אתה 'לא מקיים את חובותיך לאירגון ולדמוקרטיה'… ואתה מסתובב אשם כי לא הצלחת לגייס מספיק כח נפשי ללכת לאסיפה (כמו שתמיד הרגשתי בקיבוץ)…

    אז בשבילי, למשל, אסיפה כללית זה מעמד יותר גרוע משיעור משעמם בתנ"ך או היסטוריה (לא, בעצם אין יותר גרוע – גרוע כמו).

    חנן

  • דוד  On 22 בפברואר 2010 at 11:25 am

    הדמוקרטיה נשענת על זכות הצבעה אוניברסלית, לא על השתתפות אוניברסלית. הדבר החיוני הוא שיש גישה להשתתפות מלאה בקבלת ההחלטות לכל. אם משתמשים בגישה זו או לא משתמשים בה זה עניין פרטי, אשר תלוי במגוון גורמים. כל זמן שיש גישה אוניברסלית אמתית, יש דמוקרטיה אמתית.

    חנן יניב תוהה:
    "לתת קישור לאתר בית ספר?"

    אנא ראה את החומר על בית הספר סדברי ואלי ותראה שאכן אצלם זה לא קורה.

  • חנן  On 22 בפברואר 2010 at 6:21 pm

    אם אתה לא מעורב, איך זה משפיע על מצבך החברתי? על הדרך בה אתה תופש את עצמך? אתה לא חושב שבחברה שעיקר עניינה זה ההתנהלות העצמית שלה, מי שאיננו מעורב מוקע חברתית? הוא נתפש כמזלזל במהות…

    ואנא, אל תפנה אותי שוב לאתר, בא תשיב מה שדוד חושב (עם סימוכין אם תרצה).

    חנן

  • דוד  On 23 בפברואר 2010 at 12:23 pm

    ישנן הרבה סיבות מדוע מישהו יבחר לא להצביע, וכולן הן במחשבה תחילה תקפות באותה מידה כמו ההחלטה להצביע. מישהו יכול להרגיש שאין בידו מספיק מידע כדי להביע את דעתו בסוגיה הנדונה; במקרה כזה, לאלץ אותו להצביע הוא שרות דוב ברור לקהילה. מישהו יכולים להיות עסקים דחופים יותר במקום אחר. מישהו יכול להיות מעוניין באותו רגע במשהו שונה לחלוטין; מי אנחנו שנאמר שנושאי התעניינותו האחרים, אם הוא מתמיד בהם, יהיו לפחות תועלת לקהילה מאשר נוכחותו באסיפה או בקלפי? מישהו יכול פשוט להסתפק, בסוגיה מסוימת, ולקבל את שיפוטם של אחרים — סוג מסוים של בא כוח (ייפוי כוח), ללא ספק דבר לגיטימי.

  • חנן יניב  On 23 בפברואר 2010 at 1:45 pm

    האם אתה יודע אם נערך מחקר שבודק את מעמדם החברתי של הלא מעורבים? אני מעריך שאני, למשל, לא הייתי מעורב בשום פעילות שעניינה התנהלות העניינים בחברה. לא הייתי בא לאסיפות כלליות, לא הייתי משתתף בועדות אירגוניות או מנהליות. האם עדיין היתה לי סיבה לבא ללמוד בבית ספר כזה, או סיכוי להישאר שם?

  • דוד  On 24 בפברואר 2010 at 8:12 am

    היות והדבר לגיטימי ויש אפשרות ליום אסל, יום בסל.
    אתה לא למדת בבית ספר דמוקרטי, הלא כן?

  • חנן יניב  On 24 בפברואר 2010 at 11:02 pm

    אבל תמיד הייתי חלק מגופים דמוקרטיים. אני יודע כמה אני סובל משעמום בדיונים על ענייני ארגון.

  • דוד  On 25 בפברואר 2010 at 3:41 pm

    אתה מדבר על קיבוצים ו/או על בתי ספר קונבנציונליים. הבעיה היא שלא בקיבוצים ולא בבתי ספר קונבנציונלים — לא הייתה, ועדיין אין אצלם, הגנה על זכויות הפרט. איזו דמוקרטיה זאת?

  • אסף  On 1 בנובמבר 2010 at 9:12 pm

    הי חנן,
    ההצעה שלך קצת משונה בעיני (המחנך מביא את עמדתו הערכית אבל גם את העמדה המנוגדת). ממתי בענייני ערכים יש את האמת שלי והאמת שלך? זו בעצמה עמדה ערכית, וזה בסופו של דבר מה שהתלמידים יקלטו: רלטיוויזים מוסרי.

    דווקא בעניינים ערכיים אני לא רואה מוצא אלא שהמחנך יביא את דעתו ויראה עד כמה שהוא יכול שהעמדה המנוגדת היא אכן נוגדת את הערכים שלו, כלומר היא "לא ערכית" והיא שגוייה או רעה. אני בטוח שאתה מבין את כוונתי, אבל לשם האילוסטרציה האם בתור הומניסט העומד בפי כיתה של תלמידים תהיה מוכן להביא את העמדה של פונדמנטליסטים איסלמיים או נוצרים בלי לנסות להביא את התלמידים לראות שאלה עמדות גרועות? האם דיכוי נשים הוא עמדה ערכית שצריך להגן עליה באופן מלאכותי בכיתה רק לשם השוויון?

    הכיוון צריך להיות אחר, לדעתי. מחנך טוב צריך לאפשר לתלמידים שלו להתווכח איתו על כמעט כל נושא, ולנסות כפי יכולתו לשכנעם באמצעות טיעונים ועובדות. כל עוד זה השיח, הם יגדלו עם יכולת לביקורת ובקרה. אינדוקטרינציה מתחילה היכן שההיגיון נגמר, לא היכן שהמחנך מגן על עמדתו המוסרית באופן פתוח ומנומק.

    • חנן יניב  On 18 בדצמבר 2010 at 1:08 pm

      אסף שלום. לקח לי זמן להגיע להערה שלך, אתר רשימות עבר וגלי המעבר עדיין לא שכחו. אני חושב שהרעיון לפיו התלמידים יאמתו את המחנך הוא טוב, אבל מחייב תהליך מקדים. לא התכוונתי שהמחנך יביא עמדה מנוגדת לשלו בעצמו. התכוונתי שיביא מישהו שיכול להציג עמדה מנוגדת משלו באותו הלהט שהוא מציג את עמדתו. אם נציץ לתגובתך, לא אני אציג את הפונדמנטליזם – הייתי מביא פונדמנטליסט לעשות את זה… את הדיון נעשה אח"כ.
      חנן

  • David  On 21 ביוני 2014 at 5:30 pm

    .
    "אתיקה" (מוסר, ערכים) היא שיעור אשר ניסיון החיים מלמד.

    ההצעה, שיש ללמד מוסר (ערכים) בבתי הספר הממלכתיים שלנו, נדונה בעצמה מעל דפי העיתונות במיוחד מאז שמתפרסמות ידיעות על האלימות במדינה — אלימות בבית, אלימות בבית הספר, בסביבה ובחברה. לצערנו, סוגיות מורכבות אחדות התבלבלו בוויכוח זה.

    ראשית כל, חשוב להבין שבתי הספר שלנו כפי שהם בנויים כיום אכן מלמדים את התלמידים מגוון שלם של ערכים, והם כלולים בדפוס התנהגות מוגדר היטב. האינדוקטרינציה היא גלויה, והמעקב ממצה. למעשה, רבות נכתב בימים אלה על הנושא, לרוב בצורה ביקורתית.

    למשל, בתי ספר מלמדים את הערך של ציות לסמכות, ציות מוחלט וללא עוררין. הם מטיפים להתאמה ולהסתגלות (לקונפורמיות), ותומכים בזאת על ידי סוללה מדהימה של מבחנים סטנדרטיים, אשר ניתנים כמעט בכל בתי הספר בארץ, לילדים מכל הגילים. הם מטביעים באופן שאינו ניתן למחיקה את הערך של תחרותיות הורסת, ואת הגישה הנלווית לו ש"חבר'ה בעלי מרפקים חלשים מסיימים אחרונים". הם לועגים ומבטלים את ערכי האינדיבידואליות, החופש, הסובלנות, והשוויון.

    אני יכול לשמוע את מקהלת ההתנגדויות של מחנכים ממערכת החינוך הציבורית, אשר זועקים שאין לי מושג מה באמת קורה, וכד', וכד'. אולם קוראי טקסט זה, ילדים ומבוגרים, יודעים שמה שאני אומר הוא נכון, ואם אני חוטא במשהו, הוא בכך שאני נוקט בלשון המעטה. וזה מה שהיה לומר לאחד מנציגי החינוך הציבורי הטובים ביותר בארצות הברית, ג'ון גטו (John Gatto), מורה השנה של ניו יורק בשנת 1991, בנאום חשוב שהוא נשא בפני קהל: "האמת היא שבתי הספר אינם מלמדים למעשה דבר מלבד כיצד לציית להוראות".

    כמובן, מה שהמבקרים ממליצים למעשה היא הוראת ערכת ערכים שונה, שהיא יותר לטעמם. מזכירים כדוגמאות, את הוראת המסורת היהודית או הוראת המוסר של קוהלברג; למבקרים אחרים, יש עדיפויות אחרות. קשה למתוח ביקורת על כל אחת מהבחירות הללו, אולם הנקודה העיקרית היא שעצם הרעיון "להורות" לילדים בבית הספר, על פי ערכת ערכים כלשהי, הוא נטול בסיס. האנשים אינם לומדים ערכים על ידי הוראה בכיתות. במקרה הטוב, הילדים רואים הוראה כזו כמשעממת וכבלתי שייכת; במקרה הגרוע, הם מתייחסים אליה כאל הטפה מעוררת דחייה.

    שיטת החינוך של היפנים למשל, היא הוכחה לכך. נכון ששיעורי מוסר הם חלק בלתי נפרד מהחינוך היפני, עם זאת, אנחנו תמהים על יעילותם. אכן, התנהגותם של היפנים במחצית הראשונה של המאה הזאת, במשך כל מלחמת העולם השנייה, לא הייתה מביאה איש להצביע עליהם כדגמים להתנהגות מוסרית. גם היום אינני כל כך בטוח שהייתי עושה זאת. אגב, המדינה השנייה אשר זכורה כמצטיינת במשך זמן רב, מעל מאה שנה, בהוראת הפילוסופיה והאתיקה הייתה גרמניה. ואין צורך להרחיב את הדיבור.

    דבר המביא אותי לנקודה השלישית והעיקרית: אנתרופולוגים ופילוסופים הבחינו זה זמן מה שהאופן בו מועברים ערכי מוסר לילדים הוא דרך הפעילות היומיומית, על ידי דגמים בעלי תפקיד של מבוגר ועל ידי הילדים. זו הסיבה מדוע המשפחה היא מוקד החינוך המוסרי: ילדים חשופים בקביעות להתנהגות של הוריהם ושל אחיהם ואחיותיהם, וקולטים, על ידי חיקוי ועל ידי התהליך של בנית מושגים, את המסגרת המוסרית שביסוד המעשים של "מוריהם". ובמסגרת הבית, ילדים מעורבים בקביעות במעשים אשר הם ומשפחותיהם מעריכים במונחים מוסריים.

    החינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם, אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית הספר ?

    זה בוודאי אינו מוציא את החינוך המוסרי מרשות בית הספר !!

    הדרך היחידה שבה בתי הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים אמתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי הספר הציבוריים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית הספר או משמעת. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים מוסר, חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו.

    בתי הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור (כמו בבית הספר הדמוקרטי סדברי ושלי: http://www.sudval.org/). פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים יינתן יפוי כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר יינתן יפוי כוח כזה, הערכים שבתי ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הרפורמטורים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הנוער בחברה יהודית ודמוקרטית.
    .

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: