אמא, למה אומרים שאין לי אופי? רשימה ראשונה


"קציצה"

"קציצה ענקית"…

 

ככה זוגתי דקת הגזרה קוראת לי כבר שנים.

 

כמה שאני מנסה להסביר שאני "אתלט" ולא "קוטלט", זה לא עוזר…

 

אז אם אתם חושבים שזו רשימה על השמנה, נו… גם. זו רשימה על נהנתנות. על חוסר היכולת לבצע מה שלא כיף או אמיתי בשבילך, אפילו אם אתה יודע כמה זה חשוב, כמה כועסים עליך, כמה דואגים לך, כמה רוצים את טובתך, כמה קשה לך ללכת ולהרגיש אשם כל הזמן…

 

ונגיד שאתה מבין שאתה צריך לרזות (או ללמוד, או לעשות פעילות גופנית, או לעבור על החשבונות, או לצלצל לבזק, או לשאוב את השטיחים…). ונגיד שאתה מבין שאם אפילו הילדים שלך הפסיקו להגניב לך שוקולד מתחת לשולחן – הגיעו מים עד נפש (או כרסך אל בין שיניך)…

 

אתה לא מצליח… אתה רוצה, אתה פשוט לא יכול…

 

אתה "נהנתן".

 

מה זה "נהנתן"?

 

ע"פ מילון בבילון, נהנתן זה "רודף הנאות, רודף תענוגות, מתענג על מנעמי החיים, חי את החיים הטובים, הדוניסט".

 

בשביל באמת להבין מה זה, אני חייב להסמך על פו הדב (הטאו של פו של בנג'מין הוף, בעצם) בציטוט חופשי:

 

"מה הדבר הראשון שעולה במוחך בבוקר, פו?" שואל חזרזיר

"איזה דבר טוב יהיה לאכול היום" עונה פו. "ואתה חזרזיר? מה הדבר הראשון שעולה במוחך בבוקר?"

"איזה דבר מרגש יקרה היום", עונה חזרזיר.

"זה אותו הדבר" פו אמר.

 

אז חוסר היכולת לעשות דיאטה זו לא בעיה של מודעות, לא בעיה של הפחדות, לא בעיה של רגשות אשם. חוסר היכולת לעשות דיאטה אצלי זה חוסר היכולת להפסיק להנות מהחיים.

 

ומי שלא:

 

  • מבין שלאכול ולהתרגש זה אותו הדבר (והרבה רזים הרי אוכלים כי הם רעבים – ולא מבינים שאין קשר בין אכילה לרעב)…
  • זוכר את העולם או את מפת הארץ ע"פ "איפה אוכלים מה"…
  • רואה את היומן שלו ע"פ "איזה כיף הולך להיות מתי (וכיף לא חייב להיות אוכל – כיף יכול להיות אדם שכיף להפגש איתו, "דבר לילדים" שהיה מגיע כל יום שלישי, חזרה ללהקת הזמר בכל יום שני בערב, וכן, גם מנגל על האש בשבת בצהריים)…

לא יכול להבין את עצמת האנרגיות הפנימיות של ה"נהנתן".

 

אז אפילו שאתה גדל תחת צל הפולניות, ומבין שלהנות זה לא מוסרי, אתה לא יכול לשנות את זה ולא משנה מה יעוללו לך. אתה נהנתן.

 

אז כמה תובנות:

 

אצל הנהנתן האנרגיה העיקרית של החיים זה להנות.

נהנתן ימנע ככל האפשר מלעשות דברים עם "מקדם נאחס" גבוה (שאין בהם הנאה).

האנרגיה של ההנאה חזקה יותר לפעמים, מפחד של הרס עצמי.

 

ולכן גבירבותי, אני הולך להציג תפישת עולם לתיקון עצמי, או במילים אחרות: איך יכול הנהנתן להתמודד עם משימות שאין בהן כיף (לעשות התעמלות, לעשות דיאטה, לעשות שיעורי בית, ללמוד למבחן, לצלצל לביטוח לאומי…).

 

אז הנה המבוא להמרת אנרגיה והחיפוש אחרי אנרגיות חלופיות.

 

נתחיל בדוגמה מהחיים:

 

יש לי אופניים. התקנתי על האופניים האלה מנוע עזר חשמלי. זו ערכה שמחליפה את הגלגל הקדמי בגלגל עם מנוע חשמלי במרכזו.

 

בדרך מהבית לאוניברסיטה אני צריך לרדת מהגבעה שעליה ביתנו (משהו כמו 3 ק"מ) ולחזור ולטפס אל האוניברסיטה שגם היא במקום גבוה בעלייה תלולה אבל קצרה יותר. בשני המקרים אם לא היה לי מנוע עזר הייתי מת בדרך. מנוע העזר איננו מחליף את הפדלים בעלייה, הוא רק עוזר לעבור אותה בחיים. מתנשף אבל בחיים…

 

כמה הנחות יסוד:

  • אם לא היה לי מנוע עזר – לא הייתי רוכב על האופניים לאוניברסיטה
  • ככל שאני רוכב יותר, עולה הכושר ואני משמתמש בפחות אנרגיה של המנוע
  • הכושר שאני מפתח משמש מניע (מקור מוטיבציה) לנסות ולהתאמץ קצת יותר בכל פעם כך שזה מעגל שמחזק את עצמו
  • והעיקר: למרות שאצל רב הנהנתנים מהסוג הקציצתי, למאמץ פיזי או פעילות גופנית יש ערך נאחס גבוה, אני רוכב (בששון) על אופני לאוניברסיטה!

 

אה… הנה תופעה שאם נבין אותה, או נפתח ממנה מודל, נוכל, אולי, להניע אנשים לעשות מה שחשוב להם ולא רק מה שהם נהנים ממנו.

 

אז רק עוד שתי דוגמאות ואני עובר להכללות:

 

א. הליכה בעיר זרה:

 

כשזוגתי דקת הגזרה אומרת לי: אתה בא ללכת ברגל? זה בד"כ במסלול כמעט קבוע בשכונה. בשבילי זו פעילות עם מקדם נאחס גבוה. למה?

 

זו פעילות גופנית לשם פעילות גופנית, במסלול מוכר.

 

לעומת זאת, כשאנחנו מגיעים לעיר זרה, אני הולך איתה בששון גם 10 שעות ביום. אני אוהב ללכת בעיר זרה.

 

ב. מסלול הליכה חשמלי

 

בבית אני הולך על מסלול ההליכה החשמלי.

 

אני שם תוכנית של 30 דקות בטלויזיה שממול והולך 30 דקות. רק 30 דקות. אני פוחד שאם אשים תוכנית של שעה ואלך שעה, מקדם הנאחס יגדל כ"כ שאפסיק ללכת בכלל.

 

אבל…

 

לפעמים אני יוצא לכיוון מקום עבודתה של זוגתי דקת הגזרה (מרחק של 6 ק"מ) לקראת סיום עבודתה וחוזר איתה ברכבה הביתה. כלומר – אני הולך לפחות שעה.

 

זהו.

 

טוב, זה מספיק להיום.

 

תובנות, ברשימה הבאה (אולי כבר מחר).

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דוד  On 2 במאי 2009 at 9:28 am

    יש רווחים רבים בין משפטיך. אנחנו שתקועים פה בתוך הטינופת (לא "שלושים מטרים מעליה") ולא יודעים איך לעזוב אותה לא יכולים להרשות לעצמנו מותרות כאלה

  • אופיר זמר  On 2 במאי 2009 at 9:38 am

    אני מחכה בקוצר רוח להמשך (ובינתיים הולך לאכול משהו)

  • פנינה  On 2 במאי 2009 at 9:59 am

    אילו – אכלנו רק את הדברים הטובים באמת,
    אילו – אכלנו מהם די עד לשלב בו הטעם החדש מפסיק להפציץ את התאים שלנו בפה בתענוג ההוא, המוכר,
    אילו – היינו הולכים ישר אל הדבר הכי טעים שיש, ולא מחשבנים בדרך "טוב, יש בזה הרבה קלוריות, אסתפק ב…" וכדי לא לאכול את הגלידה המאוד משמינה אכלתי בדרך סלט (כי זה בריא), גבינה (כי יש בזה…) משהו נוסף כי… ועוד כמה דברים ולבסוף הבנתי שעד שלא אוכל את הגלידה לא אחדל….
    איך אמרו אבותינו לפני איזה חודש וקצת… דיינו!
    אגב, לטייל בעיר זרה – זה לא משהו שאפשר לעשות יומיום, אבל… אפשר גם לטייל בקניון, להחליט שבשלב ראשון עושים את כל המסדרונות הארוכים הלוך ושוב, ולא עוצרים לקניות.
    גם נעים, ממוזג כהלכה, הרבה מסיחים, ובכל זאת 20-30 דקות הליכה….
    אפשר גם לעלות במדרגות בין הקומות, מוסיף קושי מסויים, ולא מחייב קצב רצחני של מכונות משום סוג.
    אני אישית אוהבת מאוד את הים, וטיול שם זה תרפיה מכל הסוגים… כולל מוסיקה שקטה הבוקעת מהנייד שלי… הדגים מהים אף פעם לא התלוננו על הזיופים…

  • דינה ראלט  On 2 במאי 2009 at 1:17 pm

    מעניין מה תגיד על מדד שקלול האנרגיה היומית שעומדים להוציא לשוק…
    http://www.notes.co.il/dina/55796.asp

    והערה, תמיד תוכל להתנחם בנתונים שאם זה לא בא מאהבה זה ממילא לא יחזיק מעמד…
    http://www.notes.co.il/dina/53276.asp
    חיבוק, דינה

  • ד"ר עמוס גרודזינובסק  On 2 במאי 2009 at 5:30 pm

    אשמח אם תעיין בספרי הליכה למשקל בריא ואז תבין שהרזיה זה עניין של קלוריות/של שיווי משקל אנרגטי. להנות מהחיים זה דבר חשוב אבל אפשר לאכול בכמות מתאימה ולא לבלוס ולמלא את חלל הקיבה בכמויות אין סופיות. אולי לאחר שתתחיל (או תמשיך ואני מקווה שזה לא כך) לזלול כדורים נגד לחץ דם,כולסטרול או סוכרות ועוד מרעין בישין, וחס וחלילה לקבל התקף לב, תבין שאין ארוחות חינם. ואולי לאחר שתבין שלבצע פעילו גופנית זו הנאה תחוש איזה שינוי עצום יגיע לחייך. וראוי לציין שהעלות הבריאותית למדינה שאתה חי בה וגם למדינות אחרות, עקב ההשמנה וכל מה שהיא מביאה איתה היא גדולה ביותר ולכן ראוי וכדאי להמליץ על הרזיה ולא אחרת.
    אז אתה והקוראים מוזמנים לרכוש את ספרי ללעיין בו ליישם את הכתוב
    עמוס

  • חנן יניב  On 3 במאי 2009 at 5:25 am

    דוד – אתה מגיב על הצורה או על התוכן? אם בצורה עסקינן, אז מה לגבי האין רווח בין הגבר לחולצה?

    אופיר – תודה.. הנה זה בא.

    פנינה – יש הבדל, לדעתי, בין "נהנתנות" לבין "הפרעות אכילה" או "אכילה אובססיבית". אני כנהנתן אוכל רק את הדברים שטוב וטעים לי לאכול ואף פעם לא באופן מופרז. לגבי ההליכה בקניון – בשבילי זהו מקור אנרגיה לפעם אחת או שתיים ואח"כ זו הליכה לשם הליכה. לגבי המדרגות – כנ"ל אם יש מעלית או מדרגות נעות.

    דינה – הקישור הראשון – אם זה אמיתי, יכול להיות ענק. אסביר יותר למה אני מתכוון בפרק ב'. לגבי הקישור השני – תודה… אבל על מה בוכה המשורר? יש אנשים שלא רוצים שתבלבלי אותם עם עובדות…

  • חנן יניב  On 3 במאי 2009 at 5:33 am

    ד"ר גרודז'ינובסקי (אפשר לקרוא לך ד"ר ג'?) –

    ראשית – אתה מניח שאני בולס – אני לא.
    שנית – תודה על ההפחדה. אני חושב שכל הכתבה שלי באה להסביר כמה אני רואה את הצורך לקחת אחריות על הבריאות שלי זה חשוב. אם תקרא את הקישור השני של ד"ר דינה ראלט – תראה אולי כמה עובדות שיסבירו לך למה גם אם יש מודעות זה לא עוזר לרב האנשים… מעניין היה לדעת כמה אנשים מבין אלה שקנו את הספר שלך אמנם שינו באופן משמעותי את אורח החיים שלהם.

  • אימון דיאטה אישי  On 3 במאי 2009 at 11:26 am

    מי אמר שנהנתנות והנאה מהחיים חייבים להתבטא באוכל או בהרבה אוכל?
    יש עוד המון דרכים להנות מהחיים שלא קשורות לאוכל וגם מאוכל אפשר להנות בכמויות סבירות ובבחירה של מה שווה לאכול ומה לא .
    הכל זה בעיני המתבונן, אני, (אחרי שירדתי 10 קילו לפני 4 שנים), הבנתי שאני יכולה למצוא עוד דברים להנות מהם שלא קשורים לאוכל והבנתי שההנאה שלי בחיים היא בראש ובראשונה מזה שאני נראית טוב ומרגישה טוב עם עצמי ועם הגוף שלי ובריאה. זו גם סוג של נהנתנות לפי ההסבר שלך לא?
    הכל אצלנו בראש….

  • חנן יניב  On 3 במאי 2009 at 1:08 pm

    ענת, הכל לא רק בעיני המתבונן, הכל גם תלוי מאיפה מתבוננים. בשבילי להרגיש טוב, להיות רזה, להיראות טוב, כל אלה הן מטרות רחוקות מידי. אני לא יכול לראות את עצמי רזה (למרות שאם אוריד 20 ק"ג כבר אהיה רזה ושדוף – ואני יודע שזה בר השגה). נהנתנות זה כאן ועכשיו. זה מנקודת המבט של ה"קציצן" (אני כותב עכשיו את חלק ב' של הרשימה וכבר הגדרתי מה זה). מנקודת המבט שלך, אני בטוח שהעובדה שאת "נראית טוב (מצויין ע"פ התמונות באתר שלך) ומרגישה טוב עם עצמי ועם הגוף שלי" מזינה אותך באנרגיות שעוזרות לך לתעל את ערוצי הנהנתנות שלך לכיוונים אחרים מהנאות המזון שיכול לגרום לך להשמין. בכל מקרה, אני מאד מסכים עם הפתיחה שלך – גם מאוכל אפשר להנות מבלי להשמין ואני מקווה להציע דרכים שיכולות לעבוד על הרבה "קציצניים".

  • טליה פרידמן  On 3 במאי 2009 at 1:32 pm

    חנן,
    הסכמתי עם הכל מילה בפוסט הזה.
    כבר שנים אני עמלה להסביר לבנזוגי הדקיק שאף פעם לא רעב ואם הוא מדלג על ארוחה לא מרגיש בזה בכלל שיש פסיכולוגיה של רזים ופסיכולוגיה של שמנמנים והן אינן אותו דבר.
    שמנמנים לא יכולים לדלג על ארוחות. שמנמנים אוכלים גם כשאינם רעבים.
    אני תולה את הכל בחינוך מהבית, אבל מאחר ושנינו נולדנו לאימהות ניצולות שואה שרדפו אחרינו עם האוכל וכל אחד מאיתנו מתנהג אחרת בקשר לאוכל, אז כנראה שהחינוך לא מסביר את ההבדל.
    אולי אלו הגנים?
    חומר למחשבה…:)
    איך התגלגלת לקלגרי הרחוקה?
    טלי

  • חנן יניב  On 3 במאי 2009 at 2:50 pm

    טלי.
    תודה. אין לי ספק שיש פה שילוב של גנים וחינוך (ולא רק בית, כל מה שקורה לך בחיים וכל זמן שאתה גדל). השאלה לדעתי היא מה אתה יכול לעשות עם זה. לא עם ההשמנה, עם הנהנתנות. איך תביא את עצמך לוותר על חלק מתענגות החיים ולא ע"י החלפתם באלטרנטיבות פחות "משמינות" – יוגורט 0% שומן הוא לא ואף פעם לא יהיה גלידה.

    לקלגרי הגעתי כי פה קיבלו אותי במינוי אקדמי מה שבגילי המתקדם לא סביר בארץ. אבל אני בדרך לחלק את חיי בין שני המקומות (חצי, חצי).

    שמתי לב שאת שרה בלהקת זמר ברמת השרון.. אני שרתי 18 שנים בלהקת "תות" ברמת השרון עם מרטין מוסקוביץ (ז"ל).

    חנן

  • יוסף  On 3 במאי 2009 at 10:40 pm

    הי חנן כיף לקרא את דברייך השנוניםץ אני חייב להעיר שבמושג הנהנתנות יש לא מעט בקרת והאשמה כלפי הגוף. לדעתי שי הבדל עקרוני בין הנאה ונהנתנות.נהנתנות זה משהו הדוניסטי ואפילו לא ממש מוסרי אבל הנאה היא יותר ישירה ונטולת אשמה. להנות מאוכל במובן הבריא מעורר בתרבות נטולת התשוקה שלנו מיד סוג של סלידה והיתנשאות כלפי הגוף כמכניזם שיש לכוון אותו ולשלוט בו אך לא להקשיב לו.טענתי היא, שאם מרשים לגוף להנות כאוות נפשו הוא כבר ימצא את האיזון הרלונטי לחייו.אבל בשביל זה צריך להפסיק להכתיב לגוף מה לעשות ולהקשיב לו.

  • חנן יניב  On 4 במאי 2009 at 9:41 am

    יוסף, וכמובן שאם הוא מוביל לנזק עצמי – לא תמיד מוסרי. אבל בשביל שהקציצן יקבל את הגוף שלו, הוא צריך להתעלם מכל מסרי ה"תרבות נטולת התשוקה" שלנו – איך עושים את זה?

    יש פה מעגל קסמים: אם אתה נהנה מאוכל, אתה אוכל בשביל להנות… אתה משמין… אתה עושה דיאטה… אתה מסנן את כל מה שגורם לך להנות מאוכל, את הדברים שאתה הכי הכי אוהב. אתה מנחם את עצמך שתשוב אליהם כשתרזה, אבל פה העסק מתחיל להתחרבץ'… אם אתה חוזר אליהם, אתה משמין שוב… וחוזר חלילה.

    לכאורה, הדרך היחידה שיש לי להנות מאוכל זה לשכנע את עצמי שסלט זה "מה זה תענוג" וסלרי זה החלום עליו חלמתי כל ימי… לא עובד.

    אז כמו שאני מבין, מה שאתה מציע זה שלקבל את עצמך ללא ביקורת, ללא התייחסות לסביבה – זה מה שיוביל את הגוף לאיזון?

    זה לא כל כך עובד… הכי קשה זה לראות את ההשלכות על בני המשפחה. הם ממש דואגים לבריאותנו…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: