העיניים של מיה


מיה היא הנכדה הראשונה שלי (אם לא לוקחים את רוסי בחשבון כי רוסי הוא חתול).

 

כשאני רואה את מיה, יש לי חגיגה כזאת בלב. אני מרגיש שאני נמס.

 

אני חושב שזה החיוך הממזרי הזה שקורע לי את הצורה.

 

אני מסתכל בעיניים הגדולות והכחולות שלה ומרגיש שאני מתחיל להבין מחדש מה זו הבעה שמשקפת את הנשמה. בלי פילטרים, בלי מנגנוני הגנה… פשוט בבואה ישירה אל תוך נשמה שמגלה את העולם.

 

אני חושב שפתאום אני רואה מהי סקרנות, מהי התגלות, מהי חקירה מחדש…

 

ואני אומר לעצמי – איך שומרים על המבע הזה, איך לא מכבים אותו, איך לא מאבדים אותו – ואני פוחד מהיום שתלך לבית הספר.

 

אני לא כל כך יודע איך לתקשר עם מיה. לא יודע לשחק איתה, אני משתעמם מהר מידי מלעשות בה…בה…..בה… או פרצופים של דביל. אני גם לא יודע ללמד אותה איך אומרים חתול או אבא או אמא או את תולדות האמנסיפציה. מצד אחד, אני מרגיש אשם – מצד שני, אני שואל את עצמי – אולי זה אפילו טוב שיהיה לה מקום לגלות יותר ויותר בעצמה לפני שנבווא אליה עם תשובות והסברים על העולם.

 

כל מה שאני יודע זה להביט למיה בעיניים ולחכות שתגדל ונוכל לדבר על העולם. שנוכל ללמוד אותו ביחד.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  On 19 באפריל 2009 at 9:35 pm

    זה בהחלט הרבה מאוד, כלומר, להביט בעיניים ולדעת את מה שמאחוריהן. הם מרגישים הכל.

  • ענת  On 20 באפריל 2009 at 1:05 pm

    במשך הזמן כבר תדע מה אתה בשבילה. זה בטח יהיה משהו אחר מכל הקשרים האחרים שיהיו לה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: