אבא, תקנה לי עפיפון…


אתה הולך עם אלכס לגדרות שליד שדה דוב. אתם בוחרים כמה בוסים (וו שרוקה) ישרים ולא עבים (נגיד סנטימטר וחצי קוטר). אתם מנקים את העלים ניקוי ראשוני ונגררים עם הבוסים והאופניים חזרה הביתה. אתם לוקחים את סכין המטבח הכי חדה (היא כבר לא תהיה חדה יותר) ופטיש מהמרפסת למעלה. אתם מנקים בקפידה כל שביב של עלה, בחיבורים שבין וחוצים את הבוסים לאורכם. אם הצלחתם לקבל לפחות 6 חצאים של מטר אורך לפחות – אתם על הסוס, אם לא – אתם יוצאים שוב ללקט בוסים וחוזר חלילה.

 

אח"כ הולכים לאיז'ו, בפינת יהודה המכבי וקונים (אם יש לכם כסף, אם אין, אתם הולכים לחנות הפרחים של ציוני ומקווים שיוסף ייתן לכם לעשות כמה משלוחי פרחים):

  • חוט משיכה (כמה שיותר ארוך)
  • נייר עטיפה בצבעים שונים
  • דבק לנייר (כזה לבן, כמו משחה)

מודדים, קושרים, גוזרים, מדביקים, מכוונים את ה"מאוזן"…

יוצאת טיארה… קצת עקומה, קצת מלאה כתמים של דבק, אבל יוצאת טיארה שאתם בניתם.

אתם מלפפים את החוט על מקל עץ ויוצאים בלב נרגש לטיסת המבחן.

 

עולים לגבעה (איפה שהיה הכפר הערבי ג'ימוסין ואח"כ נקראה גבעת עמל ואח"כ יישרו אותה ובנו שם את בית יד לבנים ואת רחוב פנקס ואת מגדלי אקירוב). לוקחים חופן של חול (אז עוד היה שם חול) וזורים ברוח. רואים מאין נושבת הרוח. אחרי דין ודברים, אלכס לוקח את הטיארה ועומד. אתה לוקח את הפקעת של החוט, משחרר ומתרחק מעט. עומדים שניכם, מרוגשים. אתה צועק: "שחרר" ומתחיל לרוץ… אלכס משחרר והטיארה נופלת על הארץ ונגררת כמה צעדים עד שאתה מבין שהיא לא עפה… הזנב נקרע. חוזרים הביתה. מתקנים… וחוזר חלילה.

 

עד שלא עמדת בשדה הפתוח, מחזיק מקל שחוט קשור אליו… והחוט מתוח מאד, כאילו שואף להרים אותך למעלה, למעלה… ומעליך מתנופפת טיארה שחלקה אדום וחלקה ירוק.. וזו הטיארה שאתה ואלכס בניתם במו ידיכם, לא הבנת מהי התרממות הרוח.

 

פסח, 2009.

 

יצאנו לראות את תחרות הפיסול בחול בחוף בית ינאי. היו שם מאות עפיפונים באויר, לא הייתה שם אפילו טיארה אחת.

 

את כל העפיפונים שבאויר עשו צ'אנג וליאנג, וצ'ינג במפעל סיני לעפיפונים. איזה עפיפונים יפים. כולם מבד, לא מנייר עטיפה. אני מניח שיחזיקו שנים. חלקם נראים כמו אוירון, חלקם כמו דרקונים… שלל מרהיב של צבעים וצורות. אין שם אף טיארה אחת מנייר עטיפה עם זנב של שרשרת חוליות נייר כמו שעשינו כשקישטנו את הכיתה בפורים…

 

כבר לא עושים כלום לבד.

 

כבר לא עושים נפצים מחוט, מפתח ישן של ארון (כזה שיש לו חור כמו בקנה) וגפרורים מגורדים, טלפון מקופסאות שימורים ריקות, קביים מקרשי בניה, רוגטקה מענף עץ בצורה של Y… כל משחק – פרוייקט יזמי.

 

דרכו של עולם, תגידו? בודאי, אבל באיזה מחיר?

 

נגיד שהייתם מנסים לעצב תוכנית לימודים שבה ירכשו הלומדים את הערכים הבאים:

 

יוזמה, תיכנון, אילתור, ניהול משאבים, הפקה, הערכה, ניסוי, התמודדות עם תסכול, מוטיבציה פנימית, שיתוף פעולה, עבודת צוות, רעות…

 

יש דרך יותר טובה מלתת להם את הזמן והמקום לבנות עפיפון? לא מקיט, חלילה, ולא מחומרים שתספקו להם… ולא מכסף של אבא ואמא…

 

אז לא שאני נגד נינטנדו ופליי-סטיישן… אני יודע כמה דברים נפלאים יכולים לקרות גם שם, אבל איך מעוררים מחדש את הצורך ליצור משהו אמיתי, מוחשי, שאפשר להעיף בשמיים?

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חנן כהן  On 17 באפריל 2009 at 8:37 am

    זה תמיד מתחיל עם "משעמם לך חמודי? בוא נבנה ביחד עפיפון"

    בסביבה ביתית שבה ההורים עושים דברים עם הידים, הילדים גם יעשו.

    הנה כמה רעיונות.

    תכנית לבנית עפיפון פשוט מאד באתר שלי

    http://info.org.il/kites/

    דברים מדעיים שאפשר לבנות בבית. באתר מוזיאון המדע שבו אני עובד.

    http://www.mada.org.il/activities/athome.aspx

  • יונתן  On 17 באפריל 2009 at 4:30 pm

    ולתת להם למצוא את הפתרונות לבד,כל הערכים שהזכרת מתפתחים מעצמם אם רק מאפשרים את זה.

    אני זוכר מה היינו עושים כדי להשיג עצים למדורה בל"ג בעומר,הכל היה שם.

  • איילת  On 17 באפריל 2009 at 11:12 pm

    רק שאצלי בבית כל הבעיות שאני יוצרת חוזרות אלי וקקה בידי (או סתם מתסכלות נורא את הצאצאים).

    אז 2 דברים יש לי:
    1. נינטדו ופלייסטיישן זה יופי. כרגע הלהיט אצלנו זה שטיח DDR פורק אנרגיות יוצא מן הכלל, גם להם וגם לאבא שלהם ובא לציון ולאמא שלהם גואל.
    2. לא יוצרים בעיות ולא נעליים. כל העפים והמתגלגלים והמתרכבים למיניהם, הרי מעניינים את האבא שלהם לא פחות ואפילו יותר. בדוק סמוך ובטוח הוא שברגע שהוא יתעסק בזה בלי להסתכל עליהם, הם מיד ירוצו.
    חוץ מהפרטית. אותה גם בונקר לא יזיז ועם כל התסכול (שלי) מהעניין צריך לדעת להתמודד גם עם זה. אחר כך היא נורא תהנה להשוויץ במה שאבא שלה יודע לעשות.

  • חנן יניב  On 19 באפריל 2009 at 4:18 am

    המתנות הכי זכורות לי היו ארגז כלים וקשתית חשמלית. ימים לא מעטים של קיץ העברתי בלנסות ליזום מה לנסר. יש רצף בין ליזום מכלום, לנסות לפתור בעיה (יונתן) ולבנות עפיפון מתכנית מוכנה (חנן כהן). יש ילדים שמתאים להם לנגר ויש כאלה שמתאים להם לבנות פצצת סירחון (מעבדה לכימיה), יש שילמדו לתכנת ויפתחו משחקי מחשב (או יפרצו אותם), יש שסט של מברשות וצבעים יביא אותם לצייר ויש שיתחילו לצלם אם תהיה להם מצלמה (אפילו מאד פשוטה). אני אומר – תנו להם כלים. כמה שיותר מגוונים – עד שילכדו כמו דג בחכה.

    ולא די בכלים. צריך לעזור להם לפחות לנסות ולא תמיד זה קל. לא תמיד ילד יכול להשיג חמרי גלם, לא כל ילד יכול להציג פתרון לבעיה.

    לא כל ילד מאמין שהוא יכול ליצור, שהוא יכול להציע פתרון הגיוני, שהוא ראוי.. צריך לגדול לזה, לפתח ביטחון עצמי, לצבור "קבלות".

    אבל אין לי ספק שכל ילד יכול.

    חנן

  • שמשון  On 1 באוקטובר 2009 at 10:57 pm

    העפיפון יפה מאוד
    ערכים של פעם
    הומר דק שזור
    ומוסר השכל לא כבד מדי
    אחלה כתיבה נהניתי

  • חנן  On 2 באוקטובר 2009 at 7:19 pm

    מסכים עם כל מילה

  • לאון  On 10 במרץ 2010 at 2:50 pm

    אני פעם ניסיתי לבנות עפיפון ולא יצא לי כלום (((

  • דוד  On 11 במרץ 2010 at 11:02 am

    "איך מעוררים מחדש את הצורך ליצור משהו אמיתי, מוחשי, שאפשר להעיף בשמיים?"

    "…יוזמה, תיכנון, אילתור, ניהול משאבים, הפקה, הערכה, ניסוי, התמודדות עם תסכול, מוטיבציה פנימית, שיתוף פעולה, עבודת צוות, רעות…"

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: