מה עזה עושה לחינוך לערכים ואיך מתמודדים עם זה


לצד כל הדברים שמדלגים במלחמה הזאת מאימייל לאימייל, קבלתי היום אמירה של גולדה מאיר:

 

אני מתרגם חופשית מאנגלית:

 

'נוכל לסלוח לערבים על הריגת ילדינו, לא נוכל לסלוח להם על שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם. שלום עם הערבים יתאפשר רק שהם יאהבו את ילדיהם יותר ממה שהם שונאים אותנו.'

 

ברגע הראשון התרגשתי, אני מניח שהבילבול הערכי בו אני מוצא את עצמי מאז תחילת המלחמה הזאת מסכך על המנגנונים שאני מפעיל בד"כ כל פעם שאני שומע מנהיג מדבר או קורא את דבריו.

 

לאט, לאט התחילה לטפטף המשמעות של מה שגולדה אמרה ואיך זה מתקשר לעולם שבו אנחנו מגדלים את ילדינו. פתאום הבנתי איזו אמירה תבוסתנית זו, איזו אמירה של העברת אחריות, של ניקיון כפיים…

 

אז עוד לפני שאדבר על הכללות, על העליהום התקשורתי שעושים דורשי טובתנו על האסלאם ועל המוסלמים, על הלגטימציה להציג את האסלאם כולו דרך עדשות שמזכירות קמפיין תקשורתי של דור אחד אחורה, נגדינו, הייתי רוצה לנסות ולנתח את המקור לבילבול הערכי בו אני מוצא את עצמי.

 

אני חי בעולם ערכי מערבי בעיקרו. העולם הזה, למרות הסתירות הפנימיות שלו (ערך החיים הוא עליון, אבל כמה דולרים שווים חיי אדם), איננו יכול להבין איך אפשר להסתתר מאחורי נשים וילדים ולירות רקטות ללא אבחנה. העולם הזה, מוכן אפילו להבין (אני רואה את הדרך שבה מגיבים כמה מחברי הקנדים) ירי אל תוך אוכלוסיה אזרחית בכדי למנוע את האיום הזה. אפילו אני מוצא את עצמי מוכן לקבל שאין ברירה, שהאסטרטגיה שאמצו לעצמם חיזבאלה וחמאס של להסתתר בתוך איזורים אזרחיים ולירות משם מובילה לסכנה אפילו קיומית עבורינו. הצלחתי לשכנע את עצמי שזו דרך של אין ברירה ושרק כשהם יבינו ששכונות מגורים, בתי ספר ובתי חולים אינם יכולים להוות מסתור בטוח, אולי יתחילו להבין שכדאי להם לשנות את דרכם.

 

אבל אז, אני חושב על המורה חסיה.

 

מה תגיד המורה חסיה לתלמידיה כשיביאו לכיתה תמונות של ילדים פלסטינאים פגועים? תביא תמונות של ילדים יהודיים פגועים?

 

מה שקורה, ואני מסכים עם גולדה בקטע הראשון של האמירה שלה, החמאס מכריח אותנו להרוג את הילדים שלהם, איך מתמודדים עם זה?

 

לדעתי, אי אפשר להתמודד עם זה – הנזק הוא בלתי הפיך. הילדים שלנו, כמונו, נקלעו למה שנקרא בפסיכולוגיה "דיסוננס קוגניטיבי". מה שקורה להם בפנים זה קול קטן שלוחש "אסור להרוג" ויותר מזה "אסור נורא להרוג ילדים"… ומצד שני, קול אחר אומר להם "הם הורגים את הילדים שלנו, חייבים להרוג אותם ונפגעים גם ילדים כי הם משתמשים בהם כמגן חי"…

 

ואז הילדים שלנו, שצריכים איכשהו לפתור את הדיסוננס, שואלים את עצמם: "אולי אני פחות אנושי ממה שחשבתי אם אני מוכן להרוג ילדים", או, מצד שני, אולי: "אולי זה לא כ"כ נורא להרוג ילדים – ויש מצבים שצריך"…

 

את האמירה האחרונה הרבה יותר קל לקבל – שהרי היא נותנת לנו מוצא מבלי הצורך לשנות את הדימוי העצמי שלנו – ואני חושב שלכך גולדה התכוונה.

 

איך מתמודדים עם זה?

 

אני חושב שמדברים על זה. שנותנים לילדים להבין את הדיסוננס הזה, להבין שאנחנו כולנו עסוקים בו… שאנחנו כולנו קרועים בין הצורך הקיומי אליו נקלענו לבין המערך הערכי שלנו. עצם העיסוק בשאלה הערכית הזו – ולא ההדחקה שלה אל פינת החדר בטענה שכולנו סולידריים כשהתותחים רועמים וכולם תומכים ומחבקים… עצם העיסוק הכנה, הנוקב, הוא שיביא את הילדים להבין את הדילמה הנוראית בה אנחנו מוצאים את עצמנו. השאלות של כמה הערכים שלנו לא נותנים לנו מנוח וכמה גם אסור לנו לשנות את התפישות הערכיות שלנו יביאו אותנו להתמודד עם התובנה שבעצם אנחנו לא כ"כ אנושיים כמו שהיינו רוצים להיות ואנחנו צריכים לעבוד על זה… שלא תהיה המלחמה הבאה.

 

ולחלק השני של דברי גולדה – אנחנו במאבק בין תרבויות. אין ספק שתרבות של קנאות איסלאמית קיצונית (ולא כל האיסלאם) היא תרבות של סדרי עדיפויות שונים משלנו. האם נעביר אליהם את האחריות ונתנה שלום עם העם הערבי בהשתנות שלהם? האם השלום עם מצריים נבע משינוי תרבותי בן יום? רק צעד כמו שעשה סדאת וההענות של בגין הביאו את השלום הזה.

 

 אז המורה חסיה, לא גולדה הביאה את השלום ולא אמירות כמו שלה יביאו אותו. רק את תוכלי אם תצליחי לגדל ילדים שיבינו שאי אפשר לקיים מלחמה של שפיות ושאין למלחמה מקום בתרבות האנושית.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סיגל  On 12 בינואר 2009 at 8:23 pm

    המורה נמצא באמת בתפר שבין הצו להיות
    הומני וההכרח להיות ממלכתי. תודה על החשיבה

  • גיל  On 13 בינואר 2009 at 7:10 am

    ראשית, את האמירה של גולדה, צריך לתרגם מפולנית מצויה, כך מבינים טוב יותר את הפסיב אגרסיב הזה.

    לאורך דבריך משתמע שלהיות אנושי פירושו להמנע מהרג. אני חושב שהלוואי והיה כך, אבל בינתיים להיות אנושי פירושו לדעת גם להרוג כשצריך. להיות הומני/חנון ורחום – על זה כבר אפשר להתווכח בקונטקסט של : מה יעשה ההומני כשמפציצים את ביתו בקסאמים.

    הדבר האחרון שקצת צורם לי למען האמת, זה האזכור של בגין וסאדאת וההשוואה למצבנו כיום. מצרים שהיתה אוייב מר במשך שלוש מלחמות, ידעה בתום המלחמה לסגת, ידעה גם מתי להניף דגל לבן וידעה גם להחליף שבויים. באופן כללי, ידעה להתנהג על פי הקודים הבינלאומיים שמדינות אמורות להתנהג על פי הם בזמן מלחמה (פחות או יותר). סאדאת אכן היה הראשון שהרים את היוזמה לשלום וישראל נענתה בחיוב. עד כאן הסטוריה.

    אבל איך אפשר להקביל את זה לימינו אנו ?
    איסמעיל הנייה אינו מעוניין בשלום בשום מקרה, אלא רק בהפסקת אש לצורך רגיעה והתחמשות מחדש (נאומו מאתמול מאשר שוב את העניין). חמאס בחו"ל וגם חמאס בישראל חורטים על דגלם את השמדת ישראל ופועלים בהתאם להצהרתם. הם אינם מדינאים שמתנהגים שמי שאחראי למדינה (מזניחים את אזרחיהם, מפקירים אותם, משתמשים בהם כמגן אנושי). נשתמש במילה השחוקה – הם טרוריסטים שזכו במקרה בשטח קרקע משלהם.

    וכאן, ההשוואה שלך צורמת. חמאס אינו מצרים, ישראל היא עדיין אותה ישראל.

  • חנן יניב  On 13 בינואר 2009 at 8:11 am

    גם מצרים רצתה לזרוק אותנו לים… ואש"פ? זוכר את אש"פ?

    הטענה העיקרית שלי היא שלא שנאה עושה מלחמה ושלום – מנהיגים עושים. גם ילדים שגדלו על שיטנה של שנים (זוכר את ספרי הלימוד המצריים של טרום יום הכיפורים?) יכולים לחיות איתך בשלום אם מנהיג שלהם יוביל אותם לכך (תמונה לא כ"כ מחמיאה של המין האנושי).

    אבל בכל מקרה, אנחנו חייבים להתמודד עם ההשלכות החינוכיות של מעשינו ולא חשוב מי האויב.

    חנן

  • איריס ח.  On 13 בינואר 2009 at 9:21 am

    ברוך הבא.
    אתה מנסה להעביר את האחריות למנהיגים בתגובה האחרונה שלך. אם כך, במה אתה שונה מגולדה שהעבירה את האחריות מעצמה?
    אני מסכימה איתך בענין הדיסוננס, אבל לא מבינה למה אתה מתעסק בילדים בכלל. גולדה היתה אדם מבוגר ודיברה למבוגרים. המבוגרים בישראל בעצמם מבולבלים, קונים את האמירות השטותיות של הממשלה והתקשורת, אז למה שהילדים לא יתבלבלו?
    לפני שהולכים לטפל בילדים, כדאי שהמבוגרים יטפלו בעצמם ובדיסוננס שלהם.
    גם אני קיבלתי את המייל הזה כמובן ומחקתי אותו מיד.
    זו האסתטיקה של הישראלים, והיא ישנה: לא משנה מה הם עושים, הם נשארים הקורבן. זה בדיוק ההיפך מלקחת אחריות למרבה הצער.

  • תא  On 13 בינואר 2009 at 10:47 am

    מה שקל למדוד אותו – מחוות של מנהיג, צעדים של מנהיג, מסר שמנהיג מעביר. גולדה, לעומת זאת, הציבה נקודת זמן עלומה לחלוטין: "כשהערבים יאהבו את ילדיהם כמונו". נו, עכשיו לך תמדוד את מידת האהבה שה"ערבים" באשר הם רוחשים לילדיהם, לך תשווה אותה (לפי אילו מדדים?) למידת האהבה שלנו, ולך תוכיח מתי היא מגיעה למפלס האהבה הרצוי…

    בעיניי האמירה של גולדה היא פשוט אמירה גזענית, וזה לא מפתיע: גולדה הייתה הגזענית הגדולה ביותר שהייתה במפלגת מפא"י-המערך-העבודה אי פעם.

  • חנן יניב  On 13 בינואר 2009 at 1:44 pm

    אני פשוט מציין תופעה. אני לא מאושר מזה שאנשים צריכים מנהיגים. אבל בגלל זה, אני טוען שהתקווה היחידה לשלום היא שאנחנו מחנכים יהודים ומחנכים ערביים, נצליח לחנך אנשים למנהיגות שפוייה ולהוקיע את המלחמה ככלי בידי שילטון (כתבתי על זה ברשימה אחרת "חינוך לשלום – חינוך ללא מלחמה" אז אני לא מתכוון לחזור).

    http://www.notes.co.il/yaniv/34922.asp

    לכן אני מצביע על האחריות שלנו לדון עם הילדים בשאלות הערכיות של המלחמה הזאת. אני חושב שפה, בצורה בוטה, ומחוסר ברירה, נפגע מושג שעליו גדלתי "טוהר הנשק" – ובמודע. צריך לדבר על זה. דיברתי על מחנכים ורוצה להזכיר שכל הורה הוא מחנך. אז אני מחזיר את האחריות למורים ולהורים ולא מאמין שיש תקווה אחרת.

  • חנן יניב  On 13 בינואר 2009 at 1:51 pm

    את/ה רואה את מסרי השטנה נגד האיסלאם שעוברים ברשת? את/ה מקבל/ת את האימיילים האלה? אנחנו? יהודים שעברנו את זה? שהיינו קורבן? אנחנו משתמשים באותם כלים? את/ה מבין/ה איזו תרבות צומחת כאן? את/ה מבין/ה מאיפה זה בא? אולי מאמירות של מנהיגים כמו גולדה? אגב, בנימה אישית – אני בטוח שאת/ה מבינ/ה כי אחרת לא היית רואה כמה גולדה היתה גזענית.

  • דור כהן  On 14 בינואר 2009 at 12:17 am

    אז מה אנחנו יכולים לעשות בנידון?
    הרי אנחנו לא רוצים להעביר את האחריות עליהם, כי אז לא יצא מזה שום דבר, ואין לנו בכלל על מה לדבר.
    מה שישראל יכולה לעשות, בהנחה שהם באמת שונאים אותנו מאשר שהם אוהבים את ילדיהם, זה לגרום להם לשנוא אותנו פחות.
    הרי אי אפשר לחנך אותם לאהוב את ילדיהם יותר.
    כל מה שאפשר לשלוט בו זו רמת השנאה שלהם כלפינו.

    אגב, אני בטוח שמנהיגינו אוהבים את ילדינו יותר מאשר הם שונאים את חמאס. אבל זה הרי "ברור לכולם" שאנחנו דואגים לעתיד של ילדינו, במחיר המוות העכשווי של חיילים ואזרחים.

  • תא  On 14 בינואר 2009 at 2:57 am

    את כל השאלות האלה. כן, אני יודעת יפה מאוד שיש גזענות אצלנו, וכן, ברור לי מאז ומתמיד שמנהיגים (שלנו, שלהם, של מי שלא יהיה) משפיעים על דעת הקהל בדיבורים. האם מההודעה הקודמת שלי נראה כאילו אני חושבת שלא?

  • חנן יניב  On 14 בינואר 2009 at 3:16 am

    תראי את המשפט האחרון בתגובה שלי. השאלה שלך פשוט עוררה אצלי את הצורך להדגיש…

    סליחה אם פגעתי.

    חנן

  • תא  On 14 בינואר 2009 at 5:28 am

    סתם תהיתי אם יש איזו אי הבנה ורציתי להבהיר.
    יום טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: