ולמלשינים לא תהיה תקווה


בשיטוטי בבתי הספר בקלגרי, אני נתקל בתופעה שאני לא בטוח שבלטה כ"כ בשיטוטי בבית הספרי בארץ – מלשיננות. הילדים מלשינים…

 

"גברת פוקס הוא לקח לי את המחברת", "גברת פוקס, הוא אמר שאני מכוערת"…

 

שאלתי את חברי כמה התופעה הזאת מקובלת, ומסתבר שמאד.

 

אוף.

 

כמה שאני חושב שזו תופעה נוראה. היא באה מהמקומות הכי אפלים שלנו. היא באה מהמקום שחוסר פירגון בא ממנו, משרתת את אותן מטרות.

 

מביא אותנו למחשבה על תפקידו של המורה.

 

הרי כל מי שטוען שבית הספר אומנם "מחנך", טוען שהחינוך נעשה בעיקרו בין השורות, בכל המקצועות, בכל המפגשים.

 

ואני מסכים מאד, שהרי כתבתי כבר ברשימות קודמות שלבית הספר התפקיד המשמעותי ביותר ביצירה של חברה, אז רשימה זו באה לנסות ולאתר תהליכים המובילים להתפחות של ערכים חברתיים – מתוך ניסיון להבין תופעות חברתיות – מתוך תקווה להטעמת המודעות העצמית לאחריות העצומה המוטלת על כתפיו של כל מורה.

 

בית הספר הוא מקום למפגש חברתי.

 

זו ההזדמנות היקרה ביותר שבית הספר מציע לנו, שהרי בנוגע לתפקידו כמקור ידע כבר הבעתי את עמדותי הקרירות.

 

ילד מגיע לבית הספר ופוגש חברים. שם, בעיקר שם, הוא נתקל במצבים חברתיים. התמודדותו עם המצבים האלה מושפעת רבות ממה שעבר עליו עד כה בבית ובשכונה, אבל בבית הספר הוא בלב הסערה. הדרך שבה הוא מתמודד תקבע את יחס החברים אליו ובמקרים רבים "תמצב" אותו בהיררכיה החברתית בכיתה. המיצוב הזה, שיכול להיות מבוסס מקרה פרטי עגום יכול לדבוק בו לחיים.

 

אז, יכולנו לדבר רבות על ההבדלים בין "חנונים" ל"קולים", ל"פריקים" (או איך שקוראים להם היום), ויש דברים שאינם בשליטתינו המבוגרים, אבל יש דברים שהם מאד וסיפור ההלשנות מלמעלה הוא דוגמה ל"הזדמנות חינוכית".

 

מהי "הזדמנות חינוכית".

 

יש לזה הרבה שמות בספרות, אבל לא חשוב איך קוראים לזה – הרעיון הוא שיום הלימודים בבית הספר או מפגשים חברתיים בבית ובשכונה להם אנו עדים, מזמנים לנו, המבוגרים, מצבים שבהם אנחנו יכולים, באופן אוטנטי, לתקשר עם הילדים שלנו (מורה או הורה) בשאלות ערכיות.

 

לא אוהב שיחות "חינוך" שאינן אוטנטיות. לא זוכר אפילו פעם אחת שלקחתי את ילדי ל"שיחה". נכון, לפעמים נראה שצריך, שהילד מחפש כיוון, עושה טעות, בוחן גבולות, אבל לא מרגיש לי נכון לקחת אותו הצידה ו"לתקשר" איתו… משהו כמו "…אז למה הרגשת חמודי, שאתה צריך לזרוק על המורה גיר?…" נראה מעושה, חסר ערך. בכלל, ל'הכות על הברזל בעודו חם' במקרה הזה נראה חסר תקווה לחלוטין. הילד נסער, מלא הגנות, מרגיש אשם ממילא ולא קשוב לשיח הגיוני.

 

לפני שנים רבות, זומנתי כהורה לבית הספר (חטיבת ביניים) באופן דחוף לפגישת הורים ערבית. זה היה מהיום להיום ולא פורש.

 

מסתבר שילדינו החמודים, במסיבת יומולדת, ערכו מצעד השפלות ל"משוגעת של השכונה".

 

המורה, בתבונה רבה, ורגישות חינוכית ראויה לציון, זימנה את כל ההורים למפגש דחוף לדיון במשמעויות. מה לדעתכם היתה התגובה הרווחת? כעס. ההורים כעסו על המורה שהיא מטרידה אותם בדחיפות כזאת לדיון בשאלה כזאת. אנוכי הקטן רק בירכתי אותה והודיתי לה. כמעט הרביצו לי.

 

אני חושב שאסור לנו להחמיץ את ההזדמנויות שהעולם מזמן לנו להשפיע על גדילתם של ילדינו בראיה הערכית.

 

אז ראיתי ילד מלשין? הזדמנות חינוכית. אשאל אותו באופן טבעי, ללא "שיחת נשמה", למה חשוב לך לספר לי את זה? פתיחה לשיחה, אולי, אוטנטית, מתזוזמנת נכון, לטיפול בשאלות של קנאה, פירגון וכל מה שקשור, בלי מקום של האשמות או איך צריך, או "כך לא מתנהגים אצלנו".

 

ואם בהלשנות מדובר, הרי יש פה אתגר אמיתי, שהרי כל כך מעודדים אותנו להלשין.

 

ראית חבר שלך מעשן גראס בשירותים, מה אתה עושה? תבוא להלשין – לטובתו…

ראית חבר שתוי מתכוון לנהוג הביתה, לך תלשין, תציל את חייו…

ראית חבר מעתיק בבחינה? תבוא להלשין, אתה רק עוזר לו…

 

איך מתמודדים עם המסר הכפול הזה? 

 

יש גבולות? אולי צריך לעודד אותם להלשיון במצבים מסויימים?

 

 

 

 

Advertisements
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיקי  On 18 באוגוסט 2007 at 7:14 pm

    חנן
    התופעה נפוצה מאוד גם בארץ
    אני מייחסת אותה לעובדה שהילדים למדו לצפות שהמורה תפתור להם הכול. ו-רגע… אם יוסי אמר למיכל שהיא מכוערת, היא נעלבה. אם היא נעלבה היא תספר על כך לאמא בבית. ואמא תשאל: מה עשתה המורה ? ומיכל תאמר כלום
    ומכאן הדרך קצרה מאוד לטלפון הביתה למורה

  • מיקי  On 18 באוגוסט 2007 at 7:31 pm

    לשאלה שבסיפא אנחנו עושים הבחנה בין הלשנה ודיווח דוגמא כאן
    http://cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/3FAAD9DD-DEE0-45A8-A702-E6059105C4C4/7189/%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%AA4%D7%93%D7%99%D7%95%D7%95%D7%97.doc
    אבל הבעיה של "הוא קרא לי מכוערת" ו"הוא לקח לי את המחברת" היא באמת בעיה משמעותית מאוד ואגב, בדרך כלל הוא מועלית במליאה והמורה נדרשת לאיזו תגובה מיידית

  • יתוש  On 18 באוגוסט 2007 at 7:45 pm

    באה "להלשין", או שמה חשה מאוד מוטרדת וחסרת שום יכולת להתמודד עם זה לבד?

    "הלשנה" במצב שאדם מזיק לעצמו או לאחרים מאוד מאוד – היא נכונה.

    כלומר, אם כבר, צריך לחנך לדעת איך לערוך הבחנות, מתי טוב להתמודד לבד (כמו "הוא קרא לי מכוערת), ומתי לא כדאי (כמו "הוא מתכנן לקפוץ מהגג").
    יש כמובן את האפורים הלא ברורים, כמו בכל מצב מורכב.

    ההלשנה עצמה, או הדיווח – אינם בהכרח רעים. תלוי מה המניע שלהם. לפעמים מניע של חולשת יתר מול אנשים הוא בסדר גמור – יש אנשים כאלה. בטח שבטח כשמישהו מסכן את עצמו.

  • מיקי  On 18 באוגוסט 2007 at 7:58 pm

    אני חושבת שבבעייה של המשוגעת זו לא עצם ההטרדה אלא בעיית העדריות – שזה נעשה מצד קבוצה
    אבל אני לא בטוחה שאני יכולה להסביר לילד ולהוריו עם מה ולמה הוא צריך להתמודד לבד

  • דרור פויר  On 18 באוגוסט 2007 at 8:17 pm

    איזה קטע, בדיוק אחריך העליתי גם אני פוסט בעניין, מזווית מעט שונה

    http://www.notes.co.il/dror/35443.asp

    אני חושב שחובה לחנך להלשין במצבים מסויימים.

  • זאת אומרת  On 18 באוגוסט 2007 at 9:58 pm

    אני חושבת שהדוגמאות שנתת גרועות מאוד. ילד שמתלונן שלקחו לו, ילדה שמתלוננת שהעליבו אותה, לא מלשינים! הם מבקשים עזרה, תמיכה, הגנה מהמבוגר האחראי במקום. כלומר, אני מניחה שאנחנו עדיין מתייחסים לילדים כאל אנשים קטנים הזקוקים להגנה, נכון? אז הנה הם, מבקשים אותה.
    הלשנה היא לבוא ולהתלונן על התנהגות שלא נןגעת אליהם אישית. זו הלשנה, וזו אכן התנהגות בזויה בחלק מהמקרים (ולא בזויה באחרים – מה תגיד על ילד ש"מלשין" למורה שברגע זה ממש ילד אחר חוטף את השפלת חייו בחצר? גם הוא מלשין נבזה, או ילד שמונע כאב וסבל מילד אחר?).
    אבוי לי, אם הילד שלי ילמד אצל אנשי חינוך שיתייחסו לעלבון או תלונה על גילויי בריונות כלפיו כאל הלשנה שאין טעם לטפל בה, אלא רק בסיבות שהביאו לה.

  • פנחש מוואי  On 18 באוגוסט 2007 at 10:48 pm

    אם הילד מרביץ או זורק על המורה גיר. אם לא בשיחה, מה דרך הפעולה המומלצת שלך מניסיון לברר איתו מניעים ולעזור לו להימנע מזה בעתיד?

  • מרקו  On 18 באוגוסט 2007 at 11:16 pm

    מה זה הפוסט הדבילי הזה?
    ברצינות אני שואל, חנן. ציפיתי ממך לקצת יותר.
    זה לא ברור שאם אני רואה חבר מסכן את חייו או עלול לסכן אחרים אני מנסה למנוע? מה הקשר להלשנה?
    "הלשנה" זה מילה שהמציאו ילדים מטומטמים שעושים שטויות ויודעים את זה, ומנסים לוודא שלא יפריעו להם לעשות שטויות.
    זה הכל.

  • חנן יניב  On 19 באוגוסט 2007 at 3:04 am

    קראתי בעיון את המסמך שצירפת מיקי (למי שלא קרא, חתומים עליו שפ"י ואגודת S.O.S חיות). הנה המטרות:

    התלמידים יכירו את המושגים הלשנה ודיווח.
    התלמידים יבינו כי לגיטימי לדווח על סבל הזולת והתעללות בו.
    הדיווח הוא גילוי של אחריות, חברות ואזרחות טובה.
    התלמידים יבינו שיש ביכולתם לעזור, ושזוהי חובה מוסרית.
    התלמידים ילמדו שלמעשים מצפוניים יש מחיר שלפעמים קשה לעמוד בו.

    ופה מתחילה הבעיה.

    הרי ברור לכולנו (מקווה שאפילו לך, מרקו) שאין לי בעיה עם "דיווח" בשביל להציל חיים… הבעיה היא איפה הגבול בין שירות מטרות הזולת (ויש לי בעיה עצומה עם המשפט "הדיווח הוא גילוי של אחריות, חברות ואזרחות טובה.") לבין שירות המטרות האפלות של עצמנו (ההלשנה משרת מטרות עצמיות כמו האדרת האני (לפעמים דרך השפלת הזולת), נקמה, קנאה ויש בטח עוד. אז איפה נגמרת הלגיטימציה שמעניקות לנו הסיסמאות כמו "אזרחות טובה" ומתחיל מקארטאיזם?

    וזו הבעיה שלי, לא ההלשנה או הדיווח. ולך "זאת אומרת" מורה יודעת להבחין בין ילד מבקש עזרה לבין ילד מבקש לנקום או להשפיל. אני מתכוון למלשינים המועדים שנצמדים לסינור של המורה ומבקשים צומי (ולא שאני חושב שלא צריך לעזור להם – להיפך, מאד, אבל מכיוון של להבין את הצורך שלהם ולא בלתת להם לגיטמציה).

    סיפור ה"משוגעת" לא היה סיפור על הלשנה (אני מסכים איתך מיקי – הוא סיפור על עדריות וחוסר רגישות לזולת) ואני מצטער על אי הבהירות. הסיפור היה בשביל להמחיש את המשמעות של טיפול ב"הזדמנות החינוכית".

    ופה, למעשה, פנחש, התשובה ל"איך היית מטפל?"

    הייתי מלקט הזדמנויות חינוכית כאלה מתוך החיים החברתיים של הכיתה. ללא שמות, ללא תיאור מדוקדק ובודאי לא מיד לאחר התהוותם. הייתי עורך עם הכיתה סדרת פעילויות של הערכת כל מקרה (ברו"ח המסמך המוזכר למעלה), בצורה סדנאית, בצוותות ולא בדיון קבוצתי.

    הייתי מבקש מהילדים לספר בעצמם מקרה שבו הם הלשינו ומבקש מהם לנתח מה הגורמים (אינטרס אישי או טובת הזולת) ומאיפה זה בא.

    למען האמת, פיתחנו טכניקה לעשות את זה שעבדה (מכיתה ב' ועד לתארים גבוהים באוניברסיטה) ואשמח לחלק אותה לכל דורש…

    אז?

    שתינקודות עד כאן:

    הטענה העיקרית שלי היא שהסיכון בלגיטימציה להלשנה גדולה במקרים רבים מהסכנה אותה היא באה למנוע.

    אפשר לנצל אווירת הלשנות כהזדמנות חינוכית לטיפול בשאלות של טובת הזולת, טובת החברה וטובתי האישי (יעני "אינטרסים").

  • חנן יניב  On 19 באוגוסט 2007 at 3:20 am

    קראתי בעיון את הכתבה שלך. כמה תגובות:

    א.
    הלשנת, מילא, אבל אם הייתי המחנך שלך, הייתי מביא אותך (כמה ימים או שבועות אח"כ, ביחד עם מקרים אחרים) לשאול את עצמך מאיפה זה בא הצורך הזה? האם כמגן הציבור? האם כמנסה להיות "מגן הציבור"? כמה חשוב שבית הספר היה עוזר לך להתמודד עם השאלה הזאת (זו ההזדמנות האמיתית לחינוך ערכי).
    ב.
    הנהלת בית הספר עשתה את כל הטעויות האפשריות בכדי להשאיר את העניין טמון בתוכך כטראומה לנצח.
    ג.
    אמנם יש לי ויכוח עם הצורך שלך להתערב במקרה של המתפלח לאוטובוס, אבל אפילו אם אתה צודק, לא הלשנת, להיפך, בחרת לעמת אותו בעצמך וזו לדעתי דרך נכונה.
    ד-ז.
    בתור שוטר תנועה מתנדב (יצאתי לפגרה כי אני בחו"ל) אני יכול להגיד לך שזו הדרך למניעת הצורך ב"מלשינונים" למינהם, זוכר את ה"מלשינון" של מס הכנסה? זו האוירה החברתית שאתה מיחל אליה?

  • איריס  On 19 באוגוסט 2007 at 11:18 am

    ילדים שסובלים מ
    bullying
    צריכים לקבל עידוד לפנות לקבל עזרה ממבוגר אחראי. ילדים שרואים את התופעה צריכים לקבל הדרכה לרוץ ולהלשין (למעשה לדווח ולגייס עזרה) למבוגר אחראי.

    אתה כניראה מתכוון לניצול לרעה של פניה לסמכות כלומר הטעיה של המורה כדי לפגוע בחף מפשע או הפחדה של ילד אחר, במעין "איום בהלשנה" כדי לזכות בכוח על הילד או חבורה הילדים.

    הבעיה היותר חמורה היא היעדר "הלשנה" בפרט בתרבות העדר הישראלי. בתור עם שכל הזמן שואל "איפה היה העולם" כדאי לעודד מלשנות ולא את תרבות החבר'ה.

    יש ילדים נודניקים שפשוט רצים כל רגע למבוגר הקרוב כדי שיסנגר עליהם בסכסוך על הצעצועים שבו הם דוקא הבריונים. זה המקום של המבוגר האחראי למיין מהר מי הבריון ומי הנפגע, ולפעול בהתאם ובמידת הצורך ללמד לקח את המלשין הכרוני שמנצל לרעה את הזכות לפנות למבוגר. במקרה כזה המבוגר האחראי יכול להיכנס לעובי הקורה ופעם פעמיים להראות למתלונן הכזבן שזה לא משתלם לו כיון שההתערבות היא לרעתו ולחיזוק הילד או הילדים שנפגעו מהתלונה הכוזבת.
    ילדים לא יכולים להסתדר בעצמם בחבורה, בשביל זה יש דרישה להשגחה ולא רק סמלית. אחרת זה "בעל זבוב" או…מדינת ישראל

  • חנן יניב  On 19 באוגוסט 2007 at 6:39 pm

    ראית את העליהום שמתפתח בנושא הנהיגה? כל זב חוטם מעודד להתלונן על נהגים עבריינים לדעתו. רוצים להתלונן על פגיעה בבטחון המדינה? השכן שלי אמר שכדאי לרצוח מנהיג כזה ואחר.. השכנה שלי לא משלמת שנים אגרה ויש לה 6 טלויזיות…

    רוצים לטפל בעברות תנועה? תתנדבו למשטרת התנועה. שם תוכלו לתת דוח"ות מקצועיים.

    הכל הופך ללגיטימי.

    את שאלת הבריונות וההתמודדות איתה הייתי מנתק משאלת המלשינות. ילד שמתעללים בו ובא לבקש עזרה – זו לא מלשינות, ילד שמדווח למבוגר שראה שמתעללים בילד אחר זו מלשינות – אבל במקרה זה ברור שמוצדקת.

    הבעיה שלי היא המסר. המסר שבעידוד למשלשינות הוא שערכי הקהילה חשובים יותר מערכי הזולת. מסרים כאלה יכולים להיות הרסניים כי הם נותנים לגיטמציה למה שאת קוראת "גאוונטנמו" – וזה מתחיל מהגן, מבית הספר.

    אז אני טוען שאם אנחנו לא רוצים אוירה של חשדנות, ניכור, אימה, ולגיטימציה הולכת וגוברת לשילטון לנצל ערוצי מידע כאלה – בואו נזהר זהירות רבה.

  • חנן יניב  On 19 באוגוסט 2007 at 6:42 pm

    בקריאה נוספת גיליתי שאפשר להסיק שאני רואה בהתנדבות למשטרת התנועה סוג של מלשינות.. חלילה, אני מציע את ההתנדבות כחלופה למשלינות וללגיטימציה למלשינות.

    וזה צריך להיות המסר החינוכי – כואב לך? לך תפעל בעניין, אל תצא ידי חובה בהלשנה.

  • איריס  On 19 באוגוסט 2007 at 7:30 pm

    נידמה לי חנן שיש הבדל תהומי בין מעורבות, שזה דבר שצריך לעודד בעידן שלנו שבו אנשים עוברים ליד רצח ברחוב ועושים כאילו זה אויר, לעומת מלשנות בסגנון תקופת הק.ג.ב. המניעים בשני המקרים הפוכים לדעתי. מלשנות פוליטית היא סוג של ניכור המתפתח לקניבליזם, אם אני יכולה להרוויח "על חשבון" השכן שלי, למה לא סבבה, אז אני אגיד למי שאגיד שהוא "קומוניסט" או "בוגד" כדי לקבל הטבות. לעומת זה – מעורבות – שגוררת "אל תעמוד על דם רעך". אלה סוגיות מורכבות, ואני לא יודעת לאמר איך זה בא לידי ביטוי אצל ילדים קטנים שעדיין לא ערים להבדלים.
    000
    לגבי ישראל, יש תופעה מעניינת של מעורבות להרע (מלשנות) וניכור (התעלמות מבריונות). איך זה התפתח ? הרקע של הסוציאליזם המפאיניקי הותיר אחריו רק את המלשנות הרעה,והז באה ההפרטה החזירית והפתאומית, הכניסה את הניכור המתעלם. הרע משני העולמות.

    אני יודעת לגבי עצמי שניסיון שלי לקבל עזרה מבחוץ (וגם אחרים שנפגעים בישראל ואין להם למי ללכת) נתפס כ"מלשנות" כאשר המסר הוא שהקורבן של העדר צריך להקריב את עצמו (ה"טוב למות בעד ארצנו" למען החברהמניות או "כולם") .את התכונה הזו צריך לעקור מהחברה הישראלית אם רוצים להבריא אותה. אין שום דבר חיובי במנטליות של עדר, השתקת מעשי אונס קבוצתי, או שחיתות מאורגנת (כמו בצבא). "הרעות" כבר נגמרה עכשיו זה רק קשירת קשר לבצע עבירה, שכולם מפסידים ממנה.

    מצד שני אני מכירה ילד אחד, חבר של בני, שלא מפסיק לבוא אלי ולהתלונן על כך שמפריעים לו להשתלט ולהתנהג בצורה לא חברית. כלומר, עצם ההתלוננות התמידית מעמידה אותו במצב של כוחניות, אבל אפשר לנטרל את זה אם מקדישים לזה דקה או שתיים, ועורכים "משפט זוטא". אז הוא מבין שטענותיו ייבחנו לגופן והוא אף עלול להפסיד מההליך ולצאת "אשם" וחייב בהתנצלות.
    אבל זה דורש השקעה, ולמי יש כוח ? בדרך כלל אנחנו רוצים שקט תעשייתי.

  • חנן יניב  On 19 באוגוסט 2007 at 8:25 pm

    הרי ברור שלשלטון יש אינטרס ברור במלשינות. הנה בקנדה הרבה אכיפה בנויה על תלונות הציבור. אסור, למשל, להחנות קרואן ברחוב מגורים, אבל אין אכיפה אלא אם השכנים מתלוננים. כל בעל בית מחוייב לנקות את השלג מן המידרכה שבקדמת ביתו, אבל אין אכיפה אלא אם יש תלונה…

    אז יש לגיטימציה להלשין גם בבית הספר (משם זה מתחיל – לא?)

    אז יש אולי יתרונות ברורים לחברה "מסודרת" בה כולם שומרים חוק כי אין להם ברירה…

    התשלום הוא בחופש, באויר, בקשרים אנושיים.

    אין ספק, זוהי חברה מוגנת, אבל באיזה מחיר?!

    אז תנו לי את הברדק הישראלי כל יום.

  • חנן יניב  On 20 באוגוסט 2007 at 6:05 am

    מיקי,

    נכון, מצחיק לשמוע "גב' פוקס" בהתחלה, אבל אחרי השוק התרבותי שאתה עובר כשאתה מגיע לפה, פתאום אתה רואה כמה זה מתאים לאוירה ולתרבות. כולם מנומסים, מתנהגים ע"פ כללים… מזל שאני מגיע בקיץ לארץ למלא בטריות.

    מה שהיא (גב' פוקס) צריכה לענות, לדעתי, הוא ברוח "למה את/ה חושב/ת שאת/ה צריך/ה לספר לי על זה?…" ולוקחת את זה משם.

    כמו שכתבתי מקודם, פתחנו (עוד ב"אור בעיניים" באצבע הגליל בשנות ה-90 (מחר 98) שיטה לניתוח דילמות שמטפלת בניתוח רפלקטיבי של המניעים.

  • דוד  On 1 במרץ 2010 at 8:22 pm

    נושא ה"הלשנה" מעורר בי שתי דוגמאות שהן דבר והיפוכו. ההבדלים הם מאלפים:

    * הלשנה בגרמניה הנאצית אצל הנוער ההיטלראי או ה"היטלר יוגנד" (Hitlerjugend)
    ולהבדיל,
    * ה"הלשנה" בבית ספר דמוקרטי.

    בגרמניה הנאצית על ההורים חלה חובה לשלוח את ילדיהם אל התנועה. התנועה נוסדה ביוזמתו של היטלר, במטרה להטמיע בדור הצעיר את האידאולוגיה הנאצית ובכלל זה את תורת הגזע ועליונותו של הגזע הארי. התנועה תרמה לפולחן האישיות סביב דמותו של היטלר והייתה לה השפעה רבה על הלך הרוח בגרמניה ערב מלחמת העולם השנייה.

    הילדים גויסו לשורות התנועה בגיל שש עד שמונה, בנים ובנות כאחד והיטלר עודד את הנוער להלשין על "התנהגות לא נאותה" של הוריהם.

    ולהבדיל,

    בבית ספר דמוקרטי, בו חוק וסדר הם יסודות המשמעת, ה"הלשנה" היא חיובית וחיונית.

    לזכות בצדק זה קשה בכל חברה. בבתי הספר, זה לעתים קרובות בלתי אפשרי. בממשל, כמו בבתי הספר, לעתים קרובות אנשים חושבים שסמכות דיקטטורית יכולה לשמור על הסדר יותר ביעילות מאשר סמכות בעלת בסיס עממי. מתברר שזו אשליה הן לממשלים והן לבתי ספר כאחד.

    למעשה, שמירה על הסדר הציבורי בבית ספר דמוקרטי היא קלה יותר ויעילה יותר מאשר בכל מקום אחר. זה כך בעיקר כיוון שהתקנות והכללים השונים נעשו על ידי הקהילה בכללותה.

    היות וכל אחד הוא חלק מהתהליך, עשיית הצדק בבית ספר דמוקרטי שייכת לכל אחד. לדבר זה יש השלכות מעשיות אשר אפשר לראותן כל יום. נדיר שהאנשים ישקרו ביודעין לועדת השיפוט, אם כי, יכולים להציג גרסאות ממה שקרה, שהן שונות באופן ניכר. לרוב כולם משתפים פעולה.

    דבר מעניין ביותר הוא כיצד הילדים לומדים להבדיל בין צרכי החברה לבין הצרכים האישיים (צרכי הפרט). כל אחד יודע שתפקודו של בית הספר כמוסד תלוי בהסכמה הכללית לכללים עליהם החליטה אספת בית הספר. זה החלק העסקי שבעניין. פירוש הדבר, עבור כל פרט, שהם כולם חייבים לסייע לאכוף את החוקים, לשפוט בהגינות ולהעיד אמת, אפילו אם בעניין מעורב חבר. כאשר התהליך השיפוטי הרשמי מסתיים, הצד האישי תופס מקום. ידידות מתחדשת כקודם, ללא הפסקה.

  • חנן יניב  On 2 במרץ 2010 at 12:18 am

    כאשר אנשים מלשינים על חבר לטובת הכלל, כאשר "צדק" הופך למטרה המקדשת את האמצעים – תנו לי חברה אחרת או אל תתנו לי חברה בכלל.

  • דוד  On 2 במרץ 2010 at 1:06 am

    "אל תתנו לי חברה בכלל"

  • חנן יניב  On 2 במרץ 2010 at 6:30 am

    יש שם קטע שבו הקולונל נושא נאום חוצב להבות להגנת צ'רלי בבית הספר בו הוא לומד. מציע שתראה את זה ותכתוב מה אתה חושב. אין קטע שמתאר יותר טוב את מה שאני מרגיש לגבי השאלה הזאת.

  • דוד  On 2 במרץ 2010 at 11:55 am

    ואנא, אל תפנה אותי לםרט, בא תשיב מה שחנן חושב (עם סימוכין אם תרצה).

  • דוד  On 2 במרץ 2010 at 7:38 pm

    בכל זאת מצאתי דרך (:

    "………Slade finishes with a speech on the nature of integrity, defending Charlie's choice to be silent in the face of obvious rewards to do otherwise, saying, "I don't know if Charlie's silence here today is right or wrong; I'm not a judge or jury. But I can tell you this: he won't sell anybody out to buy his future!"…….."
    http://en.wikipedia.org/wiki/Scent_of_a_Woman

    לא מדובר על להלשין תמורת טובת הנאה. מדובר על הגשת תלונה על מנת לשמור על זכויותיך, על כבודך, על כבודו של הזולת, ועל החוק ועל הסדר במסגרת שבה אתה חי ו/או לומד.

  • חנן יניב  On 4 במרץ 2010 at 12:03 pm

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: