אז מה אם אני לא רוצה ללמוד?!


בית הספר יכול להיות סיוט לא קטן להרבה ילדים.

 

שם אתה לומד שאתה לא הכי, הכי בעולם ושם אתה לומד שאבא ואמא שלך הם לא הכי, הכי בעולם, אתה לומד שם שאתה לא תמיד יכול להצליח בכל מה שאתה מנסה אפילו אם אתה מנסה מאד, מאד, שלא כולם אוהבים אותך, אבל הנורא מכל – אתה לומד מהו שיעמום.

 

אתה לומד בבית הספר שההורים שלך לא תמיד איתך, לא תמיד מוכנים להבין אותך, שיש דברים חשובים ש"לטובתך" שעבורם הם ילחמו בך עד חורמה.

 

אתה לומד שחברים הם לא תמיד חברים ושלפעמים קנאה ומאבקי כוחות יכולים למרר לך את החיים. אתה לומד שהילדה הכי יפה בכתה, לא תמיד הכי יפה מבפנים ושבכלל הקטע הזה של אהבה לא עוזר לשמחת החיים שלך.

 

אבל הכי נורא זה השיעמום.

 

השיעמום זה מה שמראה לך שכח הרצון שלך לא חזק כמו שהיית רוצה שיהיה. אתה פשוט לא יכול לגייס כח ולקרוא את הפרק – ולא עוזרים האיומים, ולא עוזרות ההבטחות, ולא עוזרת העובדה שאתה מבין כמה חשוב שתעשה את זה לעתידך ולתפארת מדינת ישראל. אתה יושב שם ובתוך ספר ההיסטוריה מוחבא "פטריק קים", ואתה לא מסוגל לעזוב את זה ולקרוא על ועידת ונציה…

 

ואתה יודע שתכשל במבחן…

ואתה יודע שהוריך ידעו…

ואתה יודע שהמורה תכעס…

ואתה יודע שלא תוכל ללכת לסרט…

ואתה יודע שיהיה רע…

ועדיין, אתה יושב ולא מסוגל לקרוא את הפרק בהסטוריה…

 

אז מה הפלא שכשההורים שלך באים למחנך בפסח של כיתה ט' והוא אומר להם מילה אחת: : "קטסטרופה"

 

לא מעט הורים פנו אלי במשך השנים להתייעץ. הבן שלהם (מעניין, בעיקר בנים – אני מניח שלבנות יש כח רצון עז יותר) לא לומד, צובר שליליים – לא הולך בתלם.

 

משום מה זה מתורגם לכעס. משהו של האשמה. אכזבה מזה שהילד לא מסוגל לגייס כוחות נפשיים ולעשות מה שמצופה ממנו. איך יהיה עורך דין, או רופא?

 

אה… הציפיות, הציפיות…

 

ואני אומר רדו מזה, אנשים.

 

נגמר העולם של הרופאים ועורכי הדין. גם אלה בקושי חיים היום…

 

מתחיל עולם של אנשים שמחפשים שיהיה להם טוב, מעניין, שיהיו שלמים עם מה שהם עושים, שירגישו שהם תורמים, שהם גדלים…

 

העולם היום מציע כל כך הרבה אפשרויות קסומות, בית הספר מתעל אותך למקובלות ביותר וחוסם בד"כ את שדה הראיה הרחב יותר – אז אל תדאגו… יש אלטרנטיבות.

 

צריך תעודת בגרות? לא בטוח… ואם כן, והילד רוצה ללמוד כי גילה שמעניין אותו תחום חדש וקסום? יעשה השלמות, יעשה אקסטרני, ימצא דרך. הוא יבוא לשם מתוך אנרגיות אחרות, עם בשלות ועם כח רצון יותר גדול.

 

אז העולם של "צריך ללמוד בכל מחיר", צריך ללכת בתלם, צריך להצליח בכל ותמיד – העולם הזה כבר לא רלוונטי. הוא בראש של המבוגרים ואין לו עיגון במציאות.

 

תנו להם לגדול.

Advertisements
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ח ל י  On 13 באוגוסט 2007 at 6:56 pm

    אתה יודע, אני כמובן מסכימה איתך בהרבה מחוסר הרצון והמרידה בריבועיות של הציפיות ומקובל –
    ואכן הבת שלי לא למדה, לא לומדת וכנראה לעולם לא תלמד במסגרות 'רגילות' של מערכת החינוך – פוסט בדרך – אבל לעיתים, דווקא מתוך התיאור שהעלת, זה –

    ואתה יודע שתכשל במבחן…
    ואתה יודע שהוריך ידעו…
    ואתה יודע שהמורה תכעס…
    ואתה יודע שלא תוכל ללכת לסרט…
    ואתה יודע שיהיה רע…
    ועדיין, אתה יושב ולא מסוגל לקרוא את הפרק בהסטוריה

    עולה נער שלא בטוח שבוחר בקושי שלו, כי יש הבדל בין מי שלא רוצה, מורד, אחר, חופשי בנפשו ובין מי שלא מסוגל – ומי שלא מסוגל, משלם מחיר כבד כבד כבד, וחובה על כל המערכת לעזור לו.

    הפרעת קשה – עדות אישית – לעולם לא ימאס לי להסביר – אולי זה יעזור לעוד ילד או ילדה –

    http://www.notes.co.il/chelli/22677.asp

  • ח ל י  On 13 באוגוסט 2007 at 7:00 pm

    קשב.
    הפרעת ק ש ב.
    מה פתאום הפרעה קשה?
    ק ש ב 🙂

  • חנן יניב  On 13 באוגוסט 2007 at 7:19 pm

    לא אובחנתי מעולם, אבל נראה לי שאולי… שאולי כל התובנות שלי על אנרגיות באות מתוך העובדה שרק שאני מאד מחובר לתוכן, אני מסוגל להתגבר על השיעמום ולקרוא מאמר עד הסוף?

    אני הרי טוען שהאנרגיה של "מחוברות" אמיתית היא כל כך משמעותית שהיא עוזרת להתגבר על כל מכשול (תראי על כמה תסכולים ילדים מסוגלים להתגבר בכדי לשחק משחק הרפתקאות? כמה הם לומדים אנגלית ומחשבים ואת העלילה עד לאחרון הפרטים).

    אז אולי זה בא אצלי מתוך האתגר הזה של הפרעות קשב? ונכון, זה לא עובר עם הגיל…

    ואללה, אני חושב שאני צריך ללכת להיבחן.

  • לונה  On 13 באוגוסט 2007 at 7:40 pm

    תשמע, זה נורא ניו אייג'י ונחמד, הרעיון הזה. אבל מה לעשות – רוב הילדים שאני מכירה ש"צברו שליליים" ולא הולכים בתלם, לא גילו פתאום שמעניין אותם תחום חדש וקסום, אלא הלכו בעיקר להיזרק בהודו, ואחרי שחזרו לארץ הם בעיקר עוברים מעבודה זמנית אחת לאחרת. ואני לא מדברת על שלילי אחד במתמטיקה שמשלימים אחרי הצבא.

    להשלים לימודים אחרי הצבא זה הרבה, הרבה יותר קשה מאשר כשאתה צעיר יותר. אני לא ראיתי שאף אחד מהם מצא לפתע את ייעודו. בדרך כלל, אם אין לך התמדה לא תצליח באמת לרדת לעומקו של שום עניין.

    אולי לרעיון המבוגר הזה אין לדעתך אחיזה במציאות, אבל גם לא לרעיון שלך…

  • איריס  On 13 באוגוסט 2007 at 9:10 pm

    הרעיון שלך נכון.
    צודקת לונה, הדרך מהשליליים, אל הסמים, ואל הכלום
    היא דרך "המלך" בדרך כלל בישראל
    הרעיון שלך נכון לעשירים, ואז זה במילא לא משנה, כי הם קונים את הציונים ואם לא, אז קונים את התואר הראשון, היום זה לא בעיה.
    הפרעת קשב נובעת מלחצים, לחצים נובעים מחיים לא טובים, שוב, חוזרים לפוליטיקה, צבא ושחיתות

  • חנן יניב  On 13 באוגוסט 2007 at 9:46 pm

    איריס, כדאי שתקראי את הכתבה של חלי על הפרעות קשב. זו בד"כ בעיה אורגנית.

    לגבי העשירים והעניים – אני לא חושב שיש הבדל בהיבט של יכולת ההסתגלות. אפילו להיפך, אולי… ככל שמרובים יותר הגורמים להתנגדות למסגרת, כך מועצמת סכנת הכישלון, כך אי התאמת המסגרת המקובלת יותר מוחשית, כך הפתרונות האלטרנטיביים יכולים להיות יותר בעלי ערך.

    עבדתי הרבה עם אוכלוסיות "עניים" בארץ: נוער מנותק, נוער מתוייג, נוער בשכונות מצוקה. עבדתי גם עם מחוננים "צפוניים". נער/ה זה נער/ה עם חלומות וצרכים ולחצים ופחדים.

    כל נער/ה צריך שישהיה לו חלום. חלום שבא לא מציפיות של אחרים אלא מתוך עולמו שלו. אסור לראות כישלון בבית ספר כמכשול להגשמת חלום.

    לא מבין מה האלטרנטיבה שלך ושל לונה? להכריח אותם ללמוד? אתן חושבות שיש בזה תועלת?

  • עמית  On 13 באוגוסט 2007 at 10:16 pm

    ואין לי מושג איך הצלחת לנחש על השליליים בכיתה ט…. כמעט העיפו אותי מבית ספר בסוף אותה שנה (5 שליליים לצד 5 ציוני 100).

    והיחס, או יותר נכון, חוסר ההתייחסות של "המערכת" למצב המיוחד שלי גרמו לי לנסות לתקן בעצמי והלכתי להדריך נערים ונערות בפנימיה (לפני שתחומים אחרים משכו אותי באף…)

    כן – רוב מה שלמדתי בבית הספר היה להשתעמם – אבל מצאתי דרכים מקוריות להתמודד עם זה… מה שגרם לכמה מורים לנסות להכשיל אותי, ולכמה מורים לנסות לקדם אותי.

    יש גם משהו במה שחלי ואיריד אומרות – צריך להבחין בתוך המערכת, בין כשלון לכשלון, בין שיעמום לשיעמום.
    הפנוטיפ יכול להיות זהה עבור תלמידים שונים, אבל הגנוטיפ שונה – והיחס לתלמד צריך לבוא מתוך מודעות וכבוד ל"גנוטיפ החינוכי". זה שיש לו הפרעת קשב צריך לקבל יחס מסוג אחד, ה"משתעמם הסקרן" צריך לקבל יחס מסוג אחר.

    למערי במערכת החינוך הסטנדרטית – לא תמיד יודעים להפריד בין השניים ולתת את היחס הפרטני.

  • ח ל י  On 13 באוגוסט 2007 at 11:47 pm

    רוב הסקרנים המשועממים הם ילדי add.

    לא כולם. רובם הגדול. בדוק וממסוגר.

    חמישה שליליים וחמש מאיות, נשמע ממש כמו התעודה שלי במעבר הקשה לתיכון – כיתה ט' הייתה כיתה מכוננת בקשיותה את נעורי.

    לך קרא את הפוסט שלי. לא בשבילי :)\ בשבילך.

  • עמית  On 14 באוגוסט 2007 at 3:42 am

    אם כי אני חייב להתוודות שלא בשיא העיון (ולא בגלל ADD חבוי… אלא בגלל מחסור בשעות שינה עקב בתי שנולדה לפני שלושה שבועות). קראתי גם את100 השאלות (דווקא אותן די בעיון).
    ומעבר לזה תתפלאי כמה המודעות להפרעות קשב גדולה כשאתה מדריך בפנימיה נערים מתבגרים במשך שלוש שנים. נערים שאמורים להיות מוכשרים למדי -ובכל זאת – לא פעם יש בעיות…

    אני עדיין לא בטוח למה הפנית אותי אל הפוסט. ואני לא בטוח שאני מסכים איתך על ההכללה הגסה בתגובה שלך. האם מדובר בסטטיסטיקה על סמך היכרות, במחקר? ואיך בכלל את מבינה את המושג "סקרן משועמם" שהשתמשתי בו די בהיסח הדעת?

    בכל מקרה, אני מגדיר את כל שנותי בבית הספר כסקרן משועמם. אני לא חושב שיש לי ADD (בשאלון לך קיבלתי בין 25-35 תלוי בפרשנות של חלק מהשאלות) – וגם אם יש לי, מעולם לא הרגשתי שזה מפריע לי להתקדם בחיים.

    גם את כיתה ט' שלי אני לא זוכר כשנה טראומטית במיוחד. הדבר השונה היחיד בה הוא שנכשלתי בהמון מקצועות ושניסו לא לוותר לי לשם שינוי (להבריז משיעורים, לא להכין שיעורי בית באופן עקבי ולצייר במחברת שלי בזמן השיעור במקום להקשיב – זה תמיד היה).
    לעומת זאת זו השנה שבה פרצתי קדימה עם הנגינה בפסנתר והשקעתי בה המון שעות (פעם ראשונה שניגנתי יותר מאשר שיחקתי כדורגל).

    אבל בסופו של דבר אני חושב שאנחנו די דומים בדעתנו. יש אנשים בבתי ספר שמתקשים בגלל הפרעות קשב, ויש כאלה שמתקשים בגלל סיבות אחרות. לעתים קרובות, כלפי חוץ הסימפטומים של אלה ושל אלה מאד דומים. אבל היחס של מערכת החינוך אליהם צריך להיות שונה.
    מהנסיון שלי עם מערכת החינוך – לא אלה ולא אלה זוכים למענה נאות – ולכן אני מזדהה כל כך עם הפוסט המקורי של חנן:
    יש משהו, לדעתי מובנה מערכתית, במבנה של בית הספר, במבנה סולם הערכים שמסביבו ומערכות הציפיות שמלוות את המורים ההורים ובעיקר התלמידים, יש משהו בכל אלה שהוא לקוי באופן יסודי יותר מאשר סתם חוסר התייחסות נאותה לבעלי הפרעות קשב.

  • חנן יניב  On 14 באוגוסט 2007 at 4:32 am

    עמית,

    אתה אומר: "יש משהו, לדעתי מובנה מערכתית, במבנה של בית הספר, במבנה סולם הערכים שמסביבו ומערכות הציפיות שמלוות את המורים ההורים ובעיקר התלמידים, יש משהו בכל אלה שהוא לקוי באופן יסודי יותר מאשר סתם חוסר התייחסות נאותה לבעלי הפרעות קשב."

    וזו, אחי, היא מטרתו של הבלוג הזה… להראות את המשהו הזה מכל גווניו וכיווניו.

    וכמובן שאני מסכים שצריך לטפל בכל ילד באופן שונה, אבל יש משהו שלא מאפשר את זה… אתה שואל אותי מה השורש?

    ואני אומר – משכורות המורים. כמו שכתבתי בפוסט אחר שלי, כל עוד לא יאפשרו למורים לפרנס משפחה, תשמש המשכורת מסננת של הפונים להוראה ופוטנציאל עצום של אנשים טובים הולך לאיבוד. מדברים שוב על שביתת מורים? זו לא צריכה להיות שביתה שלהם, זו צריכה להיות שביתה של כולנו.

  • איריס  On 14 באוגוסט 2007 at 10:53 am

    שאלת מה ההצעה שלי (לגבי לונה אין לי מושג), אני מציעה לאנשים לדאוג לזה שיהיה להם כסף והרבה כדי להשפיע על החינוך של הילדים שלהם.
    למי שאין כסף, זו בעיה, אין לזה פתרון והעובדה שמשרד החינוך מעביר הרבה מאד כסף למי שכבר יש לו כסף כדי לעשות תיקונים קוסמטיים בתוצרים, מצערת מאד, לדעתי אפשר היה להשיג יותר בחלוקה שוויונית של הכסף,אבל זה כמעט בדיחה להגיד את זה היום בישראל ומכל מקום זה לא מעשי.
    בהנחה הזו, כן, יש תועלת להכריח את הילד בגיל צעיר לגרום לכך שיהיה לו כסף בגיל מאוחר יותר, בעיקר בעולם שלישי שבו או שאתה שוקע וטובע או שאתה מעל למים, והמפתח הוא ציונים, כי ככה זה עובד, וגם אתה חלק מהמערכת הזו, יש לך דוקטורט ואת זה עושים עם ציונים. העובדה שאתה, באופן פרטי, איכשהו עשית מסלול קצת לא שגרתי, אינה מוכיחה אלא את הכלל.
    גם אני אגב נזרקתי מהתיכון בכיתה יא' בשליש ראשון, והשלמתי לאט בגרות תוך כדי שנה א באוניברסיטה, וכולי וכולי עד לתואר שני במשפטים. המסלול שלי אינו רגיל, וגם לא מקרי, ולא שייך למציאות של שאר האנשים סביבי. וניראה לי שגם שלך.

    ואגב, אני בכלל לא בטוחה שזה משהו שאני שמחה שקרה. במקרה שלי קריירה אקדמית היא "שירות לאומי". תראה את זה אחרת, בהינתן דפוס אישיות מסוים (מרדן, צ'לנג'ר) הרי הכשלה והשפלה בתיכון יכולים לגרום לתגובה צפויה של "אני אוכיח, אני דוקא" והשגיות יתר. כלומר, בהינתן דפוס אישיות ניצפה מראש, אפשר לדחוף מישהו להישגים אקדמיים על ידי הכשלה בגיל ההתבגרות. במקרה כזה, כדאי פשוט להתעלם ולהמשיך במסלול החיים הטבעי בלי להוכיח שום דבר לאף אחד.
    זו חוכמה בדיעבד.
    לא מסכימה שהפרעת קשב היא אורגאנית, אנחנו לא יודעים מספיק בתחום הזה ויש יחס גומלין מוכח כיום בין נפשי ובין אורגאני, כלומר טראומות נפשיות ודחק יוצרים רישום אורגאני וההיפך.
    מה קרה פתאום שלכולם יש הפרעות קשב ? נשמע כמו אופנה של מדיקליזציה של בעיות פוליטיות כדי להסליל מחאה וחלוקת משאבים, לכיוונים נשלטים המחזקים את ההיררכיות הקיימות.

  • א  On 14 באוגוסט 2007 at 11:13 am

    בית הספר, לא תמיד מעניין. הוא נוקשה, לא מתחשב בצרכי הפרט, מציב דרישות שלא קל לענות עליהן – ממש כמו החיים.

    עדיף שהילד ייתקל בחיים במסגרת בית הספר, שם עדיין הכל קצת מרוכך ויש סיוע של מורים עם איזושהי נכונות לבוא לקראתו, מאשר שיפלו עליו לראשונה כשהוא בן 25, בלי מקצוע, וצריך לפרנס את הילד הראשון שלו.

    גם מי שצובר שליליים ולא מסתגל, יכול להפיק מזה לקח חשוב – רגע, מה קורה פה ? אני לא כמו כולם. כדאי שאמצא דרך אחרת להתמודד עם העולם

    חשוב שלכל ילד תהיה הזדמנות למצוא את מה שמעניין אותו וללמוד אותו בהנאה.
    אבל חשוב גם שיבין שנדרש ללמוד גם דברים אחרים, מפני שלא ניתן לקיים חברה בה כולם לומדים רק משחקי מחשב, מוסיקה ורפואה אלטרנטיבית, למשל.

  • עמית  On 14 באוגוסט 2007 at 3:24 pm

    שמתי לב שהבלוג שלך הוא בדיוק על ה"משהו הזה" ולכן אני אוהב לקרוא בו. הנושא קרוב אל לבי.

    אני מסכים שכסף יכול לעזור – בתור אחד שעזב את מערכת החינוך, בין השאר גם בגלל שהיה קשה להתפרנס מזה. אבל אני לא בטוח שזה הדבר היחיד. אני לא עד כדי כך קפיטליסט שאני חושב שכסף יפתור את כל הבעיות. יש גם בעיות ארגוניות. בעיות בהכשרת המחנכים. פרדיגמה שהיא בעייתית – שזה מקשר אותי לתגובה של איריס… כן האינפלציה של אבחוני הפרעות הקשב נובעת לדעתי בין השאר מסוג של "מדיקליזציה" של המון אספקטים של תרבות וחברה. אז אני חושב שבעולם האקדמי יש כבר המון רעיונות טובים על חינוך, וגם בארגונים חינוכיים קטנים יחסית – דוגמת הפנימיה בא עבדתי. אבל היישום של כל אלה בקנה מידה גדול יותר – בעייתי. וזה לא רק עניין של כסף. צריך מישהו שיתגבר על ה"מדיקליזציה" של החינוך – וזה שינוי תפיסתי. לא שינוי כלכלי.

  • חנן יניב  On 14 באוגוסט 2007 at 4:45 pm

    החיים קשים? אז בואו נעשה את בית הספר קשה?

    א. תראה מה אתה אומר:

    "…בית הספר, לא תמיד מעניין. הוא נוקשה, לא מתחשב בצרכי הפרט, מציב דרישות שלא קל לענות עליהן – ממש כמו החיים."

    אתה חושב שמישהו במערכת החינוך מתכוון שזה יהיה ככה? מילא, אם זו היתה הגדרת המטרה, היינו יכולים להתווכח על מטרות, אבל לפחות בית הספר היה משרת את המטרה שהוגדרה לו. הבעיה היא שזו תוצאה הפוכה למטרות.

    ילדים צריכים לגדול והם צריכים את האווירה המתאימה ביותר לגדילה שלהם.

    הרבה אנשים טוענים שבית הספר צריך להיות הכנה לחיים. מה, נגדל אותם להיות פראיירים? מה נגדל אותם להאמין שהעולם הוא טוב? שכדאי לשתף פעולה עם אחרים? שכדאי לפרגן, שכדאי לאהוב?

    ואני אומר, תן לילד את היסודות להיות אדם ותשנה בכך גם את החברה.

    הבדלי הדעות ביננו נובעים מאורך המוקד של המשקפיים בהם אנו מסתכלים על החינוך כמשרת החברה. אני טוען שאסור לנו לראות את מצב החברה הנוכחית (בזבל), אנחנו צריכים להסתכל על חברה אוטופית כמעט ולחנך אליה. רק כך נוכל לשנות משהו בהסתכלות הערכית של האנשים. רק ככה עוולות שאת נלחמת בהן היום, איריס, יעלמו לאט, לאט, ולא בכח, ולא במשמעת, ולא באמצעות החוק. ובודאי שלא בלהכין את הילדים לעולם קודר. העולם לא קודר, הוא מלא אנשים ואנשים זה דבר נפלא.

  • חנן יניב  On 14 באוגוסט 2007 at 4:53 pm

    עמית, לא רק משכורות המורים. זה תנאי ראשון והכי מחייב שינוי תפישה חברתית.

    אבל ההנחה שאפשר לעשות שינוי במערכת החינוך בלי לשנות את המסננת, בלי לתת לאנשים שצריכים לפרנס משפחה את ההזדמנות להיות מורים – שגוייה. את כל השינויים האחרים אפשר לעשות אח"כ – חלקם כבר יבואו מאליהם.

    אני מסכים שיש בעיה, זה מחייב שינוי בתפישה הכלכלית של המדינה וזה לא קל. זה מחייב מנהיגות מודעת ולכן זה לא יכול לבא משם. זה צריך לבוא מהרחוב, מאסיפות ההורים, מהתיקשורת.

    אפשר? בודאי שאפשר…

    פעם גם חשבו שאי אפשר לצאת מלבנון וארבע אמהות עזרו לשנות תפישה ציבורית.

  • איריס  On 14 באוגוסט 2007 at 9:53 pm

    כאשר אמרתי כסף התכונתי כסף בעיקר בידי היחיד, בנתונים של המערכות הקיימות. כלומר, אם יש לי כאדם פרטי הרבה כסף אוכל לעקוף את החוליים שמנינו בהסכמה. לגבי חשיבות הכסף במערכת עצמה, אני בהחלט חושבת שהעוגה הקיימת יכולה להפיק יותר, ואני גם לא מחסידי הכסף, אבל זה ערך חינוכי בפני עצמו שאינו כלול במערך החינוך כי הוא "יקלקל" לאליטות את התוכניות לנצל את הציבור. ציינתי לגבי מערכת החינוך, שהרבה שומנים מופרשים לתחומים מיותרים שעיקר מטרתם להעשיר סקטורים מיוחסים יחסית. כך למשל אני התפרנסתי מהצד שש שנים מהתקציבים הנאים להכשרת מורים (השתלמויות מורים). היתה שם השתוללות כספית, לפחות בהשוואה לשכר המורים האומלל. מה שקרה הוא שמשרד החינוך קיבל תקציבי קרנות, שהוא תיעל לפרוייקטים המעניקים את ההשתלמויות, וזה הלך למקורבים שעשו מליונים מזה. נידמה לי שזה הוסדר עכשיו בעקבות ביקורת, והיום הכל מרוכז תחת רשות אחת ציבורית המפוקחת על ידי המשרד בעצמו. אך עדיין זה היה די מגוחך, לראות את שכר היועצים (כמוני למשל) שלו הוזרם ישירות למערכת, למשכורות וכולי, היה מקפיץ את החינוך בישראל שני דורות. הבעיה שזו מדינה שהיא עתירת ממון אך עולם שלישי, כלומר, כמה שלא תקצה לדברים חשובים, זה בכלל לא מגיע ליעדו, חצי יורד על הפקידים המושחתים והשאר "מיועד" למקורבים ומיוחסים. מה שנשאר זה כמה גרושים.
    אז גם אם הכוונות היו טובות, כביכול, ולמשל היחידה שאני פיתחתי לדעתי היתה מעולה, האם באמת זה מה שמערכת החינוך צריכה ? את השגעונות היפים שלי, או לחם וחמאה ?
    וככה צצו כפטריות מאות גופים ופרוייקטים, אשל ג'וינט, או"פ מט"ח וגופים פרטיים כל אחד קיבל ציצי קטן מקרנות השפע. לי נאמר שהתורמים והקרנות האלה ייעדו מראש את התרומות לפרוייקטים ולא לשיקול דעתו של המשרד. זה מסר חינוכי ? שנורריות ממיליונרים אמריקאים שמזרימים כספים כביכול לחינוך אבל בעצם לפרוייקטים עתירי תקציב והשכלה לפיתוח של שגעונות ? (שוב, שגעונות יפים כמובן). הילד הישראלי לא טיפש, ודבר ראשון הוא רואה בבית ספר זה עולם שלישי עם מעורבות של העולם התחתון, ריבוד חברתי שאין לו שום קשר למריט (ראיות) אלא לכסף ולברוטאליות, ושחיתות בכל הרבדים. על התשתית הזו, מגיעים טלאים ו"תוכניות" פתאום אינטרנט משוכלל, פתאום מחשב לכל ילד, פתאום גחמה אחרת, קבלני משנה דופקים הון רווחים על זה וזה לא משנה את הערכיות של החינוך. וגם, אי אפשר לחנך טוב בסביבה שהיא לא חינוכית במהותה. השינוי החברתי לא יבוא ממערכת החינוך. לדעתי חנן מנסה להוביל שינוי חברתי ממערך החינוך…זה אף פעם לא קרה משם, זה קורה מועדי עובדים.
    החינוך הביתי, הדמוקרטי האנתרופוסופי וכולי זה לעשירים, ולכן זה לא "חינוכי" זה משהו אחר, זה טוב, זה מקסים, זה נהדר, אבל זה לא חינוכי, זה עדיין בתוך מבנה של עולם שלישי.

  • לאפרדס  On 31 בדצמבר 2007 at 5:24 am

    באופן אישי אני מאוד התחברתי לפוסט הזה. מכיוון שאכן מכיתה ט ומעלה הרגשתי שקשה לי להתרכז ולהשקיע בלימודים. מעולם לא אובחנתי בשום בעית קשב או כל בעיה דומה אחרת. למעשה תמיד אמרו שאני מחוננת. אך בבית הספר הייתי מאוד משועממת וקשה היה לי להתרכז. כשעליתי לתיכון מהחטיבה. הייתי אמורה להיות ב5 יחידות מתמטיקה וירדתי ל3 מתוך רצון. כמובן שההורים לא היו מרוצים והמורות היו מעודדות ודוחפות. אבל אכן כמו שתיארת היה לי חלום אחד ויחיד והוא לעסוק באומנויות. ואכן כיום אני עוסקת באומנויות וטוב לי מאוד עם זה ובשביל זה לא צריך 5 יחידות מתמטיקה.
    אמנם אני מאמינה בעידוד הנער להשקיע בלימודים ולעורר את התעניינותו. אך לא בצורת הכרחה גסה. וטוב שיש פסופסור אחד שמבין את זה. 🙂

  • עידית פארן  On 12 באוקטובר 2009 at 2:52 pm

    ולמה לא נקשת בכוח על הדלת בבית הזה

    כדי שאני (אמא ל-4 שמוותרת להם כל כך בקלות ומתעקשת שהם ישקיעו במה שמעניין אותם גם אם זה ברציות באלסקה בין הקרחונים)

    לא אחשוב שאני לבד…

  • חנן  On 12 באוקטובר 2009 at 6:56 pm

    הייתי עסוק בלהתעקש שילדי ישקיעו במה שמעניין אותם…

  • סמואל  On 19 בדצמבר 2010 at 11:30 am

    אחי אתה לא יודעע כמה אתה צודק אהבתי תנו לילד ליגדול…!

  • אור  On 19 באוקטובר 2011 at 11:38 pm

    כלכךךךךךךךךךך נכון , בסוף הכל שטויות , תנו לילד / נער לגדול ! תנו לו לעשות מה שהוא אוהב , לחיות , להיות רגוע , וכל השאר ? בסוף מסתדר !

  • ל  On 14 בנובמבר 2011 at 8:31 am

    היי חנן, קראתי את הפוסט. הוא מרגיש לי נכון אבל הוא לא נותן לי כלים להתמודד.
    הבן שלי בן 13 עם הפרעת קשב ( בימים אלו עובר אבחון מקיף נוסף) הוא לא רוצה ללמוד!!
    לא משנה מה אני עושה, כמה כסף אני משקיעה, כמה שאני יושבת איתו ומדברת איתו.
    הוא כבר לא שומע אותי .. יש לו מסננים אוטומטיים שמופעלים ברגע שאני פותחת את הפה.
    מה אני אמורה לעשות איתו? הוא אמור להיות באיזושהי מסגרת נכון?
    הוא מקבל רק שליליים, בכל המקצועות. אין לי נקודת אור אחת. הוא טוב באנגלית אך זה לא מתבטא בציונים. והוא כמובן ילד פיקח ונבון.
    השאלה שלי היא : מה אני אמורה לעשות? אם הייתי יכולה הייתי שולחת אותו לעבוד.. הוא רוצה לעבוד
    ולא ללמוד. הוא רוצה "לעשות כסף".
    מה עושים? עוברים את השנים הבאות בבי"ס בחוסר מעש, איזה בי"ס יסכים לכך?הרי הוא מוריד להם את ממוצע הציונים. מה אתה מציע לי לעשות?

    דרך אגב, מסכימה איתך לגמריי לגבי פתרון רוב הבעיות במערכת החינוך. לתת משכורות עתק למורים
    ואז הכל יסתדר מעצמו…. ( זה מה שאני אומרת לכל מי שמוכן להקשיב..)

    • חנן יניב  On 14 בנובמבר 2011 at 2:32 pm

      ל.
      את אומרת שהבן שלך עבר אבחון ואני מניח שיש הגדרה מקצועית להפרעות הקשב שלו. מכאן אני מניח (בלי לדעת את הפרטים) שזו לא שאלה של "רוצה ללמוד", זו שאלה של "יכול". יש להניח שיש לו בעיות פיזיולוגיות שמפריעות לו ללמוד. האם הגורמים המקצועיים שאבחנו אותו לא הציעו שום דרך? אם לא, או שההנחות שלי לא נכונות, אני מציע לך לפנות אלי לאימייל ולכתוב לי את פרטי האבחון. אני מבטיח להיוועץ במומחים בתחום ולנסות להציע כיוון.

      ברור שתוספת לחץ לא תועיל, ואסור להשאיר אותו לנבול בבית הספר ללא טיפול נכון.

      חנן

  • ל  On 14 בנובמבר 2011 at 3:59 pm

    תודה חנן על התגובה המהירה. אני אשמח לשלוח לך מייל אך אני לא רואה אותו רשום באף מקום.

  • ל  On 14 בנובמבר 2011 at 5:34 pm

    תודה רבה רבה!

  • יואב  On 27 בדצמבר 2011 at 3:00 am

    פרופ' חנן,אין לך מושג כמה עזרת לי,אני כרגע נער בן 16,שממש ניצב בדילמה בין הלימודים,לבין לשבת בבית,אני יודע שהמטרה הסופית של המאמר הנ"ל הוא לא שאנשים ישבו בבית ולא ילכו ללמוד.

    אבל מה לעשות שלא מאושרים בבית ספר ולא טוב,אז אין מה לעשות.

    אני יגלה לך סוד,תמיד שלא טוב לי בבית ספר (רוב הזמן) אני תמיד נכנס למאמר שלך,ויוצא מחוזק.

    תודה רבה לך.

    • חנן יניב  On 27 בדצמבר 2011 at 3:15 am

      יואב, אז בא אני אגלה לך סוד. התגובה שלך היא התגובה הכי מרגשת שקיבלתי אי פעם. עוד חודש אני חוזר לארץ ואשמח לדבר איתך ולחשוב על דרך ביחד.

      חנן

  • sefi  On 11 בינואר 2012 at 5:08 am

    היי חנן,

    נכון כשמקוררים והאף סתום אם מריחים תמצית אקליפטוס לימוני או סוג של ריח מנטה חזק זה פותח את האף? ככה זה מרגיש לי לקרוא את שאתה כותב.. מאוורר/פותח לי את המחשבות..

    בספטמבר האחרון התחלתי את השנה הראשונה שלי מורה לעברית בבית ספר יהודי פרטי באמריקה. כיתות: קינדרגרדן, ב' וג'.

    כתלמידה הייתי תלמידה טובה מאוד אבל לא אהבתי את בית הספר בכלל.. אני זוכרת באיזה קלות הייתי 'נודדת', מבט אחד לחלון בכיתה ואני 'נעלמת'.. גם בשיעורי ציור ורישום שכל כך אהבתי לא הצלחתי ממש להתרכז.. בגלל זה קל לי לזהות תלמידים שבאמצע השיעור 'נעלמים' לי..
    תמיד אמרתי שמערכת החינוך נכשלה איתי.. לא המשכתי לאוניברסיטה, נרשמתי לקורסים בודדים במכללה אבל היה לי קשה לשבת.. נטולת תואר. עד היום, בישיבות למיניהן אני מתאמצת להישאר נוכחת ולא ל'נדוד' במחשבות.. תמיד העדפתי לעבוד מללמוד, חרוצה כן רק לא לשבת..
    ותמיד עובדת מצטיינת (מי צריך הפסקה?)

    בתיכון המורה לאומנות אמרה לי יום אחד שאני אהיה מורה.. זה היה בשבילי אחד הדברים הכי נוראים שהיא יכלה לאחל לי..

    היום כמורה, אני קודם כל מזדהה עם התלמידים.. עם הקושי בלשבת.. עם ההבנה שזה לא פשוט להקשיב ולהקשיב..
    יחד עם זאת, אני צריכה לעמוד בהספק החומר. 4 שיעורים בשבוע של 45-50 דקות מתוכם 10 דקות בממוצע יורד על משמעת, אני אחראית על כמה עברית הם 'מקבלים' מאחר והחיים שלהם מתנהלים באנגלית הורים, חברים, טלויזיה וכו' בנוסף יש להם שיעורי בית באופן שוטף בנוסף הם 'קצת' מפונקים התלמידים.. הסיפוק המהיר של החיים היום גורם להם להיות עצלנים בחשיבה שלהם.
    אני נהנת להכיר את האישיות שלהם, אני נהנת כשאני מצליחה להגיע אליהם (ולכל אחד יש את הדרך המיוחדת אליו) לגרום להם לרצות להצליח כי הם באמת יכולים, זה כמו לעזור להם לכבוש איזה הר.
    מחמם לי את הלב כשהם רואים שהם מסוגלים ומבינים שהם יודעים הרבה יותר ממה שהם חשבו.. אבל מתסכל אותי עצלנות מחשבתית.. מתסכל אותי הרצון שאני אאכיל אותם בכפית.. מתסכל אותי המסגרת שמאפשרת להם להיות פסיביים, לדוגמא אין להם קלמרים, יש עפרונות בכיתה, כשיש לך קלמר אני חושבת שזה חלק מללמוד אחריות.. והרשימה עוד ארוכה ארוכה..
    לפני העבודה בבית ספר עבדתי בגן, מנהלת הגן העריכה אותי מאוד מאוד וזאת על אף שאין לי תעודה אחת.. ההצלחה שלי עם הילדים היתה הוכחה ברורה ליכולות שלי אבל אני לא ממש גאה בזה להיות נטולת תעודה ואני יודעת כמה תעודות הן חשובות.. אני כבר חצי שנה אומרת לעצמי שאני חייבת להירשם לקורס.. חייבת אבל עדיין לא נרשמת..
    לפעמים אני חושבת שזה העונש שקיבלתי.. להיות מורה, על כל הפעמים ש'ברחתי' בשיעור..

    כמו לרבים מהמגיבים פה העובדה שאתה קיים ומחזיק בדעות שלך שתומכות בילד לפני המערכת מעודדת מאוד.
    רק שעכשיו אני חייבת להרוויח משכורת ואני צריכה לעשות עבודה טובה וכמו מורה מהמניין…להספיק את החומר.

    תודה שאתה קיים ותודה על ההקשבה.

    ספי

  • חנן יניב  On 14 בינואר 2012 at 5:33 pm

    ספי, תודה על הפירגונים ועל המטאפורה…

    עצלנות מחשבתית זה חיידק מסוכן מאד. הדרך שאני רואה לעצמי להתגבר עליה היא בלחפש אתגרים שבהם אני מאמין שאני יכול לעמוד – בעיקר ללמוד דברים חדשים. לקחתי על עצמי (למשל) ללמוד לנגן בצ'לו, ללמוד שיטת פריטה חדשה בגיטרה, ללמוד לבנות מנגנוני שעונים מעץ… הדוגמאות האלה אינן כוללות דוגמאות של לימוד דברים חדשים בתחומי העניין האקדמיים או הטכנולוגיים שלי כי שם אני בטוח שתמיד יהיו לי אבל מה שמעבר לתחומים הללו יכול בלא אתגרים חדשים, להוביל אותי לעצלנות מחשבתית (אם אני לא מרגיש שאני חייב לעשות, אני לא עושה)…

  • rivkamiron  On 2 באוגוסט 2012 at 1:28 am

    שלום חנן,
    מאד מזדהה עם הגישה שהצגת. כן לעמלנות, אבל לכזו שתשרת את תחומי העניין של הלומד, את צרכיו, וכישוריו.
    ולשאלת השאלות: אבל מה עושים? איך בונים מחוץ לתלם?
    להקים בית ספר אחר, חינוך ביתי, כל הרעיונות הללו מצריכים קבוצה מגובשת שתופסת כך את הדברים. וכמה משוגעים לדבר המתגוררים בקרבה גיאוגרפית.
    היש למישהו רעיונות ישימים לבניית עולם אחר, המושתת על הנחות יסוד המותאמות לחברה בת זמנוו?
    אשמח לשמוע על כך.
    תודה, רבקה

  • David  On 7 בפברואר 2014 at 8:52 pm

    החופש מזין את התרבות ואת הלמידה !

    בכנס השנתי של "האגודה למען קידום המדע" אשר התקיים לאחרונה, נאמר רבות על הרעות של הבורות המדעית שקיימת באוכלוסייה בכללותה. מנהיגים רבים הדגישו שהידע המדעי האוניברסאלי הוא דבר מכריע בקביעת מדיניות ציבורית נבונה בדמוקרטיה, כמו כן הוא מכריע בשמירה על העליונות במדע ובטכנולוגיה.

    ההאשמה על חוסר העניין שמפגין הנוער כיום הוטלה על בתי ספרינו ועל האוניברסיטאות, בכל הרמות. בזה, יתכן שרוב האנשים יכולים להסכים. זה ברור שבתי הספר היום עושים עבודה איומה בחינוכם של ילדים ברוב התחומים — אופי, אחריות חברתית, ואזרחות טובה, כמו כן קריאה, כתיבה, היסטוריה, ומדע. ככל שיותר כסף מוציאים, נראה שהתוצאות הן יותר עלובות. כיתות יותר קטנות, מתקנים חדשים, ציוד יותר יקר, וצבא אמיתי של צוות תמיכה שנראה שאינו עוזר.

    אולם הפתרון המוצע על ידי המרצים בכנס של "האגודה למען קידום המדע" * היה רק חזרה על אותן הנוסחאות הישנות אשר לעתים כל כך קרובות נכשלו בשנים האחרונות יותר שיעורים במדע, יותר דרישות, יותר מדריכים מוסמכים המתווספים לתכנית הלימודים החל מכיתה א´ ועד האוניברסיטה. מה שהמנהיגים האלה כנראה שוכחים, הוא הניסיון השורשי שהוא הבסיס של הדמוקרטיה: המקורות של הדמוקרטיה נובעים מהאמונה, שכפיה היא היפוכה של צמיחה אישית. האופן הבלתי רגיל בו צמחו הדמוקרטיות המערביות, מוכיח שככל שהאנשים נהנים מיותר חופש בתוך החברה, כן החברה בכללותה נהנית מיותר קידום אינטלקטואלי ומוסרי. הדמוקרטיות הליברליות נבנו על בסיס עקרון מאוד חשוב זה, אולם מנהיגינו בתחום החינוך, נראה שהם כל כך לא מודעים לעובדה זו, ממש כמו כל ילד בור !

    התרופה לבעיית הבורות המדעית, לכל בורות אחרת — וגם לאלימות — היא, לעקור אחת ולתמיד את המחלה אשר ביסודה: כפיה בבתי הספר. הטבע האנושי בחברה החופשית נרתע מכל ניסיון להכניס אותו בכוח לתוך איזושהי תבנית. ככל שיותר דרישות אנחנו מערימים על הילדים בבית הספר — ועל הסטודנטים באוניברסיטה — כך בטוח יותר שנרחיק אותם מהחומר אותו אנחנו מנסים לדחוף דרך גרונותיהם. התשובה האמיתית היא חופש בבית הספר — חופש לכל ילד ונער, מכל גיל, לבחור את הפעילויות אשר סקרנותו הטבעית מובילה אותו אליהן ! ככלות הכול, הדחף של הילדים לשלוט בעולם מסביבם הוא אגדי. על בתי ספרינו לשמור את הדחף הזה חי על ידי הזנתו בחופש שהוא זקוק לו כדי לצמוח.

    נחוצות פחות פעילויות חובה, לא יותר — למעשה, עדיף שלא תהיה פעילות חובה בכלל. אנשים אשר תוהים באם יש הגיון לדבר, עליהם להביט בניסיון של בתי הספר הדמוקרטיים ( http://www.youtube.com/watch?v=awOAmTaZ4XI ), אשר מוקמים ממש על בסיס עקרונות אלה. התוצאות הן בסך הכול מצוינות, כפי שהיינו מצפים.

    בתי הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי ספר המאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.

    —————–
    * ראו: דו"ח ועדת הררי, בראשותו של פרופ' חיים הררי – "מחר 98" (שימו-לב, שנת 1998 !!).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: