חינוך לשלום? חינוך ללא מלחמה?


אני בונה (עם צוות סטודנטים) מרכז חינוכי של מוזיאון צבאי בקנדה.

 

המרכז הזה בנוי על דילמות טעונות רגשית בתוך מבוך הרפתקאות שבו צוות של תלמדים (4) אמור לבחור דרך פעולה בכדי להתקדם.

 

רק בעת האחרונה, בגלל מאמר שכתבתי לכנס על חינוך לשלום בוונקובר, אני מתחיל להבין בעצם שהמבוך לא מחנך ל"שלום", הוא מחנך "שמלחמה זו לא אופציה".

 

האם זה חינוך לשלום?

 

איך משנים ערכים בכלל? ואני לא מנסה לגרד את המשמעות האתית של חינוך ערכי, ראיתי אפילו ניסיון של משרד החינוך לבנות סטנדרטים של חינוך ערכי… משונה…

 

התובנה של מהות הבעיה התעצמה כשראיתי את הסרט "בופור". מפקד המוצב מגיע למצב שבו הוא אומר שאותו לא יבריחו משם… הוא יצא בראש מורם… (משהו כזה).

 

וואלה, לרגע הזדהתי. הרגשתי שגם אני אם הייתי שם הייתי מוכן להקריב את חיי (זה ככה הרגיש לי), ולא לתת שיבריחו אותי משם. ואז התחלתי לשאול את עצמי שאלות קשות על מהות החיים ורעיון ההקרבה. ופתאום הבנתי כמה יסודות ערכיים מוטמעים בתוכנו ולא משנה כמה נבנה לעצמנו רציונל של סיסמאות אחרות.

 

זה בערך כמו שאתה מאד בטוח שאתה לא גזעני ואתה מאד מזדהה עם הרעיון של לא גזענות, ופתאום, במצב כזה או אחר, נפלטת לך איזו מחשבה גזענית בתוך הראש ואתה לא מבין מאיפה זה בא.

 

אז "מלחמה" ו"כבוד" ו"אני גבר" וכל מיני שדים כאלה טמונים עמוק עמוק בתת המודע שלנו, ואין לנו יכולת לכסות עליהם בכל מצב או לנבא אם ומתי יתעוררו. וזה די מפחיד אותי.

 

אז אמרתי כבר שמלחמה זו התרמית הראשונה בתולדות האנושות. היא בדרך כלל (בדרך כלל) משרתת אינטרסים של בעלי השפעה – שלטון ומקורביו, או אימפוטנציה של מנהיגים בלהביא שלום. מנהיגים בונים על התגייסות של העם למלחמה תוך בנייה על מערכת של אמונות ופחדים כמו כבוד וקיום… כמו שדתות מסוימות בנויות על אמונה מתוך הפחד מהגהנום.

 

אז מללמוד משני מקרים של שלום שיש לנו (מצריים וירדן), מי שהביא את השלום אלו מנהיגים (אבל קודם כל ובעיקר – אנואר סדאת) שהחליטו שאי אפשר יותר להילחם. לא היה שינוי ערכי ביחס של המצרים אלינו שהביא לשלום. העם המצרי, שגם הוא חונך על הסטוריה של פחדים ומטענים רגשיים קיבל את השלום כעובדה קיומית… ויש שלום.

 

אז מנהיגים יכולים לעשות שלום – אין לי ספק. אבל האם חינוך יכול להשפיע על שלום בעתיד? האם אפשר לחנך דור של אנשים שיבינו שמלחמה זו לא אופציה?

 

האם מנהיגים שיצמחו מתוך דור כזה, יוכלו לעשות שלום מול מנהיגים שצמחו עם אמת אחרת?

 

האם אפשר לחנך אנשים לסיסמאות?

 

אני מאמין שכן, אבל לא מאמין שדרך הראש.

 

מה זה "חינוך" בכלל?

 

אז קודם – מה זה לא…

 

חינוך זה לא הקניית ידע. משרד החינוך שלנו צריך להיקרא "משרד הקניית הידע" אולי, אבל חינוך הוא לא מסוגל לעשות – ולא בגלל שיושבים שם אנשים רעים או טפשים, אלא בגלל ששלטון לא מסוגל לחנך באמצעות מערכות חינוך קונבנציונאליות – כל תפישת החינוך צריכה להשתנות פתאום ושינוי כזה אי אפשר לעשות רק מלמעלה ובודאי לא בקדנציה של 4 שנים (אם זה מחזיק מעמד בין מהפך למהפך).

 

אז מה כן?

 

חינוך היא תהליך מורכב שקורה בראש ובלב ובמה שביניהם.

 

חינוך, לדעתי, הוא שילוב של למידה של יסודות להתנהגות האדם, עם היכולת לזהות ולבחור מתוך תהליך רגשי ושיכלתני בדרכי התנהגות תואמות לתוואי מודע של הסתכלות על החיים.

 

כלומר: אתה יודע במה אתה מאמין, יותר מיודע, אתה אוהב את מה שאתה מאמין בו וכשאתה נתקל בבעיה שמחייבת בחירת דרך פעולה, אתה מסוגל, למרות כל השדים שעדיין קיימים בך, לבחור בדרך התואמת את אמונותך.

 

אז זה כמו להיות דתי?

 

אני מניח שכן, אם אתה בחרת את מה שאתה מאמין בו ואוהב אותו, אבל גם חילוניות היא מערכת של אמונות וערכים, או אם תרצו, "הומניזם" בשבילי, הוא סוג של דת.

 

אז איך מחנכים?

 

דרך הבטן. ולא במקרה או כלאחר יד. במודע ובצורה מכוונת.

 

לכן מערכת החינוך איננה מערכת חינוך אם היא מצפה שערכים יבואו בדרך אגב, בגלל שיש כיתה ויש מורה. ומערכת חינוך איננה יכולה ל"הורות" חינוך, כך שאפילו אם כל מה שהיו לומדים בבית הספר היו "ערכים" בשיטה של תוכנית לימודים, שיעורי לוח, דפי עבודה… לא היה יוצא חינוך.

 

חינוך הוא תהליך המשלב תהליך רגשי ותהליך שכלתני.

 

איך משלבים?

 

מתקילים ילדים במצבים שבהם הם צריכים לקבל החלטות מתוך מצב רגשי, מצב שבו הם מחוברים לסיפור, רואים את עצמם בתוכו, מזדהים עם דמויות – משהו כמו סרט, אבל שהם בו דמויות שיש להן יכולת לבחור ולהשפיע.

 

כי סרט, או תיאטרון, או מספרי סיפורים, יכולים להביא ילדים למצבים של מודעות רגשית (אני יודע שאני עצוב בגלל שאמא של במבי מתה), אבל אין להם יכולת להשפיע על מהלך ההתרחשויות…

 

אבל אז, כשהם מעורבים רגשית, הם יכולים באמת להתחבר לכל הערכים שהיינו רוצים לראות אותם גדלים לתוכם, כי יותר עמוק מהשדים למינהם, מסתתרים היסודות האנושים האמיתיים – נקיים מחרדות, וציפיות ורציות..(מלשון רצון)… מסתתרת האהבה הבסיסית לאדם באשר הוא.

 

אז אנחנו בונים מוזיאון של חינוך לשלום בדרך של להפגיש ילדים עם דילמות של מלחמה, אנחנו בונים מערכת חוויתית של הרפתקאות שישלבו דימיון ומציאות ויעוררו (כך אני מקווה) ילדים לתחושה, לרגש.

 

ואז, תוך התמודדות עם דילמות ערכיות כאלה, הם יצטרכו לבחור דרך פעולה שאיננה פשוטה, דרך שתחייב אותם לבחור משהו על פי קריטריונים של אמונה ומציאות. לבחור ולראות איך חלק מהעולם הערכי שלהם מתנפץ מול עולם של מציאות לא שפויה.

 

ואז, תשב איתם המורה, בקבוצות קטנות, והם ידברו על מה שהרגישו ועל מה שבחרו ועל ההשלכות…

 

ואז, אני מקווה, תונח אבן הפינה לתובנה שמלחמה – זו לא אופציה.

 

ולסיכום – פינה לזכרו של חבר שלי שאיתו עבדתי הרבה על התובנות של שילוב של רגש ושכל, לזכרו של מנחם עייני – שחקן ובמאי. מנחם עבד איתי במסגרת פרוייקט שקראו לו "מחר 98 באצבע הגליל". ניסינו, צוות של אנשים חדורי אמונה (גם רענן ארבל ועדה גרינברג) לבנות חינוך אחר (קראנו לו "אור בעיניים"). את מנחם ביקשתי להצטרף בכדי להביא אל העולם השכלתני הזה את עולם הרגש, הדימיון והחוויה דרך עולם התיאטרון ויחד גילינו מה זה חינוך. אז מנחם, אחי, תשמור עלינו מלמעלה, העולם הזה צריך אנשים כמוך.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איריס  On 3 באוגוסט 2007 at 12:25 am

    התיאור שלך יפה, הן בקשר למלחמה ותיפלותה והן בקשר לצורות הקניית ערכים. אני קוראת את הביו שלך, עם זאת, ותוהה. בכל זאת השקעת את מיטב שנותיך בצה"ל, שהוא ארגון המקדם מלחמה מטבעו. ועכשיו אתה מלמד שלום…את הקנדים ? אתה בטוח שהם צריכים שיעורים ממך ? יש איזה תהליך די שגרתי ולא ממש משכנע של אנשי צבא ישראלים בדימוס שיוצאים להתאוורר במדינות נחמדות

    אגב, בימים אלה, כאשר מלחמות עוברות הפרטה ומיסחור, הרחק מרעיונות דתיים או לאומיים, מה שניצפה כמו שלום בין מצרים לישראל אינו שולל מערך מלחמתי מופרט בין שתי המדינות וגם שתיהן נגד גורמים אחרים. המניע למלחמה כפי שציינת הוא בראש וראשונה כלכלי. עד שלמדנו מה זה שלום בין מדינות לאום, גילינו שזה לא רלוונטי בכלל. הזירה עברה למישורים אחרים כמו למשל בשדה הרפואה ותעשיית התרופות, ענף האבטחה שחלק גדול ממנו מופנה נגד התארגנויות עובדים,
    וכולי.
    בקיצור, מה עוזר חינוך אם אין אלטרנטיבות כלכליות לתעשיית המלחמה.
    הקונספציה של עימות חזיתי בין שני צבאות סדירים של מדינת לאום, המשתמשים בנשק קונוונציונאלי…זה כמעט נעלם. היום יש נשק לא קטלני, נשק לא קונוונציונאלי ובעיקר מלחמה פסיכולוגית והשתלטות על מוקדי כוח במדינת היעד (לא האויב, יעד כמו בבורסה), כך שכל זה הופך ללא רלוונטי. על הרקע הזה עוד נתגעגע לימים של דו קרב בין אבירים עקשנים בעזרת אקדח, שכל אחד מתעקש על עמדתו העקרונית או הדתית או הלאומית.

    ואלימות, טעונה גם היא הגדרה מחודשת לרגל היכולת להשתמש באמצעים אלימים אך לא פיזיים גלויים. מה זה פתרון אלים ? האם סטירת לחי זה אלים או האם למשל שלילת זכויות או רכוש מאדם או קבוצה באמצעות הליכים הנצפים כחוקיים, היא יותר אלימה בעצם.

  • חנן יניב  On 3 באוגוסט 2007 at 2:12 am

    איריס, תודה על התגובה…

    את אומרת: "הקונספציה של עימות חזיתי בין שני צבאות סדירים של מדינת לאום, המשתמשים בנשק קונוונציונאלי…זה כמעט נעלם."

    אני בטוח שאת ערה למה שקורה בעירק. ולא רק שם. ומה קרה בלבנון רק לפני שנה… ובעצם ממשיך…

    ולגבי הרקע שלי בצבא, גם אני תוצר של מערכת חינוך (למרות שקשה להגיד שאני ממש תוצר, שהרי זרקו אותי משם), וגדלתי על ערכים של מלחמת קיום והקרבה. התבגרתי קצת מאז, הפכתי לציני יותר, ביקורתי יותר ובמיוחד פיתחתי יחס של אי אמון לממשלות ומנהיגים.

    לגבי הקשר שלי לקנדה? הדברים שאני עושה פה הם אוניברסליים. אלה מודלים תיאורטיים ופתרונות יישומיים תואמים וברי העברה. אני עושה את זה כאן כי כאן יש לי הזדמנות לעשות את זה, בארץ מטעמים של תקציבים ותקנים – לא כ"כ.

    חנן

  • איריס  On 3 באוגוסט 2007 at 9:21 am

    כן, כמובן, אני מבינה את זה וגם שאנשים משתנים וכולי. ראיתי בעייתיות הולכת וגדלה במעמד המפוצל של הרבה ישראלים הנמצאים בחו"ל ב"ראש טוב" אבל לא יוותרו על הפריווילגיות הנובעות משירותם הצבאי בישראל. כלומר, יש פה מגמה שמסכנת את האפשרות להשפיע פה, כיון שבינינו, ואם אתה זוכר איך זה לחיות כאן, אז אין לזה הרבה ערך מלבד לעורר תאווה לצאת מכאן כמה שיותר מהר, להתקבל לעבודה על בסיס הניסיון בצה"ל דוקא, ולעסוק בענייני שלום או "הסכסוך" שהוא מקור פרנסה נאה לכל מי שחפץ במשרה בחו"ל. לא שאני נגד, רק רוצה להצטרף לאותו מעמד. לחקור את ,הסכסוך, מרחוק.


    לגבי עירק ולבנון, זו דוקא דוגמא טובה בעיני שהמודל של "בוא לא נריב" לא עוזר למול אינטרסים כלכליים. הסכסוך עם עירק אינו שיטתי או על רקע עמדות או קונפליקט מוצהר ומנוסח. זה כיבוש כלכלי על ידי מעצמה, של מדינה קטנה, לצורך שליטה על משאבים וחומרי גלם. הוא נצבע במונחים אחרים כדי לסחוף דעת קהל, אבל גם בלי זה הוא היה מתרחש. כך גם לבנון. כמובן בשני המקרים הנכבש או המוכה לא היה קרוב לסימטריה או איום ולא הוציא צבא סדיר בכלל אלא הופצץ והושטח. להזכירך, חזבאללה הוא לא צבא סדיר של מדינת לאום.
    כך גם פרשת ההפללה של סאדם באחזקת נשק השמדה המוני היה אקט לוחמתי חשוב יותר ומכריע, הכנסת הצבא לעירק היתה כבר תוצאה של הנצחון במלחמה הפסיכולוגית על דעת הקהל של הממשל האמריקאי מול אזרחיו שלו.
    לא היה אף אדם שפוי בעולם שחשב שעירק יכולה לנצח, היא יכולה להתיש את הכוח הכובש אם הוא רוצה להמשיך להשאר אבל היא לא יכולה להביס את אמריקה. גם לא החזבאללה כמובן.
    סצינה כמו 73 – צבאות סדירים של מדינות לאום..לדעתי זה "הולך ונעלם" אם לא נעלם כבר בכלל.

  • איילת  On 3 באוגוסט 2007 at 1:00 pm

    את צודקת לחלוטין..
    אבל הפער הוא תמיד בין הנמצאים בשלטון לבין הלוחמים, ובסופו של דבר הלוחמים לא יודעים עבור מה או מי הם לוחמים מלבד קלישאות נוטפות דם, אהבת הארץ, ושנאת האויב.

    טענת על השינוי בין היום לעבר, כדוגמא אפשר לתת גם את דוגמת מלחמת העולם השניה- הפער בין התוכנית האמיתית של המנהיג לבין ההכשרה של הצבא.
    אסור לשכוח שבפועל מי שמלכלך את השטח, לצערנו, הם החיילים, תחת ססמאות שהם לא מבינים, שהם קיבלו מהבית כדי להגיע למבצעים הנ"ל, זאת תוך כדי מעשי סדום, אונס, בזיזה, התעללות.
    זה קורה בארץ, זה קורה בשטחים, בלבנון, בעירק, באפריקה, בכל מקום.
    מלחמות לא השתנה, ולא משנים הגורמים להן.
    ילד צריך ללמוד להגיד לא.
    אם יש בורות בארה"ב ובגללה מתגייסים לצבא, על מנת לקבל קצבה הוגנת, אם יש חוק ישראלי במדינת ישראל שבגללו ילד מחויב להתגייס ותוך כדי תהליך התבגרותו הוא לומד שכל הערבים רוצים להעיף אותו לים, ושלכל הערבים יש המון מדינות ולנו רק אחת .. וכו'.
    יש פה בעייתיות.

    ולחנן- אין לי הרבה מה להגיד חוץ משאפו!

  • חנן יניב  On 3 באוגוסט 2007 at 1:11 pm

    איריס, אני מסכים עם הניתוחים שלך על הסיבות למלחמה ורק טוען שעל אחת כמה וכמה… אולי חינוך ל"לא מלחמה" יביא שלטון להכרה שמלחמה כבר לא יכולה להיות אופציה ומנהיגים כבר לא יוכלו לסמוך על העם שמאחוריהם בטיעונים של "נשק להשמדה המונית", או יצטרכו סימוכין אמיתיים ל"מלחמת קיום".

    ולגבי הניסיון הצבאי שלי, לא בגללו אני כאן, ולא בגללו אני מקים את המרכז החינוכי במוזיאון. זה בכלל לא רלוונטי – אני כאן בגלל הרקע האקדמי שלי, ואת המוזיאון קיבלתי בגלל היכולת שלי להציג קשר בין תיאוריה ליישום בסביבה עתירת טכנולוגיה.

  • איריס  On 3 באוגוסט 2007 at 1:16 pm

    אפשר להגיד "לא" לצבא, אם יש לך אוכל במקרר. קנדה התברכה במשאבים מרובים ובשכנות משתלמת מסחרית לארצות הברית שעושה את המלחמות עבור כל העולם המערבי. חנן צודק אבל הוא אוכל עם השמרנים ומטיף למהפכה, זה איכשהו, נוח מידי. כל מה שאמרתי, הוא …גם אני רוצה. ובטח גם החיילים הפשוטים של מג"ב היו מעדיפים את הפוזיציה הזו על פני שמירות במחסומים. המציאות של מלחמה קשורה לכלכלה יותר מאשר לעמדות תיאורטיות (דת לאום וכולי). חינוך לשלום יכול להצליח כתוספת והשלמה לחלוקה כלכלית צודק, וזה כבר קצת יותר מסובך, בודאי בישראל.
    ללמד ילד שערבים רוצים לזרוק אותו לים, זה הכרחי כדי לייצר מוטיבציה הורמונאלית. המניע המרכזי הוא כלכלי כמובן, הן האילוץ של החייל להתגייס כדי לסלול את דרכו בסולם הכלכלי בישראל והן המוטיבציה של ישראל לייצג אינטרסים מערביים באזור, משם בא הכסף.
    אבל לא זו היתה הנקודה. אני דיברתי על התופעה החברתית המדהימה של אלה מבני עמינו שיש להם הכל. שירות "נקי" ומשתלם בצה"ל, פרישה בעיתה, ואז משרה נוחה בקנדה לטפל ב,סכסוך. מה אני אומר, יש כאלה שלקחו את כל המזל.
    לעומתנו, האחרים, שגם שירתו מלוכלך, גם לא קיבלו פנסיה, וגם נענשו חברתית וכלכלית על קידום ערכי שלום בתוך ישראל. ואם ירצו ללמד בקנדה אז שגרירות ישראל תעמוד על הרגליים האחוריות זה רק מוכיח שלא כדאי להגיד לא, בטח לא לפני שהוצאת מצה"ל את הפנסיה ויצאת לחו"ל.
    תמיד יש זמן להפוך לפציפיסט אחרי כן

  • חנן יניב  On 3 באוגוסט 2007 at 2:12 pm

    איריס, אני מאד מסכים. חינוך לשלום כמו שניסיתי להגיד בחברה ותרבות עכשוית יכול להיות רק חינוך ל"לא מלחמה". בחברה שתצמח מתפישה חינוכית בה אני מאמין, חברה שבה ערך עליון הוא אהבת האדם ולא "מצליחנות", לא נצטרך לחנך ל"שלום" – זה יבוא לבד.

    אומרים "מותר האדם…"

    הכישלון הכי גדול של החברה האנושית על פי תפישתי הוא שהיא לא הצליחה להתנתק מיסודות קיומיים שאינם רלוונטיים אלא בעולם של חיות.

  • מירי שינפלד  On 5 באוגוסט 2007 at 12:35 am

    שלום חנן,

    יש לך פרוייקט נהדר ואני בטוחה שתצליח בו. מסכימה עם האידיאולוגיה. קראתי גם את התגובות והייתי רוצה להוסיף שני דברים. האחד, כדאי להדגיש שבמלחמה המנצחים הם המנהיגים, ואילו העמים משני הצדדים מפסידים. והדבר השני הוא שעל מנת להפסיק את מצב הלוחמה צריך שני צדדים. בסביבת ה"אי לוחמה" של מדינת ישראל, קרי המזרח התיכון, יש לשחק עם הרבה מאוד מדינות שאינן דמוקרטיות ובהן השליטים הם הקובעים והעם מובל.
    בתקווה לשלום כולל במזרח התיכון,
    מירי

  • דוד  On 2 במרץ 2010 at 2:51 am

    אחת התופעות המפליאות והמביכות ביותר שעל הבמה העולמית הנוכחית היא הפופולריות הגוברת של הכפייה, בצורה זו או אחרת, בשימוש בה ככלי לגיטימי לקידום מגוון מטרות — לרבות החינוך. בזמן שהעולם כולו נראה כי מגביר באטיות, אולם יותר מתמיד, את מודעותו לעובדה שכוח הוא לא שיטה יעילה כדי להשיג יעדים בני קיימא, פלח אחד מתרבותנו — פלח מאוד חשוב, הממונה על הכנת הדור הבא — נראה שהוא מכוון בעקשנות לכיוון ההפוך.

    עלי לומר בבירור, כדבר אשר חל באופן אוניברסלי, שבעולם — ובכלל זה בתחום החינוך — אצלנו, כמו בכל מקום אחר, כל הצעה לרפורמה המבוססת על צורה כלשהי של כפיה, מועדת לכישלון, והיא מוטעית במהותה. זו בדיקת לקמוס אשר אפשר להשתמש בה לאורך ולרוחב. הגיע הזמן שהקהל יבהיר למנהיגנו שהצעות כגון אלה הן בלתי מקובלות, ואין להביאן בחשבון. אינני מאמין שיש מרפא כל פשוט כלשהו לבעיותיהם של העולם היום — לרבות ובעיקר בתחום החינוך — אם כי מה שאני כן יודע הוא, שמה שלא ננסה, חייב להיות מבוסס על כיבוד החופש של האוכלוסייה לבחור לעצמם את נתיביהם, ולהביע את דעתם.

  • דוד  On 2 במרץ 2010 at 2:58 am

    "אתיקה" היא שיעור אשר ניסיון החיים מלמד.
    http://www.notes.co.il/yaniv/65228.asp

  • דוד  On 2 במרץ 2010 at 3:29 am

    על פתיחת המוזיאון בקלגרי.

  • David  On 21 ביוני 2014 at 5:57 pm

    .
    "אתיקה" (מוסר, ערכים) היא שיעור אשר ניסיון החיים מלמד.

    ההצעה, שיש ללמד מוסר (ערכים) בבתי הספר הממלכתיים שלנו, נדונה בעצמה מעל דפי העיתונות במיוחד מאז שמתפרסמות ידיעות על האלימות במדינה — אלימות בבית, אלימות בבית הספר, בסביבה ובחברה. לצערנו, סוגיות מורכבות אחדות התבלבלו בוויכוח זה.

    ראשית כל, חשוב להבין שבתי הספר שלנו כפי שהם בנויים כיום אכן מלמדים את התלמידים מגוון שלם של ערכים, והם כלולים בדפוס התנהגות מוגדר היטב. האינדוקטרינציה היא גלויה, והמעקב ממצה. למעשה, רבות נכתב בימים אלה על הנושא, לרוב בצורה ביקורתית.

    למשל, בתי ספר מלמדים את הערך של ציות לסמכות, ציות מוחלט וללא עוררין. הם מטיפים להתאמה ולהסתגלות (לקונפורמיות), ותומכים בזאת על ידי סוללה מדהימה של מבחנים סטנדרטיים, אשר ניתנים כמעט בכל בתי הספר בארץ, לילדים מכל הגילים. הם מטביעים באופן שאינו ניתן למחיקה את הערך של תחרותיות הורסת, ואת הגישה הנלווית לו ש"חבר'ה בעלי מרפקים חלשים מסיימים אחרונים". הם לועגים ומבטלים את ערכי האינדיבידואליות, החופש, הסובלנות, והשוויון.

    אני יכול לשמוע את מקהלת ההתנגדויות של מחנכים ממערכת החינוך הציבורית, אשר זועקים שאין לי מושג מה באמת קורה, וכד', וכד'. אולם קוראי טקסט זה, ילדים ומבוגרים, יודעים שמה שאני אומר הוא נכון, ואם אני חוטא במשהו, הוא בכך שאני נוקט בלשון המעטה. וזה מה שהיה לומר לאחד מנציגי החינוך הציבורי הטובים ביותר בארצות הברית, ג'ון גטו (John Gatto), מורה השנה של ניו יורק בשנת 1991, בנאום חשוב שהוא נשא בפני קהל: "האמת היא שבתי הספר אינם מלמדים למעשה דבר מלבד כיצד לציית להוראות".

    כמובן, מה שהמבקרים ממליצים למעשה היא הוראת ערכת ערכים שונה, שהיא יותר לטעמם. מזכירים כדוגמאות, את הוראת המסורת היהודית או הוראת המוסר של קוהלברג; למבקרים אחרים, יש עדיפויות אחרות. קשה למתוח ביקורת על כל אחת מהבחירות הללו, אולם הנקודה העיקרית היא שעצם הרעיון "להורות" לילדים בבית הספר, על פי ערכת ערכים כלשהי, הוא נטול בסיס. האנשים אינם לומדים ערכים על ידי הוראה בכיתות. במקרה הטוב, הילדים רואים הוראה כזו כמשעממת וכבלתי שייכת; במקרה הגרוע, הם מתייחסים אליה כאל הטפה מעוררת דחייה.

    שיטת החינוך של היפנים למשל, היא הוכחה לכך. נכון ששיעורי מוסר הם חלק בלתי נפרד מהחינוך היפני, עם זאת, אנחנו תמהים על יעילותם. אכן, התנהגותם של היפנים במחצית הראשונה של המאה הזאת, במשך כל מלחמת העולם השנייה, לא הייתה מביאה איש להצביע עליהם כדגמים להתנהגות מוסרית. גם היום אינני כל כך בטוח שהייתי עושה זאת. אגב, המדינה השנייה אשר זכורה כמצטיינת במשך זמן רב, מעל מאה שנה, בהוראת הפילוסופיה והאתיקה הייתה גרמניה. ואין צורך להרחיב את הדיבור.

    דבר המביא אותי לנקודה השלישית והעיקרית: אנתרופולוגים ופילוסופים הבחינו זה זמן מה שהאופן בו מועברים ערכי מוסר לילדים הוא דרך הפעילות היומיומית, על ידי דגמים בעלי תפקיד של מבוגר ועל ידי הילדים. זו הסיבה מדוע המשפחה היא מוקד החינוך המוסרי: ילדים חשופים בקביעות להתנהגות של הוריהם ושל אחיהם ואחיותיהם, וקולטים, על ידי חיקוי ועל ידי התהליך של בנית מושגים, את המסגרת המוסרית שביסוד המעשים של "מוריהם". ובמסגרת הבית, ילדים מעורבים בקביעות במעשים אשר הם ומשפחותיהם מעריכים במונחים מוסריים.

    החינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם, אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית הספר ?

    זה בוודאי אינו מוציא את החינוך המוסרי מרשות בית הספר !!

    הדרך היחידה שבה בתי הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים אמתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי הספר הציבוריים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית הספר או משמעת. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים מוסר, חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו.

    בתי הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור (כמו בבית הספר הדמוקרטי סדברי ושלי: http://www.sudval.org/). פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים יינתן יפוי כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר יינתן יפוי כוח כזה, הערכים שבתי ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הרפורמטורים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הנוער בחברה יהודית ודמוקרטית.
    .

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: