ללא מוצא


לקחתי שתי נערות טרמפ. שמעתי אותן מתכננות איך לתחמן את המורה. התברר שברחו מבית הספר לאיזה שעה ומחפשות דרך להראות לה שהיו במשימה לימודית.
שאלתי אותן – ומה יקרה אם תספרו את האמת?
אמרו – השתגעת? יהיה אסון.

לא נראה לכם, אנשים, שמקום שמציב תלמידים במצבים שבהם המפלט היחידי הוא לשקר או לזייף משפיע על ההתפתחות הערכית שלהם אחרת ממה שהיה רוצה?

חיי בית הספר מלאים במצבים ללא מוצא.

עוד סיפור:

אני שחר ואני ילד נבון. כל המבדקים הראו שאני נבון מאד. עד כיתה ו' הייתי תלמיד טוב מאד ומקובל מאד כאחד התלמידים הטובים בכיתה, למרות שלא אחת, התגלו בעיות התנהגותיות: דיבורים בזמן השיעור, אי הכנת שעורים לפרקים, התחמקות משיעורים לביצוע משימות אחרות (למשל פלקטים בשירות אחות בית הספר), אבל, כל הציונים של י היו טובים מאד והורי, אנשי חינוך, היו מדושני עונג.
בכיתה ז' התחיל תהליך ההתדרדרות. הפסקתי להשקיע בלימודים כמעט בכלל, הפסקתי להתכונן למבחנים ולהכין שיעורים והמצב הלך והחמיר ללא מודעות ההורים.
המבחן האחרון בגיאוגרפיה היה חמור במיוחד. היה ברור לי שהתחלקתי בגדול. לא התכונתי ולא למדתי את הפרטים וכשהגיע טופס הבחינה, חשכו עיני, ולא ידעתי להשיב על מירב השאלות.
מרגע סיום הבחינה, הלכתי עם משקל כבד על ליבי. החשש מיום החזרת הבחינה היה מעיק מנשוא. וכמו כל מיני דברים בלתי נמנעים, הגיע המעמד הגורלי ובו המורה עומדת ומחזירה את המבחנים. עם הקראת שמי, הרגשתי שלבי מחסיר פעימה. ניגשתי לקבל את המבחן וחשכו עיני – 53. זהו הציון הנמוך ביותר שקיבלתי אי פעם. אפילו לא שמעתי את משפט התוכחה-דאגה שהשמיעה המורה. חזרתי למקומי ובלי להראות אותו לחברי, החבאתי את המבחן בתיק. עם סיום הלימודים מיהרתי הביתה ולא השתתפתי בשיחות ההשוואה של חברי – כמה קיבלת? כמה קיבלת?
הבית שלי הוא בית תובעני ללא פשרות בנושא הלימודים. דברי תוכחה של "אתה יכול יותר"… "אתה יכול להיות הטוב מכולם"… "אתה חייב ללמוד ולהצליח"… היו נחלה של יום-יום. ביקורת אמי על מצב שיעורי, המבחנים, העבודות היא קפדנית ביותר.
מרגע החזרה למקום בכיתה הייתי עסוק בלתכנן כיצד להסתיר את ה מבחן מעיני אימי. שאלותיה: "החזירו כבר את המבחן בגיאוגרפיה?" חזרו ונשנו מידי יום…
הוראת המורה להחתים את ההורים נחתה עלי ללא הכנה מוקדמת.
ואז התחיל סיוט הדחייה.
ניסיתי לדחות את הרגע המר מיום ליום. אמנם, החיים חזרו למסלולם, לכאורה (היה לי שבוע עד למועד השיעור הבא), אבל כתם אפל רבץ עלי והעיב על שלוותי הנפשית. "ערב לפני השיעור אראה את המבחן לאמא ואבקש את חתימתה", אמרתי לעצמי.
רגע ההשפלה של הצגת כישלוני היה קשה לי ביותר, רגשות האשם על שלא למדתי, הצטרפו לחשש משינוי תדמיתי בעיני הורי, חברי והמורים ואל הפחד מהצפוי לי מהעונשים שאקבל על חרפתי (מניעה מללכת לתנועה, לסרט ובעיקר האווירה הקשה שתשתרר בבית).
לא הבאתי את המבחן חתום במועד!
החשש מהרגע הנורא הלך וגבר. זיעה קרה כיסתה את פני וכשהמורה נכנסה לכיתה והבחינה במצבי, שאלה אותי אם אני מרגיש טוב. לרגע ניצת בי שביב של תיקווה – אולי אלך לאחות ואשלח לביתי? המורה כיבתה את השביב באחת: "טוב, קודם נבדוק את המבחנים ואח"כ תלך לאחות". שקעתי במקומי.
"ובכן, ילדים, נא להחזיר לי את המבחנים החתומים" אמרה המורה.
לא זזתי.
"מה אתך?, שחר" אמרה המורה.
התכווצתי בכיסאי. 80 עיניים הופנו לעברי.
"שכחתי את המבחן בבית" אמרתי, "נתתי לאימא ושכחתי לקחת חזרה".
פני המורה נתכרכמו. "אבקש שתביא את המבחן חתום בשבוע הבא אחרת אצטרך להזמין את אימא לשיחה".
אבן גדולה הוסרה מעל לבי, שהתחיל לחזור לקצב נורמאלי… הסכנה המיידית חלפה.
עוד שבוע של דחייה והבוקר הגורלי הגיע.
שלפתי את המבחן ממחבואו (שאימא לא תגלה אותו בתיק), הסתכלתי עליו פעמיים, וחתמתי את שם אמי.

מרגע זה, החיים הפכו קלים יותר.

יו כמה חסר פה איור של מיכל פרנקל.

בית הספר הוא מקום של קונפליקטים ומסרים כפולים כי יש בו ניגוד אינטרסטים ברור בין הצרכים של הילד לבין הצרכים של המערכת כמו שהם מוכתבים מלמעלה. אלה רוצים שיהיה להם כיף, מסעיר, מעניין, מרגש, משלהב, מסקרן, מרתק… וזו רוצה שילמדו את תוכנית הלימודים, שיתמידו גם אם משעמם, שיצליחו גם אם הם לא יכולים…

הטראומות שעוברים ילדים כמו שחר אינם ברורים למורה לפעמים.

הסיפור של שחר נכתב על ידי (אני שחר – זה די ברור, לא?) כאשר אחת מבכירות תלמידותי(מורה מצטיינת) באה לספר לי ששלחה את הילדים להחתים את ההורים על הציונים. נפלתי מהכסא… לי היא מספרת את זה? היא לא מבינה את הבעיה?

היא, המורה לא מתכוונת להתקיל את שחר במצב ללא מוצא. היא לא מחפשת דרכים להוסיף על גבו שרצים לאלה שכבר ממילא הוא סוחב אל תוך חייו. היא לא מתכוונת לערער את מערך ערכיו – אבל היא עושה את זה יום, יום והיא לא מודעת לכך.

ניסיתי להבין איך זה קורה? איך קורה שמורה רגישה ונבונה, נשמה טובה, איננה מודעת?

יש לי הנחה שכבר בדקתי על כמה מאות אנשים: רוב המורים היו תלמידים טובים ולא חוו את הטראומות שעברו עלי.

כשאתה מביא להורים מבחן עם ציון של 85, אין טראומה, אתה נותן להם לחתום, לפעמים צריך להסביר למה זה לא 100 – וזהו.

חנן

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דינה ראלט  On 18 ביולי 2007 at 7:00 pm

    אני הייתי כ"כ פחדנית, בטח גם היום…שלא העזתי שלא ללמוד יומם וליל…תמיד הערצתי את מי שהירשה לעצמו להיכשל…עם תום הלימודים…שסיימתי כמובן בהצטיינות 🙂 רציתי לתבוע את בית הספר על התעללות שגרמה לי לא להנות מכל ילדותי מרב שהייתי עסוקה בלהשביע את רצון המערכת…

  • ג'ון  On 18 ביולי 2007 at 10:58 pm

    אני מניח שמדובר בנוהל מלמעלה ולא ביוזמה שלה.
    ואפילו אם מדובר ביוזמה שלה, האם זה אינו תואם
    לשאר הפגמים שבבית הספר?
    למקום התחרותי, הנוקשה, המדכא והאלים הזה שבצדק נקרא "מוסד"?

    נשמע לי מוזר למקד את הבעיה בעניין הזה.
    לדעתי, הורה שמסוגל לשלוח את ילדיו לבתי הספר הדמוקרטיים ולא עושה את זה – חוטא כלפיהם מאוד.

  • חנן יניב  On 21 ביולי 2007 at 11:00 pm

    ג'ון

    אני מסכים איתך עקרונית בנושא בתי הספר הדמוקרטיים, אבל מה נעשה עד שכל המערכת תתהפך? מה יעשו מרבית ילדי ישראל בינתיים?

    לגבי המורה, מה שניסיתי לטעון זה לא לגבי עצם העשיה אלא חוסר היכולת שלה לראות כמה העניין דפוק – וזו בעיה קלאסית. היא לא הבינה את מילכוד המסרים הכפולים.

    אנו נוטים לקבל את הסיסמאת שסביבנו כאמת צרופה מתוך הנחה שאם כ"כ הרבה אנשים עושים את זה כ"כ הרבה זמן זה חייב להיות בסדר…

    כמה מאיתנו מסוגלים להגיד לעצמם שבית הספר הקונבנציונאלי הוא מוסד מזיק מעיקרו?

    חנן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: